שמות יז:ט מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גן נעול, קול התור ופור הוא הגורל; דרשות לפורים

ובמדרש (ש"ר פרש' ח') מי זה מלך הכבוד (תהילים כ״ד:ח׳) למה נקרא שמו של הק"בה מלך הכבוד שהוא חולק כבוד ליריאיו כיצד מלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו ואין משתמשין בשרביטו ואין יושבין על כסאו ואין לובשין עטרה שלו אבל הק"בה הרכיב את אליהו על סוסו דכתיב (נחום א׳:ג׳) אשר בסופה וסערה דרכו ונאמר (מ"ב ב') ויעל אליהו בסערה השמים ומסר שרביטו למשה שנא' ויקח משה את מטה האלהים בידו והושיב לשלמה על כסאו שנא' (ד"ה א' כ"ט) וישב שלמה על כסא ה' למלך ומלך המשיח עתיד ללבוש עטרה שלו שנאמר תשית לראשו עטרת פז (תהילים כ״א:ד׳) ונאמר ראשו כתם פז (שיר השירים ה׳:י״א). והנה מפרש ההגדות פירש זה המאמר בענין רוממותו ית' שאינו מתקנא בזולתו לפי שכל התוארי' האלו מההנהגה הם לו ית' בעצם וראשונה ולא יאמרו בזולתו כי אם בשתוף השם לבד ומה קנאה יש בהם. והוא דבר הגון בפני עצמו רצוהו חכמינו ז"ל במאמר אחר שאמרו (תנחומא פ' קדושים) אמר להם הק"בה לישראל אני איני כמלך בשר ודם. מלך בשר ודם אין רשות להדיוט להקרא בשמו אבל הק"בה כל שם חביב שהיה לו לישראל נקראים בו. הוא נקרא אלהים וקרא אותם אלהים שנאמר (תהלים פ"ב) אני אמרתי אלהים אתם. הוא נקרא דוד שנאמר (שיר שם) דודי צח ואדום וקרא אותם דודים דכתיב (שם) אכלו רעים וגו'. הוא נקרא חסיד שנאמר (ירמיהו ג׳:י״ב) כי חסיד אני נאם ה' וקרא אותם חסידים שנאמר (תהילים נ׳:ה׳) אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח. הוא נקרא קדוש וקרא אותם קדושים שנאמר (ויקרא י״ט:ב׳) קדושים תהיו כי קדוש אני. הוא נקרא חכם דכתיב (איוב ט׳:ד׳) חכם לבב ואמיץ כח וקרא אותם חכמים דכתיב (דברים ד׳:ו׳) ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה: אמנם אם ירצו בזה כזה המאמר הי' להם לומר מלך בשר ודם אין רשות להדיוט לרכוב על סוסו וכן כלם או אינו מרכיב ואינו מושיב ואינו מלביש וגו'. אמנם מה שיראה שכוונוהו הוא הענין הנכבד שעמדנו עליו מהיות הנהגת אלו הנמצאות אשר על זה האופן לצורך המונהגים לא לצורך מציאותו כלל כמו שאמרנו ראשונה ושהוא יתעלה נבדל בזה ממלכי האדמה כי מלך בשר ודם כל הכבוד אשר יעשה לזולתו אינו עושה אלא לצורכו ולהשלים בו חסרונותיו בענייני מלכותו. כיצד הוא צריך לעשות מלחמה יפקיד אחד מעבדיו ויעשהו שר צבא על כל חילו. צריך לעשות צדקה ומשפט יושיב אחד מחכמיו על כסא המשפט. צריך להכות ולרדות המורדים והפושעים יעמיד שוטר אחד ושבט מושלים בידו. צריך לצאת מהמלכות יעמיד סגן ממלא מקומו. והנה כאשר יפקיד כל אחד מאלו איש על מלאכתו הממונה ההוא ודאי אינו משתמש בגדולת המלך אדרבא המלך משתמש בו ועושה בו צרכי עצמו אשר לא יכון הוא ומלכותו זולתו ואין הממונה ההוא רק כגרזן ביד החוצב בו תדע שכאשר לא תכון מלכותו בידו הנה הוא יסיר את ראשו והרבה ראיות יש. אמנם בתת האל ית' ממשלת ההנהגה לכל אחד מהשלמים על אחד הפנים אשר זכר אינה לצורך עצמו ומציאותו כלל כי אם לתועליותם ושלמותם וכבודם. ולזה כשכל אחד מהם משתמש ממנו הרי הוא משתמש בתכסיסי מלכו' של מעלה כאלו הוא מלך בפני עצמו כביכול שותפו של הק"בה שמשתמשין בכתרו כי אליהו ז"ל להיותו שלם בעצמו לקנאתו קנאת האמת ועושה מלחמותיה זכה שהרכיבו הב"ה על סוסו להדמות לעליון אשר בסופה ושערה דרכו ולא על העליה לבד אמרו זה כי אם על מה שהי' רודה בנמצאות בעצירת המטר כל השנים ההם ובפקוד על הארץ כאשר רצה ובהוריד אש מן השמים ובהחיו' בן הצרפית ובכל אשר עשה בכח המרכב ההוא אשר הרכיבו בתכסיסי מלכות. וכבר הורגל בפי כל החכמים שאח"כ היה במדרגת מלאך ה' הנראה אליהם במראה או בהקיץ כמראה כבוד ה'. וכבר קראנו אותו בתפלותינו מהרה יבא אלינו כענין שאמר הכתוב (תהילים נ׳:ג׳) יבא אלהינו ואל יחרש. גם האיש משה איש האלהים אשר העלנו מארץ מצרים באותות ובמופתים באמת עשאו האל יתברך שוטר לרדות ולהכות לפרעה ונתן שרביטו בידו לתת עליו הוד כבוד אלהות כמו שאמר (שמות ד׳:כ׳) ומטה האלהים בידו ונאמר (שם ז') ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך כמו שכתבנו במקומו ומה נפלא מאד טעם מה תצעק אלי וגו' (שם י"ד) לענין זה. כלומר מה לך ולבקש ממני אתה הרם את מטך ונטה את ידך מעצמך ובקעהו כי הרשות נתונה כמו שיושלם ביאורו במקומו. והנה שלמה בבחינתו הטובה אשר היטיב לשאול מאת ה' זכה לישב על כסא המשפט ונתחכם בענין ההוא כחכמת מלאך האלהים כמו שנאמר (ד"ה ב' ט') וכל מלכי הארץ מבקשים את פני שלמה לשמוע את חכמתו אשר נתן האלהים בלבו. וכבר אמר (שבת י'.) כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להק"בה במעשה בראשית שותפין ממש שמשתמש בכתרו כמו שנאמר בביאור וישב שלמה על כסא ה' למלך:

ובמדרש (מדבר רבה פרש' כ"א) צרור את המדינים וגו' אתה מוצא במי שבא עמהם במדת רחמים לסוף בא לידי בזיון ומלחמות וצרות ואי זה זה דוד שנא' ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש (שם) א"ל הקב"ה אתה תעבור על דברי וגו'. יראה שהיו להם הענינים האלה ממין א' והוא מה שאמרנו. (ד) ולכאורה יראה שלא היתה הכוונה שיעשה כן מיד אלא התר רצועה בהם לבד כעין לא תדרוש שלומם וטובתם וכן יש במדרש (במ"ר פ' כ"א) לכך כתיב צרור את המדינים לפי שכתבתי כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה וגו' (דברים כ״א:י״א). לא תעשה כן אלא חבלו אילנותיהם וכן אתה מוצא בשעה שהלך יורם מלך ישראל להלחם במואב וגו'. עד והכיתם כל עיר מבצר וכל עץ טוב תפילו וכל מעייני מים תסתומו (מלכים ב ג׳:י״ט) והנכון שהכתוב עצמו הפר טעם מה שנתעכב הדבר לעשות והוא אומרו ויהי אחרי המגפה ויאמר ה' אל משה ואל אלעזר וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו'. והכוונה שמיד אחרי המגפה צוה ה' על המספר אל הטעם שיבא ומשם נמשכה שאלת בנות צלפחד והנגרר אחריו כמו שיבא ומ"מ נזכרו בכאן שני הענינים שזכרנו ראשונה בחוזק העם וחולשתו. וזה כי יען שחטאו בחלקם הצוריי מצד מה שנשמעו לע"א ובחלקם החומרי ממה שחטאו נתעתדו לקבל נזק והפסד מהם והיתה ההתיצבות לפניהם קשה אם ימתינו לשיערכו כנגדם. ולזה היתה עצת ה' טובה מאד שיקדימו הם עליהם כדי שיבאו עליהם בפתע ויהרגום והוא מה שביארו באומרו כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור והוא ענין הראשון. ועל דבר כזבי בת נשיא מדין וגו' הוא ענין השני אשר חטאו רבים במינו שנאמר ויחל העם לזנות אל בנות מואב אמנם טעם המספר תכף ומיד הוא כדי לכלול מלחמת מדין בכלל כל מלחמות מלכי כנען בהיות ע"י אנשים כשרים שהם ראויים לעשות מלחמה ביד רמה ושיתבוננו העם הזה בינה כמו שביאר בסוף לאלה תחלק הארץ וגו' כמו שאמרנו מבן עשרים שנה וגו' ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים ירצה שהודיעום שיש בחלוקת הארץ ביניהם שתי השקפות. השקפה למספר שימנום בערבות מואב מבן עשרים שנה ומעלה. ועוד אחרת לבני ישראל היוצאים מארץ מצרים והוא מה שאמרו שהמתים היו יורשים את החיים כמו שכתב רש"י ז"ל והיא פשרה נכונה בין שתי החלוקות כמו שהוא מובן יפה מדבריו. אמנם מה שספר אחר מספר שבט ראובן הוא דתן ואבירם קרואי העדה אשר הצו וגו' ותפתח הארץ את פיה וגו'. אחשוב שהיה לכבוד יעקב אבינו שקנטר לראובן ושמעון ולוי בשעת מותו ועתה יזכור שהיה טעם לדבריו ממה שנמצאו בשבט ראובן ולוי מי שהתריסו כנגד רבם וכנגד שכינה עד שנעשה בעבורם נס מפורסם בישראל כמו שנודע משמעון עצמו ע"י החסרון הנמצא בם בזה המספר מהמספר אשר לפניו יותר משלשים וששה אלפים אמנם אגב ארחיה קמ"ל כמה קשה עונש המחזיק במחלוקת על ריב לא לו מהמחזיק בטענות עצמו כי הנה דתן ואבירם קריאי העדה אשר הצו את משה ואת אהרן בעדת קרח כלומר על ריב לא להם ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם בכללם עד שלא נשאר שריד ופליט באהליהם. אמנם קרח שנכנס על ריב שלו הלא הוא עצמו ואנשיו נענשו אמנם בני קרח לא מתו כי הבא בטענ' ודאי כשתבטל הטענה בעיניו כמי שעשו כלם צדיקים על פי חז"ל כנזכר במקומו הנה הוא יחדל. אמנם הבא בלא טענה לא תמצא לו סבה שיחדל אבל יהיה מקשה לבו אחר רצונו ויפול ברעה ואין מציל והיא כוונה נפלא' בכתוב. והנה בחלוף שמות המשפחות וחסרונם ובזכרון אבות ובנים יחדיו כגון לגלעד משפחת הגלעדי אלה בני גלעד איעזר משפחת האיעזרי וגו' כי יש כיוצא בהם רבים כבר דברו בהם המדרשות והמפרשים ז"ל מה שיספיק. אמנם במה שאמר בכאן ושם בת אשר סרח שתרגם אנקלום ושום בת אתת אשר וכתב עליו הרמב"ן ז"ל שכוון בזה לומר כי היתה בת יורשת נחלה ושלכך הזכירה הכתוב בכאן כאשר הזכיר בנות צלפחד שתכנס בכלל לאלה תחלק הארץ ודבר של תימה הוא שהרי א"כ מזה הטעם מנאה ג"כ ביורדי מצרים בכלל הבנים וסדרן וא"א שתהי' אז יורשת נחלה שהרי כל השבטים היו אז קיימים גם זרעם נכון לפניהם לא נפקד מהם איש זולתי מה שנזכר בכל מקום ובני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח וימת ער ואונן בארץ כנען (שמות מ"ו) ואין ספק שאלו היה שם אחר כיוצא באלו שהיה מזכירו אם בלידה ואם במיתה ואם בשניהם וזה מבואר. ואף כי מנאה אז על שם העתיד ושהית' בת אחת מבני השבטים שמת אח"כ בלא בנים ונשא אשר את אשתו למה תגרע להקרא על שם השבט ההוא וכי מפני שנשא אשר אלמנת בן אחיו תמנע יתומתו להקרא בשם שבט אביה כמו שנקראו בנות צלפחד ותקרא על שם בעל אמה וכ"ש אם עמדה ממנה משפחה גדולה כמ"ש הרמב"ן ז"ל אלא אם תאמר שהית' אלמנת בנו ונשאה ונקראת על שם זקנו והרי כאן יבום אחר שלא נזכר ולא נפקד בשום מקום ובדא ודאי לא חש מר לקמחיה. ולדעת כוונת אנקלוס היא זולת מה שחשב' והוא כי לפי ששם בירידתם למצרים נאמר ובני אשר ימנה וישוה וגו' וסרח אחותם שיראה מבואר שהיא היתה אחות הבנים לא בתו של אשר שא"כ היה לו לומר ואת סרח בתו כמו שאמר ואת דינה בתו (בראשית מ״ו:ט״ו). ואם יוקח מאמר ושם בת אשר הכתוב בכאן כפשוטו הרי הכתובים מכחישים זה לזה והוא הסכים ביניהם כתרגומו ושום בת אתת אשר. ולפי זה יתכן כי אמה של סרח מתחלה היתה לאיש מבני השבטים מאותן שמתו אחרי כן בלא בנים ויצאה ממנו והיתה לאשר ולשבעה חדשים ללקוחיה ילדה אותה ולא נודע אם היא בת תשעה לראשון או בת שבעה לאחרון ונמצאת קרחה לנחלה מזה ומזה מאשר כי היו לו בנים ומהראשון מפני הספק. וכמו שאמרו יצא זה שאין זרעו מיוחס (יבמות ק':) ולזה נחיחסה מתחלה אל האחים ולא אל האב ולא נמנע הכתוב לומר הנה ושם בת אשר מפני הספק אלא שאנקלוס תקן לפי היחס הנזכר ראשונה כמו שאמרנו וזה נכון מאד למצוא שם לאביה לפי זה הדרך ואם לא איפה מי הוא: לאלה תחלק הארץ וגו' כבר כתבנו שטעם המספר הזה קודם מלחמת מדין הוא להודיע שהאנשים הראויים למלחמה הם הכשרים אשר לא היה בהם איש מהאנשים הנצוחיים מהצדדים שכתבנו ראשונה וכמו שאמר ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן וגו'.(ד) ואני אומר כי מטעם זה חשב משה שהמלחמה הזאת שאמר עליה צרור את המדינים והכיתם אותם לא הוטלה עליו רק שהיא מכלל המלחמות שתעשנה על יד יהושע עד שחזר לומר לו אחר פרשת הקרבנות ופרשת נדרים נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך שהכוונה אחר מלחמה זו תאסף ולא קודם לה כמו שאתה סבור אמנם מה שלא עשאה משה בעצמו יראה שלמד אותו ממאמר צרור את המדינים והכיתם אותם כי הוא שם הפועל לא צווי מיוחד אליו ואע"פ שכבר נאמר בכאן נקום נקמת כבר איפשר שיעשה ע"י צווי שעקר הכוונה לא בא אלא להודיעו שתעשה קודם שתאסף גם כי ידע כי פנחס הוא החל במצוה בקנאו את קנאתי וידיו יבצעוה על השלמות שכבר נכרת לו ברית שלום ועליו ועל האנשים הכשרים שנבחרו אליה סמך יפה כמו שאמר וימסרו מאלפי ישראל (במדבר ל״א:ה׳) ותרגום ואתבחרו כמו שאמר בעמלק בחר לנו אנשים (שמות י״ז:ט׳) ובשני המקומות וז"ל אנשים צדיקים וחכמים ואנשי רוח הקדש (במ"ר פ' כ"ב) דכתיב בנפול תרדמה על אנשים (איוב ד׳:י״ג) כי שני הענינים היו אחרי חטא סמוך וצריך זכות שלמה והוא מה שרמז אותו הכתוב יפה באומרו וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקדש וחצוצרות התרועה בידו ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה ויהרגו כל זכר (במדבר ל״א:ו׳-ז׳): הזכיר חשיבת האלפים וחשיבות השר המשוח ויחסו ועל הענין שיחסו הכתוב בשעת מעשה עם כלי הקדש וחצוצרות התרוע' וביאר שכבר צבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה והוא מה שהובן מהכתובים שזכרנו שלא תעשה מלחמה זו על ידי משה ותעשה על יד פנחס ולזה עשו והצליחו ויהרגו כל זכר (ה) אמנם מה שלא צוה השם ית' על הריגת הנשים תחלה יראה שהיה כדי שישאר מקום למשה להתגדל בו במעשה הזה ושיתקיים בו מה שנאמר נקום נקמת בני ישראל וכמו שאמר בפירוש החייתם כל נקבה הן הנה היו לבני ישראל וגו' ותהי המגפה בעדת ה' ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש וגו' (שם). והנה משה לא צוה על זה כי חשב שהוא דבר מושלם ושלא יעלם ממי שלא נעלמה ממנו הלכה ראשונ' בעקר המעשה הבועל ארמית קנאין פוגעין בו (סנהדרין פ"א:). (ה) אמנם קצף על פקודי החיל ולא על פנחס דרך כבוד והנה פנחס מעצמו לא רצה לעשות מעשה בדבר שאם יפשע בו לא יקבל תקון מוטב שיביאם ואם ייטב בעיני משה יצוה ויהרגום. (ו) אמנם מה שנאמר בכאן ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים כל הורג נפש וגו' מה שלא נזכר בשאר המלחמות הוא מפני שבמלחמת סיחון ועוג כל העם נכנסו במלחמה ואין שם טעם הרחקה אלו מאלו. אמנם בכאן נשארה המחנ' במקומה ומשה באהל וכלן בטהרתן וצריכין להשמר שלא יטמאו בטומאת מת ואל זה הטעם לא נזכרו שם דיני גיעולי הנכרים והכשירן כי למועד הזה שמור לסדרן יחד (ז) אמנם מה שהאריך במספר השבי והמלקוח והשלל ומחציתם ומכסם כמו שעוררנו בספקות יראה שהית' הכוונה שיתנו לב לדעת הפלגתם על דרך הפרסום באופן שלא יעלם ולא ישכח מהם אשר מחמת זה ידעו ויכירו גודל הנצחון שעשה פנחס ובני מלחמתו כדבר ה' מזולת שיפקד מהם איש כמו שיבא וזה במה שיחצו אותה מחצה במחצה ויתנו יוצאי המלחמה אחד מחמש המאות כי בזה כבר יבאו לאוצר ה' אחד מכל אלף (ה) ויהי' מספר האחדים המגיע מהם כמספר האלפים שהביאו כי בתתם מן הצאן שש מאות חמש ושבעים יודע כי מספר הצאן היו שש מאות חמשה ושבעים אלף וכן מן החמורים אחד וששים יודע שהיו אחד וששים אלף וכן בכלם והוא סימן יפה וקצר בו יודע לכל רבוי המלקוח והבז בצמצום מה שלא נודע כן במכס הלוים. אמנם מה שזכר מספר מחצית העדה כלומר בהודיע המחצית יודע המחצית אשר כנגדו וכבר היתה החלוקה הזאת מכוונת ג"כ באופן שכבר יגיע לאלעזר הכהן עשירית מה שהגיע לכל הלוים כמו שהיה הענין נוהג במעשרות. ^*וסוף דבר שכונה וכו' ר"ל שע"כ האריכה התורה בסיפור המכס אשר נתנו מהשלל לה' לאות הכרת תודתם לו (אשר בהיותו אחד מני אלף לאלעזר הכהן וא' מחמישים ללוים יודע ממנו על נקלה גם מכסת כל השלל הרב המלקוח אשר בזזו עם הצבא) למען ישאר עי"ז הרושם תמיד בקרבם מנצחונם הגדול הזה, כי במתי מעט נצחו חמשה מלכים והמון עמים רבים אשר אתם, רק בעזר אלהי ובאופן נסיי. בעבור היותם אנשים שלימים החפצים רק בקרבת אלהים ושומרים משמרת תורתו, באופן שמכל אחד מהם לא נחסרה ולא נפקדה מעלתו האישית, וזש"א ג"כ אח"כ "עבדיך נשאו" וכו' ר"ל בראותנו כי רק מתי מספר אנחנו ובכל זאת נצחנו עם רב כזה, אין זאת כי אם בעבור שלא נפקד ממנו איש, ר"ל שכל אחד ממנו נשאר במעלתו ושלימותו האישיות. וסוף דבר שכוונה החכמה האלהית לתת רושם באלו הענינים לפרסם שהמלחמה הזאת הית' נצחונה כנגד טבעו של עולם ומנהגו ע"י האנשים השלמים ההם אשר לא גרעו חק אישיותם ושלימותם בשני הענינים שזכרנו ראשונה. והוא עצמו מה שהעידה עליו התור' במה שאמרה ויקרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא וגו' ויאמרו אל משה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידנו ולא נפקד ממנו איש ונקרב את קרבן ה' וגו' (במדבר ל״א:מ״ט-נ׳) כוונתם עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידנו וראינו שהמספר הזה אינו כדאי לערוך מלחמה כנגד ה' המלכים ההם והמון עמים רבים אשר אתם כמו שיורה על רבוים השבי והמלקוח כמו שנזכר אלא שהסבה היה מצד שלא נפקד ממנו איש יראה שכלם היו אנשים שלמים בלתי חסרים מאישיותם אשר בזה ידבקו באלהים והוא גומר על ידם ולזה ונקרב את קרבן ה'. ובמדרש חזית כחוט השני שפתותיך (שיר השירים ד׳:ג׳) אלו ישראל בשעה שאמרו למשה עבדיך נשאו וגו' ולא נפקד ממנו איש לערוה ולחטא ואמרו ונקרב את קרבן ה' אמר להם משה הרי דבריכם סותרין אלו לאלו אמרתם ולא נפקד איש לערוה ולחטא ואמרתם ונקרב את קרבן ה' אלולי לא חטאתם קרבן זה למה ירא אני שמא חזרתם לקלקולכם הראשון אמרו לו משה רבינו זוגו' זוגות נכנסנו אצל האשה והאחד מפחם את פניה והאחד מפרק את נזמיה שמא באותה שעה הזיע יצר הרע עלינו קימעא לכך אנו אומרים להקריב קרבן כי אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו מיד פתח משה לשבחם כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך (שם) אפילו הריקנין שבישראל מלאים מצות כרמון שכל הבא לידו דבר עבירה ונמלט ממנה מצוה גדולה עשה ואין צריך לומר הצנועין והצמותין שבך. ראה כמה כלל זה המאמר אמות הכוונה שהיינו עליה בתחלה. וזה כי במה שאמרו ולא נפקד ממנו איש כוונה לערוה ולחטא והם שני הענינים שזכר ראשונה באמרו על דבר פעור ועל דבר כזבי כו' כמו שפירשנו ועל שניהם אמרו חז"ל (ברכות י'.) שלא יסתכל במקום ערוה ושלא יינק ממקום הטנופת והגיד גודל כחם וחזקם בכשרותם שלא נמנעו מהערוה מחולשת חפצם בלתי הרגישם בה בערך אל חמדת הקנינים והשלל אבל שכבר באו לידי הרהור והיו כובשים רחמיהם ושולחים יד אכזריותם להכות ולפצוע כדי שלא יפנה לבם אפילו למה שהתירה התורה וראית בשביה אשת יפת תואר וגו' (דברים כ"א) שהרי אמרו כנגד יצר הרע הכתוב מדבר (קידושין כ"א:) שאלמלא יתירוה יקחנה באיסור ואלו גברו ועשו חיל ולא עוד אלא שעל אותו הרהור היו מביאין כפרה שאם יצאו מידי עבירה לא יצאו מידי הרהור וההרהור ההוא ודאי הגדיל כח המצוה בלי ספק והוא מה ששבחם שלמה כפלח הרמון רקתך וגו'. לומר שאפי' הרקים שבהם מלאים מצוות כרימון מצד מה שתמנעם התורה מהעבירות כל שכן הצנועין והצמותין שבך כמו שהיו אלו המיוחדים במלחמה זו והנה זאת המלחמ' תהיה דוגמא למלחמות כלן אשר תיעשנה על ידי האנשים אשר לא היו במספר הראשון כי מסגולתם שלא יפקוד מהם איש כמו שהיה בכל ממלכות הארץ העצומות שלא נפקד מהם איש זולתי אותם מתי מעט במלחמת העי בחטאו של עכן שחרדו עליהם חרדה גדולה וכן אמרו והוא יגוד עקב (בראשית מ״ט:י״ט) כל גדודיו ישובו על עקבם לנחלתם שלקחו בעבר הירדן ולא יפקד מהם איש וכן כתב רש"י זכרו לברכה:

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וכו'. (א) אמר כי אותם י"ז שנה שכלכל אותו יוסף במצרים ושאר שני חייו כלם השוו לימנות לו מהחיים אשר נתן לו אלהים תחת השמש לומר שהכל מהשגחת הש"י על יראיו להצילם ולהחיותם ומה שעשה יוסף בשליחותו יתברך הוא עושה כמו שאמר (בראשית מ״ה:ח׳) ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים וכו' ומה יקר דקדק דורשי רשומות שאמרו על הרועה אותי מעודי ועד היום הזה מעודי בגימטריה ק"ל. הז"ה בגימטריה י"ז. כלומר היא הרועה אותי מעודי עד היום הזה: אל נא תקברני במצרים ושכבתי עם אבותי וכו'. למה שענין התעצמות הנפש הנזכר אצל השלמים הוא ההדבק הכח ההוא ההיולאני באותו העצמות ההוא הרוחני הנקנה אליו יום יום היה מההכרח שישאר לגוף שייכות מה עמהם כמו שנתבאר בסוף דברי השער והיא הסבה אשר אמרו ז"ל (שבת קנ"ב:) כל שנים עשר חדש נשמה עולה ויורדת. ולזה הקפידה תורתנו הקדושה כל השיעור ההוא והיא שעמדה לאבותינו הקדושים ולכל החסידים המקפידים בשתהיה גם כן הקבורה במקום ראוי ונאות שתהיה לנשמתן הקדושה שמה מהלכים לפי טהרתה וקדושתה וגם לשוב העפר ההוא הנקי אל ארץ קדושה כשהיה. ואז הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. וכבר כתבנו ענין הקבורה ותועלותיה אצל קבורת אברהם ושרה שער כ"ב עיין עליו כי הם דברים נאותים לדעת. וזה הטעם אשר השביע יעקב את יוסף והקפיד הקפדה גדולה באומרו אל נא תקברני במצרים. (ב) שהכוונה שאפילו לפי שעה לא יקברהו שם על מנת להעלותו אתר כך כי ירא שמא ידחה הדבר אלא מיד כשאשכב עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם: ויאמר אנכי אעשה כדברך ואיני צריך לשבועה כי חמורה עלי מצותך. ויאמר השבעה לי וכו'. כי ירא שמא המלך יעכב על ידו ולסוף הוצרך לזה שנאמר אבי השביעני לאמר וכו'. ונאמר עלה וקבור את אביך כאבר השביעך. ואולי באומרו אנכי אעשה כדברך, ירצה שאותו יעלה מיד ולא ישימהו בארון במצרים כמו שיובן מאומרו אל נא תקברני במצרים ואבל לעצמי שיעשה כדבריו אשר היה ירא מפניהם. וישם שם בארון במצרים. עד יפקוד ה' אותם כמו שאמר ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים ואפשר שעל הכל השביע אותו כמו שנרמז באומרו (שמות י״ג:י״ט) כי השבע השביע את בני ישראל וכו': ויהי אחר הדברים האלה וכו'. שנתוספה עליו חולשה ונפל למשכב הוגד ליוסף כי קרוב יומו ויבא לפניו עם שני בניו שיברכם נפשו בטרם ימות: ויאמר יעקב וכו' למה שרצה להעלות את בני יוסף למעלת השבטים ומספרם. ולכאורה היה דבר זר ונפלא אם יש לו מקום לעשות זה בירר הטעם והסבה אשר בעבורה יש ממש במעשיו. ואמר אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי ויאמר אלי וכו'. (ג) ירצה הנה למדתי מדבריו שני דברים. הראשון כי יש ענין לברכה זו עם היותו בארץ. והשני שהברכה ההיא נאמרת על עצמי ממש כמו שאמר ויברך אותי לא שכוונת אומרו הנני מפרך והרביתיך תהיה על הרבות הזרע לבד שאם כן לא היה לו לומר ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אלא ונתתי לך את הארץ הזאת ויובן הכל אל הזרע. אבל עכשיו שדבר עלי ועל זרעי יראה באמת שיש ברכה לי לעצמי וברכה לזרע בפני עצמם והוא טעם ויברך אותי. ודוגמת זה הוא מה שאמרו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים כמו שביארנו. ועתה שני בניך הנולדים לך וכו' אחר שמהטעם הזה יש לפתור אותה ברכה שברכני בקהל עמים בעצמי ממש כלומר שיתוספו לי עוד בבני קהל עמים ואחרי כן לא נולד לי בן שיתקיים בו זולתי בנימן שעליו נאמר גוי כמו שפירש"י ז"ל. הנה מעתה ראיתי שיהא פתרונה כי שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם כי עליהם נאמר הנני מפרך והרבתיך כמו שאמרנו. וכדי שלא יובן מאומרו לי הם שיהיו לו כשאר בני בניו. ביאר. אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי כי בהיות על זה האופן יתקיים מה שאמר ויברך אותי, ואמר עד בואי אליך כנגד מה שאמר נראה אלי בלוז בארץ כנען לומר שכבר נולדו לו בעודו בארץ וזכות זה יסייע אע"פ שנולדו חוצה לה. והנה צורך הברכה הזאת היה גדול מאד כי לפי שעתיד שבט הלוי ליבדל לימנות ליגיון לעצמו חוייב שיתוסף עוד שבט אחר למלאת מקומו בדגלים ובכל מקום להשלים מספר השנים עשר. וזה לא היה איפשר לו כי אם בחלוק שבט אחד לשנים והוא משפט הבכורה שהיה בידו לתתו לאחד מהם ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו וכו'. (ד) אמר כי בני בניו הנולדים לו אחריהם אחרי בואו למצרים הם יהיו לו. והכונה כי בני יוסף יהיו כבני יעקב ממש במספר השבטים. אמנם בני בניו יהיו לו ליוסף כאלו הם בניו ממש להקרא ראשי משפחות בישראל עד שיהיו שוים במדרגה אל חנוך ופלוא וחצרון וכרמי בני ראובן ואל יתר בני השבטים. ומזה תמצא שאפילו בני שלשים היו בהם ראשי משפחות מכח אומרו ומולדתך אשר הולדת וכו' כמו שאמר (במדבר כ״ו:כ״ט-ל׳) למכיר משפחת המכירי ומכיר הוליד את גלעד לגלעד משפחת הגלעדי אלה בני גלעד איעזר משפחת האיעזרי וכו'. מה שלא נמצא כן לשאר השבטים בבני הבנים ואם היו מיורדי מצרים. וזהו טעם אומרו ומולדתך אשר הולדת כי לא על הבנים הוא אומר כי אם על תולדותיהם. וכמו שאמר אחרי כן גם בני מכיר בן מנשה ילדו על ברכי יוסף. ויתכן כי לא נכתב וירא יוסף אל בניו בני שלשים רק להודיע כי דבר ה' זה אשר בפי יעקב לא ישוב ריקם כי אם הוליד והצמיח ועשה פרי למעלה. והנה תועלת הברכה הזאת למתברכים בה היא גדולה מאד גם כן כי בה יהיו שני הבנים האלו מכלל השנים עשר עמודים אשר בית ישראל נכון עליהם אשר אי אפשר להתקיים זולתם ובניהם ובני בניהם מכלל הכוכבים הגדולים בעלי הכבוד הראשון אשר כל זה היה מעקר כונת הבית ועצם צורתו כמו שביארנו בשער הקודם ושאר דברי הרב רבי לוי בן גרשום ז"ל בזה הם חלושים מאד וכ"ש מה שהתחכם לומר שאולי לא ידע יעקב שתהי' אחר כך חלוקת הארץ לגלגלותם כי לפעמים יעלם מהנביא דבר. וכמו שאמר (מלכים ב ד׳:כ״ז) וה' העלים ממני וכו' ונעלמה מיעקב מכירת יוסף וכדומ' ואני איני רואה הנדון דומה לראיה כי באמת הנביאים לא אלהים המה שידעו כל המאורעות ההוות במציאות רק כשיגלה ה' סודו להם לתכלית מהתכליות וכאבר לא יועיל הגלוי או שיתכן ההסתר אז יהי' הדבר נעלם מהם כמו מהשאר אבל שיוגד להם דבר בנבואה והם לא ידעו ולא יבינו תכן אמיתתו חלילה לו ולהם כי באמת כשאמר ברוח הקדש שעליו אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי אלו לא היה יודע למה יהיו כמוהם אם למנין השבטים אם לנחלה אם לענין אחר יהיה דבר ה' בפיו ללעג ולחרפה: ואני בבואי וכו'. (ה) ירצה והראיה האמיתית על שהברכה אשר כן נתברכתי בלוז זה פתרונה ולא בשיתוספו לי עוד בנים כי אני בבואי מפדן תכף ומיד שנאמרה לי מתה עלי רחל בדרך ההוא עצמו אשר שם קבורתה עד היום בדרך אפרת והנה לא הייתי מייחל להבנות עוד זולתי ממנה שהיתה אז בתחלת הריונה. שלאה כבר ילדה בת ופסקה. והשפחות לא נתנו לו רק להבנות הגבירות בהנה כי בנימן כבר נגמר ונעשה: וירא ישראל וכו'. ראה אנשים נצבים עליו ולא הכירם כי כהו עיניו משיבו ושאל מי אלה. ואמר לו יוסף בני הם אשר נתן לי אלהים בזה המקום כאשר אמרת הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי וכו' והביאותים אליך והצגתים לפניך כדי שיתקיים עליהם בפניהם הדבר. ויאמר קחם נא אלי ואברכם שיקרבם אליו יותר אולי יוכל לראותם וישום עיניו עליהם לטובה ולברכה כי הוא דבר מועיל בכמו אלו העניינים: ועיני ישראל כבדו מזוקן. (ו) לא יוכל לראותם כאשר חשב והגיש אותם אליו לנשקם ולחבקם כי יהיה לו בזה נחת רוח עמהם מקום הראיה כמו שעשה אביו באומרו (בראשית כ״ז:כ״ו-כ״ז) גשה נא ושקה לי בני ויגש וישק לו וכו' ויברכהו וכו'. והגיד שכבר הגיע לו מזה קורת רוח ומשיב נפש עד שאמר ראה פניך לא פללתי והנה הראה אותי אלהים גם את זרעך. (ז) וכיון שראה אותו יוסף שמח וטוב לב הוציא אותם מעם ברכיו לכוונם אל הברכה הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו והשתחוה על מה שראה כי נכון הדבר מעם האלהים וכו': ויקח יוסף וכו' הקפיד כל ככה על סדורם למה שראה את אביו מקדים את אפרים בדברים אמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי וחשב שהיה טעות בפיו. והזכיר הכתוב מה שלקח יוסף את אפרים בימינו וכו' (ז) לומר שכך הית' סבה מאת ה' שלא נחה על אפרים יד שמאל לא מיוסף ולא מיעקב כי הוא לקחם כן כדי שיביא לאביו להפך. ואמר וישלח ישראל יד ימינו וישת על ראש אפרים וכו' והוא הצעיר זאת אומרת כי צעירותו סייעה בדבר כמו שכתבנו בשער הבכורה ואולי בברכתו שנתברך בלוז ראה סימן זה במה שנאמר לו (שם ל"ה) אני אל שדי פרה ורבה כי שם אפרים קודם. וגם כאן זכרה יעקב ויאמר אלי הנני מפרך והרבתיך. ומשם למד אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. וענין הימין והשמאל הוא דבר מפורסם בכל אלו הענינים בפירוש אמר (משלי ג') אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. ייחס העקר אל הימין אשר היא העקר בפעולת האדם והתחלת תנועותיו והטפל אל השמאל שהיא מסייעת. וכן אמרו ז"ל (תנחומא פ' מטות) לב חכם לימינו (קהלת י׳:ב׳) זה משה, ולב כסיל לשמאלו אלו בני גד ובני ראובן ובפרק העומר יתבאר זה עוד שער ס"ז בעזרת הצור: שכל את ידיו כי מנשה הבכור. (ז) לדעתי מלה זו ואם אינה סמוכה היא מלשון הסכלתי ואשגה (שמואל א כ״ו:כ״א), סכל נא את עצת אחיתופל (ש"ב ט"ו), וכבר באה מלת סכלות בשי"ן ובסמ"ך בשוה בספר קהלת (א' וב'). והכונה כי במה ששם הימין על הצעיר והשמאל על הבכיר הראה שסכלו ידיו ולא ידעו כי מנשה הבכור. ויברך את יוסף ויאמר וכו' למה שהמבורך באלהים אמנם יתברך בג' עניינים ראשונים לכל הברכות. הגדול שבכלן הישרה ההולכת למול ההצלחה האלהית הדבקה בנפש. והשנית המצלחת בעניינים הזיינים הצריכים לפי דרכו כדי שלא יטרד משלמותו לבקשתם והשלישי ההצלה וההגנה מכל הפגעים והמקרים המתרגשים מחוץ. וכאשר נשלמו ג' אלה לא ימצא עמו חסרון דבר. (ח) והנה על הראשון אמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו. ועל הב' אמר האלהים הרועה אותי מעודי וכו'. יעל הג' אמר המלאך הגואל אותי מכל רע. ובאומרו יברך את הנערים יכוין את כל אחד מהתוארים האלו איש איש לפי עניינו: ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב וכו'. הוא מה שאמר ראשונ' כראובן ושמעון יהיו לי שיקראו בני יעקב בן יצחק בן אברהם בשוה כשאר השבטים לא כמו בני השבטים שיתייחסו אל אבותיהם כמו שפירשנו. ולפי שהעלה אותם במספר שבטים והיה ראוי שירבה מעניינם כשני שבטים שלמים לזה אמר וידגו לרב בקרב הארץ כי היא ברכה מיוחדת לזה. וירא יוסף וכו' וירע בעיניו וכו'. (ט) לא מפני שרעה עינו בצעיר בניו אלא שחשב שהוא אצלו בלבול וחולשת דעת ושמא זה וזה לא יתקיים בידו וכבר כתב זה הרמב"ן ז"ל אלא שראיתי לסמוך החשש בדבר מכירתו של יוסף כי הוא לא ידע וה' העלים ממנו והיה ירא דבתרתי הויא חזקה. ועוד כי איך יתכן שבמקום שיפה כחו של מנשה להעלותו אל מדרגת השבטים יורע כחו לינטל מבכורתו ולכל זה היתה תשובתו נכונה. (י) ידעתי בני ידעתי שתי ידיעות כנגד שני העלמים ומה יקרו דברי חכמינו ז"ל שאמרו ידעתי מה שעשו לך אחיך וגם ידעתי כי הוא הבכור וגם הוא יהי' לעם מטעם בכורתי וגם הוא יגדל לעלות במדרגת השבעים. ואולם בזה הענין רצוני בהחשב במנין השבטים אחיו הקטן יגדל ממנו להמנות ראשונה ולא הורע בזה כח הבכור מפני פחיתותו רק לגדולת מעלת אחיו ולפי חשיבות האנשים הראשיים העתידים לצאת ממנו. ויראה שנתפייס יוסף והוסכמו יחד בברכתם הוא שנאמר ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה. כי מאז החלה גדולת אפרים להזכר בפי הכל. ויאמר ישראל וכו' הנה אנכי מת כבר כתבנו באיזה אופן נאמר יעקב אבינו לא מת עם שהגויעה היתה הכרחית לסבות העצמיות שזכרנו שהם ידועות אל הטבע ורמוזות במדרשי חז"ל. והנה עם זה המאמרים האלה הם בלתי סותרים. ואני נתתי לד שכם אחד וכו' אשר לקחתי מיד האמורי וכו'. (י) זה ענין הבכורה אשר לקחה מעשו שנשא נשים חיתיות ואמוריות והיה זה ברוב חריצות וזריזות ששם עליה כמו שבא בספורו. והנכון בעיני שכוון אל שכם העיר. ובאומרו אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי יכוין אל ענין נכון אצל הגעת הדברים אל האנשים כי מהידוע שהמגיע מפאת ההשגחה הגמורה לא ייוחס אל השתדלות האדם וכחו וגבורתו כמו שבאה כל נחלת ישראל עליהם אשר עליהם אמר יהושע (כ"ד) ואשלח לפניכם את הצרעה ותגרש אותם מפניכם שני מלכי האמורי לא בחרבך ולא בקשתך. והמשורר אמר (תהילים מ״ד:ד׳) כי לא בחרבם ירשו ארץ וכו' וגם החליט על עצמו (שם) כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני. אמנם כאשר יגיעו לאדם הצלחות או קניינים מה להמשך אחר רצונו ודעתו בלי הסכמת הדעת העליונה, ההוא יקרא על שמו והם קניינים חלושים אינם קיימים כמו אותם אשר הם על פי השגחת הש"י ועצתו. והנה לפי שלקיחתו את שכם לא היה בעצת הש"י ועל פי דבורו אבל נמשכה מצירוף עצת הבנים ומפחוזתם כמו שאמר עליהם שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם בסודם אל תבא נפשי וכו' ומהידוע כי לא היה אז בתכלית הדבוק עם השם לסבת אחור נדרו כי על כן מצאתהו רעת דינה כמו שאמרו ז"ל (ב"ר פ' פ"א) לזה אמר שהוא נתן לו את העיר הזאת אשר לקח בחרבו ובקשתו כלומר שאינם מכלל הארץ אשר יתן להם ה' לא בחרבם ולא בקשתם ושלזה יוכל לתת אותה אליו כמי שנותן דבר מנכסיו שיהא עודף על חלק אביו מבלי שיעשה להם עול בחלוקת הארץ. ועל זה הענין שאמר בכאן אבינו הזקן נסמך דוד לדעתי כמו שאמר בקינת שאול ויהונתן. ללמד בני יהוד' קשת הנה כתובה על ספר הישר (שמואל ב' א'). יאמר בדרך קינה ועגמת נפש, שכיון שאפסו השלמים ההם אשר בזכותם יהושיע ה' לא בחרב ולא בחנית ראוי לבני יהודה שהם שבט המלכות שילמדו קשת וחנית וכידון ולא יסמכו על זכותם ועל ברכת מלכם שנאמר לו שמע ה' קול יהודה (דברים ל״ג:ז׳). והיה זה דבר אנינות לפי שהנצחון על זה האופן הוא בלתי בטוח וכמו שאמר (שמואל א ב׳:ד׳) קשת גבורים חתים וכו'. וכבר יראה ענין זה ממלחמת עמלק כי לפי שלא היתה יד ה' עמם לעזר ולהועיל משלם הוצרכו לעשות מלחמה מעצמם כמו שא"ל משה ליהושע (שמות י״ז:ט׳) בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק כי אז בחרבה ובקשתם ערכו כנגדם מה נאמר בסוף ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. כי לפי שהיתה המלחמה בחרבם היתה גבורתם חלושה ודבר זה יתבאר היטב במקומו שער מ"ב ב"ה. והנה להיות אלו העניינים נזכרים בתורה רצוני עניינו של יעקב אשר ביארו בזה המאמר וענין מלחמות עמלק וגם בכל מקום שנזכר בו מנצחון מלכי הארץ בכחו יתברך לא זולת. לזה אמר הנה כתובה על ספר הישר. ירצה כי צורך למוד בני יהודה קשת וטעמו והסבה המחייבת וחולשת עניינו הכל הוא כתוב על ספר התורה האלהית. והנה עם זה השלים מה שרצה לדבר אל יוסף לבדו מענין הדבר המיוחד אליו וגם אנו השלמנו בזה מה שרצינו ביאורו בזה החלק: