וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹהִים֙ לְמֹשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ כִּֽי־הוֹצִ֧יא יְהוָ֛ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃
גבורות השם
בחר הוא יתברך בליל פסח להודיע מעשיו לבאי עולם, להכיר את שמו בעולמו בהוציאו את עמו ממצרים. וענין זה ראינו ששמה התורה יציאת מצרים יסוד היסודות ושורש הכל, ומצות הרבה באו בשביל היציאה שעל ידם יהיה לעינינו יסוד הזה, ומאצלנו בל ימוט. כמו מצות סוכה, שאמרה התורה (ויקרא כג, מג) "למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם ממצרים". ואף השבת נאמר בו (דברים ה, טו) "וזכרת כי עבד היית במצרים". וכן הפסח וחג המצות בודאי זכר ליציאת מצרים, וכן כל יום טוב כולם אנו מקדשים ואומרים "זכר ליציאת מצרים". נוסף על זה שאנו חייבים לזכור יציאת מצרים בכל יום (ברכות יב:), ולרבי אליעזר בן עזריה ביום ובלילה (שם), שכל זה מורה כי יציאת מצרים בעצמו, חוץ מהנסים שעשה ביציאה, הוא יסוד האמונה שעליו נבנה הכל. אף כי נסים ונפלאות אין מספר עשה הקב"ה הוא עם ישראל, לא שמה התורה לזכור אותם ולעשות זכר להם, כי אם ליציאת מצרים. ואף כי לפי השגת בני אדם קצרי השכל נראה כי יש דבר שיש בו שנוי טבע ממנהגו של עולם, שנראה לאדם בחוש הראות, שהוא יותר גדול נס ופלא מיציאת מצרים בעצמו, אינו כן לדעת התורה. כי נראה מן התורה ששמה יציאת מצרים עיקר ויסוד האמונה מן הראיות אשר אמרנו למעלה, כי תמצא בתורה ברוב דברים זכר היסוד הזה. ובמכילתא בפרשת* "וישמע יתרו כל אשר עשה ה' למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים" (שמות יח, א), מלמד ששקולה יציאת מצרים נגד כל הנסים והגבורות שעשה הקב"ה לישראל. הרי שהם ז"ל הוכיחו מן הכתוב כי יציאת מצרים בעצמו שקולה כנגד כל הנסים.
דרשות אל עמי
"וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו - וכו' - ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו אל משה, אל המדבר אשר הוא חנה שם הר האלקים" (שמות יח, א-ה).
באר הגולה
כי מה שאמרו ז"ל 'מלמד שחשדו אותו מאשת איש', כי הם ז"ל שידעו בלבד סודי התורה והחכמה, וכאשר ידעו מדריגת משה, כי הוא היה צורת כל ישראל, עד שאמרו עליו (מכילתא שמות יח, א) 'שקול משה נגד ישראל', וזה בשביל שהיה צורה אל ישראל, ואין ספק שהצורה במה שהוא צורה אל הכל, הוא שקול נגד אשר הוא צורה אליו, ודבר זה מבואר. וכאשר יעיין האדם בדבר זה, יפתחו* לו בזה שערים הרבה בתורה אשר הם נעולים מאוד. וזה תמצא במשה שנשא בת יתרו (שמות ב, כא), ולא היתה מבני ישראל. ואהרן אחיו נשא אלישבע בת עמינדב (שמות ו, כג), ממשפחת* נשיאים. וכבר אמרו ז"ל (ב"ב קט:) שדבר זה גרם חסרון בתולדות משה, כמו שמבואר בדבריהם. ואין ראוי שדבר זה יהיה במקרה, חס ושלום לומר כך שיהיה עניין משה, אדון כל הנביאים במקרה. וראוי שיהיה זיווג משה מן השם יתברך, שלא גרע זיווגו של משה מכל זיווג שהוא מן השם יתברך, כמו שאמר (בראשית כד, נ) "מה' יצא הדבר". וארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצא בת פלוני לפלוני (סוטה ב.), ואיך היה זה שיהיה מזדווג משה באומה אחרת. וכאשר תבין יש לדבר זה סבה מחייב, וזה כי כאשר היה משה שקול כנגד ישראל, כמו שדרשו (שמות יח, א) "וישמע יתרו את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל", שקול משה נגד כל ישראל (מכילתא שם). ועוד אמרו שדרש הדורש בצבור; אשה אחת היתה במצרים, וילדה ששים רבוא בכרס אחד. מחכו עליו ציבורא. ואמר להם, זה משה, שהיה שקול נגד ששים רבוא ישראל. ומעתה כיון שכתוב בכל אשה שהוא זיווג לאדם (בראשית ב, יח) "אעשה לו עזר כנגדו", ו"כנגדו" משמע דומה לו שוה לו. ואיך אפשר שתהיה אשה אחת מן הכלל, והיא פרט אחד בלבד, עוזר למי שהוא שקול נגד הכלל כולו, ואין כאן יחוס ושווי כלל ביניהם, כי איך יהיה פרט אחד דומה ושוה אל אשר הוא כמו הכלל. אבל כאשר נשא את* בת יתרו, אף כי אין בת יתרו יותר במעלה מן בת ישראל, מכל מקום שייך לומר "אעשה לו עזר כנגדו", כי משה מישראל*, ויתרו מן האומות, וישראל והאומות הם כלל בני אדם, ובזה שייך לומר "אעשה לו עזר כנגדו". אבל אם נשא מבנות ישראל לא שייך כלל "אעשה לו עזר כנגדו", כאשר משה שקול נגד הכלל, ודבר זה ראוי להבין.