וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי־יָד֙ עַל־כֵּ֣ס יָ֔הּ מִלְחָמָ֥ה לַיהוָ֖ה בַּֽעֲמָלֵ֑ק מִדֹּ֖ר דֹּֽר׃ (פ)
עקידת יצחק
ובמדרש (ש"ר פרש' כ"ו) היש ה' בקרבנו אם אין מה ענין זה לזה משל לתינוק שהיה רכוב על כתיפיו של אביו והוא שואל עליו. א"ל אתה רכוב על כתפי ואתה שואל הרי אני משליכך ויבוא השונא וישלוט בך. כך אמר הקב"ה לישראל אני נשאתי אתכם על ענני כבוד ואתם אומרים היש ה' בקרבנו לפיכך יבא השונא וישלוט בכם ויבא עמלק. ואיפשר שזה המרד נודע לו לעמלק וחשב כי בא יומו להתגבר עליו ממאמר אביהם (בראשית כ״ז:מ׳) והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך כפי תרגומו. והוא מה שנרמז באומרו זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' וסוף אתה עייף ויגע ולא ירא אלהים כמו שביארנו כי ידע היותם על זה האופן עם אלהיהם. ואיפשר שכוון זה במה שאמר (ש"א ט"ו) אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים שמשמע ששם לו מארבים לדעת מה טובם: והנה באומרו וילחם עם ישראל ברפידים כלל בטוב הבחינה כל מה שאמר בפרשת זכור כמו שפירשנו. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים (התר ספק א') עתה שנודע הטעם אשר לא יצא משם בצבאותם לצוות למשה לעשות להם חיל כי הוא רצה בצערם ובעונשם. הנה נתפרסם צדקת משה רבן עמהם כי לא די שמחל על עלבונו אלא שנתאמץ בכל עוז לעמוד בפרץ לפני אלהיו המקנא לו והשיב חמתו מהשחית והתקין עצמו למלחמה למטה ולתפלה למעלה על צד היותר נכון שיכול עליו. ולזה אמר אל יהושע בחר לנו אנשים. (א) כי צריך היה לבחור אותם שיהיו אנשי מעשה ובעלי זכות לא מהחוטאים וגם שיהיו גבורים אנשי חיל דכולי האי ואולי לפי צורך השעה וכמו שתרגם אנקלוס (במדבר ל״א:ה׳) וימסרו מאלפי ישראל ואתבחרו שגם אותה מלחמה באת ע"י חטא השטים ועתה התחזק והיה לבן חיל כי מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלהים בידי ויהיו ידי פרושות השמים בתפלה לפייס ולרצות שלא יצא קצף מלפניו יתעלה להכשילם במלחמה כמו שיתחייב משיעור מרדם. ויעש יהושע כאשר אמר משה להלחם בכל עוז בעמלק ומשה ואהרן וחור עלו ראש הגבעה כי הוא היה המתפלל שם לעיני כל ישראל והם היו שם ללוותו ולסייעו: והיה כאשר ירים משם ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. (ב) אמר שנתברר להם שם מאד תועלת תפלתו על אותו השיעור שזכרו הרופאים בסגולת הפיאוניא' לנכפה כי בשומה עליו תסור ממנו הכפייה ובסורה תשוב וזה כי כאשר ירים משה ידו בתפלה היה מעביר זעם השם מהם והיו נשארים על טבעם וגבר ישראל כי היו רובי רבבות יותר מעמלק. אמנם כאשר יניח ידו מכובד משאה וגבר עמלק מפאת ההשגחה שסרה מהם ומגברת כחו: וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. (ג) אמר שכבר קרה לו למשה בזה לסבת חסרון שלמותם כמקרה שאר האנשים אשר כח אין בהם להעמיד ידיהם פרושות השמים זמן עד שהוצרכו להביא אבן שישב עליה כדי שיוכלו אהרן וחור לסמוך ידיו מזה אחד ומזה אחד מבלי שיצטרכו גם הם להרים ידיהם למעלה כי לא יוכלו שאת: ויהיו ידיו אמונה עד בא השמש. (ד) יאמר כי היות ידיו כן עד בא השמש היה חוזק האמונה להם לישראל בה' כי בנשאם עיניהם כל היום אל ראש הגבעה מכירים כי לולי תפלת משה בחיר י"י היו נופלים לפני אויביהם בעונש מה שהכעיסו לפני אלהיהם ויעשו תשובה. ובאגדה (ר"ה כ"ט.) וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונין לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין ואם לאו היו נופלים. כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף וגו' וכי נחש ממית ומחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונין לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין ואם לאו היו נמוקים. והכוונה שהנצחון והנפילה והחיים והמות בהיותם עניינים הפכיים בתכלית ההפכיות הנה א"א להם שימשכו מהתחלה אחת עד שיהיו הידים עצמו שוברות מלחמה ועושות מלחמה וכן שיהיה הנחש ממית ומחיה. אלא שזה יתחייב מהתחלפות לבם בתכלית ההפכיות והוא היותו מכוין לשמים או לשעות בדברי שקר. והנה הכרתם הענין הזה היא חוזק אמונתם בלי ספק: ויחלש יהושע את עמלק. (ה) אמר כי לסבה שקדמה לא הספיק כל זה הטורח רק להחליש אותם וגם זאת החולש' לא באת להם מפאת ההשגחה הדבקה בהם שבה נעשו מלחמות הכנענים שנאמר בהם (תהילים מ״ד:ד׳) כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי עתה הפעם לא עמדו על נפשם כי אם בחרב ובחנית כאחד האדם. ויתכן שעל זה אמר דוד (שמואל ב א׳:י״ח) ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר כמו שכתבנו בשער ל"ב אצל אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי. והריוח והצלה היה להם כי שמע השם אל תפלת עבדו שלא להיות בעוכריהם. ולפי שהיה ענין זה על הדרך שאמרנו דוגמת בנו יחידו של מלך שמרד באביו והרים עליו יד ויקצוף המלך עליו מאד וחמתו בערה בו ובשעת הזעם עמדו עליו בני אמתו להמיתו והאוהב הנאמן השתדל בכל עוז להפר כעס המלך לבלתי השחיתו גם הוא ויצא ונלחם מלחמתו כי הנה מצד אחד היה לו למלך להחזיק לו טובה כי הציל את נפש בנו יחידו מיד המבקשים לכבות את גחלתו ומצד אחד לא רצה שיודיע זה לבן כי עדין הוא בכעס עמו (ו) לזה אמר כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק וגו'. ירצה כתוב זאת זכרון בספר שאני מחזיק לך טובה על מעשה זה ושים באזני יהושע משרתך הלוחם מלחמתך לו לבד ראוי להודיע כי עכשיו אין רצוני שיתפרסם לזולתכם שעשיתם בהצלתם הטוב בעיני ותדע מעתה כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים להשלים ולגמור את אשר התחלתם עשוהו. ולבשורה זו בנה משה מזבח ויקרא שמו י"י נסי כי היה י"י לו לאות ולמופת כי רצה במעשיו וקבל לגמור על ידיהן את אשר החלו לעשות. והנכון כי לפי שידע שאם יפול זה המעשה על ישראל לבדם לא ישלימוהו כראוי כמו שכן עשו בשבעה עממין שזרזם לאבדם ולמחות זרעם התרה בהם (במדבר ל"ג) והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם וגו' ואמר (שם) כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם ולבסוף הותירו והותירו. גם במלחמה זו עצמה שצוה עליה בתורה באותו שיעור שנזכר ועוד ע"י שמואל הנביא אל שאול בכמה זרוזיו והנה הוא פשע בה לבלתי השלימה בכל האופנים שזכרנו. והיות הכרתת זרעו של עמלק דבר שהוא צורך גדול להצלחת ישראל כמו שיתבאר בשער נ' הנזכר. הנה לזה כשייחס האל יתעל' מעשה זה בעצמו באומרו כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים שמח ובנה מזבח זה להודות ולהלל על השמועה וקרא שמו ה' נסי כלומר ה' איש מלחמה הוא בעל הנצחון הזה כי הוא ולא אחר ישא את נסי בה. ופי' זה באומרו ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור ירצה הטעם שאמרתי ה' נסי כי יה ה' צור עולמים נשא ידו על כסאו לאמר מלחמה לי"י בעמלק וגו'. ומעתה נצח ישראל לא ישקר. (ו) ואע"פ שיצוה לישראל לעשות מלחמה זו הוא ישלים מה שיחסרו הם וכמ"ש ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד: (ו) ויתכן עוד לומר כי לפי שכבר פשע עמלק במעשה הזה שתי פשיעות גדולות זו גדולה מזו. הקטנה מהנה כי לא זכר ברית אחים ועברתו שמרה ליום פקודה אשר שברו שהיו מקדמים להם בלחם ובמים והגדולה כי לא זע ולא חל מפחד ה' אשר נקרא שמו עליהם וכל מלכי הגוים נבהלו ורגזו וחלו מפניו וכמו שאמרו ז"ל (תנחומא פ' תצא) שהביא ידו באמבטי רותחת והנה באמת היה הלחמו עם ישראל בעת ההיא כשולחו יד אל כסא ה' לחלל כבודו ולהתריס כנגדו. והיה מהראוי שכל אחד מהם ינקום חלק נקמתו. לזה אמר עם היות שתחת חטאתו לישראל הוא עתיד לצות להם לסוף. אמנם לעונש חטאתו העקרית והוא שהרים יד על כס יה יהי' עונשו כי מלחמה לה' עצמו בעמלק מדור דור כי על ידו יגמר דינם בלי שום מונע ועכוב מכל הנזכרים למעלה ע"י שאול במלחמ' זו וע"י זולתו בזולתה מהמלחמות המוטלות עליהם: והענין הזה בעצמו וכל אשר דברנו עליו הוא מה שכונוהו חז"ל באותו מאמר שזכרנו ראשונה (תנחומא ס"פ אחרי) אמר להם הקב"ה לישראל לשעבר הייתם נושעים על ידי בני אדם וכו'. וזה כי לפי שכלל העם המנהג הם חסרי השלמות בענינם ואינם דבקים עם אלהיהם אשר לפי זה היה מההכרח שתהי' פרנסתם והנהגתם ע"י אמצעיים והם היותר שלמים וקרובים אל ה' שבהם ויהיו פעולות האנשים אשר בעפר יסודם ואף כי יהיו היותר שלמים שבמין כמשה ואהרן ואין צ"ל כל אשר נמשכו בדורות האחרונים בלתי איפשר להמלט מהחסרון או החסרונות בבחינ' או בחינות כמו שהיה הענין במעשה שאול זכרנו במלחמה זו וכדומה והיה מההכרח שלא תשתלם ישועת העם על ידם לגמרי ושלא תתקיים הצלחתם לעד אבל הם נושעים על ידם זמן מה וחוזרין ומשתעבדין כפי מה שחוייב מחסרונן. אמנם לעתיד לבא בשוב ה' את שבות עמו שימול להם לבות האנשים ויהפכו כלם שפה אחת ברורה לקרא בשם ה' ולעבדו הנה אז הוא יתברך בכבודו ובעצמו ימלוך עליהם ויפרנסם וינהיגם ויגאלם כי הם מעצמם יזכו לישועה וגדולה. ושוב אינם חוזרין לשיעבוד בהסתלק סבתו מה שעד הנה לא נסתלקו סבות השעבוד ע"י שאר הפרנסים. הוא מה שאמר הנביא (ירמיהו כ״ג:ז׳-ח׳) ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם. ירצה כי בימים ההם ובעת ההיא יכירו ישראל מעלת הגאולה ההיא הנעשית ע"י עצמו שתהיה נפלאת ונבדלת מגאולת מצרים בשלשה עקרים גדולים. האחד מה שיורה על כללות ממשלתו. השני על עוצם אמתתו ונאמנותו. והשלישי על גדולת השגחתו: ועל האחד אמר אשר העלה ואשר הביא מארץ צפונה ומכל ארצות אשר מזה יראה כי מלכותו בכל משלה. אמנם במצרים לא נודעה גבורתו כי אם על המצריים לבד והוא שטעמו משה בשעת הצורך (במדבר י״ד:ט״ו-ט״ז) ושמעו מצרים וגו' ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר מבלתי יכולת וגו' ועתה יגדל נא וגו': ועל השנית אמר את זרע בית ישראל כי מעשה ארץ מצרים היה עם הבנים הקרובים אל האבות הנגשים אליו אשר נשבע להם בו ומי יודע אם לדורות האחרונים ישכח בריתו ואמונתו וכבר חשש לזה משה באומרו (שמות ל״ב:י״ג) זכור לאברהם וגו' אשר נשבעת להם בך וגו'. והנביא אמר (ירמיהו י״ד:כ״א) זכור אל תפר בריתך אתנו (איכה ה׳:כ׳) למה לנצח תשכחנו וגו'. אבל המעשה הגדול והנורא העתיד להיות באחרית הימים יהיה עניינו עם כל זרע זרוע אשר יזרע על כל פני האדמה בדורות הרבים ההם אשר עברו עד עת קץ ובדבר ההוא יודע בגוים כי הוא נאמן בבריתו ושומר חסדו לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור: ועל העקר השלישי אמר אשר הדחתים שם. וזה שכבר נתבאר בשער ל"ו שישראל מעצמם ירדו מצרים ושלא הורידם השם יתעלה לעונש עון אשר חטא ולזה לא נתברר משם עוצם ההשגחה האלהית בגלות ההוא ובגאולה ממנו באותו שיעור שיתפרסם מהגלות הזה וגאולתו. כי הגלות נודע שהיה להם עונש מעשיהם הרעים כמו שנתפרסם ע"י הנביא כלם. ואחר כשמלאה צבאם ונרצה עונם גאלם וכמו שאמר (יחזקאל ל״ט:כ״ח) על זה עצמו וידעו כי אני ה' אלהיהם בהגלות אותם בין הגוים וכנסתים על אדמתם לא אותיר עוד מהם שם ונאמר (שם) וידעו הגוים כי בעונם גלו בית ישראל על אשר מעלו בי ואסתיר פני מהם וגו'. והנה לפי שלמות המעשה הגדול ההוא ראו שהוא ראוי ליחסו אליו יתעלה שהוא שלם בהחלט ופעולותיו שלמות מבלי שום חסרון. לא הגאולה הראשונה של מצרים שלא היתה גאולה שלמה אשר חזרו ונשתעבדו אחריה. אבל ייחסוה למשה ואהרן וכן בכל שאר הגאולות הנעשות עד הנה: והוא מה שאמר (ברכות י"ב:) בן זומא לחכמים כשדרשו ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא את ימות המשיח וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח והלא נאמר הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמר עוד וגו'. והיתה התשובה לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שיהיה שעבוד מלכיות עקר. והכוונה שאין הרצון שלא תזכור יציאת מצרים עוד ושאר הישועות הפרטיות כי אין ראוי שישכחים לעד רק שתהיה זאת הישועה האחרונה עקר ליחס אותה אליו יתעלה והראשונות טפלות לפי שהיו חסרות בעצמן מה שיחייב היותן בלתי נצחיות. והוא מה שאמר הה"ד ישראל נושע בה' תשועת עולמים. כי מהשלם יתעלה תקווה תשועה שלמה מכל צדדיה כמו שאמר המשורר ע"ה (תהילים ק״ו:ד׳-ה׳) זכרני ה' ברצון עמך פקדני בישועתך לראות בטובת בחירך לשמוח בשמחת גוייך להתהלל עם נחלתך. ירצה כי הספיק ישועתו לשיראו בחירי ה' הטוב העצמי הנכסף להם בייחוד והוא הטוב הנפשי והדבקות בה' וכמ"ש במקום אחר (שם כ"ז) לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים והגוי כלו יראו בשמחתם המקווה להם בצאת לחפשי מתחת סבלות הגלות והשיג העניינים הזמניים הנדרשים להם בהשקט ובטחה וכמ"ש (ישעיהו ל״ה:י׳) ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה וגם יגיע לכלם ההתפארות יכספוהו הכל מנעימות הנצחון והעביר חרפת העמים האומרי' איה אלהיהם וכמ"ש (תהילים נ״ו:י״א) באלהים אהלל דבר וגו'. ונאמר (שם ט"ז) שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח כי בזה יכירו הכל וידעו כי ישראל נושע בה' וגם בהיות ישועתו תשועת עולמים ולא תסור עד עולמי עד וזהו שיעור מה שרצינו אליו בזה השער:
עקידת יצחק
א למה הוצרך לצוות שלא יעביר הבכור' מהבכור בן השנואה ומאין יבא לטעות בזה. ב מאחר שהבן הסורר אינו נדון אלא אם כן גנב ואכל ושתה למה לא נקרא גנב ונקרא זולל וסובא: ג אומרו כי קללת אלהים תלוי כי דברי המפרשים לא נתחוורו יפה. ד באומרו ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו שאי אפשר שיתחברו יחד שני התנאים הללו באות העטף שאם ידע שהוא רחוק הלא הוא הדעת אותו לענין זה בלי ספק. ה אחר שמן הדין הטעינה בשונא קודמת אל הפריק' באוהב למה כתב פריקה בשונא וטעינה באוהב וכבר נתבאר זה. ו במאמר ומתו גם שניהם האיש השוכב עם האשה והאשה כי מה בא לרבות במלת גם או מה טעם יש לו כלל ודברי המפרשים ז"ל תשמעם: ז למה הבתול' המאורש' הנסקלת משום שם רע סוקלין אותה פתח בית אביה וכל נערה בתולה מאורש' שתזנה סוקלין אותה אל שער העיר כמו שנראה מהכתוב ואם משום ראו גדולים שגדלתם (כתובות מ"ה:) מה נשתנת זו מזו: ח באומרו על אשר לא קדמו בלחם וגו'. והלא המואבים כבר קדמום כמ"ש הרמב"ן ז"ל אמנם דברי המפרשים ז"ל לא זכו בעיני כמו שיתבאר. ט מה טעם להזכיר בספור זה ולא אבה יי' אלהיך לשמוע אל בלעם וגו' שיראה שאינו מהכוונה: י אחר שאמר כי תדור נדר ליי' אלהיך לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו וגו'. למה אמר מוצא שפתיך תשמור וגו'. גם כי בכתוב עצמו באו דברי מותר: יא במאמר והיה אם בן הכות הרשע וגו'. כי מה טעם הכות הרשע אצל כי יהיה ריב בין אנשים וגו': יב למה צוה לקוץ כף האשה בבואה להציל את אשה מיד מכהו והלא חוייב לה להצילו בנפשו. יג אחר שבפרשת עמלק נאמר כי יד על כס יה מלחמה ליי' בעמלק (שמות י"ז) למה הטילה עליהם אחר כך באומרו והיה בהניח יי' וגו' תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח וגו'. והנה אחר זכרון אלו הספקות נתחיל בביאור ואולם מה שראינו בסדר סמיכתן יאמר בכל אחת במקומה ואחר שפרשת אשת יפת תואר כבר דרשנוה במשפט נתחיל מהשנייה לה:
עקידת יצחק
כי הוא מה שרצוהו חז"ל במאמר ההוא שזכרנו ראשונה אמר שמחה לאיש במענה פיו וכו'. כי להיות ענין המציאות וקיומו והתמדתו הוא המשמח אלהים חיים ומלך עולם. ועל דרך שאמר המשורר (תהילים ק״ד:ל״א) ישמח ה' במעשיו כמו שנתבאר בשער הראשון. אמר שמחה לפני הקב"ה כשאמר יהי אור ויהי אור לפי שהעניינים האלה הנכללים במלת אור הם עיקרי פעולות המציאות עמודיו ואדניו בכל מה שיעשה להם ועבדו והוא מה שביארו בטוב במה שיביא ראיה מהכתוב האומר אור צדיקים ישמח וכו'. כי האור אשר יכלול כל העניינים הנזכרים הוא אשר ישתמשו בו הצדיקים בפעולותיהם המיוחדות אשר ביארנו למעלה כל אחד ואחד לפי ענינו והוא המשמח אלהים כאשר אמרנו ודבר בעתו מה טוב כי כל דבר ודבר נתבאר ממה שיצאה טוב פעולתו אל המציאות בעתו הנכון על יד הצדיק ההוא המיוחד אשר הוציאו והדומים אליו כמו שהיה למוד השמוש הראשון על יד הכתוב האומר הבקר אור והאנשים שלחו כו'. והשכמתם בבקר ואור לכם ולכו (שמואל א כ״ט:י׳) וכיוצא אשר מזה המין הוא מה שאמר אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך. כי עין רשעים שמרה נשף וכמו שפי' ראשונ'. והענין השני ע"י יוסף ויתרו וזולתם המשתתפים בטוב העצה ויושר ההנהגה אשר נאמר עליהם (משלי ד׳:י״ח) ואורח צדיקים כאור נוגה אשר עליו נאמר. וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני עבדיו כאשר כתבנו. והשלישי אשר יעלו למעלת טוב ההשערה למשרי קטרין ולפשר חלמין כמו שהיו כל החכמים החרטומים והפותרים ועילאה מנהון יוסף בדורו אשר נקרא שמו צפנח פענח. ודניאל בדורו די נהירו ושכלתנו אשתכח ביה. אשר אלה עלו למעל' מהחכמה ההיא אל רוח הקדש אשר אליה יצדק עליהם יותר זה השם המאיר והמזהיר כמו שנתבאר. והד' והוא מה שיזרח אור הצלה והרוחה לסובלי צרות התלאות וחשכן כמו שהיה גם כן על יד יוסף לאחיו אשר עליה נאמר והנה עיניכם רואות כנזכר. וכמו שבא על ידי מרדכי ואסתר בימי המן אשר שם (אסתר ח׳:ט״ז) נאמר, ליהודים היתה אורה וכו'. וכמו שהיה הענין בימי החשמונים אשר היו אנשים צדיקים ושלמים בהפיל תחת רגליהם היונים הארורים אשר עמדו ברשעתם להחשיך אורם ולהשקיע שמשם בנטל מעליהם הג' פנות המפורסמות אשר בית ישראל נכון עליהם. והם מילה חדש ושבת כי המילה היא עיקר ושורש האמונה האלהית כמו שכתבנו בשער י"ח והחדש הוא מורה על ההצלחה המקווה לאומה הזאת לימות המשיח שאף הם עתידים להתחדש כמותה כמו שעל זה נבאו כל הנביאים ושאר הדמויים אשר לאומה הזאת עם הלבנה יתבארו יפה בפרשת החדש שער ל"ז ב"ה. והשבת הוא רמז אל התכלית העליון והוא הצלחת העולם הבא וכמו שאמרו ז"ל (ברכות ל"ד:) כל הנביאים כלן לא נתנבאו אלא לימות כמשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים וכו'. ועל התנכלם אלינו על ג' עניינים הללו אמר המשורר על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך (תהלים פ"ג) אמר שהם מערימים סוד על ענין האמונה שבעבור' יקראו עמך והם מתייעצים על שני העניינים הנשארים שהם צפונים ומקוים לעתיד כמו שאמרו (שוח"ט תהלים ד') על ימות המשיח כי יום נקם בלבי וכו' (ישעיהו ס״ג:ד׳) דאפילו ליבא לפומא לא גלי דעל עולם הבא נאמר (תהילים ל״א:כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך. והוא