וַ֠יִּסְעוּ כָּל־עֲדַ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל מִמִּדְבַּר־סִ֛ין לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל־פִּ֣י יְהוָ֑ה וַֽיַּחֲנוּ֙ בִּרְפִידִ֔ים וְאֵ֥ין מַ֖יִם לִשְׁתֹּ֥ת הָעָֽם׃
עקידת יצחק
ואלה מסעי בני ישראל ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי יי' ויסעו וגו'. ויסעו מרעמסס בחדש הראשון וגו'. ומצרים מקברים וגו'. יאמר שצוה ה' שיכתבו כל מוצאיהם למסעיהם כדי שיהיו המסעות ההנה זכר לכל הטובות אשר עשה אתם ממצרים ועד הנה. וראשונה יצאו ביד רמה לעיני כל מצרים שהוא מהענינים הנוראים שהיו בעולם כמו שאמר או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי וגו' (דברים ד׳:ל״ד). ולא עוד אלא שבצאתם היו מצרים מקברים את אשר הכה ה' כל בכור ולא חרץ לאיש מהם את לשונו ובאלהיהם עשה ה' שפטים ולא מפני זה נמנעו מצאת ביד רמה ובכבוד גדול ויסעו מרעמסס לסוכות ומשם לאיתם ומאיתם על פי החירות והוא הדרך אשר הסב אותם כדי שיאמר פרעה נבוכים הם בארץ ועל הכוונה שנתבאר' שם ומשם באו בתוך הים המדבר' ונעשו להם נוראות על ים סוף ואחר הלכו ג' ימים במדבר אשר נזכר שלא מצאו מים כי היה המדבר מקום נחש שרף וצמאון ולא מת אחד בצמא: ולא עוד אלא שחנו במרה ולא יוכלו לשתות מים ממרה ושם הורהו ה' עץ וימתקו המים ושם שם לו חק ומשפט ושם נסהו (שמות ט״ו:כ״ה). ומשם באו לאלים ובאלים שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים (שם) כי ראה השם יתברך בצרכם והרוה צמאונם על צד היותר נאות שאיפשר. ומשם לשתי מסעות באו למדבר סין אשר נזכר שנתרעמו שם ואמרו מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע כי הוצאתם אותנו אל המדבר וגו' (שם ט"ז) ושם נאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ונתן להם המן והשליו (שם) כמבואר במקומו. והלכו משם לדפקה אלוש ורפידים ולא היה שם מים לעם לשתות והיה מה שהיה בצור חורב להוציא להם מים מצור החלמיש ושם לסבת נסותם את ה' קראם ענין מלחמת עמלק (שם י"ז). ומשם באו אל מדבר סיני וקבלו שם את התורה אשר בה ספק להם מזון הנפש השכלות מן היום ההוא עד עולם. ומשם אל קברות התאוה אשר נזכר מה שנסי אל בפיהם לומר היוכל אל לערוך שלחן במדבר (תהילים ע״ח:י״ט) כמו שנתבאר שם ועם כל זה לא מנע להם כמו שאמר היד ה' תקצר (במדבר י״א:כ״ג). ומשם לחצרות אשר היה שם מעשה מרים ומחלקתו של קרח. ומשם לרתמה אשר ממדבר פארן והיה שם מה שהיה מהמרגלים וגזרת מתי מדבר והיא היתה סבה שהיו רועים במדבר שלשים ושמונ' שנה אשר הלכו בהם תשע עשרה מסעות עד הגיעם אל הר ההר בקצה ארץ אדום אשר מת אהרן שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים וגו' (שם כ'.) להודיע שלא חסר להם אהרן עד סוף הזמן ההוא שהיו לשם ואם בא אז הכנעני מלך ערד להלחם בם כבר נזכר שלא הזיקום ולא חסרום כלל אבל ישראל הכו אותו והחרימו את עריהם ואז הוצרכו לחזור קצת מסעות לקבור את אהרן כמו שזכרנו שם. ומשם ואילך כבר קרבו אל ארצם והלכו לצלמונה ומשם לפונון והוא הדרך אשר נאמר עליו ותקצר נפש העם בדרך וידברו העם באלהים ובמשה ומשפט הנחשים השרפים ורפואתם באומרו עשה לך שרף ושים אותו על נס וגו' (שם כ"א.) ומשם לאובות ומאובות לעיי העברים בגבול מואב ומשם לנחל זרד ולעבר ארנון אשר במדבר אשר קראם הוא דיבון גד ועלמון דבלתימה אשר היו בהם הענינים הנפלאים ממעברות ארנון ומלחמת סיחון ועוג ומעשה בלק ובלעם המפורסם אשר אחר כל זה באו אל הר העברים אשר בערבות מואב אשר שם מת משה על פי ה'. והנה בזה זכר להם את אשר גמלם כל טוב בכל אשר הלכו כל הימים הרבים ההם וכמו שאמר להם משה בפירוש ידע לכתך את המדבר הגדול הזה זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר (דברים ב׳:ז׳): והנה אחר שסדר כל הענין הגדול הזה שהטיב עמם לשעבר אשר היה בו כדאי להיטיב האמונה ולחזק היראה וההכנע' ולהגדיל הבטחון במציאות התועלת והצורך בכל אשר יצוה סמך מה שעתיד לעשות עמם בהכנסם אל ארץ טובה ורחבה והפליג להיישירם וללמדם ולזרזם ולהתרות בהם כל מה שראוי לזרז ולהתרות כדי שיבאו בו בתכלית הידיעה וההכר' בלי ספק ואמר כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען. והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם ואבדתם את כל משכיותם ואת כל צלמי מסכותם תאבדו ואת כל במותם תשמידו והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה (במדבר ל״ג:נ״ב-נ״ג) וכבר דברנו למעלה צרכה ואופן שמושה בשער הקודם. והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם וגו'. והכוונ' שלא ישכון זר בתוכם ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדכם וצררו אתכם וגו'. והיה כאשר דמיתי לעשות וגו' (שם). הודיע אותם שכוונת האל יתעלה בהכנסם לארץ היא אשר זכרנו להיות תבואת' ופירותי' לבד הספוק ההכרחי לצרכי הגופיים אמנם עקר השתדלותם יהיה בשלמות נפשם בעבודתם קרבנותם ושאר המצות האלהית ושזה לא יתכן להם רק בשישבו שם לבדם מבלי שום דבר שיפנה לבם ויסיח אותם אחרי הדברים אשר לא יועילו ולא יצילו בעסקי העמים ההם ומתעתועיהם. ולזה נהפכו רחמי השם יתעלה להם לאכזרי וצוה עליהם שישמרו לנפשם מהשאיר מיושבי' שם ושארית לפי שאי אפשר שבהשארם לא ישאר זכר עבודתיהם הזרות אשר ילמדו אותם לעשות וחטאו לאלהיהם וכבר יהיה הנשארים בהם לשכים בעיניהם לעור אותם שלא יראו את הנולד להם מהחטא העצום בהשארות' והמה יהיו לצנינים בצדיהם מצד היותם כלי משחיתם להפרע מהם על ידם והוא מה שנתבאר בתחלת ספר שופטים אמר ויחר אף ה' בישראל ויאמר יען אשר עברו הגוי הזה את בריתי אשר צויתי את אבותם ולא שמעו לקולי גם אני לא אוסיף להוריש איש מפניהם מן הגוים אשר עזב יהושע וימת וגו' לנסות בם את ישראל את כל אשר לא ידעו את כל מלחמות כנען רק למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה רק אשר לפני' לא ידעום (שופטי' ב' ג'). הודיעם שאם היו תמיד דבקים בו יתעלה היה נותן בהם כח להשמיד ולכלה אותם עד בלתי השאיר להם שריד ופליט וכבר יהיו הם בטוחים על ארצם. אמנם כאשר סרו מעליו סר כחם ולא היה בם כח לגרשם ויד ההשגחה לא תעזור אותם להורישם מפניהם אדרבה כיונה להניחם כדי לייסרם ולהענישם בהם למען ידעו דורותם את החסד אשר עשה ה' עם הראשונים בהיותו נלחם מלחמותיהם לא בחרבם ולא בקשתם והם ידעו כובד המלחמ' אשר יהיה להם עם אותם הנשארים ואם מעטים היו אשר לפנים לא יידעוה הראשונים עם היות הגוים אז רבים ועצומים מכם. והנה עם זה כאשר דמיתי לעשות להם והוא לגרשם מעל אדמתם לגמרי כן אעשה לכם שחטאתכם יגרום לשתגרשו כלה ממנה כמו שנזכר בברית תורת כהנים והנשארים בהם ימקו בעונם וגו' (ויקרא כ״ו:ל״ט) עד שלא יהיה להם יד ושם בה. וזה תכלית הזירוז וההתראה על הדרך שאמרנו. והנה לחזק הענין הזה בידם ולהודיע' שלא יאות שישב עמהם זר סמך הודעת גבולות הארץ ומצרניה מכל צדדיה ומה שיתנו ללוים מהערים והמגרשות כי כל זה מה שיורה שאין הקב"ה מוותר עמהם דבר בענינים ההם רק שהוא מקפיד שיהיה לכל אחד חלקו הראוי לו כמו שביאר ראשונה והתנחלתם את הארץ בגורל למשפתותיכם לרב תרבו וגו' ולמעט תמעיט את נחלתו אל אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה וגו'. וכל זה למען ירשו בני ישראל את נחלת אבותיו ולא תאבד מהם בלא יודעים. והנה אחר כל זאת חתם ממצות ערי מקלט ודיני הרוצחים וההבדל אשר בין השוגג והמזיד ובמזיד בין המותרה והבלתי מותרה למען דעת כל עמי הארץ את אשר אמרנו מענין האשם המושב למקבלי האזהרות והזירוזין לפי שיעור הידיעה המתחברת לו אל המעש' אשר משם ישוער שבט הרשע אשר ינוח עליו כפי רשעתו ואמר דבר אל בני ישראל וגו'. והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה והיי לכם הערים למקלט מגואל ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט והערים וגו'. ואם בכלי ברזל וגו'. ואם באבן יד וגו'. או בכלי עץ וגו'. גואל הדם וגו'. כמו שכן עשה בתחלת משנה תורה שאחר שהזהירם על התורה ועל העבודה סמך אז יבדיל משה שלש ערי' וגו'. כמו שיתבאר לשם. והנה הדבר שאמרנוהו ראשונה מהיות המעשה נשלם לפי הידיעה המשתתפת בו הוא עצמו הדרוש אשר יתבאר היטב בהבדלים אשר יתן הכתוב בין הרוצח המזיד המומת על פי בית דין או המזיד המומת על יד גואל הדם והשוגג הגולה בעיר מקלטו כאשר יתבאר. וזה שאף על פי שהנרצח כבר נגמרה מיתתו על ידי השוגג כמו שנגמרה על ידי המזיד ואין צריך לומר שהמזיד בעדים והתראה והמזיד זולתם הם קרובין בענין. מכל מקום כוונה התורה האלהית שלא יענש שום אחד מהם רק עונש הנערך למה שהגיעה לו מהידיעה ושלימותה באותו מעשה. והנה חז"ל אמרו שלא יושלם לו המעש' להתחייב בבית דין עליו כי אם בשידע ויכיר הרע המגיע ממנו אל הזולת וגם בשידע ויכיר הרע אשר ימצא את עצמו ממשפטי התורה והמצוה או מענין הנקמה. ולזה אמר שהמומת בבית דין צריך התראה בעדים במיתתו המיוחדת ושיקבל המוסרה אותה התראה ויאמר כבר ידעתי שהעושה כן נהרג בב"ד במיתה פלונית ועל מנת כן אני עושה (סנהדרין מ"א:). והנה כשתחסר אחת מהנה אין יד בית דין משגת אותו מפאת התורה האלהית כי אע"פ שהוא מזיד בהריגה ד"מ הנה לא היה יודע שההורג נהרג מן הדין. אמנם במה שידע שהוא הורג אע"פ שלא יודיעוהו שיהרג על ידי ב"ד כבר ימסר ביד גואל הדם כי הרוצח כבר ידע שהוא מתיר את דמו לכל בעל זרוע מקרוביו של נרצח כמו שידע שהנרצח עצמו אם היה יכול הוא ימיתנו. ואולם בפגיעת גואל הדם בו צריך להתברר האחד משני הענינים. והוא אם המית בדעת והכיר המעשה אשר עשה וזה מה שנתחכמה התורה להישירנו בבירור דבר זה אם מתוך הכלים אשר ימית בהם ואם מתוך המצב אשר היו שניהם בו מהשנאה והאהבה ואמרה שכבר יתברר מחמת הכלי שהכה בו שאם הכה המכה בכלי ברזל כל שהוא או באבן יד או בעץ יד אשר ימות בה הנה הוא מבואר שהיה הרוצח מזיד ברציחתו. אמנם כשלא יוכל לקחת ראיה מצד הכלי כגון שהיה ע"י דחיפה או השלכת עליו כותל או עמוד וכיוצא מהדברים שאין דרך להכות בהן ולפעמים הם מזדמנים מעצמן הנה כבר יודע זה מהאהבה והשנאה אשר ביניהם כמו שאמר ואם בשנאה יהדפנו או השליך עליו בצדיה וימות שכבר תהיה שנאתו אותו אמתלא גדולה שכוון בהריגתו אע"פ שלא הרגו כדרך ההורגים עד שאם הופלגה השנאה ביניהם ובאה לכלל איבה אע"פ שלא יכנו רק בידו לבד לדון אותו כמכוין במיתתו כמו שאמר או באיבה הכהו בידו וימות מות יומת המכה רוצח הוא גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו. ואמר במיני המזיד רוצח הוא כי הוא ודאי ראוי ליקרא רוצח על דרך האמת לפי שהוא ידע מה יעשה ואשם בו ומה שלא יהיה כן בשוגג אשר יאמר עליו ואם בפתע בלא איבה הדפו או השליך עליו כל כלי בלא צדיה ואפילו בכל אבן אשר ימית בה והוא הדין בכל כלי שהוא כדי להמית אם היתה ההכאה בלא ראות ויפל עליו וימות והוא ג"כ לא אויב לו ולא מבקש רעתו אז לא יהיה נכון למעשה גמור ולא יענש למיתה אפילו על ידי גואל הדם ועל זה נאמר ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה. ירצה בלא צדה שלא הכה כדי להמית והאלהים אנה לידו כי הוא לא היה שונא לו ולא מבקש רעתו רק האלהים אנה לידו בעון שניהם שמגלגלין חובה ע"י חייב. ולזה האלהים עצמו משים לו מקום לגלות שמה למרק את עונותיו ולא ינתן ביד גואל הדם כי אע"פ שנעשה מעשה לא היה הוא העושה ע"ד האמת כמו שאמרנו וכמו שביאר החכם בדברים אשר זכרנו ממנו שתראה בהם כל אלו הענינים בהשקפותיהם המיוחדות אשר ראוי להתבונן בהם ע"פ המשפט כמו שאמרנו. ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם על המשפטים האלה ואם לא יתברר מתוכן שהיה מתכוין יצדיקו לרוצח ויצילו אותו. מיד גואל הדם וישיבו אותו אל עיר מקלטו אשר נס שמה לרציחתו וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו וגו'. וטעם זה אמרו ז"ל בספרי (פ' מסעי) רבי מאיר אומר רוצח מקצר ימי של אדם וכהן מאריך ימיו של אדם אין בדין שיהא מי שמקצר ימיו של אדם לפני מי שמאריך ימיו של אדם רבי אומר רוצח מטמא את הארץ ומסלק את השכינה וכהן גדול גורם לשכינה שתשרה בארץ אין בדין שיהא מי שמטמא וכו'. ורש"י ז"ל כתב עוד לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא יארע תקלה זו בישראל ויראה שזו היא דעת הראב"ע שכתב שהוא יכפר בעד ישראל וזו המאורע אירע בימיו. אמנם הרב המורה פרק ארבעים חלק ג' כתב שהוא ענין נחמה לקרובי הנהרג במה שמת אדם גדול כזה ואל זה סמך הרלב"ג ואיפשר גם כן כי לפי שמיתת אדם גדול כזה היא מכפרת על הדור ובחבורתו ירפא לשוגג ההיא.
עקידת יצחק
*ואני הנה ראיתי וכו', תוכן דעתו הוא כי ב' פעמים נמצא בתורה שבקשו העם מים לשתות בצמא ויריבו בעבור זה עם משה, פעם אחת קרה כן לאבותם ברפידים אחרי צאתם ממצרים, ופה קרה זאת פעם שנית לבניהם אחריהם, וכמעט שוה לשון הסיפור בשניהם, ומתוכו נראה כי לא לבד התלוננו ישראל על חסרון המים לשתות, כי אם גם הורו בתלונותם זאת על משה ואהרן, כי חשדו אותם שרק הם מלבם העלום ממצרים ועשו כל הנסים והמופתים בעבורם רק בחכמתם ותבונתם האנושית, ולא ה' צום לעשות כל אלה, כי חשבו בדעתם הנפסדה הזאת שאם רק על פי ה' יסעו הלוא יקשה להבין, אחרי שהוא טוב ומיטיב לכל ויודע כל אשר בשמים ממעל ובארץ מתחת, למה הוליכם אל מקום אשר אין שם מים לשתות להמית את כל העם הרב ההוא בצמאון? אין זאת כי אם שרק מדעתם עשו משה ואהרן כל זאת, ורק הם לבדם הסבו להם מחסוריהם אלה, וע"כ התלוננו רק עליהם באמרם "תנו לנו מים וכו' ולמה העליתונו" וכו' וע"כ אמר גם משה "עוד מעט וסקלוני" ר"ל בעבור שיחשבוני כנביא שקר, ולמען הוציא דעה נפסדה זאת מלבם צוה הי"ת בפעם הראשון שיכה בצור לעיניהם ויצאו מים רבים באופן נסיי, למען ידעו כלם כי יש ה' בקרבם ורק על פיו יעשה משה כל זאת, ולמען השריש עיקר זה יותר בלבם והשאיר בקרבם זכר המעשה הזה כל הימים, קרא גם שם המקום ההוא "מסה ומריבה על ריב בני ישראל" וכו' אפס בסוף הארבעים שנה שהלכו במדבר אחרי תום הדור הראשון היוצא ממצרים, קמו בניהם אחריהם ויפלו שנית ברשת הטעות הזאת, להתלונן על משה ואהרן לבדם כאשר חסרו להם המים לשתות, ולחשדם כי רק הם ולא הי"ת הסב להם כל זאת, אך עתה רצה הי"ת להפליג עוד יותר בעיניהם נס נתינתו להם מים בארץ ציה ועייפה, למען יכה הרעיון היקר הזה שורש יותר חזק ואמיץ בלבם, כי בתוכם ה' וכל אשר משה עושה רק על פי ה' יעשהו, ולא יזידון עוד לחשוב תוהו עליו, ולחשדו כי מלבו הוא עושה כל מעשיו (מלבד כי עי"ז תגדל גם תפארת יכולת הי"ת בעיניהם, אם יעשה לפניהם נס אחד בעצמו באופנים שונים ומתחלפים, כמו שהוא גם בבחינת האומנים בבני אדם שישובח יתרון דעתם וכשרונם יותר, בעשותם מלאכה אחת על אופנים שונים, יען כי רק האומן חשב הכשרון לחשוב מחשבות, יעשה כל מלאכתו תמיד רק באופן אחד ושוה, מבלי חילוף ושינוי כלל) ע"כ צוה את משה שיקח את מטהו בהקהילו את העדה רק למען הראות להם בזה כי הוא שליח הי"ת בכל מעשהו, כמנהג השרים עבדי המלך אשר בידם מטה עוז לתפארת ולאות משמרת פקודתם, אבל לא יגע בו בצור ואף כי שלא יכה אותו כמו בפעם הראשון, כי אם ידבר אליו בשם ה' לאמר "הסלע תנה מימיך וישתו העם הזה" למען יושג עי"ז תכלית טובה ויקרה משולשת, הא' כי תאומת עי"ז בלבם אמונתם בנבואה בראותם חוזק בטחון נביאי ה' בדבריו הנאמרים להם כנוח עליהם רוח ה' עד שלא יבושו ולא יחורו פניהם לדבר בשמו אל הסלע שהוא רק אבן דומם, כדבר איש אל אחיו, ולא ייראו ולא יחתו כי במאנו לתת מימיו יהיו לצחוק בעיני כל העם, וללעג ולקלס לכל הנצבים עליהם, הב' כי כל בני ישראל יראו ויקחו מזה מוסר באמור לנפשם "אם גם הנמצאים הדוממים כסלע זה ישמעו לקול ה', אף כי שאנחנו בני אדם בעלי דעת והשכל מחויבים לשמוע בקולו" והג', שתאומת להם עי"ז האמונה ביכולת הי"ת, שעפ"י דיבורו לבד ע"י נביאיו מבלי שום מעשה גופני כלל יוכל להמציא להם ברצונו הטוב כל מחסוריהם, ועי"ז תכלה תלונתם מעליו ומעל כל נביאיו משרתיו עושי רצונו, ובכל מקרה ופגע רע, או תלאה אשר תמצאמו בדרך, לא יוסיפון עוד להיות כמתאוננים רע בעיני ה' ולהתלונן עליו ועל מנהיגיהם, כי אם ישימו תמיד באלהים כסלם, ויבטחו עליו כי הוא לבדו חפץ לענותם רק לפי שעה, לנסותם ולהיטיבם באחריתם, כאשר יוציאם אח"כ ממצוקתיהם, ואף שכל זאת צוה ה' רק את משה לבדו, בכל זאת היתה בלתי ספק הכונה לשתף גם את אהרן אחיו בעשיית המצוה הזאת [כי טובים השנים מן האחד להורות את העם דעה בינה והשכל, ואף כי בהיות אהרן אהוב להם מאוד, כמו שאח"ל ממנו באבות פ"א שהיה "אוהב את השלום וכו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"] אפס כאשר חרה אף משה ואהרן בדבר העם אתם קשות, ורבת שבעה לה נפשם יגון ואנחה על כל תלונותם אלה, בראותם כי קמו הם תחת אבותיהם תרבות אנשים חטאים, לנפול עוד פעם שנית ברשת הטעות אשר כבר נפלו בו אבותיהם, מבלי אשר לקחו מהם מוסר, עד שכמעט אמרו נואש להשריש עוד האמונה האמיתית בקרבם ולהיישיר עוד דרכם, נבהלו ונחפזו גם הם לענות אותם קשות, ושכחו לעשות הדברים ככל אשר נצטוו, כי אם עשו הכל ככל אשר קרה והזדמן לפניהם, באופן שלא הושג התכלית היקרה והטוב המוסרי הנרצה והמכוון מהי"ת, כי באמרם "שמעו נא המורים" הפרו ברית האהבה הצריכה להיות בין המורה ותלמידיו אם יעשו לימודיו ותורתו רושם יותר חזק בלבם (עיין מזה ביאורי למעלה ויקרא דף קמ"ב ע"א) ובאמרם "המן הסלע הזה נוציא לכם מים" הראו להם כי גם הם נראים כמסתפקים בהוצאת הנס הזה אל הפועל, תחת כי היה להם להראות לעיני כל כי נכון ובטוח לבם ביכולת הי"ת ובישועתו, ובהכותם את הסלע, ואף כי בעשותם זאת שתי פעמים, הסבו כי לא לבד שלא נראה לבני ישראל, אשר כבר הורגלו מנוער בראיית מעשי נסיים כאלה, הוצאת המים זאת שנעשתה עתה לעיניהם כנס יותר גדול שנעשה לאבותיהם בפעם הראשונה ברפידים, כמו שהיתה הכונה האלהית, למען יעשה הנס החדש והיותר הנפלא הזה רושם יותר חזק בלבם, כי אם נתנו בזה גם יד ומקום להם לחשוב, שרק בחכמתם האנושית ובפועל כפיהם ולא עפ"י נס ומופת אלהי הוציאו להם המים האלה, ורק במקום אשר שאר האומנים חוצבי בורות בכשיל וכילפות יהלומון עשר או מאה פעמים בצור עד שיצאו ממנו מים, הועילה להם חכמתם ויתרון הכשר שלהם, לסבב זאת רק ע"י הכאת הצור פעמים, ובאופן זה לא נשלמה הכונה האלהית בכל מעשיהם חלה, וזה היה חטאם אשר הסב להם רק כעסם וחרי אפם, וע"כ נגזר גם עליהם שלא יבואו לארץ, ועכ"ז רומז גם מאה"כ "יען לא האמנתם בי" וכו' ר"ל יען שלא הראיתם בטחונכם ואמונתכם החזקה ביכלתי, למען השריש האמונה הזאת גם בלב כל העדה, ולהקדישני לעיני בני ישראל הצעירים, אשר בעבור שהוחלש אצלם כבר הרושם אשר יעשו האותות והמופתים בלבם בעבור שהורגלו כבר בהם, (כנודע שההרגל מחליש גם רושם פעולת המופת בנפש רואהו, עיין מזה בהקדמת ס' מאור עינים חלק קול אלהים) היה מן הצורך וההכרח להראות להם בהוצאת המים האלה נס יותר גדול ממה שנעש' כבר בפעם הראשונה לאבותיהם אשר לא הורגלו עוד כמוהם באותות ומופתים כאלה, וע"ז רומז גם מאה"כ "הוא הבאר אשר אמר ה' להם אסוף את העם" וכו' ר"ל כי תחת שהיה רצון הי"ת לתת להם מים מצור החלמיש זה ע"י אמירתם לבד באופן נסיי, הסבו הם בהכותם אותו פעמים, כי חשבו בני ישראל שרק בדרך טבעי הוציאו מים ממנו, וזשא"הכ "אז ישיר ישראל" וכו' ר"ל כי קראו בשירתם סלע זה בשם "באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם" ר"ל משה ואהרן "במחוקק במשענותם" ונמשך מכל האמור עד הנה, כי בחטא משה ואהרן נקבצו יחד שלש ענינים, הא' קוטן אמונתם אחרי שלא בטחו כפי הראוי לשלימים כאלה בישועת ה', ואמרו דרך תמיהה באזני כל העם "המן הסלע הזה נוציא לכם מים" והב' נקרא בשם "מעילה" כי מעלו בה' לבלתי הגדיל שמו ולהראות לכל, איך גם כל הנמצאים הדוממים שומעים בקול ה', ואף כי שמוטל חוב זה על כל איש בן דעת וביחוד על כל איש ישראלי אשר בא בברית ה', והג' יקרא בשם "מרי" כי במקום אשר צום הי"ת לדבר רק אל הסלע למען הראות בזה לצעירי בני ישראל יכלתו וגבורתו שהיא לבלי תכלית להוציא מים בלי עמל ויגיע כפים, רק באומר ודברים לבד מצור החלמיש, הכו אותו פעמים ונתנו להם בזה מקום לחשוב שהיה רק פועל טבעי ומלאכותי, ועל כל שלש אלה רמז הכ', כי על קוטן האמונה אמר "יען לא האמנתם בי" וכו' ועל הענין אמר" על אשר מעלתם בי" כי בשם מועל יקרא רק מי שמחסר מזולתו קנין מה שראוי לו, ד"מ האשה אשר תשטה תמעול מעל בבעלה, יען כי תגזול ותחסר ממנו אהבתה הראויה רק לו בתתה אותה לאיש אחר, וכן יקרא מי שנהנה שוה פרוטה מן ההקדש בשם "מועל בקדשים" לא בעבור שנהנה מהם לבד, כי אם בעבור שממעט ומחסר בזה הקדושה הראויה להם, וינהוג בהם מנהג חול להנות מהם כאשר יהנה בשלו, וכמו כן כאשר מנעו השלימים האלה במי מריבה להקדיש את ה' לעיני כל ישראל החסירו ממנו ית' הכבוד שהיה ראוי לו, וע"כ נחשב להם למעל בה', ועל הענין השלישי אמר הכ' "יען מריתם את פי" ר"ל יען כי המרו והחליפו את רצונו ודבר קדשו, וע"כ נענשו ג"כ בעונש משולש הא', כי הוסר הנזר והורם העטרה מעל ראשם, כי מנע אותם ה' מכבוד וחדלו להיות עוד מנהיגי העם לצאת ולבא עוד לפניהם כבראשונה, ולהביאם אל הארץ כמאה"כ "יען לא האמנתם בי לכן לא תביאו את הקהל הזה" וכו', כי כל מנהיג בית ישראל, צריך להיות לנס ולמופת למו בחוזק בטחונו ואמונתו ביכולת ה' וישועתו, כי אם גם עמודי בטחונו ירופפו איך ימצאו הנתונים תחתיו והמונהגים ממנו משען ומשענה לבטוח בה' בכל התלאות אשר תמצאינה אותם? והב' שנגזר עליהם שגם הם בעצמם לא יבואו אל הארץ לקנות שם השלימות והמעלה המוסרית אשר קוו להשיג שם בארץ הקדושה, באופן שנעדר ונחסר מהם האושר המוסרי שהיה ראוי להם להשיגו פה עלי ארץ, אם לא נפלו ברשת החטא הזה, והושב להם בזה גמול מה שחסרו גם הם מהי"ת הכבוד שהיה ראוי להם לתת לו כמאה"כ באהרן "כי לא יבוא אל הארץ," ובמשה, "לא תעבור את הירדן הזה," הג' כי נגזר עליהם למות בלא עתם כמאה"כ "יאסף אהרן אל עמיו", ואל משה אמר "עלה אל הר העברים וכו' ומות בהר אשר אתה עולה שמה" וכמו שאחז"ל "אף משה ואהרן בהכרת מתו" וכל זה לעונש על מרים, כי חטא משפט מות הוא לאיש אשר ימרה את פי ה' ביד נביא, או לנביא עצמו אשר יעבור על דבריו בשם ה' אשר נודעו לו בחזיון נבואתו, וענשם המשולש הזה אשר נודע בכל בית ישראל עם שלש סיבותיו, הסב בעצמו כל שלש התועליות אשר היו משה ואהרן מסבבים אלו שמעו בקול ה' לדבר רק אל הסלע לתת מימיו, כמו שביאר זאת הרב ז"ל במשל נחמד (עיין בפנים הספר) וע"כ לא נענה הי"ת גם לבקשת משה ואהרן לסלוח להם מרים זה, יען כי אלו נשא לפשעם זה, לא הושג התכלית הנרצה מאתו ית', וע"ז רומז גם מאה"כ "המה מי מריבה וכו' ויקדש בם" ר"ל כי ע"י עונש ומיתת משה ואהרן בעבור מי מריבה אלה, נתקדש שם השי"ת כמו שהיה מתקדש אלו שמרו מוצא פיהו להוציא להם מים באותו אופן נסיי אשר צוה אותם. ואני הנה ראיתי להחזיק בדרך היותר מפורסם ואשר החזיקו בו גדולי הראשונים והוא שהיה החטא בהכאת הסלע הוא העקר אמנם שנתלווה אליו ענין או ענינים נזכרו בשאר הכתובים הבאים בו עד שיהי' החטא הזה מתפשט בכל חלקי הספור אשר יסופר בו ולא בחלק אחד מחלקיו כמו שראו שאר המפרשים ז"ל כנזכר והוא היותר נאות לפי הענין אלא שאנו צריכין לסקל הדרך הזה מכמה אבני בלסטראות שנזרקו לעומתו מגדולי המורים כי רבים הנה כמו שזכרנו אותם תחלה וכמו שיזכרו לפי דרכנו. ובתחלה ראיתי להעיר אזן לשמוע ולתת לב למה שבאו בענין מי מריבה אלו ובמי הצור אשר בחורב ענינים דומים ושוים ממש. אם בזמן שנצטרכו אליהם ואם בגודל צורכם ואם בדברי תלונותם על יי' ועל נביאו ואם ברושם שנרשם ונסתם מנסיונם לפני יי'. וזה כי בראשונים כתיב ויסעו כל עדת ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי יי' ויחנו ברפידים ואין מים לשתות העם (שמות י"ז) ובשניים נאמר ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחדש הראשון וגו'. וסמיך ליה ולא היה מים לעדה (במדבר כ׳:א׳) עוד בשניהם בשוה וירב העם עם משה עוד בשניהם בשוה ולמה העליתנו מארץ מצרים עוד בשניהם תלונת להמית אותי ואת בני ואת מקני. עוד בראשונים ויקרא שם המקום ההוא מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם וגו'. ובשניים המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את יי'. ועל פי כל הדברים האלה אני אומר כי מפני שהעם הזה היוצא ממצרים גדלו ביניהם וילמדו מעשיהם אשר המה מכחישים עליהם פמליא של מעלה כידוע מענינם היה תמיד משה חשוד בעיני רובם או קצתם שמא בחכמתו העצומה על חכמת מצרים קשתה ידו עליהם ולא יד ה' היתה עמו ולזה היו נותנים כל מחשבותיהם עליו לפקוח עיניהם על כל דרכיו ומעשיו היוכלי למצוא עילא ושחיתא לקיום החשד ההוא וככה היה ענינם בכל מה שאירע להם ממצרים ועד הנה כמו שביארתי הדבר יפה בפרשת העגל. והנה ההשקפה הזאת הביאתם בתחלת צאתם ממצרים לחשוד אותו חשד חזק כי יאמרו אם כדבריו כן הוא שעל פי עלת העלות כלם הוא עושה הנה יחויב שלא יפול בה שום חסרון והנה החסרונות היו מה שהסיעם ממדבר סין והביאם לרפידים ולא היה שם מים לשתות העם כי איך יתכן היודע הכל והיכול על כל ינהגם אל מקום צמאון שאין מים לאנשים והנשים והטף ואפי' למקנה והנה המים הם מהדברים היותר הכרחיים. ולזה נאמר וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה כי הם ייחסי הדבר לעצמו כי הוא העושה ואין זולתו הוא מה שאמרוהו אחר כך כי גדלה הצמא בבירור למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא כי לא יתכן היות הנהגה זו מאתו ית' כלל. ולזה מה שצעק משה אל ה' לאמר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני כי ראה שמחזיקים אותי כנביאי שקר. והנה לבער הדעת הרע ההוא מקרבם הוזקק לעשות להם שם שם תפארת ע"י המים ההם כמו שאמר עבור לפני העם וגו'. הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור ויצאו מים רבים (שמות י"ז) והיה הענין כדי שיתפרסם אותו ענין לעיני הכל ולא יזידון בדבר הזה עוד וע"כ קבע שם המקום ההוא מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין. פירש בתכלית הביאור מה שהיה בלבם מהסתר פניו ית' מהם כמו שנתבאר יותר במקומו. ועתה כאשר תמו כל הדור אשר ראו המעשה הנורא ההוא בסוף ימי ישיבתם במדבר שנת הארבעים קרה להם המקרה הזה בעינו את בניהם אשר קמו תחתם כי כמותם כן באו על פי ה' ממדבר צין אל מדבר שמם אשר מתה בו מרים ונסתלק הבאר ולא היה מים לעדה כלל. ולסבה עצמה שנזכרה ואל החשד ההוא נקהלו כל העדה על משה ועל אהרן והחזירו עקר התלונה כלפי משה שנאמר וירב העם עם משה ויאמרו לאמר ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה' (א) ירצה מי יתן ונמות אפילו באותה מיתה משונה שמתו אחינו הנשרפים והבלועים אם יתאמת אצלנו שהוא לפני ה' ומידו היתה לנו אבל זה הענין רופף בידינו שאם כדבריכם למה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו שהרי אי אפשר שמידו תהי' זאת מצד מה שאליו התנועה שאם האדם יש לו דעת לסבול (ב) אלה הצאן מה יעשו. ולא עוד אלא שתהיה תלונתנו עליכם יותר גדולה בבחינת המקום שממנו הית' התנועה (ב) והוא כי העליתנו ממצרים שהיה מרעה שמן וכר נרחב כגן ה' להביא אותנו אל המקום הרע הזה בתכלית הרוע (ב) כי לא נחוש אל שאינו מקום זרע ותאנה וגפן ורמון כמו שהיה ראוי להיות אלא שאפי' מים אין לשתות. והנה משה ואהרן ראו מעשה ונזכר להם הענין הראשון ולכן באו מפני הקהל אל פתח אהל מועד ויפלו על פניהם לראות מה ידבר בם ומה ישיב על תוכחתם וירא כבוד ה' אליהם (ג) כי ראה להתקדש בתוך הבנים כאשר נתקדש ראשונה בפני אבותם. ולזה אני אומר שכל בני ישראל אשר בספור הזה דוקא הוא. ולהשלמת זה הענין על נכון צוה את משה קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע וגו'. כי אחר שהוצרך לעשות בפני הבנים כמעשה האבות חוייב שיעשה באופן שיהי' יותר נפלא ממה שהיה בראשונה. אם בבחינת העושה שלא יראה כמשתבח בענין אחד בעצמו בפעמים מתחלפים שזה ודאי גנאי הוא אפילו במלאכה מהמלאכות שהאומנין משתבחים בהם ק"ו לשכינה שראוי ומחוייב שיגדל תמיד כבודו בעיניהם ושלא תקצר ידו לחשוב שאין בידו רק צד אחד מהיכולת על זה. וגם בבחינת הבנים הרואים את הכבוד הזה שכבר גדלו במעשה נסים ושנוי הטבע והיה ראוי שיעשה להם דבר יותר דק ויותר רוחני ממה שנעשה לאבות שלא הורגלו עד הנה בכך. ולסלק החשד הנזכר מהם הוצרך שיעש' באופן שלא יראה שיש למשה שום מגע בו רק היותו שליח השם לבד ולכל זה ראתה חכמתו שלא יקח אתו זאת הפעם מזקני העם וגם שלא יכה את הסלע במטהו כי כל זה ממה שיביא שתוף ובלבול בהשקפת הענין המכוון. אמנם צוהו לקחת המטה כי הוא סימן אל השליחות לבד כמנהג השרים אשר בידם שבט מלכות לעשות כיד המלך וכמו שאמר ומטה האלהים בידו (שמות ד׳:כ׳) (ג) וצוה שיבא אצל הסלע ויאמר לו בדבר ה' בדבור פה וחתוך לשון כה אמר ה' אלהיך הסלע תנה מימיך וישתו העם הזה וכיוצא מאלו הדברים כאשר ידבר איש אל רעהו בעל דעת כמותו אשר הפקד אתו דבר שיתנהו כל זמן שירצה המפקיד ונותנו בלי שום פקפוק. והנה כוונו מן הש"י בזה שלש כוונות רבות התועלת מאד הכרחיות לשעה ההיא להיות החשד ההוא חוזר ונעור באלו הבנים אחר שהית' בידם גרסא דינקותא ביכלת השם יתעל' כי הן הכה צור ויזובו מים. האחת לקדש שמו ברבים באמתת הנבוא' לעיני כל ישראל וזה במה שיורו נביאי השם יתע' הקדושים חוזק בטחונם בדברי ה' הנאמרים להם עד שיבאו בפני כלם לאמר דברים כאלה המתמיהים וידעו כי לא עתה יבושו הנביאים ולא פניהם יחורו והוא תועלת נפלא לבנים ההם כולל לכל התור' ומצותיה. השנית להגדיל שם כבודו לפניהם להראות להם את אשר לא ראו עד הנה מהיות הנמצאים הדוממים נשמעים אל דבר ה' כשלמים שבאנשים כי הוא ענין מעולה מאד אצל הטבע המשובח שכתבנו בשער ט"ו. ובמדרש (שוח"ט מ' י"ט) השמים מספרים (תהילים י״ט:ב׳) מה שאין לו ראש בפני הבריות יש לו בפני המקום שנאמר וראש עפרות תבל (משלי ח׳:כ״ו) ומה שאין לו לב בפני הבריות יש לו בפני המקום שנאמר עד לב השמים (דברים ד׳:י״א) וכן בעינים שנא' הים ראה וינוס (תהילים קי״ד:ג׳) וכן באזנים ארץ ארץ ארץ שמעי דבר ה' (ירמיהו כ״ב:כ״ט) וזולת זה מטבור הארץ ופתיחת פיה שהכוונה כלה נכונה מאד למה שאמרנו. הג' והיא היותר מיוחדת לשעה ההיא למען יהי' לו המעשה ההוא לתוכחת נמרצת לכל מי שיש לו לב להבין ואזנים לשמוע ועינים לראות כאשר יראו בעיניהם ובאזניהם ישמעו ולבבם יבין כי ידברו אל הסלע בשם ה' על האופן ההוא מבלי שישתתף שם שום פועל ומעשה שיחשד בו שום ענין מלאכותיי או נוטה אליו בשום פנים ונתן מימיו בלי שום איחור ועכוב הלא לסוף תחת גערה בהם ויקחו מוסר מועיל מאד לשכך תלונותם המתחדשת להם בכל יום. ושלשת הכוונות האלו ירמזם הכתוב באומרו על החטאים יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל. כי לא האמנתם בי הוא הענין הראשון. להקדישני הוא השני. לעיני בני ישראל הוא השלישי. עם שכוונת הכתוב יתבאר לפי דרכנו בע"ה. אמנם אומרו ודברתם אל הסלע לשון רבוי הוא אחד משני ענינים אם שידברו שניהם בזה אחר זה מצות השם יתעל' אל הסלע כי בהיות הדבורים על זה האופן יתבוננו העם יותר בהשמעת הסלע אל מצות בוראה או שלא ידבר משה רק אהרן כי כשידבר אהרן בפני משה הכל ידעו כי ברשותו מדבר ונחשב כאלו שניהם מדברים וגם זה יורה על עוצם השמעות הסלע עד שיוסר החשד ממשה כי הוא היה הנחשד בעיניהם בזה לא אהרן. ואיך שיהי' היתה כוונתו יתברך במצותו זאת שלא ידברו עם העם מטוב ועד רע כדי שיתיישב לבם ויתבוננו מאד במה שידברו אל הסלע לעיניהם על האופן הנזכר. ואין ספק שאחר אשר צוה ה' כן למשה ושתף המעש' לשניהם כי משה הגיד הענין לאהרן במלאכות יי' ומעתה היו שניהם שוים במצוה הזאת והיה הדבר מוטל גם על לב אהרן למלאות מצותו בלי שום שנוי כדרכו בשאר המצות אלא שמתוך צערם וטרדת' מדברי העם הקשים והמרים אשר שמעו מפיהם ומהכעס אשר כעסו עליהם נבהלו ונחפזו לתת חתיתם וגערתם בהם ומתוך כך שכחו תלמודם ועשו כמו שנזדמן להם מהמעשה באופן שלא נמשכו משם הכוונות הנזכרות אין צריך לומר השתים הראשונות אלא אפילו השלישית נתמעטה בפניהם עד שכמעט תשאר להם הספק שהיה בלבם בעינו. וזה כי באומרו שמעו נא המורים כבר הבדילום והטרידום מעבור על הדבר כאשר כוון. ובאומרם המן הסלע הזה נוציא לכם מים כבר הגזימו הענין בעיניהם מאד מה שהיה הפך הכוונה מאד כמו שאמרנו. ובהכאתם כבר בטלו הכוונה לגמרי וכל שכן במה שהכה פעמים כי תחת שהיתה הכוונה האלהית להגדיל הנס מהראשון ולשנותו מהכאה לדבור הם הורידוהו כי אז היה בהכאה אחת ועכשיו שתי פעמים שכל שכן שישאר להם פתחון פה ליחס המעשה אל חכמת בני אדם וקרוב לענין המלאכה כדרך חוצבי הבורות והכורים אותם בכשול וכלפות אלא שיחשבו שהם בחכמתם יספיקו לעשות בשתי הכאות מה שיעשו שאר האומנים בעשר או מאה כי גם באומנות ההוא יש לקצת האומנים יתרון על קצתם ומזה בטלה הכוונה ונפרך הקל וחומר הלקוח מהסלע אליהם ונחלש כח המעשה ההוא בפניהם מאד. וזה עצמו מה שביארו הכתוב בפירוש להלן באומרו ומשם בארה היא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם ואתנה להם מים אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם (במדבר כ״א:י״ז-י״ח). וזה כי כאשר ידבר שם בגדולת נחל ארנון כי היה גבול וחומה מפסקת בין מואב ובין האמורי שהם שני אויבים גדולים מאז כי לגודלו יאמר בספר מלחמות ה' הנעשה ע"י כותבי המלחמות העצומות אשר ייחסו אותם אל האלהים כי לו המלחמה כמו שכתב הרמב"ן ז"ל את והב בסופה ואת הנחלים ארנון. וזה כי כשהזכירו מלחמות והב בסופה זכרו אצלם כי גדול שבנחלים ארנון עד שאמרו שהוא אשד הנחלים כלם המפורסם אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב. ועוד אמרו ומשם בארה שחשבו כי משפע המים ההם באו אל הבאר אשר נזדמן להם בארץ ההיא ואמרה התורה כי הבאר ההיא שחשבו עליה כן היא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם ואתנה להם מים והוא הסלע ההיא הזה אשר אמר שיאמרו לו משמו שיתן מימיו כמו שאמרנו. ואין ספק כי בארה של מרים היתה מה שנמשכו להם בזכותה המים אשר הוציא להם מהצור ברפידים והוא אשר חזר אחרי מותה בזכות משה כמוזכר בתעניות (ט.) והיכן חזר אלא בסלע הזה שהיה ענינו סמוך למיתתה. והגיד כאן הכתוב מה שנמשך בענין ההוא הפך הכוונה כי הוא יתעלה רצה שיכירו וידעו כי הוא הנותן במאמרם מים אל הסלע באומרו ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוא אומרו אסוף את העם ואתנה להם מים ונשתבש הענין ביניהם עד שיחסו הדבר אל פועל אנושי כעין כריית הבורות אלא שהיה על דרך הקלות מאד ונתבאר זה ממה שנאמר אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה באר חפרוה שרים וגו' (שם). כי כאשר שררו עליה ואומרים זה לזה עלי באר ענו לה נתנו אופן מציאותה באומרם באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם. וזה שהם ייחסו חפירתה וכרייתה אל השרים והנדיבים אשר ביניהם הם משה ואהרן אלא שנעשה המעש' במחוקק במשענותם כי עשו הם ע"י המטה ברגע אחד מה שיעשו חוצבי הבורות במקבות ובגרזן בהמשך הזמן. הפירוש הזה הוא נאות מאד וממנו נתבאר למה לא נזכר שם האלהים ולא שם משה בשירה הזאת על דרך הפשט וגם הוא מוכרח מאומרו ממדבר מתנה ולא אמרו מבאר מתנה יורה שחוזר למה שאמר למעלה משם נסעו ויחנו בעבר ארנון אשר במדבר וגו'. אלא שנמשכו הדברים באומרו ע"כ יאמר בספר מלחמות ה' וגו' עד הנה. ועכשיו חוזר לומר כי מהמדבר ההוא נסעו מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות לא שנסעו משום מקום אל הבאר ולא ממנו אל זולתו. ואמרתי כל זה כדי שלא תשומם על הזכירו זה במסעות אשר נסעו אחרי מות אהרן הכהן ותבא להכחיש ההוכחה הנכונה הזאת שאמרנו. ותדע כי הדבר נכון מאד מלבד שלא נזכר ולא נפקד בכל התורה כלה ענין הבאר ההיא זולתי הנה שנרא' שבא להודיע ולברר ענין חטאם של משה ואהרן בזה המעשה היותו מהמין הזה אשר זכרנו (ד) ועל כל פנים יחוייב מכל מה שאמרנוהו שימצאו שם ג' מיני חטא נבדלים זה מזה כי בבחינת הענין האחד יקרא זה החטא קוטן אמונה ובבחינת הענין הב' יקרא מעילה ובבחינת הג' יקרא מרי:
האמונות והדעות
וכיון שבארתי שהמושכל והכתוב והמקובל הסכימו כלם על הרחקת הדמיון מאלהינו יתברך, אני רוצה להציע אלה המלות הגשמיות, ואומר שהם עשר. ראש באמרו (ישעיה נ"ט י"ז) וכובע ישועה בראשו. עין באמרו (דברים י"א י"ב) תמיד עיני י"י אלהיך בה. אזן באמרו (במדבר י"א י"ח) כי בכיתם באזני י"י. פה באמרו (שמות י"ז א') על פי י"י. שפה באמרו (תהלים פ"ט ל"ה) ומוצא שפתי לא אשנה. פנים באמרו (במדבר ו' כ"ה) יאר י"י פניו אליך. יד באמרו (שמות ט' ג') הנה יד י"י. לב באמרו (בראשית ח' כ"א) ויאמר י"י על לבו. מעים באמרו (ירמיה לא כ') על כן המו מעי לו. רגל באמרו (תהלים צ"ט ה') והשתחוו להדם רגליו. ואלה דברים והדומה להם ממעשה הלשון והרחבה, תפיל כל אחד מהם על ענין וסברתו במה שנמצאנו בזולת ענין הבורא, ונדע כי הלשון כן אמתתה ומנהגה, שתרחיב ותשאיל ותדמה, כאשר מרחיבה ואומרת שהשמים מדברים (שם י"ט ב') השמים מספרים כבוד אל. ושהים מדבר (ישעיה כ"ג ד') כי אמר ים מעוז הים לאמר. ושהמות מדבר (איוב כ"ח כ"ג) אבדון ומות אמרו. ושהאבן שומעת (יהושע כ"ד כ"ז) הנה האבן הזאת תהיה לנו לעדה כי היא שמעה. ושההרים מדברים (ישעיה נ"ה י"ג) ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה. ושהגבעות לובשות (תהלים ל"ה י"ג) וגיל גבעות תחגרנה, והדומה לזה, מה שלא יספר מהרה. ואם יאמר אומר: מה היתה התועלת שהרחיב הלשון זאת ההרחבה שתפיל לנו אלו הספקות, ולמה לא סמכה על מלות אמתות, והיתה מסירה מעלינו זאת הרעה? אומר: כי אלו סמכה על מלה אחת, היה השמוש בלשון מתמעט ולא היה מגיע להגיד בה על קצת המכוונות. ואלו היינו באים לספר עליו בלשון האמתי, היינו חייבים לעזוב ולהניח שומע ורואה רחום חפץ, עד אשר לא יעלה לנו כי אם הישות בלבד. וכיון שבארתי הדבר הזה, אשוב אל העשרה ההם בביאורים וענינים, ואומר: שרצו הנביאים בראש ענין ההגדלה וההעלאה, כאשר אמר בבני אדם (שם ג' ד') כבודי ומרים ראשי. ורצו בעין השגחה, כאמרו (בראשית מ"ד כ"א) ואשימה עיני עליו. ורצו בפנים הרצון והכעס, כמו שאמר (משלי ט"ז ט"ו) באור פני מלך חיים. ונאמר (ש"א א' י"ח ) ופניה לא היו לה עוד. ורצו באזן קבול הדברים, כאמרו (בראשית מ"ד י"ח) ידבר נא עבדך דבר באזני אדני. ורצו בפה ובשפה באור וצווי, כאמרו (במדבר ד' כ"ז) על פי אהרן ובניו. (משלי י' כ"א) שפתי צדיק ירעו רבים. ורצו ביד יכולת, כאמרו (ישעיה נ"ט א') הן לא קצרה יד י"י ורצו בלב חכמה, כאמרו (משלי ז' ז') נער חסר לב. ורצו במעים חנות, כאמרו (תהלים מ' ט') ותורתך בתוך מעי. ורצו ברגל הכרח, כאמרו (שם ק"י א') עד אשית אויביך. וכיון שמצאנו אלה המלות בבני אדם על זולת ההגשמה, ואחר כן אומר בקצת העתים, קל וחומר שיכשר פרושם בעניני הבורא על זולת ההגשמה. ואחר כן אומר: כי כבר מצאנו אלה המלות במוצק, ולא שיכשר שיהיה לו מאומה מן אלה האברים, והוא, שאנחנו מוצאים בלשון לארץ ולמים שתים עשרה מלות. תחלתם ראש (משלי ח' כ"ו) וראש עפרות תבל ועין באמרו (שמות י' ד') וכסה את עין הארץ. ואזן כאמרו (ישעיה א' א') והאזיני ארץ. פנים, כאמרו (במדבר י"א ל"א) על פני הארץ. ופה, כאמרו (שם ט"ז ל"ב) ותפתח הארץ את פיה. כנף כאמרו (ישעיה כ"ד ט"ז) מכנף הארץ. יד כאמרו (דניאל י' ד') על יד הנהר. שפה, כאמרו (שמות ב' ג') על שפת היאור. לב, כאמרו (שם ט"ו ח') קפאו תהומות בלב ים. טבור, כאמרו (יחזקאל ל"ח י"ב) על טבור כארץ. בטן, כאמרו (יונה ב' ג') מבטן שאול שועתי שמעת קולי. רחם, כאמרו (איוב ל"ח ח') ויסך בדלתים ים בגיחו מרחם יצא. וירך, כאמרו (ירמיה לא ח') וקבצתים מירכתי ארץ. וכאשר מצאנו הלשון שעשה אלה המלות, למה שעיד חושנו, שאין מאומה מאלה האברים, אבל הם כלם העברות, כן עשתה זה למה שהעיד לו שכלנו שאין לו מאומה מאל האברים; אבל הם כלם העברות. ואם יאמר אומר: אין הלשון עושה, אלא מה שהוא מוגשם, יתחייב שימציאנו אלה השתים עשרה בארץ ובמים, וכמו שעברו אלה המלות, עבר עוד המצטרף אליהם מהטה אזנך, פקח עיניך, שלח ידך, והדומה לזה, ועברו פעליהם המיוחסים אלים, מויראה, וישמע, וידבר, ויחשב. והדומה לזה, והיה לכל אחד מהם סברא, עד וירח י"י, אשר משמעו קשה, הוא קבול, כאמרו (איוב י"ד ט') מריח מים יפרח, כפי מה שמסכים למושכל ולכתוב ולמקובל. ואם יפרץ פרץ ויאמר: ואיך יתכן שיסבור אלו הסברות באלו המלות המוגשמות, ובמה שייוחס אליהם, והכתוב כבר פרש שצורתו כצורת האדם? ראוה הנביאים מדברת עמם, ומיחסים אליה דבריו, וכן שכן שהוא על כסא, ומלאכים נושאים אותו ממעל לרקיע אשר על ראשם, כמראה אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. וכבר נראית הורה הזאת על כסא ומלאכים מימינה ומשמאלה, כאמרו (מ"א כ"ב י"ט) ראיתי את י"י יושב על כסאו וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו. נענה כי זאת הצורה ברואה, וכן הכסא והרקיע והנושאיו כלם מחודשים, חדשם הבורא מאוד לאמת אצל נביאו, כי הוא שלח דבריו אליו, כאשר אבאר במאמר השלישי. והיא צורה יקרה מן המלאכים עצומה בבריאתה, בעלת הוד ואור, והיא נקראת כבוד י"י, ועליה ספר קצת הנביאים (דניאל ז' ט') חזה הוית עד די כרסון דמיו. ועליה אמרו החכמים שכינה. ויש שתהיה אור בלא צורת איש, והבורא הגדיל נביאו, שהשמיעו הנבואה מצורה עצומה ברואה מאור נקרא כבוד י"י כאשר בארנו. וממה שמורה על מה שאמרנו, מה שאמר הנביא על זאת הצורה (יחזקאל ב' א') בן אדם עמוד על רגלך ואדבר אותך. ולא יתכן שיהיה זה המדבר הוא אדון העולמים, כי התורה אמרה (דברים ל"ד י') ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו י"י פנים אל פנים, אבל שאר הנביאים המלאכים דברו עמם. ואם נמצא הכתוב שכבר פרש שם המלאך כבר פרש המחודש. ואם אמר כבוד י"י הוא מחודש, ואם יזכור שם ה', ולא סמך אליו כבוד ולא מלאך, אבל סמך אליו ראיה, או תאר איש, אין ספק שיש במאמר דבר נסתר הוא כבוד י"י או מלאך י"י כאשר הלשון מסתרת כמו שקדמתי: