שמות יא:ב מחשבת ישראל: עקידת יצחק, הכוזרי, ספר יסודי התורה וגבורות השם

ותדבר מרים ואהרן במשה וגו'. (א) יראה שהספור הזה הוא קשור קשור ומחובר למעל'. וזה כי לפי שהרגישו מאמר ה' אליו היד ה' תקצר עתה תראה היקרך דברי אם לא כי הוא נאמר באופן טובה תוכחת מגול' כמו שפירשנו חשבו שהיה הוא יתעל' שרוי עמו בכעס והתירו שלוח לשונם בו להרהר על מעשיו על דרך נפל תורא חדידו סכינא (שבת ל"ב.) וגמגמו עליו על אודות אשר לא לקח אשה מבנות עמו וחשבו שזאת היתה הסבה שפירש ממנה לסוף דמאיס ליה ודנו בעצמם שלא היתה נבואתו סבת פרישותו שהרי הלא גם בנו דבר ולא מנע מהם פרי בטן או שהיה לו זה הפרישות דרך יוהרא לבד מבלי שום צורך והוא חטא שני. וישמע ה' האל הנאמן שומר הברית לאוהביו שמע משמי קדשו כי מקום לדבורם זה מצד מה שחשבו שהיה בינו יתעלה ובין משה צד נזיפה והפליג לקנאת לכבודו ולהוכיח ולזכור אותם כפלי כפלים ממה שהיה מקנא אם היה דבורם בזמן או באופן אחר. והאיש משה עניו מאד וגו'. יעיד עליו הכתוב שעל דרך האמת לא נמצא בו דבר דופי ושמצ' שיוכלו לדבר ממנו כלל ושלא היתה פרישותו מהאש' מצד שנאה או יוהרא כמו שחשבו רק מצד שהיה עניו מאד וכו'. וזה שכבר היה אצלו שמוש מטתו בחדרי חדרים באותו ענין שהיתה הפרהסיא בו אצל הצנועים ולזה פירש מצד ענוותו העצומ' מכל האדם כו' כך שמעתי מאחד החברים והנאני כי באמת השלם בתכלית השלמות כמוהו אשר לא היה פנוי מהשכינ' רגע אין פרסום ופרהסיא מזו. אמנם לפי ששמע ה' קול דבריהם באומרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר מה שהיה טעות גדול בהם לשתף מדרגת נבואתם לנבואתו הנכללת במין כמו שאמרנו כי מזה באו לפקפק על פרישותו מאשתו כמו שנזכר. לזה נאמר ויאמר ה' פתאום אל משה ואל אהרן ואל מרים צאו שלשתכם וגו'. והיתה האמיר' פתאומית כדי שירגישו בחסרונם אז שלא היו מוכנים אל הנבוא' ויכירו אשר הוא מוכן ועומד תמיד ויכירו תועלת הפרישות. וכן אמרו (תנחומא פ' צו) במדרש שהיו נבהלים לאמר מים מים וכבר אמר שצוה למשה לצאת כדי שיהא מזומן להתפלל על מרים. ויתכן כי לפי שהיו אז אהרן ומרים חטאים לא תשרה עליהה נבוא' כי אם על ידי משה המשתתף עמם וזהו שאמרו שבדבור אחד קרא לשלשתן שמשפע משה נאצל עליהם וגם עמדו שם באהל יועיל למה שידבר עמם חוצה לו כשקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם והית' היציאה מהאהל לרמוז להם על ההבדל הגדול שהיה בינם ובין משה העומד בפנים כי הוא נאמן בית והוא מה שירצ' להורות אותו להם במיני הבדליו מהם ומכל הנביאים כי זהו הדרוש המיוחד בספור הזה כמו שאמרנו ראשונה. ולזה אמר. ויאמר שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם ה' הנה בכאן הודיע הקב"ה בעצמו מעלת אדון הנביאים עליו השלום על נבואת כל זולתו והבדלה מכלן באותו לשון עצמו שאמרו חז"ל כל הנביאים נתנבאו באספקלריא שאינ' מאירה ומשה רבינו נתנבא באספקלריא המאירה (יבמות מ"ט:) אלא שהוסיף בביאור ההבדלים שיש בין שתי האיספקלריות באופן נכבד מאד ממה שזכרו הרב בפרק ז' מספר המדע וזה כי הוא הבדילם בארבע מעלות. ושם הראשונ' שכלם מתנבאים בחלום או במרא' והוא בהקיץ והשנית שכלן מזדעזעין והוא כאשר ידבר איש אל רעהו. והשלישית שכלן בדרך משל וחידה או על יד מלאך והוא פנים אל פנים כלומר בלי מלאך ובלי משל וחיד'. והרביעית שכלם צריכים הכנה והוא מוכן ועומד. והנה הוא ית' לקח בכאן ההבדל הראשון אשר זכר לסוג כולל ופירש איך ימשכו ממנו ד' הבדלים גדולים ועצומים קצתם מהשזכרם הוא ז"ל. וקצתם מה שלא זכרם. והנה א"כ בכלל דבריו יתבאר דבריו. ועוד כי ההבדלים אשר יזכור ייחדם לשון מאמריו יותר ממה שייוחדו במה שכתב הוא ז"ל גם כי אינו דומה השומע מפי הרב לשומע מפי התלמיד. ^*ולבאר וכו', תוכן דעתו בקוצר הוא, כי הראיה מתוך המראה, יש לה ד' חסרונות, הא' כי לא נוכל לראות בה כל הדברים כי רק את העומדים לעומתה נראה, אבל לא את העומדים אחריה, או מצדיה הרחוקים ממנה, הב' כי רק תמונת איש ותנועת פיו לחייו וידיו נוכל לראות במראה, אבל לא נשמע עי"ז גם את קולו אם עומד הוא מרחק, ולא ידבר עמנו כלל, ואחרי שלא נשמע גם את קולו לא נכירנו בראיה זאת הכרה שלימה ואמיתית ולא נדע עוד את שיחו, הג', כי לא נראה במראה רק ציור ודמות תמונתו, לא גופו ובשרו בעצמו, והד', כי ברצותנו לראות במראה צריכים אנו לעמוד לעומתו, ולהפוך ערפנו אל הדבר אשר נרצה לראות, באופן שנראה כל דבר רק בהפך, הימין יהיה לנו לשמאל והשמאל לימין, והמופת על זה נראה כאשר נציג כתב מה לנגד המראה, כי אז יראו בתוכה האותיות מהופכות בצורתם, גם כאשר נרים ד"מ יד ימיננו שהוא לצד מזרח נראה היד המורמת גם במראה לצד מזרח, אף שבצורה הזאת העומדת לעומתנו במראה, היתה ראויה להראות רק לצד מערב, אם לא היתה הפוכה יען כי שם מקום יד הימין באמת, כמו שנראה בשני אדם העומדים זה לעומת זה, שאם ימין האחד ד"מ לצד מזרח, ושמאלו לצד מערב, תהיה ימין העומד נגדו לצד מערב, ושמאלו לצד מזרח.] וכל אלה ד' החסרונות ישנן גם בבחינה מוסרית במראה וחזון שאר הנביאים, הא' כי אפס קצה הדברים יראו וכולם לא יראו, כמו שנאמר לאברהם שיעלה את בנו על אחד ההרים מבלי אשר נודע לו עוד על איזה הר? וכן נאמר לשמואל למשוח אחד מבני ישי למלך על ישראל מבלי אשר הראה לו בתחילה את מי מבניו ימשח? הב' כי גם מה שיראו לא יבינו לפעמים היטב על נכון, וכן אמר דניאל "ואראה את המראה" וכו', ולא עצרתי כח, ר"ל להבין ענינה כראוי, וכמו שראה זכריה מנורת זהב וכו', והודה אח"כ בעצמו שלא ידע מה המה אלה? וכן לא יראו הנביאים הדברים המושגים להם בנבואתם בעצמותם, כ"א רק ע"י משל ודמיון, כמו שנראה שקרא המון העם בעבור זה את יחזקאל אשר גלה להם דבר ה' רק ע"י משלים וחידות בשם "ממשל משלים" והד' כי הרבה נביאים ברצותם להשיג השגה רוחנית ושתנוח עליהם הרוח הנבדל מחומר יצטרכו לפעמים תחילה להרחיק מהרוחני זה ולהפוך פניהם אל הנאה חמרית וגופנית, כמו שבקש יצחק מטעמים כאשר אהב, ועל אלישע נחה רוח ה' רק כנגן המנגן, וכן נאמר גם בדוד "עורה כבודי עורה הנבל וכנור" ר"ל שרק ע"י הנבל והכנור יתעורר כבודי שהיא רוח ה' אשר דבר בו. ועל כל זה רומז מאה"כ "אם יהיה נביאכם במראה אליו אתודע," [כי לדעת הרב ז"ל מראה בקמץ הוא בל"א שפיגעל, והריבויי "במראות הצובאות" (שמות ל״ח:ח׳) אבל מראה בסגול בל"א געזיכט אדער ערשיינונג, כמו שנאמר במשה "במראה ולא בחדות".] אבל משה היה נעלה ונשגב מכל ד' חסרונות אלה כי בו נאמר בכל ביתי נאמן הוא" ר"ל שראה, וידע כל הדברים, גם נאמר בו "פה אל פה אדבר בו," באופן שידע והבין הכל אל נכון, כאיש אשר ישמע קול רעהו המדבר אליו באר היטב, גם נאמר בו, "ובמראה ולא בחדות" שמורה שלא במשלים וחדות כ"א דבר הנבואה בעצמו הוגד לו בפירוש גם נאמר בו, "ותמונת ה' יביט," להורות שלא הצטרך כשאר הנביאים להפוך עורף ד"מ אל הדבר הנראה, גם לא היה מצטרך לשום הכנה קודמת אל קבלת הנבואה, כ"א היה בכל עת מוכן ומזומן לה כנראה מפרשתנו כי מדי שאלו אותו האנשים אשר היו טמאים לנפש איך יעשו את הפסח השיבם "עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם". ולבאר אמתת הכוונ' הפליג המליצ' ואמר אם יהיה נביאכם יי' במרא' אליו אתודע כלומר כל נביא זולתו ואפילו שיהיה ראוי להיות לכם לנביא יי' במרא' בקמץ האלף אליו אתודע (ב) כי הוא שם לכלי המחז' כמו שאמר במראות הצובאות (שמות ל״ח:ח׳) והוא רומז לאספקלריאות כל הנביאים והוא עצמו ענין היות הדבור בהם בחלום ואם בהקיץ באופן בלתי נשלם כמו שיהיה הענין בהסתכלות הדבר במראה הזאת אשר זכר למשל וזה כי המסתכל איזה דבר במראה מהמראות יש בראייתו ארבע חסרונות גדולות אשר לפיהן ישאר הרואה חסר וקצר בהשגת עניני המובט ההוא. ולפי עניני סדר ארבע ענינים נפלאים שהם כנגדם בנבואתו של משה בשלימות השגתן (ב) חסרון האחד הוא שהמסתכל במראה לא יוכל לראות בה כי אם אשר יתראה נכחה אמנם מה שיכנס או יסתר תחת או אחר שום מסך מבדיל לא יראהו וכן יקרה לנביאים באספקלריא שלהם שישיגו בה חיצוני הדברים ופנימיותם ונסתרם היו נעלמים מהם כמו שנמצא באברהם עליו השלום שנאמר והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך (בראשית כ״ב:ב׳) וגו' והוא חשב שהיתה הכוונה שיעלהו וישחטהו שם על ההר שראה ואינו כן כי לא איש אל ויכזב כאשר נתבאר במקומו שער כ"א. גם שמואל כשנאמר לו ומשחת לי את אשר אומר אליך חשב שהיתה הכוונה למשוח לבכור בניו כמו שגזר ואמר אך נגד ה' משיחו עד שנכחש מפיו הדבר שנאמר אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו וגו' ואמר כי לא כאשר יראה האדם וגו' (שמואל ט"ז) כמו שנתבאר אצל מראות הסולם תחלת שער כ"ה. גם בתחלת ענינו קרא יי' אותו וחשב שקורא אותו עלי זה שלש פעמים (שם ג'). והנה על זה האופן מהקצור אמר החכם הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות וגו' (שיר השירים ב׳:ט׳). והכוונ' שזה הדוד הנאהב הנה הוא עומד ונסתר בתוך היכלו ומשגיח ומציץ בנו מן החלונות. אמנם לא נוכל להשיג ממנו זולתי מעט מעט מהשגותיו כי הכותל מבדיל בינו לבינינו והוא מעבה האדמה אשר בטבענו ולכן בקשה החשוקה הביאני המלך חדריו וגו'. כי שם כשנבא חדר בחדר עמו ואין הכותל מפריד אשבעה בהקיץ תמונתו. ועל זה הענין עצמו אמר בכאן לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא כי לא כאשר יראו המסתכלים מתוך המרא' שלא יוכלו לראות רק מה שהוא מגולה כננד הפרוץ כמו שאמרנו כי הוא בכל ביתי נאמן וכל החדרים עליים ותחתיים פתוחין לפניו ובא ולן ושכב ואין כל דבר נעלם ממנו. החסרון השני הוא שהמסתכל בצורה אשר במראה מצד שאין מבוא לחוש השמע בהכרתה הנה הוא לא יוכל לשמוע דבר ממה שידבר הנראה במראה ההיא ולא יבין ממנו רק מעט שיכיר מתיך התמונות הנראות שם לעיניו ואם יראה שום אדם יכיר דבר מתוך סימניו ורמיזותיו ותואר פניו ותנועת שפתיו אבל לא הכרה שלימה מאחר שאינו שומע דבריו ודוגמת זה בנביאים באספקלריא שלהם לפעמים יראה הדבר סתום בלתי מפורש רק מה שיכירו מצד התמונות הנראות להם שום דבר מועט כמו שנראה בזכריה הנביא אמר ראיתי והנה מנורת זהב וגו'. ולבסוף אמר הלא ידעת מה המה ואומר לא אדוני עד שנתבאר אליו בנבואה שנית (זכריה ד׳:ה׳). וכן בדניאל נאמר ואשא עיני ואראה והנה איש לבוש בדים מתניו חגורים בכתם אופז וגוייתו כתרשיש ופניו כמראה הברק ועיניו כלפידי אש וזרועיו ומרגלותיו כעין נחשת קלל וקול דבריו כקול המון (דניאל י׳:ו׳). הנה שלא נראה לו רק ענינים המראה לחוש הראות אמנם מהקול לא שמע כי אם קול המיית המון שאינו מבין ממנו רק הכרה לבד או שמא לא כלום רק מה שהכיר בתנועות שפתיו שהוא מדבר בחריצות ובשפע כקול המון. או שמדבר עם המון רב ולזה היה קורא אותה מראה כמו שאמר וראיתי אני דניאל את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה וגו' (שם) ולזה היה מה שהיה מקיצורו מהשגת כוונת המראה כמו שאמר בסמוך ואראה את המראה הגדולה הזאת ולא היה בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח. יראה כי לסבה שנזכרה לא היה בו כח לדעת ענינה גם כבודו שהוא שכלו נהפך עלי למשחית כי לפי שהשכל ימציא צדדים רבים ופנים מפנים שונים לפתרונה ישחית אחדות כוונת' לפי שלא יספיק כחו השופט לשפוט האמתי מהם ולגזור עליו והוא אומרו ולא עצרתי כח רצוני לברר האמת עד אחרי כן שנאמר (שם) ואשמע את קול דבריו וכשמעי את קול דבריו ואני הייתי נרדם ופני ארצה והנה יד ה' נגעה בי ותניעני על ברכי וכפות ידי ויאמר אלי דניאל איש חמודות הבן בדברים אשר אני דובר אליך הורה הוראה גמורה כי כששמע קול דבריו בחתוך הדבור מיד התעורר מתרדמתו והבין בדברים מה שלא הבין במראה לבד והנה אמת נכון. וכנגד זה אמר במשה פה אל פה אדבר בו והכוונה לא כמי שמבין מתוך מראה עיניו לבד שרואה ואינו מבין כי פה אל פה אדבר בו ממש ולמשמע אזניו יוכיח וידע את אשר יראה כי עמו דעת שפתי ברור מללו. החסרון השלישי והוא היותר מיוחד להסתכלות המראה וזה שמסתכל בה איננו רואה הצורה המבוקשת עצמה אבל דמות דיוקנה +הוא הבבואה +שלה המחוקה בה ודוגמת זה ישיג לנביאים והוא הדבר המיוחד באספקלריא שלהם שאפילו הדברים המושגים להם הרבה מהם אינם מושגים רק במשלים וחידות אשר יתחקו בהם הענינים בנבואה במראה וזה נתברר ממשלי הדברים כלם חוד חידה ומשול משל עד שאמרו הנה ממשל משלי' הוא ומשלי זכריהו יוכיחו. וגם באומרו היה דבר יי' אל אברם במחזה לאמר (בראשית ט״ו:א׳) כתבנו הנזכר שם זה הענין של המחזה לפי שרוב מה שהגיעו שם בא על דרך רמז המשל או החידה כמו שנתבאר שם אשר זה מה שיסתיר הרבה מהכוונות עד שהוצרכו אל ביאור נבואיי כמו שנתבאר מדבריהם או שתהיה עליהם קשה הבנתם. ולזה אמר כנגדו במשה במראה ולא בחידות שירצה שאינו מביט במראה בקמץ שהיא אספקלריות שאר הנביאים שיתיחד אליה זה הענין כי הוא במראה הדבר עצמו רואה ולא ישיג אותו על ידי משלים וחידות ולא ע"י שום אמצעיות. ולזה לא יתחלף לו דבר בדבר ולא יקשה עליו הבנתו. החסרון הרביעי והוא גם כן מהיותר מיוחדים אל המראה הנזכרת והוא שהמסתכל בה הוצרך להפוך פני הבטתו אל מקום מקביל אל התמונ' הנרצית שאם היא מזרחית יצטרך להפוך פניו אל המערב וכבר מראה ערפו אל הדבר הנרצה ופניו אל מקבילו. ולזה יתחלפו הענינים הנראים בו שכל הדברים שתראה ימיניים הם שמאליים והשמאליים הם ימיניים וכדומה לזה ודוגמתו בנביאים מתוך שאינם רואים בתמונה עצמה רק במראה יצטרכו בשירצו להשיג השגותם הרוחניות להפוך פניהם תחלה אל הפך מזה ומזה למה שיצטרכו להכין חומרם ראשונה להיטיב לבם אם על ידי מאכל ומשקה כענינו של יצחק שאמר הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים (שם כ"ז) או ע"י הנגון כמו שאמר ועתה קחו לי מנגן וגו' (מלכים ב ג׳:ט״ו). עורה כבודי עורה הנבל וכנור (תהילים נ״ז:ט׳) או על ידי מתנת דבר כמו שהיה מנהג בנביאים כמו שאמר שאול והנה נלך ומה נביא לאיש האלהים כי הלחם אזל מכלינו ותשורה אין להביא (שמואל א ט׳:ז׳) וזולת זה מהענינים שהם הפיכת עורף אל הנרצה והסב פנים אל המקביל. ועל הפך כל זה אמר ותמונת ה' יביט כי הוא רואה ומביט בתמונה עצמה ולא יצטרך להפוך עורף אליה להכין עצמו כי תמיד הוא מוכן ומזומן כמו שנתבאר בפתאומיות הזה כמו שכתבנו. וכמו שאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם (במדבר ט׳:ח׳). והנה אחר שזכר אלו הד' מעלות המעולות אשר בם נבדלה נבואתו מנבואתם ומנבואת כל הנביאים עד שנתברר בהם שהוא לא נכלל עמהם במין נבואתם ולא יתיחס עמהם רק בהתיחס העלה אל העלול השלים דבריו ואמר ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. (ג) ^*והנה בכאן וכו, תוכן דעתו בקוצר הוא, כי כבוד המלך ומוראו יתחייב שנכבד כל עבדיו הפקידים אשר יפקיד עלינו למקטנם ועד גדולם, ואם נחלל כבוד אחד מהם, יחשב לנו כחילול כבוד המלכות, אפס אם יש אחד מהם אשר בעבור יקרת מעלתו, רוב חכמתו או ישרו ותומתו נשאו המלך על כל השרים עד שהיה משנהו הלא כפלים נחטא אם נחלל כבודו, כי מלבד היותו עבד המלך ככל שאר עבדיו נחשב הוא לבדו גם בעבור יקרת מעלתו וחשיבותו בבחינה מה כמלך עצמו אחרי ששם אותו למשנהו הממלא מקומו, וע"ז רומז המדרש, כי אלו נאמר "בעבדי משה" היה שם משה רק כשם פרטי המחבר אל הכללי, אבל אחרי שנאמר "בעבדי במשה" יורה כי דיבורם יחשב להם לעון משנה כאלו אמר להם הי"ת דברתם בעבדי ודברתם במשה היקר לי מאוד עד שבכל ביתי נאמן הוא, והנה בכאן קבע שמו רבן של כל הנביאים אשר חוייב להם אצלו הכבוד והמורא הגדול כמו שאמר ומורא רבך כמורא שמים (אבות פ"ד). וזה כי כמו שהנמצאים העליונים המכוונים לשמים ואל הסבה הראשונה יתברך שמו יש עליהם כבוד ומורא מלכותו עליהם לפי שאינם עמו ביחם אחד רק כמו שהוא העלול עם עלתו כן הוא הענין אל התלמיד עם רבו וכל שכן לכל הנביאים כלם עם משה רבן כמו שהונח ראשונה. ובמדרש (ספרי פ' בהעלתך) אין תלמוד לומר בעבדי במשה אלא בעבדי משה אלא שדברתם בי דברתם בעבדי במשה משל למלך שהיה לו אפטרופוס והיו בני המדינה מדברים בו בפניו אמר להם לא בעבדי דברתם אלא בי ואם תאמרו אינו מכיר במעשיו זו קשה מן הראשונה. והכוונ' להם לומר שכבר חטאו לו יתעלה משני פנים. אחד מצד דבורם בעבדו של מלך שהמזלזל בעבד מזלזל באדוניו מצד היותו קנינו. והשנית מצד שלימותו של משה בעצמו אשר בעבורו ידעו בשם מכל זולתו ובה יש לו צד יחס וצירוף עמו כדרך המלך עם משנהו או שלישו דרך משל כי המזלזל המשנ' יזלזל המלך מצד מה שהוא מזלזל בחלק שכרה לו. והוא ידוע שהחטא הזה אשר בבחינה השנית הוא יותר חמור מהראשון שהראשון הוא הקל כנגד המלך במקרה במה שיזלזל בקנינו אמנם בשני במה שיזלזל ממש בעצמו ואליו כוונו באמרו מדקדוק הכתוב האומר בעבדי במשה תחת שנדברתם בי נדברתם בעבדי כי הדבור בו מצד מה שהוא משה הוא דבור סרה בו יתעלה מצד שלימותו אשר יצורף עמו בה כאדם שרוצה לזלזל המלך ולזלזל משנהו המשותף אליו בגדולה והוא מה שנאמר במשל לאנשי המדינה לא בעבדי דברתם רצוני מצד היותו עבדי לבד כי הוא החטא היותר קל כי גם בי דברתם מצד שלא חששתם למעלתו המצורפת אלי ואם תתנצלו בגרוע מחוק שלימותו להכחיש מדרגת הצירוף הזה וקירובו אלי הנה זאת תהיה תפיסה קשה מן הראשונ' והוא שתאמרו שאין אני מכיר במעשיו ואהבת חנם אהבתיהו וכמו שכתב רש"י ז"ל היה לכם לומר אין המלך אוהבו חנם ומהידוע שחטא יותר עצום הוא זה מזלזל במשנה המלך הנה שנצחם בטענות שאין עליהם תשובה והחטיאם בשתים. אם להקל ראש כנגד קנינו של מלך. ואם כננד המלך עצמו וזה משני פנים. אם בזלזל בכבודו המצורף אל אפטרופוס שלו נאמן ביתו. או בקשה ממנה והוא לגזור דעת בטל בידיעתו יתברך לומר שאינו מבחין במעשי האנשים ואשר לא טוב עשה יקריב אליו אשר כל אחת מאלו היא תפיסה עצומה והיה ראוי לבא עליה חרון אף כמו שכתב הרב המורה בפרק ל"ו חלק א' שלא נמצא בכל התור' כלה חרון אף ה' רק על עסקי ע"א לפי שהמזלזל כלפי מעלה צד ע"א הוא. אמנם לפי שלא יצדק זה בכל המקומות ובפרט באומרו ויחר אף ה' במשה אני מוצא לו ריוח והצלה ממקום אחר והוא כי באמרו חרון אף לא כוון אלא על הענין ההוא עצמו שהזכירם כי הוא דקדק שלא הזכיר מהם רק וחרה אף ה' (דברים י"א) פן יחרה אף ה' (שם ו') והכוונה שלא נמצא בכל התורה יעוד חרון אף רק בענין ע"א הניחה לי ויחר אפי בהם וגו' (שמות ל״ב:י׳). כי אז יעשן אף ה' וקנאתו וגומר (דברים כ״ט:י״ט) וחרה אפי בו ביום ההוא וגו' (שם ל"א). אבל על דברים אחרים כיוצא באלו שהקשו עליו האמת שנמצאה בהם חרון אף אבל לא ייעד עליהם בו. אמנם כעס וחמה לא נמצאו כלל כי אם על ע"א: והנה אחר שכלה לדבר אתם מה שיספיק להודיעם ההבדלים הנזכרים אשר בעבורם היה כובד חטאתם מפורסם הסתיר פניו מהם ומיד פגעה מדת הדין במרים (ד) למה שהיא לבדה היתה המדברת אלא שמפני ששמע אהרן ושתק צירף אותו בדבור במה שאמר ותדבר מרים ואהרן שאם לא כן היה לו לומר וידבר אהרן ומרים וא"כ הצירוף הזה הוא מגונה ודי לי עונש בו כמו שכתבנו בפרשת מצורע מוציא שם רע שער ס"א: אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו וגו' ירצה שלא ישתדל בדבריו להשית עליהם חטא ואשמה ולהוכיחם על זה שכבר הודו שנואלנו ושחטאו אבל שיתן לב שיתפלל עליה מיד ומה שאז"ל אין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות (סוטה ג'.) ביארנוהו בשער ע"ג: אל נא תהי כמת אשר בצאתי וגו' (ו). אמר כי כאשר תענש מרים אחותו עם היותה עצמו ובשרו כדי לחוש אל כבודו כבר יראה זה ממש לאשה המקשה לילד שמנתחין עוברה שהוא בשר מבשרה לחוש על עצמה ורע ומר המעשה אלא שאי אפשר בענין אחר אבל בכאן איפשר שהוא ימחול על כבודו בלי מיתת אחותו והוא אומרו אל נא תהי אחותך זאת אצלך כולד המת אשר להוציא מרחם אמו להצלתה הוצרך לנתחו ולהאכל חצי בשרו ואתה מוחל על כבודך ולא תצטרך להמית חצי גופך לכבוד חציו והנה כן עשה ומיד צעק אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה כלומר מיד בלי שום איחור כענין דבר נא באזני העם (שמות י״א:ב׳) כלומר עתה הגיעה שעה כמו שנתבאר שם: ויאמר ה' אל משה ואביה ירוק ירק בפניה וגו' (ז) ירצה הנה אהרן הוכיח בענין הזה ממה שהוא קשה להמית פרי בטנה של אשה להצלתה והן לו יהיה כדבריו אין ראוי שתצא חפשית שהרי יש הוכחה על זה ממקום אחר והוא שאם יקרה שירוק האב בפניה והוא כנוי לנזיפה ולדבור עמה ברתיחת הכעס הלא תכלם שבעת ימים ואחר שהיא חטאה לאביה שבשמים תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף ותסגר מרים והעם לא נסע וגו'. ככר ורצועה באו בזה כרוכין כאחד (ז) כי במה שהמתינו לה לכבודה נתפרסם עונשה והכל לכבודו של משה ולפרסם מעלת נבואתו על כל שאר הנביאים כמו שלכוונ' זו נכתבה פרשה זו בתורה כמו שבהבדל אותותיו ומופתיו מאותות ומופתי כל הנביאים נתיחד לו מקום בחתימת התורה כמו שיבא הביאור בזה קצתו בפרשת בלעם וכלו במקומו ב"ה. וגם כי תחת גערה במבין עם אשר בכל דור ודור שלא להתפקר כנגד הגדולים מהם במעלה ובחכמה וידעו ויכירו כי הפרנסים אשר הם בכל דור ודור תחת אלהים וממלאים מקומו הם המחוייבים לקנאת אל קנאתם. ואני הנני קורא על זה הענין שלשה כתובים רצופים מספר משלי ואלו הן. לפני שבר יגבה לב איש ולפני כבוד ענוה. משיב דבר בטרם ישמע אולת היא לו וכלימה. רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה (משלי י"ח) וזה כי כמו שקדמה ענותנותו של משה רבינו בכל עניניו אל כלל הכבוד הזה אשר כבדו השם יתברך קדימת סבה כמו שכוון באומרו ראשונה והאיש משה עניו מאד וגו'. כן קדמה סבת גובה לבם של אהרן ומרים במה שזחה דעתם עליהם הרק אך במשה דברי ה' וגו' לשפלותם ותוכחתם הנזכרת בכתובים אל הדרך שנתבאר. ולזה ראוי שיוקח מזה מוסר כולל לכל אדם. כי משיב ומקנטר דבר בטרם ישמע ויבין טעמו כמו אלו שהשיבו וקנטרו על אודות האשההכושית בטרם יבינו טעם פרישותו ממנה אשר הוצרך השם להשמיעם מה שלא ידעו כמו שנאמר בפירוש שמעו נא דברי וגו'. הנה ישיגוה שני גנאים גדולים שהשיגו אותם. האחד הוא שהדבור הוא אולת וחסרון השנה כמו שהודו באומרם אשר נואלנו ואשר חטאנו. והשני כלומר אשר תמשך למשיב הנזכר על זה האופן בהכלים איתו רעהו ואומר לו אין אתה יודע טעם הדבר ועקרו ואתה מקשה עליו ודי בזיון והוא אשר נזכר בכאן בפירוש הלא תכלם שבעת ימים תסגר וגו'. לכן העצה היעיצ' שישער איש רוח לבו שלא יגבה כי כל עוד דעתו בו ורוח נבון בקרבו הנה האיש ההוא יכלכל מחלהו והוא שיסבול וישא כל המחשבות המטרידות המתרגשות עליו ולא יחטיאוהו אמנם כאשר תהיה רוחו נכאה רצוני בלתי שלימה והמחל' היא בקרב' מי יכלכלה כמו אלו שלא עמדו של עצמם והוצרכו למשה רבן שיליץ בעדם. ואולם מין דבורם זה יתבאר בתחלת ביאור הספור הבא אחרי זה בטעם סמיכות פרשת מרגלים לפרשת מרים וביאור מה שכוונוהו חז"ל בו ודי בזה למה שרצינו אליו בזה השער:

א אומרו ומשה היה רועה וגו' וינהג את הצאן וגו' וירא מלאך ה' וגו' כי למה יזכור דברים הללו שיורה כאלו היה הענין ממקרה להיותו נמצא שם ומה טעם אומרו הר האלהים חרבה מהיכן נתיחס ההר ההוא אליו יתברך עדין וכבר נתבאר קצת זה: ב באומרו מדוע לא יבער הסנה עם מה שקדם הפכו באומרו וירא והנה הסנה בוער באש. עם שכבר תקן אונקלוס בו מה שנודע: ג טעם של נעליך מעל רגליך וגו' וכן ביהושע. אלא שביהושע נזכר של נעלך בלשון יחיד: ד אומרו ראה ראיתי את עני עמי ואת צעקת' שמעתי וגו' ואח"כ חוזר ואומר ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ והרי הוא דבר מותר: ה למה היה משמיט משה עצמו משליחות זה באומרו מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא וגו'. והלא מראש שבטי ישראל הוא ולא נודעו שם אנשים גדולים ממנו כי כלם היו בעבודת פרך. כל שכן שכבר גדול בבית המלך ומי יודע אם לעת כזאת הגיע למלכות. מכל מקום לא היה לו לדחות תשועת ישראל: ו מאמר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם וגו' כי האות ראוי שיקדם אל המעשה. וכבר הופלגו בהתר ספק זה דברי הראשונים והאחרונים ז אומרו הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי אליהם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו וגו'. יראה באמת כי לא מחכמה ומוסר שאל על זה כי היה לו להמתין עד שישמע מה ידבר בו ואת הדברים אשר ישים בפיו על שליחותו. כי עדין לא אמר רק ועתה לכה ואשלחך אל פרעה וכו'. ואחר כשיאמר לו כה תאמר אל בני ישראל י"י אלהי אבותיכם אלהי אברהם ואלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם לא ישאר אצלו שאלה כלל. ולמה לא השיבו האל ית' כן שאמר לו אהיה אשר אהיה ומה טעם אומרו אח"כ כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם היה לו לומר מתחלה כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם. ולא עוד אלא שחזר לומר ויאמר עוד אלהים למשה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם אלדי אברהם וגו' שלחני אליכם זה שמי לעולם וגו': ח כי אחר שאמר לו כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם וגו' איך אמר לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה' אלהי אבותיכם נראה אלי וגו' היה לו לצוות לאוספם תחלה: ט בדבר השליחות שאמר נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר וגו' כי ודאי אינו דרך כבוד למעלה לעשות כן רק להוציאם ביד רמה מתחלה ועד סוף. וקשה עוד מזה אומרו ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב וכו'. והגנאי מפורסם כי מי כמוהו מורה דרך גנבות או קביוסטות. ועוד שאין עתה עת מעשה זה עד סוף כל המכות במקום אשר נאמר (שמות י״א:ב׳) דבר נא באזני העם וישאלו וגו'. גם מאמר ונצלתם את מצרים הוא לשון בלתי מבואר: יוד אומרו ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך שלא היה עדיין עת בשורה זו שהיתה עת ראשונה לשליחותו די במה שיאמר אח"כ בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים כו' ואני אחזק וגו' ומה טעם אומרו ולא ביד חזקה: יא אומרו והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי אחר שהודיעו השם יתברך ושמעו לקולך ובאת אתה וגו': יב אומרו והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון. והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה ולקחת וגו'. והלא לפי הנראה הראשונה נפלאת מהנשארות והוא ספק שנאמרו עליו ג"כ דברים הרבה. ועוד שכבר נאמר בראשונה למען יאמינו כי נראה אליך ה' ואם כן תו לא צריך: יג אומרו לא איש דברים אנכי וגו' כי אחר שכבר קבל עליו השליחות במה שאמר הנה אנכי בא אל בני ישראל וגו' מה אומר אליהם והוא השיב אותו דבר ושם האותות בידו על פי שאלותיו. הנה באמת יראה צד סרבנות. ואיבעית אימא עזות. וכל שכן במה שאמר בסוף שלח נא ביד תשלח: יד תשובת השם יתברך אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם וגומר כי היא עצמה עקר התלונה שידוע שיש בידו לעשות כרצונו ואינו עושה ומה חרי האף ההוא במשה אחר שלא דבר אתו אלא פיוסין: טו אומרו ויפגשהו ה' ויבקש המיתו על מה ועל מה והלא שלוחי מצוה אין נזוקין. ואם על עסקי מילת בנו עדין לא חלה עליו מצותו כיון שעודנו בדרך ומה רצה רבי יוסי באומרו (נדרים ל"א:) על שנתעסק במלון תחלה שהרי לא יתכן שימול אותו במלון ויצא לדרך קל וחומר מביתו ומה רצתה צפורה בשני מאמריה. ועוד למה נכנס מאמר בלכתך לשוב מצרימה וגו' בין המעשה הזה: טז מה רצה פרעה באומרו לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח אחר שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו הרי הם דברי מותר: וקשה עוד מזה מה שחזרו לומר לו אלהי העברים נקרא עלינו נלכה נא וגו' והרי אמר שלא ידעו ולא ישמע בקולו. ולא עוד אלא שאמרו פן יפגענו בדבר או בחרב. שאם כפשוטו מאי איכפת ליה. ואם לתקון רש"י ז"ל איננו ירא מפני אלהים: יז אומרו הן רבים עתה עם הארץ וגו' כי מפני היותם רבים סובלים הבטלה יותר כי ימהרו לעשות את אשר בטלוהו. ואם כדברי רש"י ז"ל שאומר שהפסד גדול הוא. עדיין יש לדקדק במלת עתה שתראה יתירה: יח למה לא הרבה אליהם פרעה את מתכונת הלבנים בפירוש כי ירד היום עמהם לדקדוקי עניות אם ינתן להם תבן מבית המלך או לא ואיך אמרו נוגשיו עתה לכו קחו לכם תבן מאשר תמצאו כי אין נגרע מעבודתכם דבר היא הנותנת שלא היה להם ללכת לקושש אחר שהסכום עליהם בשוה: יט בחלוף הנמצא בזכרון השוטרים בענין הזה פעם יזכרם בלשון שוטרים סתם ופעם שוטרי בני ישראל. ולא עוד אלא שאמר ויכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם נוגשי פרעה וגו' כי היה ראוי שיזכור כן בפעם ראשונה שזכרם להודיע מי הם הנזכרים בכל הספור: כ באומרו נרפים הם על כן הם צועקים לאמר נלכה וגו' אדרבא מי שהוא יושב בשלוה והשקט אינו מתאוה לצאת משם ומה טעם ואל ישעו בדברי שקר דהכא שוא ושקר לאו כחדא נינהו. עוד איך קבלו זה הענין עליהם תחלה בסבר פנים ומי עור עיניהם שלא הביטו את אשר יהיה באחרונה מקוצר רוח ומעבודה קשה שיראה שהקיצו משנתם אחר שהוכו שוטריהם. ואחר שאמר להם המלך ועתה לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם ותוכן לבנים תתנו: כא צעקת משה ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך וגו' והלא נאמר לו מתחלה ואני ידעתי כי לא יתן אתכם וגו': כב מה טעם וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' ועוד איך אמר ושמי ה' לא נודעתי להם אם פרסום ההפך באומרו בין הבתרים אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים כי פירוש הראשונים גם פירוש רש"י ז"ל לא יצאו ידי חובת יישוב הכתובים וקשרן בזה אחר זה כמו שהוא נראה מתוכן. ובפי' תוכן כוונת רש"י ז"ל במה שהקשה להם ומה רצה באומרו ואם תאמר לא הודיעו שכך שמו וגו': כג באומרו לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי וכו' והצלתי וכו' וגאלתי וכו' ולקחתי וכו' כי איך נמשכו כל אלו העניינים מהקודם כמו שיתחייב ממלת לכן: כד שאחר שנאמר ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה איך אמר משה הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה הרי יש עליו תשובה שכן פרעה אין לו קוצר רוח וגו': כה למה יזכור יחס שלשת השבטים הראשונים לכאן שאם לכבוד משה יספיק בשיזכור יחס לוי לבד גם הזכירו שני חיי לוי קהת ועמרם ולא זולתם. ודברי המדרש ידועים (פסיקת' גדולה הובא ברש"י ישן פ' זה). כו אומרו הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' וגו' הם המדברים וגו' הוא משה ואהרן כי לפי הפשט הם דברי מותר וחז"ל אמרו (ב"ר פ' א') להשוותן במעלתן. אלו הן הספקות אשר ראינו לזכרם בזה החלק מהספור ומעתה נבוא אל הביאור:

ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי. לפי שהסברת האדון פני החוטא אחר שנודע אליו חטאתו תחייב שלא לבקש עוד ממנו נקמה כמו שאמר (שופטים י״ג:כ״ג) לו חפץ ה' להמיתנו וגו' וכעת לא השמענו כזאת. וכ"ש אם יש לחוטא זה מליץ נאמן בבית המלך ראוי לישא פניו בעבורו כמ"ש הש"י על איוב (מ"ב) כי אם פניו אשא לבלתי עשות עמכם נבלה (א) לזה עמד משה בתפלה זו בשתי טענות אלו ואמר ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה שיראה שכבר נשאת פניהם ונסתלקו פני הזעם. ומצד אחר התחלפת השטה במה שאמרת (שמות ל״ג:ב׳) ושלחתי לפניך מלאך לשמרני וגו' בלא ה"א הידיעה שיובן שאינו המלאך הידוע שאמרת לי ראשונה (שם כ"ג) שא"כ היה אומר ושלחתי לפניך המלאך. ועוד שבמלאך הראשון נאמר (שם י"ג) וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם וגו'. (שם י"ד) ויסע מלאך האלדים וגו' כמו שיבא ועכשו אמרת כי לא אעלה בקרבך וא"כ הרי הכעס במקומו עומד שאתה מפקיד אותם ביד מלאך או שר כשאר האומות שלא ידעתי מה טיבו. (א) ועוד שאתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני ואי זו מציאות חן מצאתי אחר שעדיין יעשן אפך. והנה אמר אתה אומר ואתה לא הודעתני ואתה אמרת להקשות מדידיה אדידיה לומר שאין כאן חלוף המדברים שהוא הראשונה מסבות הסתירה וההפך כמו שכתב המור' בהקדמ' כי אתה הוא בעל המאמר הראשון ואתה הוא בעל המאמר השני והשלישי: ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך וגו' (ב) ירצ' אחר שאתה מסלק המלאך הראשון הידוע ותעזב הנהגתינו אל מלאך סתם כשאר העמי' הנה באמת איני כדאי אני לבדי להנהיג אותם כי אם כשתודיע לי את דרכיך אשר אדעך בהם למען אמצא חן בעינך לרעות אותם כראוי. וראה כי עמך הגוי הזה וראויין לרעות דעה והשכל מאתך. והנה באמת מצא המאושר מקום לשאול שאלה זו הנכספת לו מבראשונה מבלי ספק כי ישרים דרכי ה' ונפלאים וצדיקים ישמחו ויעלזו לבקש ולדרוש אותם כי היא ההשגה היותר שלמה שאפשר להם להשיג כמו שבא בדברנו שבשער וכמו שיבא. ואל תשכח מה שאמרנו שכיוון להליץ טענה חזקה לשאלת הודיעני נא את דרכיך ואדעך וגו' במ"ש ואתה אמרת ידעתיך בשם כי הוא ענין נכבד מאד על דרך שפתי צדיק ידעון רצון (משלי י׳:ל״ב): ויאמר פני ילכו והניחותי לך (ב) ירצה אף על פי שבעבור חטאם וקושי ערפם היה לי להשוותם בהשגחה על הנהגתם לכלל האומות במדרגה הראשונה הנזכרת עם כל זה כיון שיצא מפי העל את העם הזה כמו שאמרת אני חוזר בי ומודה שפני ילכו עמך או עמהם והניחותי לך חזור בזה מרגזך ומעצבך. והכוונה שיהי' עמהם בהשגחה הכוללת המיוחדת אל האומה הזאת בכלל אשר יחסנוה אל הפנים. והנה למה שמצא משה עצמו נתפש בדבריו שלא בקש על הליכתו יתעלה עמהם אבל שאל שיודיעוהו דרכיו שיראה שהוא חפץ יותר בידיעת הדרכי' ממה שיחפוץ בהליכתו או בהליכת פניו עמהם (ב) לזה נתחכם בתשובתו ואמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה ובמה יודע איפה. ירצה רבון העולמים וכי היית סבור שאני חפץ בהודעה זו מקום הליכת פניך עמנו חלילה כי אם אין פניך הולכים וגו' כי לא נוכל לעלות אפי' מן הגדגד ליטבתה וכדומ' ואם היית מודה לי לעשות בקשתי זאת להודיעני את דרכיך באופן שאדעך למצא חן בעיניך ולהפיק רצון מלפניך לכל אשר ארצה לתועלת עמך הגוי הזה הנה הדבר הראשון בלבי לבקש ממך בכח הידיעה ההיא היא לכתך עמנו לא לבד הליכת הפנים כמו שאמר שהיא המדרגה השניה כי אם לכתך עמנו אתה בעצמך והיא המדרגה השלישית המיוחדת אל השרידים שאתה עושה מלאכתם בכבודך ועצמך והוא אומרו ובמה יודע איפה כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו כלומר במה אבחן ראשונה שמצאתי חן בעיניך לתת את שאלתי כי אם במה שאשאל ואנסה שתלך אתה בעצמך. ועם זה ונפלינו אני ועמך מכל העם וגו'. וזה שאם יהיו מדרגותינו קרובות ורצופות זו לזו הם בראשונה ואנו בשנייה הנה אין כאן ריחוק של הפלאה. אמנם כשנעלה המדרגה השלישית כבר נהיה נבדלים ונפרדים הבדל רב ויש במשמע שעדין הוא צריך בשאלתו לשילך עמם במדרג' הזאת השלישי' והוא הדבר עצמו שאמר אחר שהודיע לו את דרכיו אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך נא אדני בקרבנו כלפי מה שאמר בכאן ובמה יודע איפה כי מצאתי חן בעיניך וגו' הלא בלכתך עמנו אך יהיה תוכן הענין כמו שיתבאר שם בעזרת האל. והנה הוא יתעלה אמר לו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי אנכי אעלה עמך ואנכי אעלך גם עלה באותו המדרגה שהוספת לשאול. אמנם זאת אעשה לך מהטעם שאמרת ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני כי מטעם מה שאמרתי לך העל את העם הזה יספיק מה שאמרתי ראשונה מהליכת הפנים. והוא מה שביאר בסוף ונגד כל עמך אעשה נפלאו' כי הוא תשובת ונפלינו אני ועמך והוא מה שאמר כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם. והיה זה חכמה נפלאה מאתו לפי שבא עליו בעלילות השליחות וכדי שלא יראה שהוא נותן את שאלתו ע"י ההכרח אלא על צד הרצון והחנינה המוחלטת: (ג) והנה כשראה משה כי השם יתעלה דחה אותו זה פעמים לתלות שאלתו בצורך העם נעתק מהסבה ההיא ועשה אותו שאלה בפני עצמה ואמר הראני נא את כבודך כלומר בתורת חסד וחנינה בהחלט ולא בשום טענה אחרת רק מה שאמר ראשונה ואתה אמרת ידעתיך בשם כמו שנזכר ואולם אם נאמר שאין הפרש בין מאמר אם אין פניך הולכים למאמר בלכתך עמנו יהיה מאמר גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה תשובה לשאלת הודיעני נא את דרכיך לומר כיון שכך הטבת להליץ מפני הליכת פני לא אמנע גם כן לתת שאלתך זאת כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם. וראוי שתדע גם אתה בדרכי השיעור שאפשר לך. והוא אמר הראני נא וגו' לומר שכיון שהודה לו על הדבר שיראהו מיד ולא ידחה אותו עוד אל שעה אחרת ויהיה הראני נא כמו דבר נא (שמות י"א). רפא נא (במדבר י"ב) ודומיהם שפירושם ענין התכיפות: ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך ירצה אעביר על פניך והשגת ידיעתך מדת טובי בכללה והוא ענין קשר הנמצאות ומדרגותם והשתלשלות העולמות כלן ודרך המשך השפע מקצתם לקצתם עד שאדע ידיעה אמיתית שכל הטוב ההוא המושפע על הנמצאים כלן הוא מאתי שאני סבת הסבות ומקור הטובות והמציאיות כלן. ועוד אקרא בשם ה' לפניך והוא השם שנכתב ואינו נקרא (פסחים נ'.) שעליו אמרתי בתחלה (שמות ג') זה שמי לעולם וזה זכרי כמו שכתבנו שם ועכשיו אקרא אותו לפניך באותיות ואגלה לך סודו כי היודעו ומכירו בכל מקום שיזכור אותו אשמע קול הקורא (שוח"ט תהלים צ"א) לעשות אותות ומופתים בסדרי אלו הנמצאות אשר אני אעביר טובם על פניך כי יהיו נענין לידיעת זה השם וקריאתו עליהם ועל זה האופן וחנותי את אשר אחון וזה יועיל למה שאמרת ואדעך למען אמצא חן וראה כי עמך הגוי הזה: ויאמר לא תוכל לראות פני כי לא יראני האדם וחי. (ד) לא אמר לו זה בתורת מניעה חלילה רק בתורת הלמוד וההודעה הגדולה שבידיעות. וזה שהוא מבואר שתכלית מה שיש בכח החכמים לדעת בחכמה האלהית הוא שלא ידעוהו. וזהו ההפרש בין חכם לחכם ממנו כי כל מה שיחכם עוד יוסיף דעת סבות בלתי ידיעתו אותו. ולזה אמר לו תדע שההשגה העליונה שבכחך להשיג היא דעתך שלא תוכל לראות פני והיא הידיע' בתאריו על דרך החיוב כי הוא הודעת מהותו כמו שאמר הודיעני נא את דרכיך ואדעך ונתן הסבה ואמר כי לא יראני האדם וחי ^*ירצה שאין וכו' "החיות הסוגיי' יקרא הרב החיים הארציים אשר בהם משותף האדם עם כל סוג בע"ח, עד שברצותו להבדיל האדם מכל החי אשר על פני האדמה צריכים אנו לומר שהוא "חי מדבר", אפס החיים הרוחניים והאמיתיים, אשר יהיו למנה רק לאדם לבדו יקרא "חיות מיניי" לפי שהוא למנה רק למין האדם לבדו, ר"ל לכל משכיל אמיתי והולך בדרך הישרה אשר בקרבו, הנקרא בעבור זה לפעמים ג"כ בשם "חי" סתם כמאה"כ (קהלת ז׳:ב׳) "והחי יתן אל לבו", (עיון ביאורי למעלה דף קמ"ח) וע"כ אה"כ "כי לא יראני האדם וחי", ר"ל האדם בעודנו מתהלך בארץ שהוא ג"כ בגדר החי כשאר בע"ח רק שהוא מדבר, ונקרא בעבור זה אדם וחי" אבל אחרי הפרדו מגויתו שהוא חמרו ההילאני בעת אשר יקרא רק חי לבדו בבחינה אמיתית יראה תמונת ה' בראיה יותר ברורה בעולם הנצחי מאחז"ל מהעו"הב ששם צדיקים יושבים וכו' ונהנין מזיו השכינה". ירצה שאין כח בשכל האנושי בהיותו מחובר עם החיות הסוגיי באומרך עליו חי מדבר להשיג מהות עצם נבדל נקי מחומר כ"ש למי שהוא בתכלית הנקיות והפשיטות מכל בחינות שום רבוי וחבור ענינים בעולם. אמנם כשהדבור מתפרד מזה החיות ההיולאני ודאי יראני בשום צד והוא מה שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות י"ז.) שבעולם הבא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה ^*או שיאמר וכו', ר"ל או שנוכל לפרש, כי שם חי הוראתו פה בריא, כמו "והביט אל נחש הנחושת וחי" ור"ל כי האדם שהוא בריא בשכלו לא יעלה על דעתו שיוכל לראות הי"ת בעיני בשר אשר לו, ורק איש שוגה ופתי אשר איננו, עוד בריא בשכלו יוכל לחשוב ככה, ובהיותו נדמה בזה לעור אשר לא ראה אור מימיו, ורוצה בכל זאת לשפוט על איכות ומהות האור והמראות השונות הלוא ישחקו לו וילעגו עליו, כי רק דמיון שוא וחזון כזב הטוהו לחשוב ככה, וזה שהצטער עליו ג"כ ישעי' באמרו "אוי לי כי נדמיתי", ר"ל לא לבד כי טמא שפתים אנכי וכו' הסכלתי עוד לחשוב כי את המלך ה' צבאות ראו עיני, אף כי באמת אין זה בגדר האפשרות שעיני בשר יראו הי"ת או שיאמר כי לא יראני האדם וחי והוא חי ובריא בשכלו כמו והביט אל נחש הנחשת וחי (במדבר כ"א) שכבר יקרה לקצת לשבוש שכלם לחשוב שכבר ראו במראה אותו יתעלה שקרה להם כמו הסומא שלא ראה מאורות מעולם וסובר לשפוט בענין המראות שזה לא די לו שהוא סומא אלא שהוא סכל כמו שכתב זה החכם בסוף המאמר הג' לאלהיות. ואולי כי אל החשש הזה היה מצטער ישעיה (ד) כשאמר ואומר אוי לי כי נדמתי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב כי את המלך י"י צבאות ראו עיני. אלא שעל דרך האמת הוא כנוי אל הצורה הברואה הנראית אל הנביאים שהיה על דמות הכסא כמו שכתב הרב המורה על מה שאמרו חז"ל (במדבר רבות פ' י"ט) גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה בפרק מ"ה חלק א' עם שפירוש המאמר ההוא לפי כונת חז"ל אבאר אותו בשער ע"ו בע"ה: ויאמר י"י הנה מקום אתי ונצבת על הצור לפי שאמר תחלה אני אעביר כל טובי על פניך ואח"כ הודיעו שלא יוכל לראות פניו הודיע איך יהיו אלו שני הענינים (ה) ואמר הנה מקום אתי רצוני מדרגה מיוחדת שבה תוכל להתיצב על אדון כל הארץ צור כל העולמים והיה בעבור כבודי כאשר אמרתי אני אעביר כל טובי על פניך ושמתיך בנקרת הצור כלומר בתקרת הצור והוא המקום היותר גבוה שאפשר לך. ושכותי כפי עליך עד עברי ירצה שרום מעלת המושג יהיה לך סכך מבדיל מהשיג מענין טובי ההשגה המיוחדת אל הפנים שעליה אמרתי לא תוכל לראות פני. אמנם מזאת ההשגה ואילך והסירותי את כפי וראית את אחורי וזה שיוסר המסך בצד מה במה שהישיר אותך להשיג מצד השלילות כי הם אחורי הפנים בלי ספק כמו שביארנו ראשונה. והוא מבואר כי הוא עליו השלום השיג בזה האופן מההשגה מכל אשר היו לפניו ולאחריו במה שהגיעה ידיעתו לשלול מהאלהות כל הנמצאים הרבים והנוראים הידועי' לו עד שכבר ידע והשכיל כי יה ה' צור עולמים הוא עומד עליהם ואינו שום מהם והיא ידיעה קרובה מאד אל המבוקש ואם הוא נעלם ממנו ^*כמו שכתב הרב המורה וכו' פרק נ"ט, צ"ל פרק ששים, כי שם הביא למשל ששם א' ידע שיש דבר נמצא בעולם שהוא ספינה אבל לא ידע מה הוא, ואח"כ נודע זה אחר זה לאחר שאינו בע"ח. ולאחר שאינו מגדר המחצב, ולאחר שאינו צמח, ולאחר שאינו מחובר חבור טבעי כי אם מלאכותי, ולאחר שאינו בעלת צורה שטוחה כ"א יש לה בית קבול ולאחר שאינה כדורית ולא חדודית ולאחר שאינה עגולה ולא בעלת צלעות שוות, שכל עוד יוסיף האחרון לדעת יותר מתארי הספינ' השוללים, כן יתקרב יותר אל ידיעת והשגת מושג וציור הספינה כמו שהיא באמת וכן הי' הדבר במשה רבינו ע"ה שבעבור שידע מתארי הי"ת השוללים יותר משאר כל אדם השיג גם מהותו ואמתתו יותר מכל זולתו. כמו שכתב הרב המורה באותו משל נכבד מהספינה שהמליץ לענין זה בפרק נ"ט פרק א': והנה אחר שהודיענו איך יהיו אלו הענינים רצה להוציאם אל הפעל וצוה אותו פסל לך שני לוחות אבנים וגו'. (ו) לפי שהדברים האלהיים בהחלט אין להם קיום אצל בני אדם לפיכך לא נתקיימו הלוחית הראשונים שהלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא לכן פסל לך ועשה אתה את גופן ואני אתן את צורתן ועם זה כבר יהיו כדמותם וצלמם ויתקיימו אצלם: ואיש לא יעלה עמך. (ו) לפי שבפעם הראשון היתה הכונה בעבור ישמע העם בדברו עמו ולזה יצא העם לקראת האלהים ועלו אהרן נדב ואביהו והזקנים אמנם עכשו כבר נתפרסם להם דבור ה' את משה פנים אל פנים ולזה לא הוצרך שיעלה איש עמו. אמנם הצאן ובקר אל ירעו אל מול ההר ההוא כמו בראשונה שהיו נאסרים גם כן מקדוש העם והגבלתם וזה ליקרת הכבוד הנראה שם: ויפסול שני לוחות אבנים וגו' וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני. זה עדות גמור' לפרש"י שכל הדבורים הראשונים היו באהל ובהשכמ' עלה עם גלמי הלוחות כאשר צוה: וירד ה' בענן וגו'. הוא מה שנאמר לו ראשונ' הנה מקום אתי ונצבת על הצור כי משה הוא המתיצב. ויקרא בשם ה'. הוא מה שנאמר לו ראשונ' וקראתי בשם ה' לפניך כמו שפירשנו כי עכשיו קרא אותו ככתבו לפניו ולמדו איך יתנהג על פי הקריא' ההיא בכל השלש עשרה מדות שיזכור. והנה כנגד מה שאמר לו אני אעביר כל טובי על פניך אמר. ויעבור ה' על פניו והכונ' שהשגתו מצד עצמו לא היתה רק דרך העברה ועל דרך שנאמר ושכותי כפי עליך עד עברי. אמנם מה שאמר והסירותי את כפי וראית את אחורי הוא מה שקרא ה' ה' אל רחום וחנון והכונ' שמה שיובן מכל המדות ההם שיזכור יהיה על דרך השלילות לא על דרך החיוב כמו שאמר ופני לא יראו. ואם נסבול שיהי' הכנוי בפניו שב לו יתעלה כמו שכתב הרב המורה פרק כ"א חלק א' יהיה פירושו מופלא מאד לפי דרכנו יאמר שנשמט ממנו יתעל' על ענין התארים המחייבים המכונים אל פניו והשכילהו כי כל התארים שיזכרו שם צריך שיובנו על דרך השלילות. וכבר כתבנו ראשונ' שאפלא מהרב שלא פי' כן והוא מבואר ממה שאמר בכאן שהשם יתעלה העלים ממנו ההשגה ההיא המכונה אל ראית הפנים והעבירו לענין אחור כלומר לידיעת הפעולות המיוחסות לו יתע' שיחשב בהם שהם תארים רבים כמו שאבאר ב"ה. ועל כל פנים הודעת המדות האלה הוא מה שנאמר לו עליהם וחנותי את אשר אחון ורחמתי וגו'. ובהגדת ר"ה (דף יז ע"ב) אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה ואמר לו כל זמן שישראל חוטאין עשה לפני כסדר הזה ואני אמחול להם אמר רב יהודה ברית כרותה לי"ג מדות שאינם חוזרות ריקם מלפניו שנאמר הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך וגו'. ועתה אבאר אלו הי"ג מדות כפי שהורגלו בהוראתם מפי הראשונים ז"ל ואצרף עמהם מה שחשבו שכוונתו יתעלה להראות לו איך התנהג באלו המדות עם הדורות הראשונים רצוני מהאבות ובניהם עד מצרים וממצרים ועד הנה ומה שעתיד להשלים מהם עד סוף המאמר. ואומר כי במאמר ויעבור י"י על פניו נזכר שם העצם שלא נתן לבאר בו כלל כי הוא המורה על המהות עצמו והוא שנאמר עליו שקודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד ולפי שאין שום השגה בו אל השכל האנושי אמר עליו ושכותי כפי עליך עד עברי. אמנם כל השמות הנזכרים בכאן הם מכלל המדות והתארים שנתחדשו אליו יתעלה ע"י חדוש העולם כמו שזכרנו ראשונ'. והנה אם כן תהיה הכונ' אל שם יהוה הראשון לכנותו יתעלה מצד מה שהוא המהוה העולם והממציא אותו אחר שלא היה. ומזה הצד אומרים (ברכות ס':) שהוא בעל הרחמים כי כרחם אב על בנים רחם י"י על יראיו (תהילים ק״ג:י״ג-י״ד) והוא שהכירו אברהם אבינו והכריזו ופרסמו בעולם כמו שנתבאר מאומרו (בראשית י״ג:ד׳) ויקרא שם אברם בשם י"י. (שם י"ב) רבן שם מזבח לי"י. וכל זה לפרסם אמיתת מציאות הסבה הראשונ' שממנה היו כל ההויות והנמצאות כלן ובמדה ההיא נהג בו תמיד זולתי במה שידבר עמו על בשורת יצחק (שם י"ז) ושאר ענינו שאז ידבר בשם אלהים כמו שיבוא: ושם יד"וד (השנית): היא מדה השנית נאמרת מצד מה שהוא יתעלה משגיח על ברואיו ומתרצה להם על טוב מעשיהם וכועס על זולתם כי על כן נקרא פעמים הרבה בשם אלהים דתרויהו אתנהו אדני ידוד אתה החלות (דברים ג׳:כ״ד) כיוצא וכזה השם ירחם על החוטא כשיחטא וישוב כי אין איש שלא יחטא כמו שאמרנו בהקדמה. ואמרו ז"ל (ר"ה י"ז:) אני י"י קודם שיחטא האדם אני י"י אחר שיחטא וישוב. וכמו שאמר המשורר (תהלים שם) רחם י"י על יראיו כי הוא ידע יצרנו וגו'. והכונה שאעפ"י שחטא אם שב כראוי הנה לא יצא מכללו להתנהג עמו במדת רחמים. ולזה נאמר בדוד כששב בתשובה שלמה (שמואל ב י״ב:י״ג) גם ה' העביר חטאתך וגו'. והמדה הזאת היתה מיוחדת ליצחק שתחלת ענינו היתה מדת הדין גמורה כמו שסכר אצל הבכורה שער כ"ג שלא נמצא בכל ספורי יצחק רק שם אלהים עד שנעקד על גבי המזבח שנהפכ' מדת דינו לרחמים. ונאמר (בראשית כ״ב:ט״ו) ויקרא מלאך ה' אל אברהם ומשם ואילך היה ענינו בשם יהוה. אמנם אמר (שם כ"ז) ויתן לך האלהים אחר שאמר (שם) כריח שדה אשר ברכו ה' להורות על השתוף משתי המדות אשר בזה כמו שאמרנו: אל. היא מדה שלישית הוא לשון חוזק ותוקף. כמו ואת אילי הארץ (מלכים ב כ״ד:ט״ו) והוא ג"כ מדת רחמים כמו שאמר (דברים ד׳:ל״א) כי אל רחום ה' אלהיך וכמו שהוכיחו חז"ל (מכלתא שירת הים פ"ג) מאומרו (תהילים כ״ב:ב׳) אלי אלי למה עזבתני שאין אומרים כן למדת הדין אבל זה השם הכובש למדת הדין בחזקה להציל ולהסתיר אשר לא חטאו או אשר חטאו ושבו בהם. אשר מי אל בשמים ובארץ וגו' (דברים ג׳:כ״ד) יעמוד לפניו בזה והמדה הזאת נתיחדה ליעקב אבינו ובה ברכו יצחק אביו אחר דעתו אותו אמר (בראשית כ״ח:ג׳) ואל שדי יברך אותך כי הוא צריך חוזק להצילו מחזק ממנו ונאמר בו (שם ל"א) אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה. (שם ל"ה) ויקרא למקום אל בית אל ונאמר (שם ל"ג) ויקרא לו אל אלהי ישראל ועל כן נקרא שמו ונאמר (הושע ו"ב) וישר אל מלאך ויוכל וגו' בית אל ימצאנו וגו'. ועל זה אמר המשורר (תהילים קמ״ו:ה׳) אשרי שאל יעקב בעזרו. ונאמר (שם קל"ב) נדר לאביר יעקב. רחום. היא מדה רביעית ענינה עם כלל האנשים שלא שבו בכל לבבם ובכל נפשם כי אלו צריכים מדת רחמים גמורה כמו שאמר (דברים ד׳:ל״א) כי אל רחום ה' אלהיך וגו'. ונאמר (תהילים ע״ח:ל״ח) והוא רחום יכפר עון ולא ישחית. והיא המדה שבה רחם על בני ישראל בהיותם במצרים לשום להם שארית מכל הגזרות שחדשו עליהם. וכמו שאמר (שם ק"ו) ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם. ובה נתמלא רחמים עליהם וכבשו רחמיו את כעסו לרדת להוציאם משם כמה שכתוב (שמות ב׳:כ״ה) וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים כי מדת הדין נהפכה להם לרחמים וכמו שאמר אנקלוס ואמר למפרקהון ה'. וכל זה נרמז שם ברמז נפלא ויזכור אלהים את בריתו את אברהם וגו' וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. הנה שזכר המדות הנזכרות תכופות ורצופות. ואין ספק כי וידע אלהים הוא מדת רחום מלשון כי ידעתיו (בראשית י"ח). ויש מתרגם ארי ארחמיטה. (שמות ל״ג:י״ז) ואדעך בשם. (רות ב׳:א׳) מודע לאשה כלן לשון אהבה וקורבה. וחנון. היא מדה חמישית ראויה למי שאין בידו מעשים שצריך לתת לו מתנת חנם כמו שאמרו רז"ל הראה לו הק"בה למשה ג' אוצרות וא"ל ג' אוצרות אלו למה א"ל זה ללומדי תורה ומצות וזה לגומלי חסדים וזה אוצר של חנם כשאני רואה שאין לו תורה ומצות ואין לו זכות אני נותן לו מתנה של חנם וכן אמר וחנותי את אשר אחון (ש"ר פ' מ"ה). וכמו שאמרו על ואתחנן (רבות ואתחנן) הצדיקים אע"פ שיש בידם מעשים טובים מבקשים מתנת חנם ובמדה הזאת נתחסד עם ישראל להבטיחם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול כמו שאמר בשעת מעשה (שמות ג') ונתתי את חן העם וה' נתן את חן העם וישאילום שזה בתורת מתנת חנם גמורה וכמו שאמרו (בהגדה של פסח) אלו קרע לנו את הים ולא נתן את ממונם: ארך אפים. היא מדה ששית למי שהכביד עליו חליו והוא מחולל מפשעיו מדוכא בעונותיו ואם ישיב לו כפעלו אוי לו אללי לו הוא מאריך אפו וגובה ממנו מעע מעט. ואולי בנתים יעשה תשובה. ועל אומרו אפים בלשון רבים אמרו ז"ל (ב"ק נ':) לצדיקים ולרשעים ויש מפרשים שני פנים פני הרעה ופני הטובה שגם כן מאריך שכר המצות ולפעמים כל ימיהם כמו שאמר (סוף מס' חולין) שכר מצוות בהאי עלמא ליכא. ובמדה הזאת האריך לפרעה הרשע עד הביאו למקום משפטו. ובה האריך לישראל. כמה ימרוהו במצרים. ועל הים. ובמרה. ובאלים. וכמה נסוהו על הים ברפידים והכתוב הירה על אריכות זה בבירור כשאמר (שמות י"ז) עד אנה מאנתם לשמור מצותי וגו' והוא מבואר מעצמו. ורב חסד. מדה שביעית ראויה ונאותה לאותם שענינם שקול כלומר שחציין זכאין וחצי' חייבין (ר"ה י"ז.) כי הוא יתברך מטה כלפי חסד להכריען לכף זכות כי מדת החסד מרובה. ובמדרש שוחר טוב במזמור ס"ב ולך ה' חסד כי אתה וגו'. רבי נהוראי ורבי נחמיה אמרי מדת פורענות עקרה ואינו עושה פירות מדה טובה עושה פירות שנאמר (הושע י׳:י״ב) זרעו לכם לצדקה. מה הקב"ה עושה גובה מהאדם עונותיו ונותן לו שכרו ורבנן אמרי אפי' עונותיו אינו גובה ממנו בבת אחת שנאמר (עזרא ט׳:י״ג) כי אתה אלהינו חשבת למטה מעונינו. רבי אליעזר ור' יוסי בר חנינא אמרי כף מאזנים מעויין הוא כאן עונות וכאן זכיות ומה הקב"ה עושה מטה כלפי חסד. רבי יוסי בר חנינא אומר מה הקב"ה עושה חוטף שטר אחת מעוונות שהם בכף ומיד הזכיות מכריעות שנאמר (בראשית ל״ט:כ״א) ויט אליו חסד. ורבנן אמרי מסייע לכף עונות ומעליהו ומיד הזכיו' מכריעות וכן הוא אומר (מיכה ז׳:י״ח) נושא עון ועובר על פשע: ראה כמה נמלצו מאמריהם בענין המדה הזאת. כי הנה שני החכמים הראשונים אמרו שהיא עושה פירות להכריע על הזכות יותר משיעורו. ורבנן אמרי אף לבטל העונות. אמנם השלשה האחרים ביארו ענינים נפלאים באופני ההכרעה הזאת נמצא צדדים צחים. ונעימים בהם יחשב המשקל המעוין למוכרע כי הנה רבי אליעזר בא מטעם יוקר הדבר הנשקל וחשיבותו כי הוא ידוע כי הזהב והשוהם וכיוצא כשהוא מעוין במשקלו מיד יחשב למוכרע ולא יבוקש מהם הכרעת השקל כמו שהוא בשאר הדברים הנשקלים. וכבר הצריכו הקלבון בשקל הקדש (שקלים פ"א). ומזה הטעם הוא מבואר כי כשיהיו הזכיות מעוינים עם העונות שהוא ראוי שכף של זכיות יחשב למוכרע לפי יוקר הדבר הנשקל וכל שכן שהעונות אשר לעומתם אינם כמוכרעים לפי פחיתותם. ולזה אמר כף מאזנים מעוין הוא מטה כלפי חסד לומר שהוא מהראוי כי מצד חשיבות הזכיות ופחיתות העוונות כשיהיה המשקל מעויין יהיה מטה כלפי חסד. אמנם רבי יוסי בר חנינא בא מטעם השווי בהחלט. וזה כי הדבר הנשקל בכלי אם שהוא מעויין עם מה שנשקל בלא כלי הנה כשתוציא משקל הכלי יהיה שכנגדו מכריע כל משקל הכלי ההוא ודאי. ^*והנה העונות וכו', כוונתו שכמו שאם יושם דבר מה, ד"מ דבש או שמן בכלי וינתן בכף מאזנים אחת, ולעומתו בכף שניה ד"מ אבני משקל ב' ליטרות ויהיו שניהם שוים, לא נוכל בכל זאת להחליט שהשמן משקלו ב' ליטרות, אחרי שגם הכלי אשר הוא בתוכו הכביד משקלו, כן הדבר ד"מ במשקל העונות והזכיות בבחינה מוסרית, כי יצר לב אדם הרע מנעוריו וחומר גופו המסיתו לחטוא בכל עוז, הדומה לכלי כבד ד"מ, מקל חומר ועונש חטאו אבל ערך ומשקל הזכיות לא יוגרע ע"י הכרחת טבע אדם. כי מלבד שלא יכריחהו יצר לבו לעשות הטוב הוא מפתה אותו בהיפך שלא לשמוע בקול תבונתו ונפשו המשכלת אשר תצונו להטיב מעלליו וע"כ בצדק יכריעו הזכיות את העונות, אף כי בהשקפ' ראשונה נדמה שהן שוות ובמאזנים תשאינה יחד. והנה העונות בלי ספק יראה כאלו הם נשקלים בכלי כבד והוא החומר הגופיי ששם בקרבו וכשתוצי' ממשקלם קצת עוונות שאין ראוי לחשבם מצד הכרחיות חמרם ועוצם נטיתם אליו הנה ישאר כף של זכיות מכריע מאד כי הם נשקלים בלי כלי כבד לפי שנושאם ותחלתם היא הנפש השכלית שאין לה שום כבדות והוא מה שאמר מה הקב"ה עושה חוטף שטר אחת של עוונות ומיד כף של זכיות מכרעת שנאמר ויט אליו חסד כי החסד מאליו הוא נוטה להכרע' הזאת בלי ספק והיא השקפה נכונה ועמוקה לזכות. אמנם רבנן באו מצד חסד השוקל ודקות תחבולתו לסייע לטובה מבלי הרגשת המנגד כי כשראה שכף מאזנים הוא מעויין הוא מסייע כדרך התגרים הבקיאים בזה שעושים זה בנקל ותחבולה מועטת וזה אומרם מסייע לכף עונות ומעליהו. ומאמר נושא עון ועובר על פשע הוא מליצה נפלאה בזה כי במה שנושא כף העוון על דרך הסיוע היו הזכיות מכריעות והפשעים כלם בטלים וכל זה הם ענינים נפלאים במדה זו לאשר הם מוכרעים במעשיהם כי לאשר כבדי עון לא יועילו למו אלו האופנים רק מדות אחרות כמו שיבא. אמנם במדה הזאת נתחסד עם ישראל להכריע לכף זכות לספק צרכיהם במדבר ולהצילם מכל התלאות עם היותם מכעיסים לפניו וכמו שאמר הנביא עליהם (ישעיהו ס״ג:ז׳) חסדי ה' אזכיר וגו' ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם וגומר: ואמת. מדה שמינית היא באה על אמות דבריו והבטחותיו וכמו שאמר (חבקוק ב׳:ג׳) אם יתמהמה חכה לו וגו'. ואמרו בברכות (ז). מעולם לא יצאת הבטחה מאת הקב"ה לטובה ואפי' על תנאי וחזר בה מנא לן ממשה. וצריך שתדע שזה יהיה כאשר האיש ההוא לא הפסידה בעונו כמשה שלא היה לו להפסיד מה שהבטיח לו מפני שנתחסד למסור נפשו על הצלת עמו. אמנם הטובות המיועדות על תנאי או בסתם ושב האיש או הגוי ההוא ועשה הרע גם כן יחזרו הטובות ההם בלי ספק כמאמר ירמיהו ע"ה (י"ט). וכמו שאבאר זה היטב אצל איכה נדע את הדבר שער צ"ו בע"ה. מכל מקום משם יראה שאמות המדה הזאת הטובה היא לעולם מרובה על הרעה בלי ספק. ובראש השנה, (י"ז:) אלפא רמי כתיב ורב חסד וכתיב ואמת בתחלה באמת ולסוף ורב חסד יראה שירצה שבתחלה יבא לקיים מה שנגזר על האדם מהרע ואח"כ קדמוהו חסדיו. ומדה הזאת נתנה תורת אמת לישראל ולקיים הבטחת האבות וגם מה שאמר להם ראשונה (שמות ג') בהוציאך וגו' על ההר הזה. ומקרא מלא הוא (נחמי' ט') ועל הר סיני ירדת ודברת עמהם משמים ותתן להם משפטים ישרים וגו' וכן דניאל (ט') ולהשכיל באמיתך: נוצר חסד לאלפים. מדה תשיעית צריכה מאד לרוב האדם כי כמו שילדו בנות העשירים בנים עצלים שפלי יד אם לא יירשו ממון אבותיהם ימותו ברעב או יחזרו על הפתחים כן יש ויש מי שאין לו תקומה מצד מעשיו ויועילו למו מעשי האבות. ולזה הקב"ה במדה זאת אוצר ונוצר קצת חסדי הראשונים לפקדון לבניהם אחריהם וכמ"ש (תהילים י״ז:י״ד) ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם. ובזו המדה נחם על ישראל בעוון העגל כאשר לא הספיק להם אריכות אפים ואמר ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם אמנם כשאמר זכור לאברהם ליצחק וגו' מיד וינחם ה' וגו'. ובמדרש (ש"ר פ' מ"ד) אמר ליה משה רבון העולמים תן לי רשות שאדבר אמר ליה אמור כל מה שתבקש אמר ליה רבון העולמים המה בטלו ראשו של דבור ואתה מבקש לבטל סופו אמר ליה הקב"ה איך אמר ליה עברו על לא יהיה לך אלדים אחרים (שמות כ׳:ג׳) ואתה מבקש לבטל סופו שנאמר (שם) ועושה חסד לאלפים. מה מתקו דבריהם ז"ל: נושא עון ופשע וחטאה. אלו הן ג' מדות י' וי"א וי"ב והן חלוקות לפי חלוק מעשיהם וחומרתם כי גדול כח המדה הנושאת העון מן הנושאת החטא וגדול כח נשיאת הפשע משתיהן. ובסדרן בכתוב יש דעות לרבותינו ז"ל (ביומא ל"ו:) מהם אומרים שהכונה נושא וסובל לא העוון בלבד כי גם הפשע שהוא המרד ואין צריך לומר החטא שהוא השוגג. ואמרו שיש לאומרן כן בסדר הודוי עויתי פשעתי חטאתי בזאת הכונה עצמה. ובמדרש אמרו (שם) שאם ישראל עושין תשובה כל העונות והפשעים נעשו להם כשגגות. ולפ"ז תהיה כונת הכתוב נושא עון ופשע כחטאה וכן תרגם יונתן ב"ע (חבקוק ג') על שגיונות ויהון כל חוביהן דחבו קודמוהי כל בית ישראל כשלותא וכבר הסכימו (טא"ח סי' תרכ"א) לסדר הודוי על סדרן בקולא וחומרא וכמו שאמר המשורר (תהילים ק״ו:ו׳) חטאנו עם אבותינו והרשענו. וראוי שתעיין שלא נאמר מוחל עוון ופשע או סולח אלא נושא כי היא המדה שבה ישא את החוטא מזמן לזמן לא שימחול ויסלח לו כלל. ועם שלשה מדות רצה לנהוג עם ישראל בעון זה שהיו עליו כי לא רצה למחול לגמרי רק להמתין להם עד זמן אחר כמו שאמר וביום פקדי וגו' כמו שפירשנו בשער הקוד'. ושלשה מינים אלו כלהו איתנהו ביה. מהם היו מורדים גמורים. ומהם מזידים. ומהם שוגגים. וכל אחת מהכתות צריך מדה בפני עצמה לישא ענשו. ובזאת המדה בקש משה בענין המרגלים כשאמר (במדבר י״ד:י״ט) וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה כמו שיתבאר ונקה לא ינקה מסדרי התפלות הפרידו ונקה מלא ינקה. וכבר זכרנו בספקות שלא יסבול כן דרך הפשט וחשבון המדות. והענין הזה הכריח הרב המורה פרק נ"ג חלק ראשון לומר שהוא מגזרת ונקתה לארץ תשב (ישעיהו ג׳:כ״ו) והכונה ושרש לא ישרש: