שמות ט:כז מחשבת ישראל: גבורות השם ותורת העולה

ומה שאמר לו (שמות ט, יט) "ועתה שלח העז וגו'", למה הזהיר אותו, והרי להכותו בא. הטעם הוא שלא היה רוצה להביא ברד רק על עץ השדה להיות מוכה בברד, ולפיכך הזהיר שיכנוס* לבית מה שאין רצונו של מקום, כדי שלא יהיה המכה בחנם, כי אחר שאין רצונו של מקום על זה שיהיו לוקים הבהמות עתה. והראה לו שחפץ בטובתו מה שאינו רוצה להכותו עתה. ולפיכך אמר פרעה בזאת המכה "ה' הצדיק" (שמות ט, כז), שהרי ראיתי שעשה צדקה עמי, ואני לא הכרתי זה. ובמכת הדבר, שגם כן היה במקנה שבשדה (שמות ט, ג), לא הזהיר אותם שיכנוס אותם אל הבית, כי שם המכה היתה על המקנה, ולא רצה להזהיר אותם. ודוקא בברד הזהיר אותם, שלא היה הכאת* המכה* רק על עץ השדה, ודבר שלא היה בשבילו המכה היה מזהירו שיכניס אותו לבית.

אמנם, הקרבנות שבאו עם העומר הם באים להורות על הגדולים שבישראל שהיו מורגלים בחכמת הפלוסופיא הקדומה אשר היה פרעה נמשך אחריה, אשר לזה אמר (שמות ה׳:ב׳) מי השם אשר אשמע בקולו, רוצה לומר שלא היה מכחיש מציאות השם יתעלה, רק שהיה מכחיש שישמע בקולו, כי האמין הקדמות כאשר האמין אריסטוטלוס, ושהכל מחוייב מצד סבותיו, ושאי אפשר להשם יתעלה לשנות כנף הזבוב, והיה כופר ג"כ בהשגחה בדרך אריסטוטלוס, כי הדברים תלויין בזה, ולזה אמר מי הוא אשר אשמע בקולו, והנה הגדולים שבישראל שהיו מורגלים ג"כ בחכמות הטבעיות והפלוסופיא כאשר יצאו ממצרים השיגו ענין חדושו של עולם, וכי יש אלקים שופט בארץ ויכול לעשות בה כרצונו, כמו שהשיג פרעה לבסוף, שאמר (שמות ט) השם הצדיק וגו', כן השיגו גדולי ישראל ענין החידוש על דרך האמיתי הבנוי על דרך החכמה הטבעית הפלוסופית, רק שלא השיגו עדיין בריאת העולם יד מאין אלא יש מיש, כאשר עשה השם במצרים אותות ומופתים מיש, לזה צוותה התורה להקריב עם העומר כבש בן שנתו לעולה והיה הקרבן בהמה שהוא מורה על החדוש בדרך האמת כמו שנתבאר חלק ב' פרק ג' והיה הקרבן כבש בן שנתו להיותו מורה על בריאה יש מיש על ידי המרת הצורות, כמו שנתבאר חלק ב' פרק י"א, והוא דוגמת הניסים והנפלאות שנעשו במצרים, ואף כי באותו זמן היו טרודים עדיין בנסעם ממצרים והיו עוסקים בצרכי ביתם, ולזה בא הקרבן כבש המורה על שלימות הקניינים המדומים, כמו שנתבאר חלק ב' פרק י'. אמנם, בשבועות שבאו לכלל דעת את השם והבינו גדולים וקטנים האמת על בוריו, וכמו שאמרו ז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, ופירש רב המורה מפי גבורת המופת, באו שאר קרבנות המורים על חדוש העולם יש מאין, כמו שנתבאר לקמן אם ירצה השם יתעלה, אך נבאר תחילה ענין העומר ומצותיו המורין על מה שכתבנו, ולזה בא מצותו שדוחה שבת וטומאה כשאר קרבנות ציבור הקבועים, מטעם שהוא מורה בעצמו על ענין חדוש העולם, ואין צריך לשבת, וכן דוחה הטומאה כי כל טמא וערל יטהר באמונה זו, והיה ממצותו להביא מן הקרוב לירושלים, להיות כי הקדמות המדברים הם בנויות לפי קרוב הדעת, ואינם בנויים לפי דרכי המופת אשר ילכו בה ממושכל ראשון לשני, ומשני לשלישי, לזה היה בא מדבר קרוב והיה מצותו לקצרו בלילה, להיות דבריהם בחשיכה ואפילה, והיה ממצותו להביא מן היפה מן היבש ולא מן הלח ולקצרו לשם מצוה, הטעם מבואר כי הטוב והיפה מדבריהם נקבל, מאחר שהם מכוונים לשם מצוה אף כי דבריהם בנויים על קדמות כוזבות, והיה ממצותו שמערב יום טוב שלוחי בית דין היו יוצאים והיו עושין כריכות כריכות במחובר לקרקע, כדי שיהא נח לקצור כו', והוא בהציע הקדמות המדברים, כדי להוציא בקלות כוונת המכוון מדבריהם, והוא שיהא נוח לקצור, והוא התכלית ועל העיירות הסמוכות מתכנסות כדי שיהא נקצר בעסק גדול, כי לא דבר רק הוא וכל העם יתבוננו בו בינה, וקוצרים שלש סאין בשלש אנשים, בשלש קופות ובשלש מגלות ואמר להן הקוצר בא השמש ואמר הן, שלש פעמים מגל זה, ואמר הן שלש פעמים, קופה זה ואמר הן שלש פעמים, ואם היה שבת אמר שבת היום ואמרו הן שלש פעמים, אקצור ואמר הן שלש פעמים, על כל דבר ודבר שלש פעמים כמו שכתב הרמב"ם, פרק ששה מהלכות תמידים ומוספים, והוא בגמרא מנחות פרק רבי ישמעאל, והטעם כתב הרמב"ם מפני הטועים והם צדוקי ובייתוס כו', הדברים נכונים בדרך הפשט, אבל לפי הנראה לא היה לריק שהיו אומרים ג' פעמים בכל דבור ודבור, ודווקא בשעת קצירה שהיו מפרסמים הדבר, לא בשעת הקרבתן, ואם היה משום צדוקי ובייתוס לחוד, היה להם לפרסם יותר בשעת הקרבתו, אלא הנראה שבא להורות כולו על דעת המדברים כאשר הניחו הקדמותיהן מענין העצמים הפרדיים אשר העומר בא נגדן, כאשר כתבתי בענין המנחות, והנה הם מאמינים מענין העברת הדברים כמבואר מדעתן, וכתבתי קצת חלק ב' פרק כ"ט שזהו אמונתם, ושאין לשום דבר טבע קיים ושאפשר להיות חילוף כל דבר, אלא שרצון השם יתעלה כך הוא להיות כל העולם נוהג כמנהגו, וכמו שהאריך הרב המורה בזה, והנה זאת הוא כוונת השואל בכל דבר אם כך הוא או לא, כי אפשר להיות חילופו אלא שרצון המשיב הוא לומר הן, וכך הוא אמונת המדברים, שהשואל שואל בכל המציאות אם הוא כך, ולמה הוא כך, ולא יוכל המשיב להשיב רק הן, רוצה לומר כך רצה השם יתעלה והוא אמר ויהי. אמנם, צריך שלש פעמים בכל דבר, הוא גם כן ענין זה, כי הם אינם מאמינים בכחות השפלים שמושפעים מלמעלה כאמונת הפילוסופים שהכל הוא דרך השתלשלות הסבות, אלא הם סוברים כי הכל הוא שוה ודרך אחד להן בהתייחדות צורותיהן, מרצון השם יתעלה, ואם כן כל חלקי העולם הן כזה בשוה, על כן אמר שלש פעמים הן בכל דבר, כי זהו נוהג בכל שלש הדברים.