וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מֹשֶׁ֔ה כְּצֵאתִי֙ אֶת־הָעִ֔יר אֶפְרֹ֥שׂ אֶת־כַּפַּ֖י אֶל־יְהוָ֑ה הַקֹּל֣וֹת יֶחְדָּל֗וּן וְהַבָּרָד֙ לֹ֣א יִֽהְיֶה־ע֔וֹד לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּ֥י לַיהוָ֖ה הָאָֽרֶץ׃
גן נעול
ואם נזכר הנפעל בלשון רבים סתם, דינו כדין זכרונו סתם בלשון יחיד, על דרך משל "וַיִוָעַצוּ פלוני ופלוני", דינו כדין "וַיִוָעֵץ פלוני", וענין כולם העצה מנפשם לעצמם, שכל אחד מן המקובצים הסכים מנפשו כהסכמת חבריו שהסכים כל אחד מהם כן מנפשו. ועל פי הכללים הקצרים שיסדנו פה הולכים וסובבים כל לשונות "עצה" הבנויים בבנין נפעל, וכמו שאציגם לפניך בחדר זה, אחד אחד. וטעם ההבדלים האלו מסכים עם עיקר הוראות המלות שבלשון הקדוש הזה. כי מלת "אל" תורה על ההגדה לזולתו, כמו "כה תאמר אל בני ישראל" (שמות כ, יט). "ויאמר אליו אני יי'" (בראשית טו, ז) ורבים כמותם. ומלת "את" תורה על הקבול מזולתו כמו מלת "מן", כמו "כצאתי את העיר" (שמות ט, כט), פירושו מן העיר. וְהָבֵן יופי המליצה, כי מלת "את" תורֶה ג"כ על ההתחברות, כמו "הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א) כמו מלת "עם". ולכן סמך בעל הלשון מלת "את" על קבלת עצה מזולתו, ולא סמך אליו מלת "מן" לפי שהנועץ מזולתו מתחבר עמו [להודיע] לו דעתו, ושואל לשמוע דעת זולתו, והם מדברים דְבַר עצה זה עם זה, וכשיגיד לו חברו העצה ויקבלנה מפיו, הנה היה נועץ עמו. גם "נועץ" [מסמיך] שתי ההוראות האלו. יורה מלת "את", אבל "מן" לא יורה רק על הקבלה ממנו לא על ההתחברות עמו. ומלת "עם" תורֶה על ההשתתפות וההתחברות עם זולתו, כמו "שבעת ימים יהיה עם אמו" (שמות כב, כט) ולא תורֶה על הקבלה מזולתו. ולכן סמוך על הודעת הסכמת נפשו, ובקשתו לשמוע הסכמת חבריו אם יסכים ועושה על פי עצת נפשו, בין יסכימו בין לא יסכימו. וכשנזכר סתם יורה שלא קבל מזולתו ולא השתתף זולתו עמו בעצה, גם לא הגיד דרך [עצתו] וטעמו לזולתו, אבל עשה המעשה טרם הגיד ההסכמה לזולתו, והבן.
דרשת שבת הגדול
וכן מוכח פירוש זה מדברי חז"ל במדרש*; (משלי ל, ד) "מי עלה שמים וירד", זה הקב"ה, (תהלים מז, ו) "עלה אלקים בתרועה", (שמות יט, כ) "וירד ה' על הר סיני". (משלי שם) "מי אסף רוח בחפניו", (איוב יב, י) "אשר בידו נפש כל חי וגו'". (משלי שם) "מי צרר מים בשמלה", (איוב כו, ח) "צורר מים בעביו". (משלי שם) "מי הקים כל אפסי ארץ", (ש"א ב, ו) "ה' ממית ומחיה". (משלי שם) "מה שמו", "צור" שמו, "ה' צבאות" שמו*, "שדי" שמו. (משלי שם) "ומה שם בנו", (שמות ד, כב) "בני בכורי ישראל". דבר אחר, (משלי שם) "מי עלה שמים וירד*", מי הוא זה שתפלתו עולה לשמים ומורידה* גשמים, זה שמחלק מעשרותיו בחפניו. (משלי שם) "מי צרר מים בשמלה", מי הוא זה שאין תפלתו עולה לשמים ומורידה את הגשמים, זה שאינו מחלק מעשרותיו בחפניו, שהוא עוצר את השמים. דבר אחר, (משלי שם) "מי עלה שמים" זה אליהו, שנאמר (מ"ב ב, א) "ויעל אליהו בסערה השמימה". (משלי שם) "וירד", (מ"ב א, טו) "רד אותו* אל תירא מפניו". (משלי שם) "מי אסף רוח בחפניו", (מ"א יז, א) "אם יהיה השנים האלה טל ומטר". (משלי שם) "מי צרר מים בשמלה", (מ"ב ב, ח) "ויקח אליהו את אדרתו ויגלום ויכה את המים". (משלי שם) "מי הקים כל אפסי ארץ", (מ"א יז, כג) "ראי מי בנך". דבר אחר, (משלי שם) "מי עלה שמים" זה משה, (שמות יט, ג) "ומשה עלה אל האלקים". (משלי שם) "וירד*", (שמות יט, יד) "וירד משה מן ההר אל העם". (משלי שם) "מי אסף רוח בחפניו", (שמות ט, כט) "כצאתי את העיר אפרוש את כפי". (משלי שם) "מי צרר מים בשמלה", (שמות טו, ח) "נצבו כמו נד נוזלים". (משלי שם) "מי הקים כל אפסי ארץ", זה אהל מועד שנתבסס* בו כל העולם כולו. דבר אחר, (משלי שם) "מי אסף" זה אהרן, (משלי שם) "מי צרר" זה אליהו, (משלי שם) "מי הקים" זה אברהם, (משלי שם) "מה שמו" ה' שמו. (משלי שם) "ומה שם בנו", (שמות ד, כב) "בני בכורי ישראל", עד כאן.
מורה נבוכים
הספר הגדול בזה – ספר העבודה הנבטית העתקת אבן וחשיה. ואני עתיד להודיעך בפרק יבוא למה שמו הצאבה אמונותיהם כתובות עם עבודת האדמה. וזה הספר מלא שגעונות ׳עובדי עבודה זרה׳ וממה שנפשות ההמון נוטות אליו ונקשרות בו – רצוני לומר: עשית הטליסמאות והורדת הרוחניות והכישוף והשדים והמזיקים השוכנים במדברות; וגולגל גם כן בספר ההוא שגעונות עצומות (ישחקו מהם אנשי השכל) חשבו בהם לדקדק ולטעון במופתים המבוארים אשר ידעו בהם כל אנשי העולם שיש אלוה שופט על כל בני העולם – כמו שאמר ״למען תדע כי ליי הארץ״ ואמר: ״כי אני יי בקרב הארץ״.