וַיֵּצֵ֥א מֹשֶׁ֖ה מֵעִ֣ם פַּרְעֹ֑ה וַיֶּעְתַּ֖ר אֶל־יְהוָֽה׃
גבורות השם
"העתירו אל ה'" (שמות ח, ד). ואף* על גב שכל מכה ומכה היה לה שיעור ז' ימים, שכן דרשו (שמו"ר ט, יב) מפסוק (שמות ז, כה) "וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור". היינו שלא היתה הולכת ומוספת, כי היאור שהיה דם, אין ספק כי היאור אינו עומד, וכל שעה מים אחרים באים. וכל מים שבאו היו לדם עד שבעה ימים, ואחר שבעה לא היה זה. וכן הצפרדעים, שהיה היאור משריץ עוד יותר צפרדעים עד שבעה ימים, ולא יותר. אבל אם לא היה תפלת משה, אותם שבאו על מצרים לא היו הולכים, אלא היו נשארים אף אחר שבעה ימים. וכן הארבה שהיה שם (שמות י, יד), היה נשאר אף אחר שבעה ימים, לכך התפלה (שמות י, יח) להסיר אותם. וכן הערוב אשר היה שם (שמות ח, כ) היו נשארים, ועל ידי התפלה הוסר (שמות ח, כו). והברד גם כן, הברד שהיה כבר באויר ובעננים לא היה פוסק, אם* לא היתה תפלת משה (שמות ט, לג), ותפלת משה גורמת להסיר אף הברד שהיה באויר, שנאמר (שם) "לא נתך ארצה", כך יראה.
מורה נבוכים
ואומר: כבר אמרה ה׳תורה׳ כפי מה שפרש אונקלוס שהמצרים היו עובדים מזל טלה, ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן, והיו מואסים רועי צאן – אמר ״הן נזבח את תועבת מצרים״ ואמר: ״כי תועבת מצרים כל רועה צאן״. וכן היו כיתות מן הצאבה עובדים לשדים, והיו חושבים שהם ישובו בצורת העזים – ולזה היו קוראים לשדים ׳שעירים׳ – וכבר התפשט הדעת הזה מאד בימי ׳משה רבינו׳: ״ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו׳״. ולזה היו אוסרים הכיתות ההם גם כן אכילת העיזים; אכל שחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב ׳עובדי עבודה זרה׳ וכולם היו מגדילים זה המין מאד. ולזה תמצא אנשי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל, ואפילו בארצות אשר ישחטו שאר מיני בעלי חיים. ובעבור שימחה זכר אלו הדעות אשר אינם אמיתיות, צוינו להקריב אלו השלושה מינים לבד, מן הבהמה ״מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם״ עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי, בו יתקרבו אל האלוה ובמעשה ההוא יכופרו העוונות. וכן מרפאים הדעות הרעות אשר הם חליי הנפש האנושית בהפך אשר בקצה האחר.