שמות יח:ד מחשבת ישראל: עקידת יצחק

ובמדרש פרשת זו ישי מות עלימו וגו' (תהלים נ"ה) א"ר אלעזר עצת מינות היה בהם ולמה הם דומים לבית שהיה מלא תבן והיו בבית חורין והיה התבן נכנס בהם לאחר ימים התחיל אותו התבן שהיה בתוך החורין ויצא ידעו הכל כי היה איתו הבית של תבן כך דואג ואחיתופל היה בהם מינות מתחל' אע"פ שנעשו בני תורה הוי כי רעות במגורם בקרבם. ראה כמה נמלצו במאמרם זה להורות על מה שאמרנו כי היה מההכרח שהבית שהיה מתחלתו בית התבן ונתמלאו חוריה וסדקיה ממנו אע"פ שיקר מקרה שיעשו בה חתונה או משתה חתנים א"א שלא יצא התבן הנכנס ראשונה והוא מה שרצו בדואג ואחיתופל עם היותם גדולים בתורה ובמעלות החציניות והוא עצמו אשר יאמר על קרח ועדתו וראוי לדרוש עליהם כפשוטו ישי מות עלימו ירדו שאול חיים כי רעות במגורם בקרבם כי סבת כל רעתם היה הרעות אשר בקרב מגורם מצד תולדותם אשר יתגברו על מעלותם החיצונות. ולא די שלא נמשכו אחריהם אלא שנשתמשו בהם להתחזק ברעתם כי יחסם ועשרם וחכמתם ויתר מעלותיהם כלם עזרו לרעה. אמנם גודל רשעם ועוצם רשעם המסכימים עם רוע תכונתם יתבאר ממאמריהם כאשר יעויינו דבריהם וכל היוצא מפיהם. ואמר ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'. והנה פשט הכתיב הזה א"א לאמרו כי מה טעם שלא יתנשאו ביניהם מלך וכהן למה שהיו כלם קדושים ובתוכם ה' אדרב' מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא ולמעלה מלך אחד גדול וקדוש יאמר לו ושרים רבים ונכבדים גבוה מעל גבוה. אבל חז"ל ביארו דבריהם אלו במדרש אמרו להם כי כל העדה כלם קדשים וכלם שמעו בסיני אנכי ה' אלהיך ומדוע תתנשאו על קהל ה' אלמלא אתם לבדכם שמעתם והם לא שמעו הייתם אומרים עכשיו כלם שמעו ומדוע תתנשאו מיד נזדעזע' משה מפני המחלוקת (תנחימא פ' קרח). והנה אם נקח דברים אלו בחמריותן הרי זו קשה מהראשונ' שאם הם היו מאמינים במעמד ההוא ומקבלים ומקיימים שעלי הם במדרגת הנבואה בכלל העם הנה על כרחם יודו במעלת משה רבינו עליהם אשר על ידו השיגו מה שהשיגי מהנבוא' וכל עקר המעמד ההוא היה כדי שישמע בדברו עמו וגם בו יאמינו לעולם ואיך יאמרו ומדוע תתנשאו על קהל ה': אמנם הכוונה להם ז"ל בזה שהיו משליחים דבריהם אלו כמתלהמים על דרך הליצנות כמו שאמר ובמושב לצים לא ישב (תלים א') זה קרח שהיה מתלוצן על משה ואהרן וכי' (שוח"ט מ"א) כמו שיבא. והנה ענין ליצנותם במאמר הזה הראשון שהיו מדבריה בפיהם הפך מה שירצוהו בלבם והוא הדבר המיוחד ללצים כדי להנצל מהעונש או מהתפיש' בגנות המושג במה שירצו לאמרו כי הם יהפכו דביריהם והשומע מבין מעצמו כאדם האומר לחבירו בריבו כבר ידענו שאתה חכם ואתה חסיד ונאמן וכו' שהכוונ' שהענין הוא בהפך ועל זה האופן היתה הכוונה להם באמרם זה אמרו רב לכם במה שהשתדלתם בפרסום ענין הנבוא' לפני העם הזה בשיעור שהגיעו לחשוב ולהאמין שכלם היו נביאים ושכלם שמעו בסיני אנכי ולא יהיה לך ועוד שבתוכם ה' להשגיח עליהם להתבונן בעניניהם כי הם אלו שתי הפנות הראשונות שנתיסדו להם שם במעמד ההוא הנכבד. והענין להם שהמה דברים מסופקים לא יכילם הדעת מהטעמים שבעל הכפיר' יטעון בהם. ובאומרם ומדוע תתנשאו על קהל ה' כוונו אל השלישית והוא מעלת נבואת משה על כל זולתו מהנביאים כי הטעם שיתנשא עליהם אחר שהניח שכלם נביאים גם לא אהרן להיות כהן על פיו. ובכאן כפר בכל התורה כלה כי המכחיש דבר מדברי ה' יכפור על כלה והרי שהפילו שלשת העקרים אשר זכרנו ראשינ' שהתורה והאומה עומדין עליהם כי באמרם רב לכם כי כל העדה כלם קדושים לעגו על הנבוא' בכלל. ובאמרם ובתיכה ה' לגלגו על ההשגח'. ובאומרם ומדוע תתנשאו על קהל ה' נתפקרו כנגד תורת משה ועל פרטי מצותיו בייחוד. אשר לזה היתה תשוב' משה רבינו ע"ה לשלשתן נכונה מאד כי אחר שנפל על פניו מפני כלימתם וחרפת כפירותם אמר בקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו. הנה כנגד מה שכפרו בהשגחתו כי הוא הדבר הנוגע בעצמותו לאמר לא יראה יה ואין דעת בעליון אמר בקר ויודע ה' את אשר לו כי הוא אשר יגלה ויפרסם אמתת השגחתו שהוא הדבר המיוחד לו. ועל ענין הנבוא' בכלל אשר בלגלוג' אמרו כי כל העדה כלם קדושים אמר ואת הקדוש והקריב אליו כלומר הראוי לנבוא' כי זה הלשון נאמר על הנביא באומרו בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך (ירמיהו א׳:ה׳) והוא יכוין אל אהרן קדוש ה' כי נביא הוא ונביא היה קודם שינבא משה והוא מכלל הנביאים ע"ה. אמנם על הענין הפרטי הנוגע בנבואת משה בפרט במה שהבדיל לאהרן אחיו בכהונ' גדולה על פי נבואתו המיוחדת אל התור' בכללה אמר ואת אשר יבחר בו יקריב אליו יאמר כי כל ג' ענינים הללו אשר כפרו בהם יתבאר אמתתם לבקר המחרת ולא יאחר כמו שיצאו הענינים אל הפועל כפי רשעתם כמו שיבא בפירוש הספור ב"ה. וכן הוסיף לומר להם בדבור השני שסמך באומרו שמעו נא בני לוי המעט מכה כי הבדיל וגו' ויקרב אותך וגומר לכן אתה וכנל עדתך הנועדים על ה' ואהרן מה הוא כי תלינו עליו כי עם היות שיש לדבריו כוונה מפורסמת כמו שיבא הנה בכלל דבריו כוונה אחרת ותוכחה מסותרת כדי רשעתו הטמונה לו בחבו. ועל הדרך הנסתר שדברו אליו. והוא אומרו המעט טורח וצער יש לכם כי הבדיל ה' אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל לבלתי תת לכם נחלת שדה וכרם בתוכם כדי להקריב אתכם אליו לעבוד תמיד עבודתו ולעמוד לפני העדה לשרתם כי השירות הזה מהראוי שיהא מוטל על כל העדה ואתם עובדים עבודתם ידעתי זהו נגע לבבך ע"ד האמת. ולא עוד אלא שהקריב אותך ואת כל אחיך שבט אחיך לעבוד עבודת הקדש בכתף ובקשתם גם כהונה שהיא טורח גודל ופרישות עצומה מכל מה שחמדתם לכם זאת לא זאת כי אנשים קנתרין כמוכם לא יבקשו הפרישות כ"ש ההפלגה ממנו לכן אתה וכל עדתך וגו' ירצה לכן מכל אלה הטעמים אני גוזר שאתה וכל עדתך ודאי הנועדים על ה' והממרים עיני כבודו בהכחישכם מציאות השגחתו ויכלתו ולא אנחנו במה שאמרתם ומדוע תתנשאו על קהל ה' כלומר שאנו נכנסים בגבולו ודוחקים רגלי כבודו. וענין אהרן וכהונתו מהו כי תלינו עליו והלא אין אתה מודה בעבודתה וחולק באופני הגעתה כשאר החולקים בענינים החלקים שבמעשים התוריים שכוונתם לתכלית טוב וראוי שיתקיימו בו. אמנם אתם כופרים בעקר העבודה ומכחישים דעת המצוה אותה עצמו ית'. ולכן אין לכם תקומה בשום פנים. וזה הפירוש הוא נכבד מאד מראה הבדל מיני החולקים ואמתתם והוא עצמו מה שכוונוהו חז"ל בפרק ה' מאבות בשאמרו כל מחלוקת שהיא לשום שמים סופה להתקיים וכל שאינו לשום שמים אין סופה להתקיים אי זה הוא מחלוקת שהיא לשום שמים זה מחלוקת הלל ושמאי ושאינו לשום שמים זה מחלוקת קרח ועדתו. והנה בתחלת הענין זה המאמר קשה ההבנה. וזה כי אחר שכל בעלי מחלוקת אפילו שהוא לשום שמים מאמריהם סותרים זה את זה הנה כבר יחלקו בין האמת והקשר ואי אפשר שלא יהיו דברי האחד כוזבים. ^*וכאשר היה וכו', ר"ל כי החוקר אמר שבעיני השכל והעיון אין מקום לאמר טוב ורע, כי אם אמת ושקר, ד"מ שלא נוכל לאמר "כל משולש יש לו ג' זויות" הוא טוב, ומאמר "שיש לו ב' או ד' זויות הוא רע," כי אם שמאמר ראשון הוא אמת והשני הוא שקר, ותואר טוב ורע יאמר לדעתו רק על המציאות וההעדר, כי כל מה שישנו במציאות הוא טוב ומה שנעדר ממנו הוא רע, ד"מ החכמה, העושר והגבורה הן דברים טובים, תחת כי העדרן שהוא ההפך מהן, ר"ל הסכלות, העוני, והרפיון, הם דברים רעים, ורעיון זה מוסכם גם מאמונתנו האמיתית כי אחרי שהי"ת הוא הטוב לכל בלתי ספק מה שעשה הוא בהכרח טוב לפחות בבחינה מה, כי הרע המוחלט אי אפשר שיעשהו הי"ת אחרי שהוא הטוב לבלי תכלית, כמו שהוא מרגלא בפי חז"ל לאמר "מאתו לא תצא רעה" וכל מה דעבד רחמנא לטב עביד (ברכות דף ס' ע"ב), אבל הרב ז"ל בשער י' (עיין ביאורי שם בראשית דף ע"ז) כ' כי גם בדברים עיוניים יש טוב ורע, כי משפט שכלי שהוא אמיתי נקרא "טוב," יען כי יש לו לפחות מציאות שכלית, אבל אם יש טעות בו נקרא "רע" יען כי אין לו מציאות אף בשכל, ע"כ אמר פה שג' זוגים אלה, ר"ל "אמת ושקר," "טוב ורע." "מציאות והעדר," נרדפים בענינם, ונמשך מזה כי כאשר יחלקו שני חכמים יחד בהכרח רק דעת אחד מהם היא אמיתית, ויש לה מציאות שכלית, ודעת רעהו כוזבת ואין לה מציאת שכלית, ורק בעבור ששניהם מיסדים דבריהם על עיקר אחד אשר הוא אמיתית, גם תכלית שניהם אחת היא להשיג רק התולדה הנראית להם שהיא אמיתית יאמרו, חז"ל מהם שאלו ואלו דברי אלהים חיים, כמו שהולך הרב ז"ל ומבאר ועיין מזה גם ביאורי למעלה בתוכן השער, וע"כ זכר התנא גם שניהם באמרו "מחלוקת הלל ושמאי" יען כי שניהם שוים לטובה אפס קרח ועדתו אשר הכחישו גם עקרי הדת, הזכיר רק לבד ולא הזכיר משה עמהם לאמר ד"מ "מחלוקת משה וקרח וכל עדתו, כי דעת המאמין בעקרי הדת רחוקה מדעת המכחיש אותם, כרחוק מזרח ממערב ואיך במאזנים ישאו יחד להזכירם זה אצל זה? וכאשר היה הטוב אשר לשכל העיוני והמעשי הם האמת והשקר כמו שכתב החוקר בס' המדות ובמה שאחר הטבע וזכרנום אצל הן האדם היה וגו' שער י' הטוב והרע אינם רק המציאות וההעדר כמו שנתבאר מכמה פנים הרי שג' זוגים הללו רצוני אמת ושקר טוב ורע מציאות והעדר הם נרדפים זה לזה בענינים והנה אם כן מה תועלת במחלוקת אף על פי שיהיה לשם שמים כשיתקיים ומה ההפרש בין מחלוקת שמאי והלל למחלוקת קורח ועדתו אחר שהכת האחת בשתי המחלוקות כוזבת. אמנם אחר שהובנה כוונת אומרו ואהרן מה הוא כי תלינו עליי על הדרך שאמרנו נתבארה כוונתם בשלמות וזה כי הם אמרו שכל מחלקת שהוא כמחלקת הלל ושמאי ששניהם מודים בעקר המצוה והעבודה לשמים אלא שחולקין בענין הגעתה הנה התכלית הטוב ההוא שהמה מסכימים עליו הוא האמת המשותף המקיים דברי שניהם וזה סבה לשיזכרו בשוה בכל מקום ונושאין ונותנין עליהם מאי טעמא דב"ש מ"ט דב"ה וכדומה וכמ"ש על כלל חכמי התלמוד וכתותיהן הללו מטהרין והללו מטמאין הללו פוסלין והללו מכשירין וכו' ואלו ואלו דברי אלהים חיים (עירובין י"ג: וחגיגה ג':) כמו שכתבנו בחלוק מיני