וְעַתָּ֗ה שְׁלַ֤ח הָעֵז֙ אֶֽת־מִקְנְךָ֔ וְאֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר לְךָ֖ בַּשָּׂדֶ֑ה כָּל־הָאָדָ֨ם וְהַבְּהֵמָ֜ה אֲשֶֽׁר־יִמָּצֵ֣א בַשָּׂדֶ֗ה וְלֹ֤א יֵֽאָסֵף֙ הַבַּ֔יְתָה וְיָרַ֧ד עֲלֵהֶ֛ם הַבָּרָ֖ד וָמֵֽתוּ׃
תורת העולה
ואחר כך באו החביתין. וכבר ידוע שמנחה וחביתין הם שניהם מן הקמח, אלא שזה בלול בשמן וזה היה נעשה במחבת, ולכן באו זה אחר זה. וידוע, כי ענין הדבר המטוגן במחבת, שמעלה רתיחות ובעבועות מתוך שמנו דרך בישולו וטגונו, והוא היה מורה על מכת השחין, שהיו אבעבעות פורחת בהם. ונקשרו החביתין במנחה, כמו שבאו המכות שהיו מורים עליהם, נקשרים זה בזה. ואף כי שתיהם מורים על השגחה, כי מכת השחין גם כן מורה ענין השגחה, כנזכר לעיל, שהרי היה אז השחין באדם ובבהמה מלבד בני ישראל, כמו שנאמר (שמות ט יט) ולא יכלו החרטמים לעמוד לפני משה מפני השחין וגו'.
גבורות השם
ומה שאמר לו (שמות ט, יט) "ועתה שלח העז וגו'", למה הזהיר אותו, והרי להכותו בא. הטעם הוא שלא היה רוצה להביא ברד רק על עץ השדה להיות מוכה בברד, ולפיכך הזהיר שיכנוס* לבית מה שאין רצונו של מקום, כדי שלא יהיה המכה בחנם, כי אחר שאין רצונו של מקום על זה שיהיו לוקים הבהמות עתה. והראה לו שחפץ בטובתו מה שאינו רוצה להכותו עתה. ולפיכך אמר פרעה בזאת המכה "ה' הצדיק" (שמות ט, כז), שהרי ראיתי שעשה צדקה עמי, ואני לא הכרתי זה. ובמכת הדבר, שגם כן היה במקנה שבשדה (שמות ט, ג), לא הזהיר אותם שיכנוס אותם אל הבית, כי שם המכה היתה על המקנה, ולא רצה להזהיר אותם. ודוקא בברד הזהיר אותם, שלא היה הכאת* המכה* רק על עץ השדה, ודבר שלא היה בשבילו המכה היה מזהירו שיכניס אותו לבית.