שמות ט:ג מחשבת ישראל: נתיבות עולם, נצח ישראל, האמונות והדעות ותורת העולה

ובפ"ק דגיטין (ז', א') שלחו למר עוקבא זמרא מנ"ל דאסור שירטט וכתב לי' אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, ולישלח ליה מהכא בשיר לא ישתו יין אי מההיא ה"א זימרא דמנא אבל דפומא שרי קמ"ל ע"כ. פירוש מאחר שאין שמחה בישראל רק באומות אין ראוי לישראל השמחה. וקאמר ולישלח ליה מהכא דכתיב בשיר לא ישתו יין שמזה הכתוב מפיק בפרק בתרא דסוטה (מ"ח, א') דתנן התם משבטלה סנהדרין בטל השיר מבתי המשתאות שנאמר בשיר לא ישתו יין ולכך פריך ולישלח ליה מהכא. אבל ליכא למימר דמשום כך פריך ולישלח ליה מהכא משום שאין אסור רק על היין ובהאי קרא בפירוש כתיב בשיר לא ישתו יין דזה אינו דהתם מוכח דלאו שיר ביין דוקא משתעי אלא אפילו בלא יין נמי אסור, דקאמר שם אמר רב הונא דנגדי ודבקרי שרי ודגרדאי אסור פי' רש"י ז"ל דנגדי מושכי ספינות בחבל שאינם אלא לכוין אותם למלאכה, ודבקרי שמזמרין בשעה שחורשין ואינו אלא לכוין השוורים לתלמיהם שהולכין לקול השיר שערב להם שרי, ודגרדאי אסור שאינו אלא לשחוק ע"כ, הרי משמע דבין על היין ובין שלא על היין אסור, והא דקאמר בטל השיר מבתי המשתאות, נראה דלרבותא קאמר אפילו בשעת שתיית האדם שדרך האדם לזמר וכאלו היה דבר זה בטבע לאדם אפי' הכי אסור. ושם אמר אודנא דשמע זימרא תעקר אמר רבא זימרא בביתא חורבא בסיפא שנאמר קול ישורר בחלון חורב בסף כי ארזא ערה מאי כי ארזה ערה אמר רבי יצחק אפי' בית המסוכך בארזים מתרועע, אמר רב אשי ש"מ כי מתחיל חורבא בסיפא מתחיל שנאמר חורב בסף ע"כ. והדברים האלו ידועים למשכילים למה אמר אודנא דשמע זימרא תעקר, וזה מפני כי השיר מיוחס למדת הדין שהרי הלוים היו משוררים דוקא, וכאשר משורר ואין ראוי לו השירה פוגע בו מדת הדין, וכן הבית אשר שם השיר חרב מכח מדת הדין שמחריב הכל. וקאמר שהתחלת החורבן הוא בסף מפני שהוא מקום ששם הכניסה לבית, והוא התחלת ישוב הבית ששם נכנסין, ולפיכך שם מתחיל החורבן שעוקר הבית מהתחלתו הוא הסף שהוא התחלת הבית, כי מדת הדין המחריב פוגע דוקא בדבר שהוא עיקר ותחלת הישוב. ולכך אמר שם במשנה משבטלה סנהדרין בטל השיר מבתי המשתאות, שכאשר היו הסנהדרין יושבין ודנין היה נמצא מדת הדין בעולם וראוי ג"כ שיהיה השיר בעולם המיוחס למדת הדין, אבל כאשר בטלה סנהדרין ואין מדת הדין עם בני אדם ולכך אין ראוי להיות השירה נמצא אצלם כי כל שירה הוא מצד הדין. וזה שאמר שם א"ר יוחנן כל השותה יין בארבעה מיני זמר מביא חמש פורעניות לעולם שנאמר הוי משכימי בבוקר שכר ירדופו מאחרי בנשף וגו' והיה כנור ונבל ותוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו מה כתיב אחריו לכן גלה עמי מבלי דעת וכבודו מתי רעב והמונה צחה צמא וישח אדם וישפל וכו' ומה כתיב אחריו לכן הרחיבה שאול נפשה ע"כ. וביאור ענין זה כאשר שותה יין בד' מיני זמר הרי ג"כ יש כאן חמשה מיני שמחה עם היין שהוא החמישי, ולכך מביא חמשה מיני פורעניות לעולם, כי גם זה כאשר חוטא במה"ד לגמרי ושותה יין בד' מיני זמר, וכבר ידוע כי המתיחס למה"ד הוא חמשה כנגד יד ה' הויה במקנך (שמות ט') וכתיב שם בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן דבר כבד מאוד, ולכך מביא חמשה פורעניות לעולם, מפני מדת הדין הקשה אשר הוא שולט כאשר יחטא במה"ד כמו שהתבאר, ואין דבר חטא במדת הדין כמו זה לשורר כאשר אין ראוי השירה והזמרה. אף על גב שהגאונים פסקו דלתת שיר ושבח להקב"ה בשתיית היין מותר, מפני שאין נקרא שיר של בשר ודם שנותן שבח להקב"ה שיר שלם אבל שיר המלאכים הוא שיר שלם ולכך אימעט, אבל שיר של שמחה אסור בודאי והוא חוטא במה"ד ולכך עונשו כמו שהתבאר, וראוי לשמוע דברי חכמים המלמדים את האדם לטוב לו. אמנם לא ידעתי מנין דבר זה כלל כי אם אנו באים לתת שיר ושבח, דבר זה יש להיות בלא שתיה כי איך יהיה שבח ושיר להקב"ה כלי זמר, והרי אמרו (סנהדרין ק"א, א') כי התורה חוגרת שק ואומרת עשוני בניך ככלי זמר שמנגנין בהם, ואין השיר והשבח להקב"ה גרע מזה שלא יהיה זה כלי זמר ואילו לדידי צייתי לא היה זה כלל. ולדעתי אף בשעה שבהמ"ק היה קיים לא היה מותר שיר זה לתת שבח להקב"ה במשתה היין, כי יש להיות זה בקדושה עליונה לתת שיר ושבח להקב"ה לא במשתה היין, והמונע עצמו מזה תבא עליו ברכה:

וכן מה שאמר על הנחלים שהם בבקעת ידים, אחד מושך אילך, ואחד מושך אילך, ושערו ב' חלקים מים ואחד דם. כי בארץ יש מקומות מיוחדים ומסוגלים לדבר מה יותר ממקום אחר. ובבקעת ידים מקום מיוחד למדת הדין להתגבר, ולכך נקרא 'בקעת ידים', וכמו (שמות ט, ג) "הנה יד ה' הויה במקנך". ובכל מקום שנאמר "יד ה'" אינו אלא רמז למדת הדין. ולפיכך אמר שהיה שם ב' נחלים, א' מושך אילך, ואחד מושך אילך. כמו שני ידים, האחד מתפשט אילך, ויד השניה מתפשט אילך. ואלו שני הנחלים מה שהם מתיחסים ליד, שהרי האחד מושך אילך, והאחד מושך אילך, לכך התגבר לשם מדת הדין, שהם הידים, אשר אחד מושך אילך ואחד מושך אילך. ושם היה מתגבר כח אדום, שנאמר עליו (בראשית כז, כב) "והידים ידי עשו". ושפכו דמן שם, עד ששערו חכמים שני חלקים מים ואחד דם. נמצא כי נתוסף שליש באלו שני הנחלים אשר היו בבקעת ידים. כי שפיכות דמים הוא שייך לגוף בעצמו, והוא שליש, כאשר תדע להבין. כי אלו שני ידים הם ימין ושמאל, והגוף באמצע. ולכך, כאשר נשפך דם ישראל, שערו הנחלים אשר בבקעת ידים שהיו שני שלישי מים, ונוסף עליהם שליש דם שנהפך למים. ורוצה לומר, שהיה מוסיף כח המים מן שפיכות דמים הגוף עד שליש יותר, כמו שהתבאר. וגם יש לפרש, אם היה יותר משליש, היה שנוי הטבע לגמרי, והיה גובר יותר מן הראוי. לכך היה גובר עד שליש, והיה נשאר הרוב מים כמו שהיה, והמעוט היה דם:

והנה אני מציע אלה הענינים על עשר המאמרות, ואדבר על כל אחד מהם במה שיכשר ואומר כי ‏אנשים סברו כי זה הענין עצם, ונחלקו דעותם בו. אמר קצתם אדם, ואמר קצתם אש, ואמר קצתם ‏אויר, וקצתם כסף. ואחרים אמרו דברים אחרים זולת אלה, וכיון שהתקיים שהוא בורא כל אדם, וכל ‏אש וכל אויר וכל כסף, וכל נמצא, כבר התבטל בראית השכל כל אלה המחשבות. וכאשר התקיים ‏זה בשכל, כן התקיים מן הספרים, והוא, שהדברים הנמצאים חמשה שרשים; המוצק, והצומח, ‏ובעלי חיים, והכוכבים, והמלאכים. והרחיקו הספרים מהדמות חמשתם אל הבורא או שידמה להם, ‏ואמרו ביקר שבמוצק, והוא הזהב והכסף (ישעיה מ"ו ה' י') למי תדמיוני ותשוו ותמשילוני ונדמה. ‏הזלים זהב מכיס וכסף בקנה ישקלו. ואמרו יתברך: למי תדמיוני ותשוו, בטל בו שיהיה דבר דומה ‏אליו, ואמרו: תמשילוני ונדמה, בטל בו שיהיה הוא דומה אל דבר. ואמרו ביקר שבצמח, הארז ‏והשטה (שם מ' י"ח-כ') ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו? הפסל נסך חרש. המסכן תרומה ‏עץ לא ירקב יבחר. ואמרו בבעלי חיים כלם (דברים ד' ט"ו-י"ח) ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ‏ראיתם כל תמונה פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה תבנית כל ‏בהמה אשר בארץ תבנית כל צפור כנף אשר תעוף בשמים תבנית כל רומש באדמה תבנית כל דגה ‏אשר במים מתחת לארץ. ואמרו בכוכבים (ישעיה מ' כ"ה כ"ו) ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש ‏שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם. ואמרו במלאכים (תהלים פ"ט ז') כי מי ‏בשחק יערך לי"י בבני אלים. וקבצו כל נמצא והרחיקו, שידמו לבורא או שידמה אליהם הבורא. ואלה ‏הדברים המפורשים, הם השרשים (הברואים) הבטוח בהם, וראוי שיושב כל דבר מסתפק ‏מהעברות הלשון אליהם עד שיסכים עמם. ומזה מה שאמר הכתוב (בראשית א' כ"ז) ויברא אלהים ‏את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו. ואבאר שזה על דרך ההגדלה והחשיבות, והוא, כאשר ‏כל הארצות שלו והגדיל אחד מהם, באמרו: זאת ארצי, ושכל ההרים שלו והגדיל אחד מהם, באמרו: ‏זה הרי. וכן יש לו כל הצורות והגדיל אחד מהם באמרו: זאת צורתי, על דרך היחוד והסגולה, לא ‏על דרך ההגשמה. ומהם מה שאמר הכתוב (דברים ד' כ"ד) כי י"י אלהיך אש אוכלה הוא. ואבאר ‏שרוצה בזה שהוא באש שורף למי שכפר וכחש, ואני מוצא בלשון שהוא מדמה בלא כף. ויוציא ‏אתכם מכור הברזל (שם ט' כ') שענינו כמכור הברזל. ועוד (ש"א כ"ד ט"ו) אחרי כלב מת אחרי ‏פרעוש אחד, ענינו, ככלב מת, או כפרעוש. ועוד (דה"י א' י"ב ח') ופני אריה פניהם בבני גד, ענינו, ‏כפני אריה. כן אש אוכלה ענינו כאש אוכלה הוא שהוא עונש. ואחר כן אדבר אל הכמות ואומר: שענין ‏הכמות סובל שני דברים לא יתכנו על הבורא, אחת מהם מדת ארך ומדת רחב ומדת עמק, ‏והאחרים פרקים וחבורים יתפרקו ויתחברו קצתם אל קצם, ולא יאמר על הבורא מאומה מזה, ‏בראיות, מן המושכל, ומן הכתוב, ומן המקובל מן המושכל; שאל הפרקים והחבורים הם אשר בקשנו ‏להם בורא ומצאנוהו בשכלנו. ומצאנו שלא נשאר מהם דבר שלא נכנס תחת ענין שהוא עשהו. ומן ‏הכתוב, כאשר הקדמנו (דברים ט' ט"ז) פן תשחיתון, ושאר הכתובים. ומן המקובל, כי מצאנו חכמי ‏עמנו הנאמנים על תורתינו בכל מקום שמצאו מאומה מאלה הדמיונים, לא תרגמוהו מוגשם, אבל ‏השיבוהו אל מה שמסכים לשרש הקודם. והם תלמידי הנביאים, ויודעים יותר דברי הנביאים. ואלו ‏היה אצלם שאלה המלות בגשמותם, היו מתרגמים אותם לנו כאשר הם. אך התברר להם ‏מהנביאים, חוץ ממה שיש בשכלם, כי אלה המלות המוגשמות, רצה בהם ענינים גדולים ויקרים, ‏תרגמום כאשר התברר להם. ומזה תרגמו (שמות ט' ג') הנה יד י"י הויה, הא מחא מן קדם י"י הויא. ‏‏(שם כ"ד י') ותחת רגליו, תרגמוהו ותחות כורסיה יקריה. ותרגמו (שם י"ז א') ע"פ י"י, על מימרא ‏די"י. ותרגמו (במדבר י"א י"ח) באזני י"י, קדם י"י, וכן כל מה שדומה לזה:‏