החיים תחלת פרשת נח שער י"ב. אמנם מחלוקת של קרח שאין בו כוונה לשמים כלל לפי האמת אדרבה כוונו למרות עיני כבודו הנה אין בדבריהם דבר אמת כלל לא בפרק המעשים ולא בתכליתם ולזה קראו מחלוקת שלא לשום שמים ולזה אין סופו להתקיים כי השקר המוחלט הוא רע הגמור והרע אינו אלא אבדן והפסד נמרץ. ולכן רגזה להם ארץ מתחת ייאבדו מתוך הקהל כמו שיבא בשעת דינם. ולפי שא"א לכלול את משה רבינו כלל במאמר כל מחלוקת שאינה לשום שמים כמו שיוכללו הלל ושמאי במחלוקת לשום שמים לזה לא נזכר כאן רק זה מחלוקת קרח ועדתו גם שהחולק על רבו לא יחשב רבו כחולק עליו פן ישוה לו גם הוא. ובמדרש (במ"ר פי"ט) כשעלה משה למרום וכו' והוא אומר הלכה בשם אומרה רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה פרה בת ב' שנים נראה בבירור שאף על פי שחכמי' חולקים עליו שם ואומרי' פרה בת ג' ורבי מאיר אומר אפי' בת ה' מ"מ הקב"ה היה אומר דעת היחיד שאין הלכה כמותו להורות על מה שאמרנו שכיון שהוא מחלקת לשום שמים סופו להתקיי' ואין קיום גדול מזה והוא עצמו מ"ש שא"ל משה רבון העולמי' יהי רצון שיצא זה מחלצי לומר שהדעת ההוא הבלתי אמתי לא יהיה לחלוק על דברי תורה אבל שתהיה הכוונה לקיימה והוא מה שהבטיחו במ"ש חייך שיצא מחלציך הה"ד ושם האחד אליעזר (שמות י״ח:ד׳) לומר כי רבי אליעזר לשם האחד ב"ה נתכוון כמ"ש מחלוקת לשום שמים והקש זה על כל חכמי התלמוד הקדושים והנאמני' לבוראם ולנביאו הנאמן. וכן הענין במה שאמר (שם באבות) מכנסיה לשום שמים ושלא לשום שמים כי כל קבוץ שיעשה באנשי' תכליתו יקימנו ותכליתו יפרנו וקרח ועדתו עדים נאמנים בשני הענינים. ודי בזה למה שרצינו אליו אל הענין הראשון והוא בהכרת פחיתותם מצד טבעם וגם בביאור כוונתם הרעה במחלוקתם. אמנם הענין השני הוא לבאר מה שלקחו להם דרך ליצנות בעניני' נצוחיים והמשליים מתחלפים כי מלבד שחצוניהם היו דברי רשע המציאום לתת פני הראו' להפוך את העם כלם לקרוא חגר על ה' ועל משיחו היה עוד בפנימיות' רמז רמוז להכחיש בכל אחד מהם אחד מהעקרים שכתבנו והנה מה שזכרו חז"ל במדרשיהם הידועים. וזה כי מה שאמרו שלקח ד' מאות ראשי סנהדראות והלבישן טליתות שכלם תכלת והלכו אצל משה ואמרו טלית שכלה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית א"ל חייבת א"ל קרח טלית שכלה תכלת אינה פוטרת עצמה וחוט של תכלת פוטרת אותה דברי' אלו לא נצטוית עליהם (מ"ר פרשה י"ח) ננה בזה כוונו להכחשתם בנבואה דרך כלל כי יאמרו שאחר שנברא האדם על שיעור מהשלימות שיספיק מעצמו להבחין ולהכיר בין טוב לרע בכל עניניו ולתת סדר ישר בכל מעשיו אבר יחיה בהן בין בהגבלת עצמו בין בהגבלתו עם זולתו כמו שראינו הספיקו שכלי החכמים שבאומות לסדר נמוסים וחקים ומשפטים יחיו בהם בארצותם ללשונות' מה תועלת בשינבא הש"י על השפלים לתת להם הישרות והגבלות בדברים זולת מה שיראו מעצמם זה אינו רק דמיון ורעות רוח וזה מה שרמזוהו רמז חזק במה שהלביש אותם האנשים החשובים כלם בטליתות של תכלת כלומר שאנשים כאלה כלם הם מצומצמים ומשוערים על ההשערה האנושית הנאותה שהיא המיצוע המיוחסת אל מראה התכלת הממוצע בין קצות הלבן והשחרות שהוא עקר תועלתה במצות ציצית כמו שכתבנו במה שקודם ומה יש להם עוד צורך אל השערה אלהית המכוונת בפתיל התכלת ההוא המצווה מפי הנבואה. ומשה השיב להם כי ההשערה הנאותה אשר עליה יחיו להגיע אל תכלית שלמותם אינה המיצוע אשר יבחרהו החכם האנושי כמו שחושב ארסטוס וחביריו רק ההשערה האלהית הלקוחה מפתיל תכלת המצווה מהשם הדומה לים ולרקיע ולכסא הכבוד כמו שזכרנו בפרשת ציצית ^*וכבר נתברר זה וכו' ר"ל כי שמואל חשב עפ"י משפט שכלו, כי אליאב ראוי להיות מלך על ישראל וה' אמר אליו "אל תבט אל מראהו וכו', כי מאסתיהו" (שמואל א ט״ז:ז׳) ונתן הנביא הסכים בתחילה עם דוד שרצה לבנות בית לה' באמור לו רק עפ"י משפט שכלו ותבונתו האנושית "כל אשר בלבבך לך עשה כי ה' עמך" (שמואל ב ז׳:ג׳) ובכל זאת נראה אליו ה' בלילה ויאמר לו כי לא הוא, כי אם בנו שלמה אשר ימלך אחריו יבנה בית לשמו, וכן מיכיהו כששאל אותו אחאב "הנלך אל רמות גלעד אם נחדל" (מלכים א כ״ב:ט״ו) ענה אותו בעבור שהיה חפץ שתשובנה עוד ערי ישראל אשר לקחן מלך ארם, אלהם, ע"פ חפצו זה ובחינת שכלו האנושי לבד "עלה והצלח ונתן ה' בידיך," וכאשר הרגיש אחאב בזה, כי לא מפי ה' נבא כ"א מלבו אמר לו כזאת, אמר לו "עד כמה אני משביעך אשר לא תדבר אלי רק אמת בשם ה'" אז נחה עליו רוח ה' ויאמר "ראיתי וכו' ויאמר ה' לא אדונים לאלה ישובו איש לביתו בשלום," הנה נראה מכל זה, כי לא עפ"י השערת שכלו לבד יוכל האדם להשען תמיד בכל מעשהו, כי אם ע"פ השערת הי"ת ומצותיו. וכבר נתברר זה הענין יפה והוכחנו אותו מפי שלשה נביאים נאמנים שמואל ונתן ומיכיהו נביאי השם שלכל אחד מהם בא הנביאה לתקן את אשר חשבוהו מעצמם בטוב שכלם כמו שבא בשער כ"ה והנה זהו ענינם אצל הדבר האחד מהג'. אמנם על השנית והוא הכחשת ההשגחה אחז"ל (במדבר רבה שם) ששאלו בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה אמר להם חייב במזוזה אמרו לו כל התור' כלה מאתים וע"ה פרשיות יש וכלן אין פוטרות הבית ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות הבית א"ל דברים אלו לא נצטוית עליהם הנה בזה קטרגו בהשגחה הפרטית על האופן אשר הנחנוה יאמרו שאם יאמר שהאל יתעל' ישגיח באומה פרטית או מאיש מאישיה זה יאמר מצד שהאיש ההוא חלק מהאומה והאומה חלק מכללות העולם לא מצד האיש הפרטי ההוא כמו שטענו על זה חכמי הפילוסופים האומרים בחיוב המציאות כלו ולפי שאלו האנשים היו מזה הדעת הערימו לשאל שאלה זאת כי ידעו שישיבם כלבבם ואמרו בית מלא כו'. כלומר הכלל עדיף למלאת ידו עם האלהים להמשיך אליו השגחתו או הפרט. והוא עליו השלום השיבם דברי אלהים חיים לפי דרכם שהבית ההיא אינה פטורה וששתי פרשיות פוטרות אותה ומתוכה מצאו מענה להשיב בסכלותם ולו חכמו ישכילו כי הוא עליו השלום הודיע אותם כי לא כאשר יחשבו הם והסכלים אשר כמותם שאמרו שכח העולם בכללו גדול מחלקיו כענין ההשגחה המיוחדת עד שחוייב שיכנס הפרטי בכללו אדרבה הפרט עדיף וכלל העולם מושגח ע"י היחידים השרידים שבו כמ"ש הנביא וצדיק יסוד עולם (משלי י') ונח בדורו יוכיח וחז"ל אמרו כל העולם כלו לא ניזון אלא בשביל חנינא בני כו' (ברכות י"ז:) וזה בהיות האדם שלם בענינים השמעיים ובמצות התוריות אשר שני הענינים נכללים בשתי פרשיות של מזוזה אשר בשתיהן ייחד הדבור אל האומה הנכבדת פרשה ראשונה באומרו שמע ישראל וגו' ואהבת וגו' (דברים ו') ושניה באומרו והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם וגו'. השמרו לכם וגו' (שם י"ח.) ולא עוד אלא שעל פי מעשיה תתפשט השגחת הטוב והרע בכלל כמו שאמרו ז"ל ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה וגו' (דברים שם) וכי אותה דורש ולא שאר ארצות אלא ע"י דרישתו אותה הוא דורש לכלן (ספרי פ' עקב.) וכאלה רבות. והמשורר אמר הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו (תהילים קי״ז:א׳-ב׳) הנה שהשיב להם נכונה על פי שאלתם ולא ידעו ולא יבינו כי לאהבת הנצוח וקנאת הכבוד טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם. אמנם על הדבר השלישי והיא קטרוגם על נבואת משה ומעשיו המיוחדים אשר החולק עליהם חולק על התור' כלה אמרו גם כן חכמינו ז"ל כשאמר לו הקב"ה למשה וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם מיד עשה משה כן לקרח התחיל לחזור על ישראל לא היו מכירין אותו אמרו לו מי עשה בך כך אמר להם משה עשה בי כך ולא עוד אלא נטלני בידי ורגלי והיו מניפין אותי ואומרין לי הרי אתה טהור והביא את אהרן אחיו וקשטו ככלה והושיבו באהל מועד מיד התתילו שונאי משה להתגרות בו את ישראל. ואמר משה מלך ואהרן אחיו כהן גדול ובניו סגני כהונה תרומה לכהן מעשר לכהן כ"ד מתנות כהונה לכהן מיד ויקהלו על משה ועל אהרן (תנחומא פ' קרח) והנה על זה הפליגו חז"ל במדרש שוחר טוב להזכיר שלא די זה אלא שבדה מלבו עניני ליצנות עוד במ"ש אלמנה אחת היתה בשכונתי ועמה שתי נערות יתומות היתה לה שדה אחד. באת לחרוש אמר לה משה לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. (דברים כ״ב:י׳) באת לזרוע אמר לה שדך לא תזרע כלאים (ויקרא י״ט:י״ט) באת לקצור א"ל הניחי לקט שכחה ופאה. לעשות גורן תני תרומה ותני מעשר ראשון תני מעשר עני הצדיקה עליה הדין ונתנה מה עשתה מכרה את השדה ולקחה שתי כבשות ללבוש מגזותיהם וליהנות מפירותיהן כיון שילדו בא אהרן ואמר תני לי את הבכורות שנ' כל הבכור אשר יולד בבקרך וגו' (דברים ט״ו:י״ט) הגיע זמן גיזה גזזה אותם אמר לה תני לי ראשית הגז שנאמר ראשית גז צאנך תתן (שם י"ח). אמרה אין בי כח לעמוד בפני האיש הזה הריני שוחט אותם ואוכלם כיון ששחטה אותם אמר לה תני לי הזרוע והלחיי' והקיבה אמרה אפי' ששחטתי אותם לא נצלתי ממנו הרי הן עלי חרם אמר לה תני לי שנאמר כל חרם בישראל לך יהי' (במדבר י״ח:י״ד) נטלם והלך לו והניחה בוכה היא ושתי בנותיה אריך כדי הא בזתה עלובתא כל כך היו עושין ותולין בהקב"ה (שוח"ט מ' א'). ראה כמה כוונו חז"ל לדרוש עליו דברי ליצנות ודופי להתקומם על כמה מצות מהתורה האלהית מצד הצער והטורח אשר ימצא לשומרי מצותיה כשיקרה להם כענין הזה אשר בדה ^*ואם שהדברים וכו' ר"ל שרק ד"מ אמר המדרש שספר קרח ספור זה באזני העם למען הראות בזה רק שהשתדל קרח להשפיל על ידי סיפורים בדוים כאלה מעלת ויקרת התורה בעיניהם, כי באמת לא היה שום אפשרות שיהיה נקרה מקרה כזה כל עוד התהלכו במדבר מקום אשר אין חריש וקציר וחיוב כ"ד מתנות כהונה לא נהג עוד, רק אמר להם, כי בימים שיבואו בשבת ישראל על אדמתו ויוכל להיות כי יקר לפעמים מקרה כזה, וירגישו על ידו עול התורה והמצוה אשר יכבד עליהם. ואם שהדברים ההם בעינם א"א שיאמרם קרח שהרי בימיו לא היו במקום זרע וחריש וקציר וגם עדין לא נתבארו כ"ד מתנות כהונ' אבל שמו דבריהם מבוארים במה שידעו רוע כוונתו לעורר על התורה כלה כאשר אמרנו מאלו הענינים או כדומה להם הנכנסים באזני הכסילים אמנם החי יתן אל לבו כמה כחי של לשון הרע ומה היה לו לכל בעל שכל להשיב בכל הענינים האלו בחלוף מה שאמרוהו ובביטולו דברי שלום ואמת. והנה לפי שנתברר להם שחטא קרח ועדתו היה משולש על האופן שאמרנו סיימו המדרש ההוא במה שאמרו כי אם בתורת ה' חפצו אלו בניו שאמרו שירה ואמרו חייבים אנחנו בכבוד אבינו ולחלוק כבוד למשה רבינו עמדו והכריעו עצמן בשביל כבודו של משה וכיון שנבלעו עדתו של קרח נמצאו בניו כתרן של ספינה שנאמר ויהיו לנס. רבי שמואל בר נחמני אומר לא היו שלשתן עומדין במקום א' אלא כל אחד ואחד היה עומד בפני עצמו דומין כשלשה עמודין והיינו דאמרי ברייתא על מאי קאי עלמא על תלתא עמודי (מדרש שוח"ט שם). כי הנה כיון שבא קרח בטענה מה לתועלת עצמו הנה אלו הצדיקים כשעמדו עליה וראו ביטולה הכריעו לצד משה רבן ופירשו מן המחלוקת ונצולו מן העונש אם היותם בני קרח מה שלא נצול אדם לבני אליאב הבאים על ריב לא להם כמו שיעיד הכתוב על זה באומרו ובני קרח לא מתו כאשר יתבאר שער פ"ד ב"ה. ומ"מ ראה דבריהם טובים ומוכיחים בשתי ידים כל מה שאמרנוהו כי לפי שהעקר שהג' העמודים האלו סמוכין עליו היא הנבואה לזה אמר שנשארו בניו במה שפרשו מדעת אביהם כתרן של ספינה כי האמונה הזאת היא התרן המנהיג את הכל. אמנם לרמוז אל חלוקת הג' ענינים שאמרנו א"ר שמואל בר נחמני שלא היו שלשתן במקום אחד אבל שכבר נחלקו בשלשה מקומות להורות על שלשה העמודים אשר העולם עומד עליהם. הנה שנתבאר היטב מדבריה' ז"ל מה שתפשו לעצמן התעצמות הנצוח בענינים המשליים ולצניים. וכמו שאמר ובמושב לצים שהיה מתלוצץ על משה ועל אהרן מה עשה כנס כל הקהל שנאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה התחיל ואומר להם דברי ליצנות כו' (שם). ועם זה נתבאר הענין השני כפי הכוונה. אמנם הענין הג' הוא אשר יאמר בו ממה שעלה מכל המעשים האלה הפך כוונת אלו האנשים הרשעים המתקוממים על יי' ועל משיחו ונביאו כי הם חשבו עליהם רעה והאלהים חשבה לטובה לתת חזוק וקיום רב ועצום בכל אחד מג' הענינים ההם מיד ולדורות בשלשה מינין פורעניות שבאו עליהם כל אחד ממינו לגדל ולחזק אמתת כל אחד מהם כמו שיבא בביאור הכתובים ב"ה. וכבר נהפכה קטיגורית + התורה והנבוא' לסניגורייה חזקה וכ"ש שיהיה זה בהיות החולקים אנשים גדולים ואמיצי כח כי בהיותם כן תהיה מפלתם יוחר חזקה והתועלת המגיע ממנה למנגד יותר נפלא כמו שכתב החוקר במאמר הששי מהמדות כי האמנם יראה כי זה כמו תנועת הגוף החזק בלא ראות כי יראה לו כשלון חזק בעבור חסרון הראות ע"כ. ^*והכונה וכו', ר"ל כי כמו שהסוס היותר חזק וקל במרוצתו כשיפול יסבב נזק והפסד יותר גדול לו ולרוכבו, מאשר תסבב נפילת סוס חלוש המרוצה [וכן ארמון גדול גבוה וחזק כאשר ינתץ יוכה רסיסים עד שכמעט לא ימצא במכתתו אבן אחת שלימה משא"כ בהנתץ רק בית קטן ונמוך] כן יגדל גם הרע המוסרי המגיע לבני אדם ע"י כשלון איש גדול ונכבד כאשר יטה מדרך הטוב והישר ממה שמגיע להם ע"י כשלון אחד העם שאינו נכבד ויקר המעלה כמוהו, אפס בעבור זה יעשו גם מפלתו והרע הגופני אשר יקראהו רושם גדול מאוד בלב כל רואיו, באופן שיגדל בעבור זה גם התועלת המסובב למתנגדיו עי"ז וכעין זה אמר גם הכ' "אח נפשע מקרית עוז" וכו' ר"ל כי אחרי שנוסדה אהבה טבעית חזקה בלב האחים מלידה ומבטן, ע"כ אם בכל זאת יפשעו זה נגד זה תהיה בעבור זה גם המשטמ' ביניהם יותר גדולה ממה שתהיה בין שני אנשים שאינם קרובים זה לזה כאשר ירעו איש לרעהו (כי כן נוסד בטבע שלפי גודל כח פעולה מה יגדל גם כח הפעול' המתנגדת לה). והכוונה שהרע המגיע מהאיש כביר הכח וחוזק הפעולות במעשיו הוא יותר גדול כאשר יטה מן הדרך הישר מהמגיע ממי שאינו חזק וכביר כמותו. משל לסוס חזק המרוצ' בלא ראות כשיפול שהרע והנזק המגיע לו ולרוכבו יהיה יותר גדול מאשר יהיה חלוש המרוצ'. והוא עצמו מה שאמר שמואל אל ישראל במה שמפטירין אותו עם זה הספור אמר ואם הרע תרעו גם אתם גם מלככם תספו (שמואל א י״ב:כ״ה) כמו שיתבאר יפה בכלל כל הספור ההוא פרשת שופטים שער צ"ה ב"ה. ומזה המין מה שרצהו החכם שלמה באומרו אח נפשע מקרית עוז ומדינים כבריח ארמון (משלי י״ח:י״ט) כי לפי שאהבת האחים היא סבה חזקה להגיע תועלתם מזה לזה יותר משאר האנשים היא כי כשיפשע איש לאחיו אפילו במחשבה יהיה הרע המגיע לו ממנו לפי הערך ההוא יותר חזק עד שלא יעריך אל פשע איש אחד כי אם אל פשע קרית עוז כשהיא מורדת במלכה ששוא קשר אמיץ וחזק והמדינים אשר יצאו לפועל ביניהם הוא כבריח ארמון אשר בעיר ההיא הנזכרת שימרוד הפקיד אשר הפקד' בידו ויסגור דלתיו בעדו לבלתי יבא אדוניו אל ארמונו כי אז נרמז המרד לפי שהכח הגדול אשר בידו לעזור ולהועיל נהפך עליו למשחית. ולזה מה שזכרה התורה מעלת האנשים האלו היותם נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם כמ"ש ראשונ' להגיד כמה כחן גדול לעזור ולהכשיל. והנה כאשר הוכו בעורו תאוותיהם הפחותות ובשגעון הנצוח היה כשלונם חזק ונזקם נפלא והעזר מזה אל הכת אשר התקוממו עליה יותר עצום. ובמדרש (תנחומא פרשת קרח) אח נפשע מקרית עוז זה קרח שפשע בתורה הנקראת עוז שנאמר ה' עוז לעמו יתן (תהילים כ״ט:י״א) ומדינים כבריח ארמון שלא היה יודע שבעלי דינו קשים כבריח ארמון. ירצה שמצד. היותו אח ביחס וחבר בתורה היה פשעו רב ועצום מקרית עוז וזה היה סבה לשהיו מדיניו מחזיקים לבעל דינו כבריח ארמון מצד שעל ידם נתקיימ' התורה האלהית בכל שלש הפנות הנזכרות ולא עוד אלא שהכהונ' אשר ערערו עליה נתקיימ' על ידם לו ולזרעו עד עולם ברית מלח בעשרים וארבעה מתנות להודיע לכל שלא די כי משה ואהרן לא נטלו עטרה שאינם שלהם אלא שיש להם לקבל שכר על עבודתם: ולזה מה שאמרנו שהיתה פרשה זו בתורה אות ומופת חזק ומבואר לקיום התורה והנבואה לעד בביטול סותריה כמו שהיתה פרשת מתן תורה בהנחת מחייביה וכשנסתכל בו נמצא שכל פרשיות זה הספר הם מכוונות ומיוחסות בספורים לעומת פרשיות הספר ההוא והוא ענין נכבד ודוק ותשכח:

והנה מכל זה יצאה מודעא רבה במשפטי הפרה אדומה אשר אנו בענינה כפי מה שיעיד עליהם המאמר ההוא שזכרנו בה שכל העוסקים בה מטמאים בגדים והיא עצמה מטהרת בגדים שאם היא משימה כל העוסקים בה טמאים חוייב שתמצא בה הטומאה בעצם וראשונה ואיך תטהר לזולת. וראוי לומר בכאן מה שאמר הכתוב מי יתן טהור מטמא לא אחד (איוב י״ד:ד׳) ולכאורה יראה שחכמינו ז"ל הודו בסתירת זאת ההקדמה בזה הענין הנכבד עד שגזרו עליו שהוא יוצא מההקש השכלי בלא ספק כמו שאמרו עליו (יומא ס"ז:) שהשטן ועכ"ום משיבין עליו לאמר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב בה חקה גזירה גזרתי חקה תקקתי אין לך רשות להרהר אחריה וכמו שסיימו במאמר הנזכר עצמו וכן אחז"ל על אדון החכמים אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז׳:כ״ג) זו פרה אדומה (במ"ר פ' י"ט). והכוונה להם ז"ל בזה המאמר נכונה מאד כשתעויין כהלכתה. וזה שהבאים להסתופף בדברי התורה האלהית נחלקו לג' כתות. האחד הכת ההמונית המקבלת כל דבריה ככתבן וחושבן כי מאמר ויתעצב אל לבו (בראשית ו׳:ו׳-ז׳) וירח ה' (שם ח') ויחר אף ה' (במדבר י״ב:ז׳) ארדה נא ואראה (בראשית י״ח:כ״א) וירד ה' על הר סיני (שמות י״ט:כ׳) וכיוצא כלן הן כפשוטן. והשני כת בעלי החקירה מביאים כל הדברים האלה והדומים אל מצרף השכל והמחקר. אמנם אנשי זאת הכת יחלקו לשנים. מהם אנשי דעת ויראת ה' שיקבלו המשפע העיוני בכל מה שלא תהרס פנה מפנות התורה ויפרשו דבריה באופן שיסכימו עמו כמו שהיה הענין בכל מה שגזרו עליו דברה תורה כלשון בני אדם. אמנם בכל מה שמשפט השכלי נגד דברי תורה הנה הם יראים לנפשם והן לא יאמינו לו ולא ישמעו לקולו אבל יקיימו דברי התורה ויאמרו כי קצר השכל מהשיג הענין ההוא כמו שעשה הרב המורה לדרוש החדוש כמבואר לו בפרקים מהחלק ב' ובדרוש הידיעה בפרקים מהחלק ג'. אמנם יש מהם עזי פנים שמבטלין דברי תורה מפני הגזרה העיונית כמו שעשו המכחישים שאינם בני ברית וגם קצת המתפלספים מבני עמנו. ושלשת הכתות אלו זכרם החכם שלמה המלך עליו השלום (משלי י"ד) אמר מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב פתי יאמין לכל דבר ונבון יבין לאשורו חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח. הנה הסוג לב כבר נתבאר ברביעי מספר המדות כי הוא העושה קטנות מערכו כמו שהאיש השוה הוא העושה כפי ערכו וגדול הלב יותר מהשווי ואמר כי הסוג לב לפחיתותו ישבע מדרכיו הקטנות כאלו אמנם האיש הטוב אין צ"ל שלא ישבע מהן ולא מהשוות כי אם ממה שעליו והוא תואר מעולה כמ"ש במעלות הבט למעלה ממך. והנה לפי זה כבר נזכרו בפסוק זה ג' כתות שזכרנו והוא מה שפירש אחריו. כי על סוג הלב אמר פתי יאמין לכל דבר והיא הכת ההמונית כי המאמינים בדברים מפורסמי הביטול כאלו בעניני האלהות הנה הנם כמאמין שיש בבטן הצפרדע הר גבוה ותלול. ועל כלל הכת העיונית אמר ונבון יבין לאשורו כי הבעל תבונה לא יבין מאלו הדברים רק מה שיסכים על העיון. אמנם על מחלקי זה הכת אמר סמוך חכם ירא וסר מרע והיא כת הצנועי' שזכרנו כי החכם בעיוניו ירא את ה' וסר מרוע הבחינה לבטל פנה מהפנות התוריות פן יראה ברע אשר ימצא אותו בעבורה. ועל הכת אשר כנגדה המעיזה ומעיזה אמר וכסיל מתעבר ובוטח. והנה הוא כיון יפה מאד בזה והכתובים אשר אחריו יסמכו זאת הכוונה בלי ספק אבל עתה יספיק זה. וכבר נמצאו שלשת הכתות האלו בזה הדרוש עצמו של פרה אדומה באותה שאלה ששאלו העכ"ום לריב"ז (מדבר רבה פרש' י"ט) שתבא במה שאחר זה כי הנה העכ"ום ההוא השואל היה פתי מאמין לכל דבר כי הנה הוא המאמין ראשונה שהיה דבר בטל בענין הכשפים ואחר חזר והאמין שהיה ענין טבעי. אמנם התלמידים היו מכלל ונבון יבין לאשורו והרב למדם דעת ויראת ה' בשיהיו מכלל חכם ירא וסור מרע במה שאמר להם חייכם לא מת מטמא ולא פרה מטהרת אלא כך אמר הב"ה חוקה חקקתי גזרה גזרתי אין לך רשות להרהר אחריה וכל זה הענין במאמר הקצר הזה שאמר עליו שלמה החכ' אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני זו פרה אדומה רצוני לומר כי הנה הוא היה מסכים בעיוניו למה שכתב באלו המאמרים בספר משלי כי הנה הוא לא היה פתי מאמין לכל דבר מבלי שיביאנו אל מצרף החקירה והחכמה אבל ג"כ לא היה מתעבר ובוטח בעיוניו לבטל או להקל בדברי תורה מפניהם אבל שכבר היה חכם ירא וסר מרע ומודה על מעלתה על כל דרכי העיון כמו שהוא מודה בענין פרה אדומה שאתר שפשפש וחקר מצא שהוא ענין נפלא קצרה יד השכל מהשיגה וכל זה הוא ענין נכון מאד אם מצד הענין ואם מצד יישוב הכתובים וכוונתם. האמנה כי יש להפלא על היות בתורה האלהית מצוה או מצות שיראה בהן כאלו כוונה התורה להעלימם מהחכמים ואף מהנביאים כמו שנראה מזה המאמר של שלמה המלך. ומאמרם עוד ויקחו אליך אליך אני מגלה סוד פרה אדומה אבל לאחרים חוקה (במ"ר פ' י"ט) כי הנה הדברים התוריים אם הם דקים ועמוקים ראוי שיודעו אל החכמים ואל הנביאים ואין דבר שיסתר משום אדם אלא לקוצר שכלו והשגתו אבל לא שיכוון ההסתר בו וכמו שכתב הרב המורה בפרק ל"ג ח"א זה לשונו כן אלו הדעות האמתיות לא העלימום ודברו בהם בחידות ולא עשה כל חכם תחבולה ללמדם בבלתי ביאור בכל צד מהתחבולות מפני היות בהם דבר רע נסתר או מפני היותם סותרים ליסודות התורה כמו שחשבו הפתאים שחשבו שהשיגו למדרגת העיון אבל העלימום לקוצר יד השכל בתחלה לקבלם וגלו להם מעט שילמדם השלם ולזה נקראו סודות וסתרי תורה ע"כ. וגם הרמב"ן ז"ל קיים זה והאריך בו מאד במצות שלוח הקן (פ' כי תצא) הנה שהכתוב לא בא לסתום ולסתור מהראויים להם אבל לפרש או לפתוח פתח במה שיוכלו להכנס בהם ועל זה היסוד עצמו מצאנו ראינו שסמך דוד אדונינו באות הגי"מל מהא"לפא בי"תא כשבקש שיתגלו אליו סתרי התורה באומרו גמול על עבדך אחיה ואשמרה דבריך (תלים קי"ט) אמר שיגמול לו חסד יחיה בו חיי הנפש והוא שיפקיד אותו פקיד ושומר משמרת דברי מצותיו ויודע סודם וטעמם ויהיה ואשמרה כענין שומר הנשים (אסתר ב׳:ג׳) שומר הבגדים (ד"ה ב' ל"ד) שיעשה סוכן ואוצר סודותם. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. ירצה יודע אני שההעלם וההסתר המגיע אלינו באלו הענינים אינו רק מסבת קיצורנו וסמוי עינינו שנלאו מראות פתוחי חותמיהם הכתובות במקום גבוה ממנו דלא איתי איניש דיכיל כתבא למקרי ולזה גל עיני ואביטה וגו'. ואם תאמר שיש בהם טעם להסתירם הנה זה באמת לא ימצא בהם בשום פנים וזה כי המסתיר דבר מזולתו יהיה לאחת מששה סבות. ^*האחת וכו', ר"ל כי הנה שש סיבות יש אשר בעבורן יסתיר איש לפעמים סודו מזולתו, הא' אם אינו ממיודעיו, כי אין דרך איש לגלות סודו לאיש זר אשר לא נקשר עמו בעבותות האהבה והאחוה, והב' אם לא ירצה הזולת לבוא בסודו, ולדעת מאומה ממנו, והג' אם הדבר מגונה בעצמותו, או אם ראוי שיענשו בעליו בעבורו, כי אז יבוש או יירא לגלותו לזולתו פן יודע עי"ז קלונו או יענש בעבורו, הד' אם יירא שהאיש אשר יגלה לו סודו ילך רכיל ויודיענו אף למי שאינו ראוי לדעת אותו, ויצא מזה מכשול או נזק והפסד, הה' שאם הדבר בעצמו אינו מגונה ובכל זאת יחייב חק המוסרי, שלא לאמרו בפה מלא ובגלוי באזני כל כעין מה שאחז"ל "הכל יודעים למה כלה" וכו' ובכל זאת המדבר מענין זה בגלוי ובאזני כל בשם מנבל פיו יקרא, והו' הוא כאשר יירא לפעמים שאם יגלה סודו לאחרים יסבב לעצמו נזק עי"ז, ד"מ אם יגיד להם שבדעתו לקנות מרכולת ידועה מאיש ידוע במחיר קטן באופן שירויח בו, יקדימוהו הם לקנותה, או יודע הדבר גם אל המוכר, וירבה עליו בעבור זה מחיר הסחורה, וע"כ כאשר בקש דהע"ה שיגלה ה' לו סודות תורתו, השתדל להראות כי אף אחת משש אלה הסיבות לא תוכל למנעו בזה, כי על שלילת הראשונה אמר "גר אנוכי בארץ" וכו' ר"ל קרבת אלהים לי טוב, ועיקר השתדלותי היא תמיד רק לעיין בדברי' רוחניי' ואלהיים, באופן שאני נחשב כאחד מאוהביך ואנשי ביתך וישיבתי בארץ אחשוב רק לדבר עראי וטפל, והיא רק לפי שעה כגר וכאזרח אשר נטה רק ללון, ועל השניה אמר "גרסה נפשי לתאבה" וכו' ר"ל כי חפץ אני מאוד שתגלה לי סודיך, ועל השלישית אמר כי לא לבד שסודות התורה אינם דברים שאינם הגונים כי אם הם בהפך טובים וישרים, כי מזהירים הם כל אדם לבלתי סור ממעגלי הצדק והיושר כמו שאמר "גערת זרים" וכו', ועל הרביעית אמר "גל מעלי חרפה ובוז" וכו' ר"ל אל תחשוב אותי כהולך רכיל המגלה סוד למי שאינו ראוי לו, אשר חרפה ובוז גולל עליו כל איש נאמן ומכסה דבר ועל החמישית אמר "גם ישבו שרים וכו' אני אשיח בחקיך," ר"ל כי חקיך אינם מהדברים אשר חוק המוסר יחייב להסתירם ושלא לדבר בהם בגלוי ובאזני כל גם נגד מלך ושרים. ועל השישית אמר שע"י גילוי סודות התורה לא תופר עצת הי"ת המגלה אותם כי אם אך טוב מוסרי יסובב עי"ז, וזש"א "גם עדותיך שעשועי אנשי עצתי" ר"ל כי גם לי גם לאנשים אחרים אשר עמם אשיחה בחקיך יסבבו רק עונג ושעשועים באופן שנפשם נדבקה בנפשי והם נעשים לי עי"ז אוהבי ואנשי עצתי, האחת שלא יאות האדם לגלות סודו כי אם לאיש כערכו ואלופו כמו שאמר ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד וגו' (תהילים נ״ה:י״ד-ט״ו). והב' מפני שהזולת ההוא לא ירצה לקבל סודו ומסתורו כמו שאמר בסודם אל תבא נפשי וגו' (בראשית מ״ט:ו׳). והג' מפני היות הדבר ראוי להסתירו מפני גנותו או מפני ענשו באומרו כי יסיתך אחיך בן אמך וגו' בסתר לאמר (דברים י״ג:ז׳). מכה רעהו בסתר (שם כ"ז) ועל לשון הרע הכתוב מדבר כי היא הכאה אשר יקבלה האדם עם היותו נסתר מהמכה. והד' כי ירא לאמר פן יתבזה הדבר ההוא הנאמר ע"י האיש הלזה אשר יתגלה אליו כי יקשקש בו כפעמון לכל אדם ובכל מקום וכמו שאמרו חז"ל מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר (סוכה מ"ט:) ועל ההפך אמרו כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד (משלי כ״ו:ח׳). והה' שהדבר הוא מטבעו להסתירו כמו שאמרנו הכל יודעים למה כלה נכנסה לחופה אבל כל המנבל את פיו וכו' (כתובות ח':). כי זה דבר אינו אסור ולא מגונה מצד עצמו אבל הוא הכרחי או מצווה עליו אבל הפרסום לבד בו הוא הגנאי כמו שהוכרח לטבע היצירה להסתיר אברי המשגל והיציאה בכל הבעלי חיים. הו' שמא ע"י זה הגלוי ימנעו ממנו מבוקשיו שיקדימוהו היודעים ויעכבו על ידו כמו שאמר החכם הפר מחשבות באין סוד (משלי ט״ו:כ״ב) וכן אמר נחמיה בן חכליה ולא הגדתי לאדם את אשר אלהים נותן בלבי לעשות בירושלים ונאמר והסנגני' לא ידעו אנא הלכתי ומה אני עושה וליהודי' ולכהנים ולחורי' ולסגנים וליתר עושי המלאכה על כן לא הגדתי (נחמיה ב׳:ט״ז) והטעם שע"י כן תמנע כוונתו. והנה המשורר הליץ שאחת מששה הטענות האלו לא ימצאו בגלוי סתרי התורה כמו שיסדרם בששה פסוקים רצופים אחת לאחת ולכן אין ראוי למנע ממנו. ועל הראשונה אמר גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך (תהילים קי״ט:י״ט) ירצה אל תבזני מצד שאני עפר מן האדמה לומר מי הוא זה להעריכו בבעל סוד כי מצד השכל שהוא עצמי ואמתת מהותי גר אנכי בארץ וכמו שאמר במקומות אחרים כי גר אנכי עמך (שם ל"ט) כי גרים אנחנו לפניך (ד"ה א' כ"ט) כלומר למה שיאות להיות עמך ולשבת לפניך הננו גרים בארץ ולא תושבים בה והוא הטעם מה שנקראו האנשים הנקבעים בעסקי העולם הזה עם הארץ כי הם מתושביה ואזרחיה לא מהנכרים עליהם וגרים בה כמו שכתבנו בשער. ועל השנית אמר גרסה נפשי לתאבה אל משפטיך בכל עת. ירצה אין לך טעם למנעם ממני מצד שאני נכסף ומשתוקק אליהם תכלית הכוסף והתשוקה כי גרסה נפשי לתשוקת' וחפצם בכל עת כי אין דבר במה שיבחן בו עוצם התשוקה כי אם בענין ההתמדה וכמו שאמר באהבתה תשגה תמיד (משלי ה׳:י״ט) וזאת התשוקה נמצאת תמיד לשלימי אומתינו כמו שנרא' מענינם ובמקומם. ועל השלישית אמר גערת זדים ארורים השוגים ממצותיך ירצה אין צ"ל כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ואין להסתיר' מצד רעתם וגנותם אלא שהם הגוערים בכל זדים ועושי רשעה ומזהרת אותם בשיעור גדול מהעונשים וההרדפות כמו שנתפרסם ממשפטיה. ואמר השוגים ממצותיך כי מהשונים נעשו הזדים הארורים באשר ימשכו אחרי רוע ההתחלה. ואחשוב כי באומרו זדים כוון אל המזיד במעשה ואם אינו מזיד בחטא והוא העובר לתאבון. ובאומרו הארורים כוון אל המקוללים המזידים אצל החטא והם המכוונים למרוד. השוגים כמשמעו שאינו יודע שהחוטא. וזכר אותן על הסדר שזכר בי"ג מדות נושא עון ופשע וחטא' (שמות ל״ד:ז׳). והכוונה שבכלם גער ע"י המצות האלו כל כת וכת לפי צרכה עד הרחיקה והבדילה מרוע מעשיה. ומאמר ממצותיך מוסב לכל אחת כאלי אמר זדים ממצותיך ארורים ממצותיך ושוגים ממצותיך ועל הרביעית אמר גל מעלי חרפה גוז כי עדותיך נצרתי וגו' (תהלים שם). ירצה אל תחזיקני כרכיל מגלה סוד ברחובות ובשווקים או לאנשים בלתי מהוגנים כי הוא חרפה ובוז באדם שהרי אני נאמן רוח מכסה דבר ונצרתי עדותיך בלבי בכל מה שצריך בו הסוד והוא טבע השלימים כלם כמו שאמרו במדות הלימד התור' לשמה ממשיכתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן (אבות פ"ו). ונאמר על רבן של נביאים בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י"ב) וענין זה הנאמנות בחכמים פירשנו בשער ע"ב. ואיפשר להליץ זה בפסוק גר אנכי בארץ וגו'. לומר שהגרים אשר בארץ הם יותר נאותים לגלות אליהם אי זה סוד שיהי' יותר מהתושבים משום דשייכא בהו חברך חברא אית ליה מה שאינו כן בגרים. ועל הטענה החמישית אמר גם ישבו שרים בי נדברו עבדך ישיח בחוקיך כי אין ענין סתרי התורה צריכין שמור והסתר מן הפרסום כמו שהיא הענין בתשמיש המטה ישמוש נקבים שאמרנו אדרבא שהם דברים שאדם ידבר וישיח בהם אפי' כשישבו שרים רבים ונכבדים לפניו לדבר עמו ואין שם כי אם כבוד ותפארת. והנה על הששית אמר גם עדותיך שעשועי אנשי עצתי יאמר לא די שגילוי סתריה לא יפר עצת המגלה ולא תבטל מחשבתי אלא שגלויי' ולמודם יקיימו וישלימו אותה על כל פנים ושזה נודע לו בנסיון במה שהשיג לי מהם כי כשהיה משתעשע בעדותיו עם בני אדם ומגלה להם סודותיהם הנודעים לו מיד נדבקה נפשם בנפשו והיה מוצא קורת רוח בהם להיות לו לאנשי עצתו להצליח דרכיו ולהשכיל וכ"ש שלא יזיקו על ידו וקל וחומר שיהיה כזה בלמוד האלהי וכמו שאמר כן יהי' דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח את אשר שלחתיו. (ישעיהו נ״ה:י״א) והנה אחר שלא נשארה סבה אליך יצטרך ההעלם והסוד נשאר אם כן שאיני מחלה אלא מפני קצורי אשר עליו אני מחלה פניך ונושא לפניך את כל התפלה והתחנה הזאת ואשר יסמוך אליה באות הדל"ת על הסרת המונעים והמעיקים כמו שאמרנו אותו שער נ"ה. והנה הדבר שישאלו השלמים מאת השם יתעלה ואין סבה להסתיר אין מדרכו למנע מהם כי לא ימנע טוב להולכים בתמים ואיך יאמן שירצה שיהי' פרה אדומה וזולתה מהמצות נסתר ונעלם משלמה המלך ע"ה ומשאר הנביאים והחכמים זה לא יתכן וכ"ש שנמצאו מאמרים ג"כ לרז"ל שנראה מהם שלא היתה כוונתו יתעלה להסתיר עצה ולהעמיק סוד מלב כל חכם לב במצוה הזאת והדומות עד שלא ישיגו את טעמם כמו שיראה מקצת מאמרים אמרו מפני מה כל הקרבנות זכרים וזו נקבה אלא משל לבן שפחה שטנף פלטין של מלך אמר המלך תבא שפחה ותקנח את צואת בנה כך אמר הקב"ה תבא פרה ותקנח מעשה העגל (במ"ר פ' י"ט). הנה שהורה שהאומר השיג כוונת הפרה הזאת ותועלתה. ועוד מצינו לרבן יוחנן בן זכאי שאמר לתלמידיו חייכם לא מת מטמא ולא פרה מטהרת אלא כך אמר הקב"ה גזירה גזרתי וכו' (שם). ^*והנה מאמרו זה וכו' ר"ל כי היודע לשלול מדבר ידוע, מה שנראה לזולתו שהוא תואר עצמי והכרחי בו, בהכרח שידע מהות הדבר ההוא בעצמו, ואחרי שאנו חושבים שעצמות הפרה האדומה היא לטהר הטמאים במי אפרה וריב"ז אמר בהפך מזה "חייכם וכו' ולא פרה מטהרת" הלא זה אות ומופת שידע סוד הפרה וטעמה. והנה מאמרו זה יורה תכלית ההוראה שהוא יודע דבר בסוד הפרה וטעמה שאם לא כן איך אמר חייכם לא מת מטמא ולא פרה מטהרת שהרי שלילת הענין היותר עצמי שיחושב בו הוא חלק גדול מהידיעה או הידיעה עצמה. ^*וכמו שכתב החכם וכו' לשונו דחוק קצת ולדעתי כצ"ל "כי מי שיבקש עבד פלוני והוא אשר יסכלהו כשיפגשהו לא ידע זה אשר יבקש וכו' כשיפגוש אותו אשר יחשב עליו כי זהו יותר מכל זולתו ויאמר שאינו, הוא ראיה גמורה שידעהו ור"ל כי ממה שיאמר איש על אדם אחד מדי יפגשהו בחוץ שהוא אינו העבד המבוקש ממנו, לא יודע עוד לנו שידע מהות העבד ההוא בעצמו, אפס כאשר יפגוש איש אשר יחשוב עליו בתחילה שהוא הוא המבוקש, ובכל זאת אחרי התבוננו והסתכלו בו יותר יאמר עליו שהוא איננו, זאת השלילה (שהיא כעין שלילת תואר שהיה נראה לנו כעצמי והכרחי לדבר המבוקש) היא אות ומופת שידע על נכון מהות העבד המבוקש. וכמו שכתב החכם בראשון מספר המופת כי מי שיבקש עבד פלוני והיא אשר יסכלהו כשיפגשהו לא ידע שזה אשר יבקש אותו וכו'. וכן כשיפגוש אותו אשר יחשב עליו כי זהו יותר מכל זולתו ויאמר שאינו הוא ראיה גמורה שידעו. עוד מצינו במדרש (שם) מה שמכריע זה א"ר אחא בשם רבי אסי בר חנינא בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה יושב ועוסק בפרה אדומה ואומר הלכה בשם אומרה רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים אמר לפניו רבש"ע יהי רצון שיהא מחלצי אמר לו חייך שיהי' מחלציך הדא הוא דכתיב ושם האחד אליעזר (שמות י״ח:ד׳). ואין ספק כי על דין הפרה עם סודותיה נאמרו הדברים האלו ויותר נפלא אמר שם וכל יקר ראתה עינו (איוב כ״ח:י׳) זה רבי עקיבא וחביריו שנגלו להם דברים שלא נגלו למשה בסיני. ואם שדברים אלו צריכים ביאור כמו שיבא מ"מ למדנו מכל המאמרים האלו שהענין אצל פרה אדומה הוא כמו בשאר סתרי תורה אשר לא הית' הכוונה להסתירם ולהעלימם מלבות החכמים. והנה אחר שנמצאו לחז"ל מאמרים רבים וחזקים שמראים על העלמה מכל כי על כן קרא אותה חקה וגזירה ומצינו מאמרים שמורים על היות טעמה מושג לחכמים כמו שזכרנום נראה שהנאות והטוב לעבור עליה בשני פנים. האחד בתת טוב טעם ודעת על כוונת ההעלם. והשני בהראות שום טעם לנגלה ממנה כפי המאמרים המורים עליה. אמנם הענין הראשון הוא בשנקבל שענין פרה אדומה היא עמוק עמוק מי ימצאנו כי עצור עצר ה' הכח השכלי לרדת לסוף כוונתו ^*בשום צד הקש או חיפוש וכו' להבין דבריו צריך אתה לדעת כי כל משפט שכלי בכלל, יקרא הקש, וביחוד יקרא בפי הרב ז"ל פה בשם הקש רק אותו משפט שכלי הנולד מהקדמו' ר"ל מהנחות קדומו', ד"מ משפט "כל אדם מרגיש" נקרא הקש יען כי נולד הוא מב' הקדמות, האחת "כל אדם חי," והב' "כל חי מרגיש," כי מחיבור שתיהן נודעה התולדה שהיא א"כ "כל אדם מרגיש," ובאמתת הקש זה צריך כל משכיל להודות, יען כי יש עליו מופת, והפוכו "אין כל אדם מרגיש" הוא שקר מוחלט, אחרי שכל אדם נכנס בסוג החי וכל חי מרגיש, ובשם חיפוש אינדוקטיאן יקרא משפט השכל הבנוי רק על הנסיון והדמיון לבד (עיין מזה גם מלות הגיון סוף שער ז') ד"מ אחרי אשר אכלנו הרבה פעמים מאכל שצורתו פת לחם ושבענו ממנו, נשפוט כל עת שיבוא לפנינו פת לחם שהוא משביע רעבים, יען כי הוא דומה בצורתו לשאר פתותי לחם שהשביע כבר אותנו לפנים, ועל אמתת משפט כזה יש עוד לעורר, אחרי שאין עליו מופת, כי אם גם מאה פעמים שבענו באכלנו פת לחם כזה, אפשר שבכל זאת עתה לא נשבע ממנו, אם בעבור שרעבון נפשנו גדול עתה יותר ממה שהיה לפנים או בעבור שפת זה ידמה רק בצורתו החיצונית לפת אחר שאכלנו לפנים, אבל במהותו ואיכותו הפנימית לא ידמה לו, יען כי לא נעשה מתבואה טובה כמוהו, ומעתה יאמר הרב ז"ל כי ענין פרה אדומה ואופן פעולתה לא נודעה בשום צד מהקש שכלי, גם לא עפ"י הנסיון בעבור דמיונה לשאר דברים הנודעים כבר לנו במהותם ובפעולותיהם. בשום צד הקש או חפוש כמו שאמר החכם עליו אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז׳:כ״ג) אבל שהית' הכוונה האלהית בזה נכונה מאד להודיע בהעלם זה וכיוצא העלמים רבים אשר אתנו אשר א"א זולתם לפי טבענו והידיעה באמתת מציאותם היא מחוייבת אל ההצלחה. וזה שאין ספק שהתורה האלהית מיעדת בשכר מצותיה וחקותיה נחלת שתי העולמים כמו שאמר ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותינו כהיום הזה (דברים ו׳:כ״ד) כאשר פירש הרב המורה ז"ל וכמו שנתבאר זו בפרשת הברית שער ע' והנה לא ימלט משהיו קצת המצות המיוחדות להצלחת העולם הבא וקצתם להצלחת העולם הזה אי שיהיו לכל אחת מהמצות שתי התכליות. ואחר שהענין הראשון לא נתבאר בתורה אבל מצינו במצות הקלות ייעוד ההצלחה הנצחית כמו שהיא בשלוח הקן שנאמר בה למען ייטב לך והארכת ימים (שם כ"ב) כמו שאמרו חז"ל (חולין קמ"ב.) וכן במצות כבוד אב ואם עם היותה מצוה אנושית מפורסמת ודומיהם וכמה פעמים אמרו רז"ל הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות (אבות פ"ב). הנה חוייב שימצאו שתי התכליות בכל אחת מהנה וכבר נתבאר בפרשת מתן תורה כי על שני הענינים אמר נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳). עיין שם והנה מזה יתחייב שימצאו בכל אחת מכל מצות ה' שני טעמים מתחלפים האחד במה שתכוין להיישיר אל החיים האנושיים הזמניים על צד היותר נאות שאפשר. והשני מצד שתכוין להשאיר אותנו בהן אחרינו בדברי רוחנית נצחית. והנה בבחינה הראשונה כבר איפשר לנו לבקש טעם לכל מצוה ולמצוא דברי חפצה כי כמו שהתכלית עצמו הוא דבר ידוע ומושג לנו כן נוכל לדעת איך יביא המביא אותנו אליו ולא עוד אלא שהיא עצה טובה וכוונה רצוייה לדרוש ולתור טעמם בזה כי כל עוד שישכיל האדם בטעם הדבר וסבתו יתיישר מאד להשגת תכליתו כמו שהשתדל הרב המורה בנתינת טעמי המצות כלן על זה האופן בחלק שלישי מספר המורה. והנה על זה אמר החכם פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו (משלי ד׳:כ״ו) ועל זה האופן השתדלנו בכל מה שבא ממלאכת המשכן וכליו ובגדי כהונה וכל הענינים הנלוים אליהם כמו שנתבאר במקומותן. אמנם בבחינה השנית כאשר היה התכלית הנפלא ההוא נמנע ממנו ציור אמתת מהותו כמו שאמר הנביא עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיהו ס״ד:ג׳) והחושב חלוף זה הוא אצלו רעיון רוח או סכלות גמורה כמו שיקרה לסומא שלא ראה מאורות מימיו וידמה בלבו שיש לו ציור ובחינה אצל המראות שזה יהיה לו עוורון גדול מהראשון שהראשון הוא בעיניו והשני בשכלו ויסבול שירצה זה באומרו כי לא יראני האדם וחי (שמות ל״ג:כ׳) יראה בעודו חי ובריא מהשכל על דרך והחי יתן אל לבו (קהלת ז׳:ב׳). והנה אחר שהיתה הכרת התכלית מנועה ממנו מטבענו יתחייב גם כן שיהיה הדרך המביא אליו גם הוא מוסכל ציורו ממנו כי איך יצייר האדם דרך אל המקום אשר לא ידעו ולא הכירו כלל הנה זה הוא בלתי איפשר אבל יחוייבו כל אנשי התורה לכסוף התכלית הנכבד והנורא ההיא לפרסום מציאותו כפי ייעודי התורה האלהית ובכל נביאי החמת והצדק כמו שיכסוף הסומא לאור השמש לפרסום מציאותו בפי כל הרואים את כבודו ואת גדלו ונתיישר אל המעשים המביאים אליו על פי התורה והנבואה כמו שיתרפא החולה בעצת הרופא ואם לא ידע טבע התרופה ומהותה כמו שאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך (שמות ט״ו:כ״ו). והמחלה המצריית היא הפסד עצמן ואבדן נפשן בלי ספק. או כמו שנשענים הסומים על הפקחים ללכת על אשר לא ידעו כי הנביאים הם הרואים תמיד במחזה שדי ואנחנו בכל אלו העניינים באין עינים נגששה כמו שאמר על זה והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו אדריכם אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים (ישעיהו מ״ב:ט״ז) כמו שיתבאר בסוף על פי חז"ל. והנה אחר שהדרכים והנתיבות אשר בהם ילכו אל זה התכלית העליון הם נמנעים בחוקינו הנה העצה היעוצה שלא לדרוש ולחקור אחריהם כי על זה הענין נקראו כל המצות האלהיות חוקים כמו שתכלול אותם בשם זה בכמה מקומות. ועל זה אמר החכם אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע (משלי ה׳:ו׳) אמר האורח והנתיב המביא אל החיים הנצחיים השמר לך פן תפלס אותו ותחשוב לשקלו בשקל דעתך כי ודאי נעו מעגלותיו ונתרחקו מדרכי האדם ולא תדע בהם דבר וכן יען בכיוצא בזה אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת (שם ל') והנה הפליג ההזהרה בזה פן יהיה בלב האדם דבר בליעל לאמר שכל המצות נתיצבו על כוונות אינושיות מתועלות מושגות אצל החכמים עד שכבר יספיק השכל האינושי לבא עד תכליתם כמו שחשבו רבים לפי שמחשבה זו תמשך הריסה גדולה לכל התורה כלה משני צדדים האחד במה שיגזור דעת האדם שתמשך הכוונה המכוונ' במצוה מבלתי שתעשה בפעל כמו שקרה לשלמה המלך עליו השלום באותם שלשה מצות המלכיות שנתברר טעמם שבשלשתן אמר אני ארבה ולא אסור ולבסוף לא נזהר וסר (סנהדרין כ"א:). וכן הענין ברואה שטעם שביתת השבת הוא ממה שיחייב השכל לתת מנוחה ומרגוע לגופות העמלים אחת בשבוע או שיהיה להם פנאי לבקר קרוביהם ואוהביהם לטעת האהבה ביניהם אשר היא צריכה לחיים או להתעסק בחכמה ובתורה וכיוצא הנה כבר תבטל מצוה זו אצל הבטלנים או העוסקים תמיד בתורה וגם אצל בעל המלאכ' כשיראה מלאכתו אובדת והוא מתענג בהצלת' יותר מבשביתה ומה גם עתה אם אין לו מה יאכל שישיש וישמח ביגיע כפיו כי יאכל. או כי ייטיב לבו ללכת כמה מילין להקביל פני אביו או רבו וכל כיוצא בזה. וכן הענין באיסור המאכלות שאם יחשבו שנאסרו בתורה מצד היזקם אל הבריאות הגופיי או מצד לחותם או קרירותם יבשותם וארסיותם הנה כבר ימצאו עלה לבטולם אל האנשים אשר לא יזיקום לפי טבעם או שיאכלום ע"י התקונים וההרכבות והתבלין אשר בהם יבטלו כח ההיזק הנמצא בפשוטיהם כמו שהוא הענין בכל התרופות שהם סם המות לבריאים ורפואות לחולים וגם על ידי ההרכבות והתקונים וכזה הענין יקרה בכל מצות התורה עד אשר לא ישאר בה דבר עומד על עומדו. אמנם הענין השני מההריס' הוא מה שתתמעט בעיני הכל צורת התורה האלהית להיותה במדרגת חבור קטן חסר וקצר מאד מספרי הנהגת האדם אשר במדות או בעניני הרפואות היותר קצרים וזה מגונה מאד. אמנם כשישים האדם אל לבו כי בזולת זה יש טעם לכל המצות האלה עליון ונשגב הנשקף אל תכלית עליון ונורא מהשגתנו לא ירים את ידו להחליף או להמיר מהם לא דבר גדול ולא דבר קטון והוא עצמו מה שאמרו ז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר וגו' אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי (תו"כ פ' קדושים פ"ט) ירצה שלא יאמר שמה שימנע מאכול החזיר ויתר המאכלות האסורות או מענינים האחרים שמנעם הכתוב שהוא נמנע מפני הרע אשר ימצא הוא בהם אשר בעבורו ימנעם מדעתו כי ודאי איפשר לקבלה ולאכלם ע"י התקונים כיתר המאכלות המותרות הצריכין תקון אבל מה נעשה ואבינו שבשמים גזר עלינו גזירה זו מטעם נסתר ונעלם ולא נוכל לעבור את פי ה' והיא כוונה נכונה מאד. והנה כאשר היה זה הדעת הכרחי במצות התורה האלהית לקיים אותו ולהכריחו ראתה החכמ' האלהית לתת לנו בתוך מצות התורה קצת מצות אשר כנגד האנשים החושבים למצוא טעם אינושי לכלם וילאה שכלם בהם ויודו הודאה גמורה ששכלם קצר יד מהשיגם ויהיו ראיה גדולה על כל השאר כמו שהיה הענין בפרה אדומה ועזאזל ושעטנז וכלאים והתר אשת אח וכדומה וכבר נלאה הרב המורה ז"ל לתת הכרה במעשה השולחן וביין הנסכים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים אם בפרה אדומה ואם במצורע גם בטעם בשר בחלב כי לא מצא להם רמז מספרי הצאוב"ה פ' מ"ח ח"ג וכתב שלא נודע לו שום טעם ואחשוב שכוונתו לומר שזה ממה שיורה על עומק כוונת המצות כלן שיש בהם טעם וכוונה לא ישיגנה שכל האדם וזה מה שפרסמוהו במאמר והיא רחוקה ממני זו פרה אדומה כי זאת תעיד על כל מצות שבתור' שיש בה חוקה. וזה עצמו מה שיראה שירצוהו חז"ל באומרם מפני שהשטן ואומות עכו"ם משיבין עליה מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב בה חקה גזירה גזרתי וכו' (במ"ר פ' י"ט) שלכאור' יראה טעם לסתור שהיא הנותנת לגלות את טעמה לדעת להשיב את המינים אלא שהכוונה לבעל זה המאמר שאמרו כי לפי שמטבע היצר הרע והוא שטן הוא מלאך המות (ב"ב ט"ז.) וגם החולקים עלינו מסכלי האומות או הדומים להם מדעותיהם לבקש טעמים אינושיים לכלל המצות וכבר השתדלו על זה וכדי שלא יחשב שכבר הגיעו לתכלית כוונתם וימשכו מזה הנזקים הגדולים שקדמו לזה כוון האל יתעלה כשתהיינה שם מצות כגון פרה אדומה והדומ' לה שעל כרחם יודו הכל בה שהיא חוקה וגזירה מלפניו אין רשות לשכל האנושי להרהר בה להשיג ממנה דבר וכבר תהיה הוראה גמורה על כל זולתם מהמצות. כי מה שהשיגו מהן הם תועלות מכוונות אל הבחינה הראשונה אמנם מה שימשך מהם אל הבחינ' השנית הלא לאלהים פתרונים ויהיה מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה נאמר על כל מצוה ומצוה שבתורה והוא נכון. והנה לפי זה יהיה פי' ממאמר שזכרנו ראשונה זאת כוונתו כי אחר שכל העוסקים עם הפרה מטמאין הבגדים והיא עצמה מטהרת אשר הוא הפך מה שתחייבהו ההקדמה המופתית ההיא שזכרנו הוא מה שיחייב היות הענין הזה נסתר ונעלם מהחקירה האינושית והוא מה שיכוונוהו האל יתעלה לסבה הנזכרת כי לזה אמר חוקה חקקתי גזירה גזרתי אין לך רשות להרהר אחריה. והנה הדרך הזה הוא נכון והכוונה בו רצוייה וישרה בעיני אלהים ואדם. ^*ואולם המאמרים וכו' תוכן דעתו הוא, אחרי שהוכיח הרב ז"ל למעלה מכמה מאמרי חז"ל כי ידעו בכל זאת קצת ענינים ממצות פרה אדומה, אף שעצמותה הפנימית, סודה, וטעמה נעלם גם מעיני הנביאים ואנשי הרוח כמ"ש למעלה בתוכן השער, משתדל עתה הרב פה גם הוא לבאר עפ"י השכל קצת מעניניה, ומקדים תחילה ואומר, הנה ידוע כי כל דבר הנפסד יהפך אל הפכו, ונמשך מזה, כי כאשר יגדל מעלת הדבר כן יגרע מעלתו בהפסדו יותר, כי פחיתות יותר גדולה מתנגדת למעלה יותר גדולה, כמו שתתנגד פחיתות יותר קטנה למעלה יותר קטנה, כאשר יורה הנסיון, כי הצמח הפחות במעלתו כאשר ייבש ויפסד יהיה רק לרקב אשר לא יעלה באשו, תחת כי הבע"ח היקר ונכבד יותר ממנו כאשר ימות יהיה פגרו המובס נמאס ונבזה יותר, יען כי תעלה צחנתו באפי כל עובר עליו [וכן הוא גם בבחינה מוסרית או מדינית, כי ד"מ האיש אשר הוא צדיק הרבה מדי יעזוב יראת שדי, יפול לרוב מהקצה אל הקצה להיות רשע גדול (ואפשר שרומז על זה גם מאה"כ (קהלת ז׳:ט״ז) שאמר תחילה "אל תהי צדיק הרבה" וכו' ואח"כ אל תרשע הרבה וכו' להורות כי הראשוו מביא את האדם לפעמים גם אל השני, כאשר יהפך מן הקצה אל הקצה) תחת כי האיש הבינים אשר הלך בתחילה רק בדרך הממוצע לעשות הטוב והישר כראוי, אם גם ישוב אח"כ מצדקתו ולא יהיה עוד סר מרע כבראשונה בכל זאת לא ירבה גם להרע ולהרשיע כמו הראשון וכן הוא גם בבחינה מדינית, כי מדי יתן ד"מ החופש לאיש אחד, או ליושבי מדינה אחת כלה אשר ידיהם היו אסורים לפנים בחבלי וזיקי הדת המדינית, הלוא יעשו אז כל אשר תאוה נפשם, ולא יחפצו עוד לסור אל משמעת שום חק או דת מדינית, כי אם רסן מפניהם ישלח ולבלתי שמוע עוד לקול נגיד ומצוה, באופן שרבה המכשלה היוצאת מזה, כי לפתע פתאום תמלא הארץ חמס ושוד, גנוב ורצוח, וחרב איש באחיו תהיה, כאשר הורה הנסיון בזמננו זה ואף כי בשנת תר"ח בהרבה מדינות וממלכות שונות] וכעין זה אמר גם החוקר, כי הרע אשר אין לו התחלה הוא פחות הנזק תמיד, ר"ל מהנעשה עפ"י שכל שהוא התחלה, וע"כ הרע ובלי צדק אשר יעשה האדם שהוא בעל שכל והתחלה, הוא מסבב נזק והפסד יותר גדול ממה שמסבב הרע אשר תעשה רק הבהמה אשר השה, אלוה חכמה, או איש בער ולא ידע אשר נמשל כבהמות נדמה, הנה לפנינו כי כאשר יפסד הכח השכלי באדם אשר הוא דבר יקר מעולה ונכבד מאוד, הוא יותר רע ופחות המעלה, מהכח הבהמיי הנפסד בעבור שהוא פחות המעלה בעצמותו, וע"כ יאמר הרב ז"ל ג"כ כי ע"כ כתב החכם בס' המידות כי יש ג' מדרגות פחיתיות בבחינת מדות האדם, אשר יקרא אותן בשם "רשע" "חטא", "בהמיות", יען כי יש גם ג' מדרגות מעלות באדם, "המעלה", שהוא הפך הרשע, "הכושר", שהוא הפך החטא, "והקדושה", שהוא הפך הבהמיות, באופן שהמעולה ר"ל בעל המעלה כאשר יפסד, יהיה רשע רע, והכובשו יצרו שהוא בעל הכושר, כאשר יפסד יהיה חוטא הבלתי כובש יצרו, והקדוש כאשר יפסד יפול ברשת הבהמיות להתאות רק הנאות חמריות [וע"ז רומז לדעתי גם מחז"ל "כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו," ר"ל כי לפי גודל שכל וכח תבונת האדם להבין ולהשכיל בענינים רוחניים, כן תגדל גם כח תשוקתו החמריות המתנגדת לזה, באופן שאם לא ישמור רגלו מלכד, יפול על נקלה בפח יקוש, להתהפך מן הקצה אל הקצה, ולהיות ד"מ איש בהמיי הנוטה רק אל הנאות גופניות, תחת אשר לפנים קדוש יאמר לו] ועל פי ההקדמה הזאת יאמר עתה הרב ז"ל כי בעבור היות האדם בעל נפש משכלת ויקר המעלה והשלימות יותר משאר בע"ח ואף כי מצמחי השדה, יחויב ג"כ שכאשר ימות ויפסד, לא לבד כח הצומח והחיוני אשר לו, כי אם גם שכלו המעשיי המשתדל רק בענינים חמריים וארציים אחרי כי שם בארצות החיים לא ימצא יד ומקום עוד לפעול פעולתו במעשים וענינים כאלה, (עיין מכל זה ביאורי למעלה שער ע"ז) יהיה גופו המת והנפסד הזה ג"כ במדרגה יותר פחותה מבע"ח מת או צומח הנפסד אשר ע"כ תטמא גם נבלת האדם טומאה חמורה יותר מנבלת הבהמה, כי היא מטמאה נוגעיה ונושאיה רק יום אחד, והמת יטמא אותם טומאת שבעת ימים, הצריכה לטהרתה גם הזאת מי אפר פרה בשלישי ובשביעי, [ולפי דברי הרב ז"ל אלה צריכים אנו לאמר שמה שאנו מחויבים לקבור גוית אדם המת בכבוד, אף שלא נצטוינו לעשות כן בנבלת הבהמה, הוא רק בעבור שהיא לבדה היתה לפנים משכן הנפש המשכלת היקרה מאוד במעלתה ויקרתה, כמו שאנו מכבדים ומיקרים גם הבית והאוהל אשר שכן שם איש חכם ונבון יקר רוח וישר דרך, והכסא אשר ישב עליו, והכלים אשר השתמש בהם, לא לבד בעבור שכל אלה מזכירים אותנו בו, כי אם בעבור שהאציל מכבודו עליהם כל עוד היו אתו בחוברת,] ומזה הטעם יאמר הרב ז"ל חמורה ג"כ נבלת אישי האומה הישראלית מנבלות אישי שאר העמים, להיות היא לבדה מטמאה באוהל ולא הן, כמו שאחז"ל "ישראל מטמאין באוהל ואין עכו"ם מטמאים באוהל" יען כי לפי גודל מעלת בני ישראל ובחירתם משאר העמים בעוד בחיים חייתם, כן תגדל גם פחיתות וגריעות נבלתם במותם מנבלת שאר בני האדם, ועל ענין זה כבר העירו חז"ל פ"ד ממס' ידים באמרם "עצמות חמור טהורים (ר"ל מלטמא באוהל) ועצמות כה"ג מטמאים?" ואמרו ע"ז "לפי חיבתן תהיה טומאתן." וזאת היא באמת סיבת טומאתם העיקרית (ורק דרך דיחוי א"ל, שטעם טומאות עצמות האדם הוא שלא יקח איש עצמות אבותיו לעשות בהם כלים להשתמש בהם [כמו שעשו לפנים קצת העמים בארץ קדם ושאר ארצות ששתו מים ויין משתיהם מתוך עצמות גולגלות אויביהם אשר הרגו,] ועי"ז יקל איש בכבוד אבותיו, כמו שטעם היות ספרי קודש מטמאים את הידים הוא שלא יצניעו אצלם מאכל קודש כתרומה, ויסובב להם עי"ז נזק והפסד ע"י העכברים) הנמשך מכל זה הוא, כי אחרי שהדומם והצמח הנפסד והנרקב לא יטמאו, בהכרח נודה לאמר כי סיבת טומאת נבלת הבע"ח וגוף האדם המת איננו החומר שלהם, אחרי שהוא דומה בטבעו אל חומר הדומם והצומח אשר לא יטמא, כי אם הכח החיוני אשר בקרבם, הנפסד עתה במותם הוא לבדו סיבת טומאתם, ויען כי יחובר אל זה במות האדם גם הפסד כח שכלו המעשיי ע"כ טומאת נבלתו חמורה, ובעבור היות נפש הישראלית עוד יותר נבחרת משאר הנפשות תגדל בהפרדה ממנו גם מדרגת טומאות גויתו עוד יותר, כמ"ש כל זה למעלה דען כי הכח החיוני והשכלי המסבב הטומאה הזאת הוא דבר רוחני אשר בהפסדו לא יעדר לצמיתות, כי אם ישאר עוד אבל במעמד גרוע ופחות, נקרא בפי' חז"ל בשם "רוח הטומאה השורה על המתים," אפס הפסד כח שכלי זה לא יחל באדם אחר המות לבד, כי אם עיקרו ותחלתו הם כבר בעוד בחיים חייתו כאשר יפסיד כח שכלו במחשבות פגול אשר לא טהורות הנה, או בפעולות נשחתות הנעשות על ידו, ורק כל עוד נשמת שדי תחייהו בעבור שיכול אז לתקן עוד את אשר עותו, לא יקרא עוד בשם "טמא", ורק הרשע המוחלט אשר ממנו לא נוכל לקוות עוד כי ייטיב דרכו ומעשיהו ממנו אחז"ל "רשעים בחייהם קרוים מתים" יען כי מטמאים הם כמתים אבל במותו כאשר יפרד מהגוף ואין עוד בידו היכולת לפעול שום פעולה יושלל ממנו גם הכשרון, לתקן עוד עותתו, וזאת היא אז סיבת טומאתו, ונמשך מזה כי האיש אשר שמר נפשו, שכלו, ותבונתו בעוד בחיים חייתו מכל מחשבה ופעולה רעה, ע"ד מה שפירשו חז"ל מאמר יחזקאל "הנה נפשי לא מטומאה" שלא הרהרתי ביום לבוא לידי טומאה בלילה," באיש כזה וכל הדומים לו, נוכל לאמר בבחינה מה כי גם במותם לא יטמאו, וע"ז רומזים דברי חז"ל האומרים, צדיקים במיתתם קרויים חיים," ר"ל שהם כחיים אשר לא יטמאו, וכן אחז"ל גם בפטירתו של ר' יודא הנשיא "אותו יום שמת רבי בטלה כהונה," ר"ל שבטלה ההזהרה שלא יטמאו הכהנים בנגיעת גופו המת והנה בעבור היות עשיית העגל ראשית חטאת לבת ישראל, ובה חוברו יחדיו מחשבת עבודת הגילולים הרעה עם מעשים מגונים אשר לא יעשו כי השתחוו ויזבחו לו ויקומו העם לצחק לפניו ע"כ הוא גם אות וסימן למחשבות ופעולות רעות, והפרה שהיא אם העגל היא כינוי, ואות וסימן לתכונה הנפשיית הרעה שהיא באדם מקור כל מחשבותיו ופעולותיו הרעות, ופעולות שריפת הפרה הזאת ונתינת אפרה אל המים אשר יזה אח"כ על הטמא, אשר עי"ז לא ישאר שום רושם עוד ממנה, רומזת על חיוב אדם לבער כל תכונה רעה מלבו, לטהר ולנקות נפשו עי"ז מכל חלאה מוסרית בבחינת מחשבותיו ופעולותיו בחייו בעודנו מתהלך עלי ארץ כי אז לא תטמא נפשו אחרי מותו, כי אם תשוב בטהרה וקדושה אל האלהים אשר נתנה, ועל כל זה רמזו חז"ל באמרם "תבוא הפרה ותכפר על מעשה העגל, וע"ז רומז גם מדרש הזוהר שאמר שהפרה האדומה, אשר בפרשה שלה נאמרו שבעה פעמים פרה, ושבעה פעמים שריפה, ושבע הזאות, תקרא דרך משל ורמז, "בת שבע אם שלמה" יען כי ענין הפרה ותכלית הפעולות שנעשו עמה מורים גם על השתדלות האדם לטהר ולזכות תכונת הנפש (שהיא מקור כל המחשבות ופעולות) אחרי אשר הטמאה כי אז ישיג בעליו השלימות המוסרית, ויעשה שלום בינו ובין אביו שבשמים להיות עוד קרוב אליו אחר אשר התרחק ממנו, וע"ז רומזים גם דברי ריב"ז שאמר לתלמידיו "חייכם לא מת מטמא ולא פרה מטהרת אלא כך אמר הקב"ה וכו'", שאין כונתו בזה להכחיש פשטי הכתובים שהמת מטמא ומי אפר פרה מטהרים, כי אם רצה בזה לרמוז רק על סיבת טומאת אדם כי ימות החמורה מטומאת נבלות שאר בע"ח, כי היא רק בעבור שהפסיד כחות נפשו בחייו ע"י מחשבותיו ומעשיו הרעים, כעין מה שאמר ר' דוסא ג"כ "לא ערוד ממית וכו' חטא ממית," שאין כונתו במאמר זה להכחיש את הנסיון שהערוד ממית לפעמים את פוגעיו, כי אם רצה בזה רק לעורר על הרעיון כי חטא האדם לבדו הוא הסיבה אשר בעבורה יוכל הערוד לשלוט בו, ולהמיתו (ועיין מזה ביאורי למעלה בראשית ק"ט ע"ב). ואולם המאמרים אשר יראה מהם שנתגלו אלו הענינים לחכמים ירצו מהם שלקחה אזנם שמץ מהם או יתבאר בשאר ענינים כאשר יראה הרואה. אמנם מה שנאמר אותו על הפנים השניים הוא שנקבל המאמרים ההם כפי מה שיובן מהם ונשתדל לבאר אלו המאמרים הנזכרים לפי דרכם:

כי להיות רבוי בני ישראל והפרות זרעם סבה ראשונה אליו אל גלותם ועוצם שעבודם כמו שהודה בפי' הן עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו הקדים להורות ענין רבויים בזמן קצר מספר רב ואמר כי שמות השבטים בני ישראל הם אלו הי"ב שזכר לבד. וכבר ירדו למצרים מהם ע' נפש בזמן מעט. ומזה יתחייב שאחר שימות יוסף וכל אחיו כל הדור ההוא לפי הערך יהיו באופן שיאמר עליהם ובני ישראל פרו וישרצו וירבו וכו' ובזה הותר ספק: (א) וזאת היתה נסבה כי כשקם מלך חדש על מצרים אמר אל עמו הן עם בני ישראל רב ועצום ממנו מלת ממנו אינה חוזרת רק אל עצום. והכוונה שכבר היו פרים ורבים במספרם יותר מהמנהג הטבעי: (ב) וגם כי העם ההוא היה עצום וגבור בטבעו יותר מעם מצרים כי יתכן שהיו חלושי המזג בערך שאר העמים אשר בערך העם ההוא הנמשלים לאריות כי על כן בחרו לנהוג בחכמת הקסמים ולאחוז בכשפים להשלים ע"י התחבולה מה שחסר טבעם על דרך שנאמר (משלי ל׳:כ״ה) הנמלים עם לא עז וכו'. וכן נאמר (קהלת ז׳:י״ט) החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים וכו'. וכן נאמר עליהם בישעיה (ישעיהו י״ט:ג׳) ונבקה רוח מצרים בקרבו ועצתו אבלע ודרשו אל האלילים ואל האטים ואל האובות ואל הידעונים וכן עתה אמר הבה נתחכמה לו וכו'. נקח כלי אומנותינו בידנו. והוא להתחכם בתחבולות כנגדן פן ירבה עוד. ויראה שכל מחשבותיו הפחותות היו להחזיק בהם להיותם לו לעבדים לעולם בהם יעבודו הוא ועמו ויעשו בהם סחורה להיות משם מוצא העבדים לכל הארצות כמוצא הסוסים להיות להם לשם ולקנין וסוף דבריהם יוכיח באומרו (שמות י״ד:ה׳) מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו. ולזה אמר הן עם בני ישראל רבים מהמנהג וחזקים בטבעם ממנו ואין אנו בטוחים מהם שלא יתקוממו להם בהתחדש סבה מהסבות והיה כי תקראן לנו מלחמה באחד ממלכי האדמה. ונוסף גם הוא. ירצה טורח שמירת העם הזה על המלחמה שתהיה לנו על שונאנו ולתרתי לא יכילנא ובעוד שנלחם בנו השונא הוא יעלה מן הארץ מעבודתנו. ואיפשר כי מאמר ונלחם בנו יסוב ג"כ אל העם. והכוונה שמתוך כובד מלחמת השונאים יוכלו הם להתחזק בעצמם ויתקפו באדוניהם וישמטו מהם וילכו להם כעבד שתוקף באדוניו המחזיקו ונשמט ממנו בעל כרחו ואם זאת היתה כוונת רש"י ז"ל כבר נוצל ממה שהשיגו הרמב"ן ז"ל: (ג) וישימו עליו שרי מסים וכו'. זהו ההתחכמות שהתחכמו להם בהמציא' לתת עליהם עבודה שתכניעם לקנות אותם לעבדים וגם שהערים אשר המה בונים בעבודתם יהיו להם ערי מבצר בשני קצות הגבול למנוע האויבים מבוא עליהם. וכבר תתחזק נפשם ממגורותם בעמל ישראל וגם מאלו הערים הבצורות היו שומרים שלא יצא משם עבד בלי רשות: והאשר יענו אותו וגו'. יאמר שלא נמשכו כוונתם בהכנעתם כי אדרבא היו מתאמצים בעצמם לאמר עשר ידות לנו במלכות כמונו כמוהם ויותר מהמה אנו משתדלים להחזיק את בדקי ולזה ויקוצו מפני בני ישראל וחשבו מחשבה אחרת להכביד את עולם ולהעביד אותם בפרך. והוא מה שפי' באומרו וימררו את חייהם בעבודה קשה וכו'. והוא מה שסיים בו את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך: (ו) ועוד באו עליהם בעצה עמוקה להשלים חזקתו בהם והיא כשימעיט הזכרים והשאיר הנקבות לתתם לעבדיהם להוליד מהם עבדים ילידי בית לעבוד עבודתם והותר לעשות מהם סחורה כמו שאמרנו ובחר בזה ע"ד תפסת מעט תפסת אלא שסכל השם עצתו במה שצוה כן למילדות העבריות אשר יראו אלהים: ויאמר בילדכן וכו'. כתב רש"י ז"ל כי בילדכן הוא כמו בהולידכן אלא שזה לשון קל וזה לשון כבד, ואני אומר כי בהולידכן הוא לשון מוסב אל היולדת ומשמעו שהיא יולדת על ידן אמנם בילדכן הוא מוסב אל הילוד. ומשמעו שהוא נולד על ידן והראשון הוא יוצא לג' פעולים והשני לשנים. ולזה אמר בילדכן הילוד אשר הוא נזכר בכח המלה וראיתן על האבנים אם בן הוא והמתן אותו ולא ראה לצוות שיעשו בפרהסיא כדי שלא ימנעו העם מהוליד וגם בנות לא יהיו להם ואין זאת כונתו: (ה) ותיראן המילדות וכו' הירא את דבר ה' גם הוא נזהר מאד מעבור מצות פי המלך כמ"ש החכם (משלי כ״ד:כ״א) ירא את ה' בני ומלך. ובמקום אחר (קהלת ח׳:ב׳) אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת האלדים. ירצה שאפי' בדברים שמושבע ועומד עליהם מפאת האלדים נתן רשות לשמור מצות המלך באופן מה וראיה גדולה מאמר שמואל (ש"א ט"ז) ואיך אלך ושמע שאול והרגני ותשובת הש"י אליו עגלת בקר תקח בידך וכו' ולזה אמר בכאן כי לפי שיראו המילדות את האלהים לא רצו לחטוא במצות המלך שצוה אותן בילדכן את העבריות וראיתן וכו' והתחכמו בדבר ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים בענין ההתילדות וחדלו מהתעסק בו כדי שלא תחול עליהן מצותו אבל התעסקו בהחיות הילדים בהאכילם וכל צרכי חיותן, ולפי שלא ידע פרעה נקיון כפיהם נאמר ויקרא מלך מצרים למילדות ויאמר אליהן מדוע עשיתן הדבר הזה רצונו עסק ההתילדות ותחיין את הילדים ולא המיתן אותם כאשר צויתי אתכם: (ה) ותאמרנה המילדות אל פרעה וכו'. כי לא כנשים המצריות וכו' אין דרך העבריות לקרות המילדות להולידן כי בטרם תבא אליהם המילדת כבר ילדו להם ואין מביאין המילדת רק לרחוץ הילוד ולחתלו ולספק מזונו ואין לנו שום מקום לראות זה על האבנים רק אם יקרה בשום אחת מהנה שתקרא אותנו ללדת כי אז לא נמרה דבריך: וייטב אלדים למילדות וירב העם וכו'. ירצה שהטיב ה' דבריהם אל פרעה וקבל תשובתן וחדל מדבר אותן מטוב עד רע עם שלא נעשתה עצתו. וירב העם ויעצמו מאד הפך שני העניינים שכוונו. ובמדרש (ש"ר פ' א') שאפילו הרגילים למות בשעת הלידה או להיות סומין או חגרים לא היו כן בכל הזמן ההוא לתפלתן של צדקניות כדי שלא יאמרו שבדבר המלך עשו: (ה) ויהי כי יראו המילדות את האלדים ויעש להם בתים. אז"ל (שם) כי על בתי כהונה ומלכות ידבר. ורד"ק ז"ל בפסוק (תהילים ס״ח:ז׳) אלדים מושיב יחידים אמר כי ויעש להם בתים הוא ע"ד ויסתירם ה' בירמיהו (ירמי' ל"ו) והנכון כי כאשר יראו המילדות את האלדים ולא נמצא עליהם עלה ושחיתה להענישם כמו שאמרנו מה עשה תקן וייחד להם בתים ידועים שם תשבנה ולא תצאן להוליד את העבריות או להחיות הילודים בלי שירגישו בם המצרים: (ו) ויצו לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכהו. והכונה שכל איש שירא' המילדת נכנסת בבית העברי שיקחו את הילוד ההוא הנמצא שם איך שימצא וישליכוהו אל היאור רק הבנות תשארנה לסבה שאמרנו. ומה נכבד טעם כל הבן הילוד בלי פי' והנה ראה לגלות דעתו אל בני עמו לעשות כן מרוב חפצו שימעטו וישוחו. אמנם לא יצא כרוז בפומבי כדי שלא ימנעו מהוליד הבנות: (ז) וילך איש מבית לוי וכו' הרמב"ן ז"ל כתב כי מפני זריזו לקחת אשה כננד גזירת פרעה אמר כן. אמנם לפי פשוטו שכתב שעל ליקוחין הראשונים מדבר הקושיא במקומה עומדת. ולדעתי כי מפני שהמנהג באנשים כשיקחו אשה ממשפחתם שיבחרו מהנה האשה השוה לאיש במעלות המשפחה או למטה ממנו כגון בת אחי אביו או בת אחיו וירחיקו להפך הסדר להיות היא למעלה והוא למטה והדת תוכיח ומפני שזה שנה את דרכם וקפץ לקחת אשה למעלה ממנו אמר כי הלך איש מבית לוי כלו' בן בנו לפחות ויקח את בת לוי דודתו. ולזה האיש קרה מה שיספר והולך. ואולם לא זכר מי האיש הלזה ההולך לומר שעדיין לא היה עמרם נכר ונודע בשררה וכבוד יותר מבני שבטו כמו שהיה אחר שגדלו בניו ויתנבאו במחנה העברים. ושלזה נמשך מה שיספר אחרי כן מהיות אשתו קרואה להניק את הבן על דבר בת פרעה ולא הכירו אותה רק כאשה מנקת מן העבריות: (ח) ותהר האשה ותלד בן ותרא אותו כי טוב כו' זאת אומרת שילדתו למקוטעי' ולפי שרוב הנולדים כן הם נופלים מבני תשעה שקדמו והאמות מתיאשות מהם בתחלה. אמר שראתה אותו טוב ויפה בהשלמת יצירתו וגמר שערו וצפרניו ותקון איבריו ולא נתיאשה ממנו אבל נתנה לבה על הצלתו והוא טעם מאמר כי טוב בששת ימי היצירה רצוני שיאמר על מה שיחשב לסבה מהסבות שאינו טוב ואחר נמצא שהוא טוב כמו שכתבנו שם שער ג' ותצפנהו ג' ירחים הוא הזמן שבין תחלת ז' לסוף ט' כי כל אותו זמן הערימ' להראות עצמה כמעוברת ולא יכלה עוד הצפינו אם מפני שהיו הלקוחין השניי' מפורסמים והיו השומרים עוינין לה. אם מפני שהילד הולך ומתחזק וקולו נשמע: (ט) ותקח לו תיבת גמא כו'. ראתה בחכמתה להחביאו במקום שמבקשים האורבים להשליכו שם ע"ד שנ' (ישעיהו מ״ב:כ״ב) ובבתי כלאים החבאו וכו'. אמנם האשה הזאת עמדה לה חכמתה ותשם בסוף על שפת היאור. ואולי כוונה ג"כ שאם נגזרה גזרה עליו תתקיים על זה האופן ואחר ינצל ולזה ותתצב אחותו מרחוק וכו'. שאינה מונעת עצמה מן הרחמים: ובמדרש (ש"ר שם) למה השליכו ביאור כדי שיהיו חושבים האצטרולוגין שכבר הושלך למים ואל יחפשו עוד אחריו. וגדולה מזו אמרו (שם) שמהיום ההוא נתבטלה הגזירה מפני שראו אצטגניני פרעה שכבר לקה מושיען במים. אמנם כבר כתבנו בספקות שרחוק הוא שיחושו לזה ולא ימחו בבת פרעה: (ט) ותרד בת פרעה וכו' ונערותיה הולכות וכו'. אמר כן להודיע שלא נמצא עמה מי שימחה בידה מעשות זאת כי לא נשאר עמה רק השפחה המיוחדת לשירותה אשר אין לה רשות לפני גבירתה מטוב ועד רע. ולזה כשפתחה וראתה את הילד בוכה ותחמול עליו נגשה אחותו אל בת פרעה לדבר עליה אשר בלבבה ואין מכלים ואמרה מן העבריות כי מפני גזירת המלך להשליך בניהם אל היאור ימצאו רובם שכולות ובטלות ולזה תמהר להביא מהם יותר מזולתם: (ד) ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה וכו'. ישתבח אל דעות ה' לו נתכנו עלילות להשיב נקם לצריו. ובחרדת רשע זה הכין לו כלי מות ע"י בתו אשר אהבתו להביא אל ביתו לגדל ולרומם מהרסו ומחריבו יתעלה הדרו ותנשא מלכותו: (י) ויהי בימים ההם ויגדל משה וגו'. וירא איש מצרי מכה וכו'. כלומר שראה המצרי שהיה מכה תמיד איש עברי מאחיו וכו'. לא שעכשו היה מכה אותו. וכבר אז"ל (שם) סבת זה ויפן כה וכה וירא כי אין איש כלל ויך את המצרי וכו'. ולזה תמה אחרי כן ואמר אכן נודע הדבר, וחז"ל אמרו (שם) נסתכל שאין עתיד לצאת ממנו בן הגון אם מפני שהם סוברים שהרגו בפני המוכה או שהרגו בשם המפורש או שהי' לו לומר ויפן כה וכה ולא ראה איש. אמנם לפי הפשט יראה שבמקומות שפנה לא היה איש אבל היה איש במקום שלא פנה ועכ"פ זאת היתה המעלה הראשונה מהג' אשר זכרנו בדברים אשר בשער: ויצא ביום השני וכו'. הרי זו המעלה השנית שנוססה בו רוח צדקה ומשפט לשפוט בין איש ובין אחיו. ולזה ויאמר לרשע למה תכה רעך מי שמך לאיש שר וכו'. למה שאמרו בתחלת ספר המדות שהנער אינו תלמיד הגון למדינית אמר מי שמך לאיש. ועל מה שנהג בהריגת המצרי כשר וגדול במאן דצבי מחי ומאן דצבי קטיל אמר שר. ועל הראותו עצמו כשופט מוכיח ומוסר אמר ושופט. (יא) הלהרגני אתה אומר כו' לפי שלא נתן להרוג הרודף רק בעת רדפו להציל הנרדף ממנו ואפי' כנפשו. אמנם אחר שהכהו כבר נמסר הדבר לב"ד ואין רשות לשום אדם ליגע בו לזה דקדק הרשע מאמרו של משה באומרו למה תכה בלשון עתיד כי יאמר זה לבא עליו להרגו קודם שיכה רעהו ויהרגהו מה שלא יכול לעשות כן אם היה שכבר הכהו ולזה אמר האתה אומר דברים אלו להרגני מטעמ' כאשר הרגת את המצרי ויירא משה כו'. אכן נודע הדבר דרך המדרש (שם) ידועה בענין הגלות: ולפי דרכנו אין צורך שכבר חשב שלא נודע בשום פנים. ומדרש אחר (שם) א"ל והלא אתה בן עמרם ומי שמך לאיש שר ושופט עלינו אני אלך ואלשין כו'. וע"ז ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר הרי שסבבו פני דבריו אל היותו בן עמרם לא אל הריגת המצרי והוא נכון מהטעם שאמרנו: (יב) ויברח משה וכו' וישב בארץ מדין ימים רבים ויהי היום נזדמן לו לישב אצל הבאר. ולכהן מדין שבע בנות ותבאן ותדלנה וכו'. כי מן הבא' ההוא ישקו העדרים. ואחשוב כי הנערות האלו מפני צניעותם היו מקדימות וממלאות את הרהטים כלן ומשקות את צאן אביהן בבת אחת לפי שאם לא ימלאו רק שוקת אחד והרועים ימלאו את השקתות כלם וישקו איש שלו ימצאו שם ביניהם זמן עד אשר ישקו כל העדרי' ואין דרך ארץ לבתולות הצנועות להיות אצלם כל כך וכ"ש שיבאו יחד להשקות. והנה מצד רבויין יוכלו להזדרז לעשות כן. אמנם הרועים דנו אותם לכף חובה וחשבו כי מגאוה וגודל לבב להיותן בנות הכהן היו עושות כן כאלו כל הארץ לפניהם לעשות הישר בעיניהן. ולזה קדמו אותו היום ואחר שדלו הנערות כמנהגן ותמלאן את הרהטים להשקות את צאנם באו ויגרשום מאצל הרהטים והשקו את צאנם במים אשר דלו להן. ויקם משה ויושיען לפי שעה ולימים הבאים והוא במה שהטעים להם טעם מעשיהם וטעמו כי טוב הוא והמה קבלו התנצלותם הוא מ"ש איש מצרי הצילנו מיד הרועים וגם דלה דלה לנו. וזאת היתה המעלה השלישית כי יעמד לימין עשוק להושיע משופטי נפשו: ויאמר אל בנותיו ואיו וגו'. יתכן ששלחו אחריו והפצירו בו והביאוהו אל הבית לאכל לחם ויואל משה וגו': (יג) ותלד בן ויקרא שמו גרשום וגו'. לא קרא אותו אליעזר לאמר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה לפי שעדין הוא ברוח מחמת מלך מלאכי מות והוזקק להתהלך מגוי אל גוי. וגם שם לא היה בטוח ואיך יאמר ויצילני מחרב פרעה אך קרא אותו גרשום לרמוז שהוא מגורש מארצו ומעמו וזהו מה שפירשו באומרו כי אמר גר הייתי בארץ נכריה תאר עצם הגירוש וזה כי מי שדר חוץ לארץ מולדתו ברצון נפשו יקרא גר לא מגורש אבל מי שדר שם על כרחו או חוץ מרצונו הוא מגורש באמת וכמ"ש (שמואל א כ״ו:י״ט) כי גרשוני מהסתפח וגו'. ואמר הטעם שאני קורא אותו גרשום מלשון גירושין הוא מפני שאיני גר בארץ זרה ונכריה לי ולחפצי אלא שאיני רשאי לשוב ממנה. אמנם כשהובטח מזה קודם בואו למצרים שנאמר לו לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך אז קרא לו אל הבן הנולד לו אז אליעזר כי אלהי אבי בעזרי כו' (שמות י״ח:ד׳). וזה טעם (שם) ושם האחד כי הוא היה השם הראוי להיות ראשונה ומה נאה זה הפי' וכמה יועיל בפירוש וזה לך האות כי אנכי שלחתיך כמו שיבא שם בשער הבא בע"ה: (יד) ויהי בימים הרבים ההם כו'. הרמב"ן ז"ל דחק עצמו בפי' הפסוק בזה ואמר כי מפני שנמשך מהזמן כששים שנה מיום צאת משה מפני פרעה עד שהיו אליו הדבור מאת הש"י שישוב למצרים בשליחותו. והיה נראה מהספור שכל הדברים האלה היו נזכרים ונעשים תכופים בשעה אחת בא הכתוב לרמוז לנו הענין כאשר היה. ויהי בימים הרבים ההם שעמד משה בורח מפני פרעה ועמד במדין וימת בימים הרבים ההם בסופם מלך מצרים כו' כמו שכתוב בפירושיו: ואני לא ראיתי בזה צורך ולא קצת צורך כי זה נתבאר היטב בקרוב כשיאמר (שם ז') ומשה בן שמונים שנה ואהרן כו'. בדברם אל פרעה: והנה הרלב"ג ז"ל כתב גם כן שעל הימים הרבים שעברו מצאת משה ממצרים עד שהוליד גרשום אלא שהוסיף שבהם מת מלך מצרים וקם תחתיו מלך אחר שהכביד את העבודה עליהם מאד עד שנאנחו בני ישראל ממנה ותעל שועתם וגו'. כי לפי הנראה מהכתובים לא היה צרה גדולה בעת אשר נולד בו משה שהיו מחדשים עליהם גזירות תכופות וצרות זו לזו. והנה לפי דבריו חסר העקר שהיה לו להודיע שאם מת מלך רשע שקם תחתיו רשע הימנו: