שמות יד:ג מחשבת ישראל: גן נעול ומורה נבוכים

וכמעשה עמלק בצאתם ממצרים, כך יעשה גוג ועַמו לעתיד אחר צאתנו מגלותינו באותות ובמופתים ושבתנו על אדמתנו לבטח, בערי הפרזים ובכל המדינה, כי לא נירא ולא נפחד מפחד אויב. באשר אויבינו מסביב יפחדו מצוּר ישראל וקדושו הנכבד בנו לעיניהם, וידעו כי יד ה' עשתה זאת. אז יבקש גוג נשיא ראש משך ותובל להראות חכמתו וגבורתו לעיני כל העמים, ויעלה עלינו מארצות צפון³יחזקאל לח, טו לא משנאתו אותנו, כי אם לשלול שלל ולבוז בז, ולא יתן על לבו פחד אֵל המוציאנו מארצות אויבינו, ואשר עשה שפטים בכל הקמים עלינו, ויתר הנפלאות שיהיו נודעות בעת ההיא. כי בלבו ילעג על השמועות הנשמעות בארץ, על אותותיו ונפלאותיו. ויתחברו עמו גוים רבים מכחישי אלהים, בראותם אותו נוהג בגובה לב ובארח גדלות, ידבק גם לבם להאמין שאין [מקום] לישועת ישראל, כמו שכתוב "פרס כוש ופוט אִתָּם וגו' גומר וכל אגפיה, בית תוגרמה ירכתי צפון ואת כל אגפיו, עמים רבים אתך" (יחזקאל לח, ה-ו). כי השם ב"ה בוחן לבבות ויודע מי הן העמים הַשָׁבִים בכל לב ומאמינים עתה בו⁴בהקב"ה ובנפלאותיו, ומי מהם שאינן שָׁבִים בכל לב, ואינן נמנעים מלמרוד רק בעבור פחד הלב הטבעי בראותם תשועת ישראל העצומה. ומדרכי משפטו ית' לתת יד לפושעים, ולחזק לבבם הרע, למען יִשָׁפְטוּ כעלילותיהם. ולכן יעיר לב גוג נשיא ראש משך ותובל (לח, ב) ויחזק לבבו לעלות על ישראל לצבא, ועמו יעלו כל הפושעים, למען יפלו כולם על הרי ישראל, מקום הרֶשַׁע שמה המשפט. וכן עשה לפרעה במצרים, כי שלח את ישראל מארצו אחר שבא עליו מכת בכורות. ולפי מחשבת משה וישראל עתה שָׁב בכל הלב אל משה והאמין בו ובנפלאותיו, כי אמר "וברכתם גם אותי" (שמות יב, לב), והוא ענין נפלא פרשתיו בספר "רוח חן" (פרשה יח פסקא י"ג, עמ' 332). אבל הבוחן לבבות ראה כי עודנו מחזיק ברשעת לבבו, ואינו נותן כבוד להשם ב"ה, על כן חִזֵק לבבו הרע, שהיה מפחד פחד טבעי מרדוף אחר ישראל.⁵הקב"ה העניק לפרעה אומץ לב, למען יתגבר על פחדו, למען יבוא ויפול בים סוף ואז רדף אחריהם ונאבדו הוא וכל המונו בים. והשם ב"ה הודיע אז למשה ולישראל למען ידעו כי צדיק הוא בדרכיו ובמעשיו. גם הראה להם מופת⁶הוכחה שפרעה עודנו חושב רעה. והוא מה שֶׁצִוָם "וְיָשׁוּבוּ ויחנו לפני פי החירות" (שמות יד, ב) שהיתה התחבולה הזאת להראות לישראל רוע לב פרעה, כי מיד כשישמע ששבו אחור יאמר "אין אלהים בישראל". וכמו שכתוב "ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ" (שם יד, ג). אני ה' יודע שכן דבורי פרעה ברשעתו. וזה אומר כי עודנו מחזיק בתהפוכותיו בכח.⁷בפוטנציה, ביכולת אם כי לא נתגלה כלפי חוץ אם יאמין בדרך אמת, ראוי לו שיחשוב מי יבין מחשבות השם העמוקות לדעת טעם גזרתו שגזר שישובו לפני פי החירות? ולפי שעודנו ברשעתו רק כי הֵרַךְ לבו בטבע, מרוב המצוקות שבאו עליו, הדין נותן שאני מחזק לבבו כאילו לא קרהו צרות מקדם, ואז ירדוף אחריכם כמבוקשו ואפרע ממנו ומחֵילו. ועל זה אמר "וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם" (יד, ד). וספר שכן קרה, כי הגידו לפרעה כי ברח העם, כלומר שהם נבוכים ובורחים, ומיד האמין כי אין אלהים שופטים בארץ. ואמר "מה זאת עשינו? כי שִׁלַחְנוּ את ישראל מֵעֱבְדֵנוּ", כלומר מה היה לנו כי שלחנום? וממי פחדנו? ואז "ויחזק יי' את לב פרעה" וגו'.

וכן אמרו: ״על פי יי יחנו ועל פי יי יסעו״ היה מספיק בסיפור. ויעלה בלב האדם מתחילת מחשבה כי כל מה שבא אחריו בזה הענין הוא הארכת דברים אין צריך – רצוני לומר: אמרו: ״ובהאריך הענן וגו׳, ויש אשר יהיה הענן וגו׳ או יומים וגו׳״ – ואני אודיעך טעם אלו הפרטים כולם. וטעמם הוא – לחזק הענין ההוא, לסלק בו מה שהיו האומות חושבים אז ומה שיחשבו עד היום, ש׳ישראל׳ תעו בדרך ולא ידעו אנה ילכו – כאמרו: ״נבוכים הם בארץ״. וכן קוראים אותו הערביים עד היום – רצוני לומר: ה׳מדבר׳ ההוא קוראים אותו – מדבר התעיה, ויחשבו ש׳ישראל׳ תעו ולא ידעו הדרך. והתחיל הכתוב לבאר ולחזק כי המסעות ההם שהיו בלתי מסודרות, ושובם בקצתם פעמים, והיות זמן עמידתם בכל מסע חלוק זה מזה, עד שהיה מעמדם במסע אחד שמונה עשרה שנה, ובמסע אחד יום אחד, ובאחר לילה אחד – הכל בשיעור אלהי. ולא היה זה תעיה בדרך, רק לפי העלות ׳עמוד הענן׳ – ומפני זה פרט הפרטים ההם כולם. וכבר בארה ה׳תורה׳. כי הדרך ההוא קרוב וידוע וסלול – רצוני לומר: הדרך אשר בין חורב אשר באו אליו בכונה כמו שציוה האלוה ית׳: ״תעבדון את האלהים על ההר הזה״ ובין קדש ברנע אשר היא התחלת הישוב, כמו שבא בכתוב: ״והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך״; והדרך ההוא מהלך אחד עשר יום – כאמרו: ״אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע״ – ואין זה מה שאפשר לתעות בו ארבעים שנה, אבל טעם העיכוב הוא מה שכתוב ב׳תורה׳.