שמות יז:ו מחשבת ישראל: עקידת יצחק ומורה נבוכים

והנה הרד"ק ז"ל כתב בשם אביו ז"ל על פסוק כי המרו את רוחו (תהילים ק״ו:ל״ג) כי המעל והמרי היה מפני שהעם דוחקים אותו להוציא להם מים מסלע והם השיבו המן הסלע זה מבלי אשר ירד עליו ה' באש לחמם אותה ולפעפעה כמו שנאמר בפעם הראשונה הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב (שמות י״ז:ו׳) נוציא לכם מים זה א"א והיה בזה מעל במה שהוציא דבה שהקב"ה צריך אל האש אל המעשה ההוא ושא"א זולתו וגם היה מרי שלא אמר לו השם שיבא ויעמוד לשם זה תורף פירושו ודאי מעל הוא אשר לא יצוייר רבן של נביאים ומעל בו וגם שעקרן של דברים חסרו מן הספר וגם כי מה טעם שיענש אהרן. ואחרים אמרו שהיה החטא במה שאמר המן הסלע הזה נוציא לכם מים כי ייחסו הדבר לעצמם שהיה להם לומר המן הסלע הזה יוציא יי' לכם. וזה הדעת אשר שבחו הרמב"ן ז"ל מכל הפירושים שזכר וייחם אותו אל רבינו חננאל ז"ל וטעמו יתבאר עוד. אמנם אחרים אמרו שחטאו נכתב ונתתם לפנינו באומרו ויך את הסלע במטהו כי הוא צוה לדבר אל הסלע לבד שהיה הקב"ה מתקדש ע"י כן על דרך לחכימא ברמיזא (מדרש משלי רבתא פכ"ב) והעם ישמעו וייראו ויקבלי מוסר והם החליפו את דברו והכהו על דרך ולשטיא בכורמזא (מדרש שם). וזה דעת רש"י ז"ל ורבים מחכמי המדרש והוא הדבר אשר יסכים בו הכתוב יותר. אמנם לא נהלמו שאר הכתובים להסכמת זה כי יקשו עליו לאמר שהדבור אל הסלע הוא עצמו ההכאה ואין נס בזה יותר מזה ואם לא היה לו להכות המטה אשר בידו למה. וגם כי במה שאמר אל העם בפני הסלע שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים כבר נתקיים מה שנתקיים מה שאמר ודברתם אל הסלע כי היא שמעה מאמרו ומעתה אין שם מרי ולא מעילה. והנה הר"ן ז"ל בדרשותיו העמיד זה הדרך ונתן צורך אל המטה ושם הבדל בין הכאה לדבור אבל עדיין אנו צריכין לתקון. ואחרים אמרו שחטאו היה במה שאמר פעמים כי הדבור אל הסלע הוא ההכאה שכונה באומרו קח את המטה וגם כי פירוש ודברתם כמו ידבר עמים (תהילים מ״ז:ד׳) ותדבר את כל זרע הממלכה (ד"ה ב' כ"ב) אמנם היה החטא במה שהכה שתי פעמים. נמצא עם זה שכבר נתייחס החטא הזה אל כל חלקי הכתובים הבאים עליו לא נפל דבר. האמנה כי מפני הספקות המגיעות לכל אחד מאלו הפירושים בקש לו החכם בעל ספר העקרים ז"ל צדדים אחרים והיו בעיניו כמוצא מציאו' גדולה והוא מה שכתב בפרק כ"ב מהמאמר הרביעי מספרו שעצם המעל היה מה שנאמר במאמרים ראשונה ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ואמר שעקר חטאם של משה ואהרן היה מפני שלא בטחו בה' ולא סמכו בישועתו להתעורר מעצמם להוציא להם מים מצור החלמיש לצורך עם גדול ורם ורב כמוהו מבלי שיראו עצמם מרעידים על הדבר ובורחים מפניהם אל פני אהל מועד לנפול על פניהם לפני ה' כי כשיראה הנביא המדבר ביי' לעיני הכל כי יש לאל ידו לחדש מעצמו אותות ומופתים בשמים ובארץ בשעת הצורך הוא קדוש השם בלי ספק. וההשמט הזה הוא חלול השם והביא ראיה לדבריו מכמה נביאים וחסידים שכן עשו כי אליהו ז"ל עצר את השמים (מלכים א' י"ז) וגם אמר תרד אש מן השמים (שם ב' א'). ואלישע למחר סאה סלת בשקל (שם ז') וכן ויצף הברזל (שם ו') וזולת זה גם משה עצמו אמר אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד על הם לא ה' שלחני (במדבר ט״ז:כ״ט). והחסידים שנזכרו בתלמוד כרבי חנינא בן דוסא בערוד (ברכות ל"ג.) ומה שאמר מי שאמר לשמן הדליק יאמר לחומץ וידליק (תענית כ"ה.) ומעשה ר' פנחס בן יאיר בגנאי נהרא (חולין ז'.) ורבים כמו אלה. ואמר שענין (יהושע י׳:י״ב) בשמש בגבעון דום היה מזה המין שעשה מעצמו מבלי תפלה וכמו שנאמר שם לא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש (שם) יראה שלא היה כיום ההוא שיסכים השם יתעלה על מה שיגזור איש מעצמו על דבר גדול כמותו מבלי שיתפללו לפניו עליו. ושעל זה נאמר להם יען לא האמנתם בי להקדישני במים לעיניהם לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ וגו'. שאלו הייתם מאמיניה הייתם גוזרים על הטבע שישתנה כדי שיתקדש שם שמים על ידכם שיראו הכל שאני מקיים דבר עבדי ועצת מלאכי. ולפי שהוקשה אליו אומרו יען מריתם פי ארכבה אתרי רכשי ואמי. שחטאו חטא שני במה ששנו מדבור להכאה אשר על זה נאמר בעון ההוא מיעוט אמונה ומעילה ומרי. זהו תורף פירושו והוא נפלא בעיניו עד שגזר שהוא היותר נאות מכל מה שנאמר על זה. ומי יתן איפה ויתפשרו דבריו אלה עם דברי רבינו חננאל ז"ל ששבחם הרמב"ן ז"ל כמו שכתבנו שאמר שכל פשעו וחטאתו היה במה שייחס זה העניין הנסיי לעצמו באמרו נוציא לכם מים שהכוונה במאמרם הדור אתם ראו הנקל בעיניכם שאנשים כמונו נוציא לכם מים מהסלע הזה כמו שתראו שנוציאם בפועל ולכן אמר שמעלו ביי' כי נתנו מקום שיחשבי קצת העם שהם בחכמתם עשו ולא מאת ה' היתה זאת עד כאן דבריו: ^*ראו זה חדש וכו' ר"ל כי כל משכיל הלא יתמה לראות איך תתנגד דעת בעל העיקרים לדעת ר"ח כי הוא חשב שחטאו בזה שנפלו תחילה לפני ה' לבקש עזר ממנו, ולא התעוררו בעצמם להוציא להם מים מן הסלע, כי אז היה נחשב זה להם לקידוש ה' יותר אם בטחו בישועתו, שימלא כל מוצא פיהם, ושיגזרו אומר ויקם להם אף שלא בקשו זאת ממנו בתחילה, ור"ח חשב בהפך, כי מאמרם "נוציא לכם מים" נחשב להם למרי ועון, כי לא היה להם לתלות הדבר ביכלתם לבד באזני כל העם, כי אם לאמר "יוציא לכם ה' ר"ל הוא לבדו ולא אנחנו יכולים לעשות לכם הנס הגדול הזה, מלבד שיתנגד גם אל דעת ב"ע זאת, מה שנמצא הרבה פעמים כי בכל עת שבקשו ישראל מעשה שימציא להם מחסורי גופם, צעק תמיד אל ה' תחילה, ולא התעורר מעצמו לתת להם שאלתם בטרם ישאל את פי ה', ובכל זאת לא נמצא שנחשב זה לו לעון? ראו זה חדש ונפלא שהדבר שהוא מרי ומעילה לדברי זה הוא עבודה וקדוש השם לדברי זולתו. אמנם הדבר הגדול העומד כנגדו בדעתו זה הוא מה שמצאנו שלא הורגל משה לעשות בכל צרכיהם אלא על זה הענין רצוני בדבר ה' ומעולם לא הקפיד השם יתעלה וסמך לזה ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות ט״ז:ד׳) ולא הקפיד על שלא הוציא להם לחם ובשר מהשמים או מהארץ. ואחרי כן ברפידים קרה הענין הזה בעצמו. וידבר העם עם משה וגו' ויאמר להם משה מה תריבון עמדי ויצעק משה אל ה' לאמר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני (שם י"ז) ואז היה ראוי שיקפיד מאד על היותו מצטער כל כך כאיש נדהם וכגבור לא יוכל להושיע ולא עשה אבל אמר עבור לפני העם ומטך אשר הכית בו וגו' הנני עומד לפניך שם וגו'. וכן בבשר תאוה (במד' י"א) וזולת זה ובאמת אם היה בענין עון אשר חטא אי אפשר שלא יוכיחהו אליה על אחת מאלה. והדבר השני מה שלא הוכיחם הכתוב בזה עד אחר מעשה הסלע והוצאת המים כי אם כדבריו היה ראוי שיוכיחנו ראשונה לאמר יען לא האמנתם בי להקדישני במים לעיניהם לכן לא תביאו וגו' ואחר כך יאמר לו קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע וגומר שאז ודאי יהיה משמעות הענין כמו שאמר והיה בזה מתקן השם יתע' אשר עוותוהו במה שירגישו כל העם כי היה בידם כח לעשות מעצמם ויען לא עשו נענשו. אבל כשהוכיחם אחר מעשה נעלמה הכוונה ודאי אם כתב כאן יען מריתם פי וגו' הנה היה להשיב שהמתין התוכחה עד שיכלול עמה אשמת המרי שהיה גלוי וידוע לפניו שיפעלו בו והוא ההכאה שחשבה הוא למרי שני כמו שנזכר אבל אחר שלא הוכיחם הנה אלא על האחת הנה אין לו שום תשובה. אלא שנראה שרצה לתרץ זה במה שכתב ז"ל שאלו דברו היה השם מתקדש והיו מתקנין קצת ממה שחטאו ובעבור שלא דברו הוסיפו לחטוא עד כאן. שיראה שאם לא בעבור מה שחזרו לחטוא בהכאה לא היו נענשים. וזה אינו שאם חטאו למה לא יוכיחם לפחות כדי שישמע העם ויאמינו וגם כי אולי לא יפלו בשנייה. ועוד שעדיין לא יצא מידי קושיא שאם משה גמר החטא אחר כך במה שהכה ולא דבר הנה אהרן לא גמרו ואיך נאמר יאסף אהרן אל עמיו וגו' יען אשר מריתם פי (שם כ') וגם במעילה ג"כ לא היה ראוי להאשים לאהרן כי מה יש לו לעשות במקום משה רבו כי לא נסה לעשות דבר גדול או קטן בפניו שלא ברשותו ומאמרו ואם כן אהרן מה הוא כל האשמה והתואנה למשה היה למנה. ועוד שהוא כתב ז"ל ואע"פ שהם מצד ענותנותם לא רצו ליטול עטרה מכל מקום נחשב להם לעון ולמיעוט אמונה מפני חלול השם ע"כ. ומעולם לא שמענו שיצאה תקלה מתחת ידי מדת הענוה עד הנה הפך מה שנאמר עקב ענוה יראת ה' (משלי כ״ב:ד׳) כי אין לנו מדה משובחת ומעולה כמדת הענוה ונמנע הוא שתצא ממנה חלול השם בשום צד. ואם הגיעה שעה שצריד שיתקדש שם שמים על ידם ולא יקדישו הנה המדה המונעת ההיא תקרא פתיות או קלות ראש ומיעוט זהירות בכבוד שמים ולא תקרא ענוה בשום פנים. ואם החטא היה מהמין הזה שכתב יבטא בשפתיו ובשמן ערב של מליצה אל ירא ראשנו כי ודאי במקום שיש ענוה אין שום חטא כללי. אבל האמת לדעתי כי מצד ענותנותן לא הורגלו לעשות כיוצא בזה מעצמן והיה להם לשבח ולחכמה כי אחר שמשה היה נאמן בית בא בכל עת אל הקדש לדעת מה יעשה בכל דבר ודבר שיבא צרכו למה יעשה מעצמו. וגם כן באם בריאה יברא ה' כבר הוכחתי שם יפה שלא מעצמו אמרה כמו שאמר בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי (במדבר ט״ז:כ״ח):

והוא טעם המאמר שזכרנו ראשונ' שאמרו זאת מוסף על הברכה הראשונ' שבירך אותם יעקב אביהם כי ברכה זאת תהיה שלימה ונוספת כפי מה שהושלמו המקבלים אותם בקבלת התורה ובתקון מצותיה יותר ממה שהושלמו המבורכים מפי יעקב שלא קבלוה עדין ולזה אמר נמצינו למדים שממקום שסיים יעקב אבינו משם התחיל משה וכו'. וזה כי כל עצמו של יעקב אבינו היה להביאם תחת כנפי שכינה ולהכשירם לבא במסורת ברית התור' והמצוה ולזה סיים במלה הזאת הרומזת אל התורה שנאמר וזאת התורה וגו'. וכמו שאמר אין זאת אלא תורה שנאמר וגומר (ע"ז ב':). ומזה הענין התחיל משה אחר שקבלוה והושלמו עמה והוסיף להם ברכה ותוספת טובה כפי שיעור שלימותם כי לזה אמר וזאת הברכה בוא"ו הע?טף וזאת התורה כמו שנתבאר. אמנם כונת זה המאמר משלם כמה שתמצא שהשלימו עליו עוד במדרש שוח"ט יבא עוד ביאורו בנעילת השערים בעזרת האל. ודי בזה למה שרצינו להקדימו אל ביאור דברי זאת הפרשה החשוב' וברכותיה ולא אטפל להזכיר ספקות שאינו מטבע הענין בדברים השיריים כמו שכן עשינו אצל השירות ודומיהן והתחיל יחי ראובן ואל ימות וגומר. הנה למה שנתבזה ראובן בעיני אחיו מצד חללו יצועי אביו ומצד שנעלה הבכורה ממנו לסבה ההיא ונתנה ליוסף אשר דבר אתו קשות יעקב אבינו בברכו את אחיו לזה ראה להתחיל בו ולייחד ברכתו בשיהיו אנשים חשובים ונכבדים וזהו מה שכוונו באומרו ויהי מתיו מספר. אמנם לפי שלשון זה יאמר ^*אם על החשיבות וכו', ר"ל יען כי מאמר "ויהי מתיו מספר" נוכל להבין על ב' פנים. הא' שיהיו אנשי שבטו רק מעמים עד שיוכל כל איש לספור אותם על נקלה, והב' שיהיו חשובים במעלתם ראוים להמנות בעבור זאת (עיין ביאורי למעלה שער ע"ב במדבר דף ח' ע"ב) ע"כ הקדים מאמר "יחי ראובן" וכו' ר"ל שיולדו ממנו תמיד בנים ובני בנים כמו משאר השבטים, גם לא ימותו מהם לפי ערך מספרם יותר מאשר ימותו משאר השבטים, ובכל זאת יהי מתיו מספר בעבור חשיבותם ומעלתם. אם על החשיבות כמו שאמרנו או על המעטיות כמו שאמר ואני מתי מספר (בראשית ל״ד:ל׳) לזה הקדים לומר יחי ראובן ואל ימות כלומר יהיו מתיו מספר ולא מהיותם מועטים ויתכן כי באומרו יחי ראובן ואל ימות כוון אל ראובן עצמו שלא ימות בעון ההוא מיתה נפשיית בעולם הבא וזה אחד מהמקומות שביאר ענין זה מאלו הברכות: וזאת ליהודה וגו'. אחר שהקדים הבכור לסבה שנזכרה ראה להקדים לכל אחיו את יהודה כי הוא גבר באחיו ולו נתנה המלוכה והנה לפי שהברכה אשר ברכו אינה נראית מושפעת ההצלחות כמו שתאות לשבט המלוכה כמנהג שאר האומות ותשוקתם בהרבות סוסים ונשים וכסף וזהב וכיוצא לזה הקדים לומר וזאת ליהודה כלומר זאת כאשר היא היא אשר תאות לו לפי הכונה וצירוף הברכות אל התורה כמו שאמרנו כי למה שהוא האריה ההולך בראשי הגייסות אל המלחמות ואנשיו מסתכנים מאד לנפשותם כמו שקרה לדוד עם יושבי נוב אשר בילידי הרפה ולחזקיהו וליהושפט מלך יהודה ברמות גלעד כי אז לא יצטרך רק שיצעק אל ה' והיא יענהו להחזירו אל עמו שלם בנפשו שלם בגופו כמו שנתברר שם שנאמר ויסורו עליו להלחם ויזעק יהושפט ויהי כראות שרי הרכב כי לא מלך ישראל הוא וישובו מאחוריו (מלכים א כ״ב:ל״ב-ל״ג) הרי שהועילה לו זעקתו לשוב אל עמו שקט ושליו. ידיו רב לו וגו'. ירצה אף על פי שהוא גבור כארי וכח ידיו תעמוד לו עם כל זה עזר מצריו תהיה עד שידעו מלכיו כי מאתך הישועה תמיד ויתכן כי במאמרים הללו האחרונים כלל כל מה שאמרנו. ובאומרו שמע ה' קול יהודה ואל עמו וגומר כוון גם כן אל יהודה עצמו דבעי צלותא להביאו אל עמו ולאסוף נפשו אל אבותיו הקדושים על דרך ויאסף אל עמיו (בראשית כ״ה:ח׳) וזה שהיה בתכלתו נטרד מפני הנדוי כמו שאמרו חז"ל וזה מקום שני שנזכר הענין שכר הנפשיי באלו הברכות: וללוי אמר וגומר. לפי שחברת מלך וכהן תשלים ההנהגה כמו שאמר ביהושע המולך תחתיו ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו וגו' על פיו יצאו ועל פיו יבאו וגו' (במדבר כ״ז:כ״א) לזה סמך ליהודה ענינו של לוי ואמר הנה תומיך ואוריך אשר על פיהם יצאו ועל פיהם יבאו המלך והעם הפקדתם לאיש חסידך הנבחר לך לחסיד מכל יתר השבטים כמו שנתבאר היטב בזכרון היחסים אשר זכר בפרשת וארא כמו שביארנו שם שער ל"ה. והנה להיות משה מכללו אמר כמתנצל ממה שגרע מהחסידות בחטא מי מריבה ואמר על שם כללו אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה כלומר מה ששמתו בעל נסיון בהכאת הצור במסה היה סבה למה שרבת עמו במי מריבה ^*למה שנמשך וכו' ר"ל יען כי בפעם הראשון נצטוה להכות בצור ע"כ טעה והכה גם בפעם השני את הסלע במי מריבה וחטא בזה כי היה רצון הי"ת להרבות מופת הנס השני הזה יותר מהראשון בהוציאו המים לעיני העם רק ע"י אמירה לבד, (עיין מזה למעלה שער שמונים וביאורי שם ד"ה ואני הנה וכו'), למה שנמשך בהכאה אל מה שנסהו ראשונ' להוציא מים ע"י כן כמו שנאמר והכית בצור ויצאו מים רבים (שמות י״ז:ו׳). והנה לפי זה אין ראוי להוציא השבט מחזקת חסידותו כל שכן שכבר נמשכו אחריו תמיד בכל מעשיהם עד שנפרדו מאהבת וקורבת האבות והבנים והאחים לקנאתך בשלשה פנים אשר יבארם. ועל הענין האחד אמר האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו'. וזה כאשר בא צורך המשפט במעשה העגל גם פנחס בשטים השליך נפשו מנגד להמית נשיא מישראל בקרב שבטו וכמעט שלא ישוב עוד לביתו ולאחוזת אבותיו לולי ה' שהיה לו כמו שכתבנו שם ועל זה אמר כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו כי לשמור תורה וברית עשו זה. ועל הענין השני אמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל שכבר הוצרכו לצורך הלימוד להתרחק מבתיהם ולהתאכזר על בניהם ואחיהם וקרוביהם כדי ללמוד כדי שיספיקו ללמוד תורה בישראל כי עליהם הוטל שנאמר ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע (דברים כ״א:ה׳) והענין השלישי אשר אליו צריך פרישות דרך ארץ וכל עניני הבית הוא הדבר המיוחד אל הכהנים והיא נקיותם וטהרתם לבא לפני ה' תמיד להקטיר קטרת ולהקריב הקרבנות שעל זה אמר ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך ולזה סמך ואמר ברך ה' חילו וגו'. ירצ' אחר שהם נוהגים הפרישות וההתנכרות חל בתיהם וקרוביהם וזה ממה שימעט התרבות ברך ה' תילו ופועל ידיו תרצ' במה שישתדלו בדבר המשפט לשמור מצותיך ולקיים בריתך. אמנם על השנאה המתקוממות להם. לסבה זו אמר מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון ירצה כשתמחץ אשר קמו כבר ישמרו המשנאים הנשארים מן יקומון עוד וכמו שאמר הכתוב זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן וגו' ולא יהי' כקרח וכעדתו וגו' (במדבר י״ז:ה׳). ואחשוב כי להיות אז שבט שמעון עליו מרעים לסבת הריגת נשיאם אשר הוכה על דבר פעור על ידי פנחס ורבים אשר אתו שמתו במגפה והם אשר היו מבזים לפנחס ואל קרוביו כמו שאמרו חכמינו ז"ל (סנהדרין פ"ב:) לזה לא הזכירו משה בברכותיו אלה די לו שלא יחרפהו ויוכיחנו:

ואשוב אל עניננו כי ׳נצב עליו׳ – מתמיד קיים נשאר – לא שהוא התיצבות גשם. ומזה הענין ״ונצבת על הצור״. כבר התבאר לך כי ׳נצב׳ ו׳עמד׳ ענינם אחד בזה הענין. וכבר אמר: ״הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב״.