אומרו ויתועצי על צפוניך וזהו טעם התקון שאמר' (בעל הנסים דחנוכה) לשכחם מתורתך ולהעבירם מחקי רצונך. כי במנוע מהם המילה ישכחום מתורתו באמת כי מי שאינו במילה אינו באמונת התור' ולא בנותנה כי על זה היו גוזרין שיכתוב כל איש מישראל על קרן שורו שאין לו חלק באלהי ישראל (ויקרא רבה י"ג) שכבר כיונו להשכיח עמו שמו ומצות חדש ושבת הם עניינים נסתרום ראוי שיקראו חקים לפי העלמם ועוצם פליאותם. והנה כשהביט יי' וראה רוע כונתם וזדונם ועמד בעת צרתם והעביר חשכתם והזריח אורם כי על כן באו בניו לחצרות קדשו והדליקו נרות של ישועה והצלחה. ועל דרך שאמר (תהילים ל״ד:ו׳) הביטו אליו ונהרו ופניהם אל יחפרו. כי אלו הצדיקים הביטו אליו יתברך בליל חשכתם ובעוצם אפלתם ונהרו מאור הצלתו וישועתו ולא עתה פניהם יחוורו והיא עניין אור המנור' הטהורה אשר הראה את זכרי' הנביא כמו שבא פתרונה לסוף, זה דבר יי' אל זרובבל בן שאלתיאל. לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי כו' (זכריה ד׳:ו׳). והנה עם זה נתבאר כי האור הזה המיוחד לצדיקים נתבאר כל דבר ודבר בעתו אשר קרה הענין ההוא על יד הצדיק או הצדיקים ההם כי על זה אמרו ודבר בעתו מה טוב. והנה לפי שבעת קץ הפלאות עתידות כל מיני ההצלחות האלו להתחבר ולחול על ראש האומה הנבחרת לזה הזריח עליהם הנביא במאמריו. כמה מאורות זה גדול מזה באומרו (ישעיהו ס׳:ב׳) קומי אורי כי בא אורך כו'. כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח יי' כו'. והלכו גוים לאורך ומלכים ננגה זרחך. הנה הנם כמספרם ועליך לתת את משפטם ולהיות כל המאורות האלו זורחים אז להם ומאירים עליהם תמיד בלי הפסק אמר הנביא (שם) לא יהי' לך עוד השמש לאיר יומם וכו'. לא יבא עוד שמשך כו'. לומר שלא יהי' השמש דרך משל משמש היום לבד ושוקע בליל' כמנהגו עד עתה אבל שישמש תמיד עד שיהי' כל הזמן שוה בענין האור ולא יבא עוד השמש כמנהגו וכל זה למה כי יי' יהיה לך לאור עולם וכו'. ועל זה המשל אמר (שם ל') ואור החמה יהי' שבעתים כאור שבעת הימים כי כשישמש אור החמה יומם ולילה יהי' שמושו בז' הימים כפל ממה שהיה רגיל לשמש שכפל שבעה הוא שבעתים כמו שכפל מאה מאתים ולקח זה המספר כי הוא הסבוב הראשון אשר ממנו חוברו כל שאר הסבובים הגדולים וזה המשל הוא כענין אומרם ז"ל (ב"ב ע"ה.) פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה: ויתכן גם כן שאל אלו ההצלחות העתידות כיונו חז"ל באמרם שמחה לאיש זה הקב"ה שנקרא איש מלחמה כי בימים ההם ובעת ההיא ראוי ליקרא כן באמת וכמו שאמר (ישעיהו מ״ב:י״ג) כאיש מלחמות יעיר קנאה כו'. (זכריה י״ד:ג׳) ויצא יי' ונלחם בגוים ההם כו'. ואז יהי' סוף אשר נאמר עליה (שמות י״ז:ט״ז) כי יד על כס יה מלחמה ליי' בעמלק מדור דור. ואז ישיש וישמח עלינו לטוב באומרו יהי אור ויהי אור כי אור צדיקים ישמח ואז יהי' באמת דבר בעתו מה טוב. וכמו שאמר בסוף הפרש' שזכרנו (ישעיהו ס׳:כ״ב) הקטן יהי' לאלף והצעיר לגוי עצום אני יי' בעתה אחישנה וזה מה שראיתי לבארו בזה השער: