שמות יח:יב מחשבת ישראל: עקידת יצחק ותורת העולה

א אומרו וזאת התורה אשר שם משה בקשר וא"ו העטף כי לא יראה שיאות כן עם מה שלמעלה ממנו ומה טעם שיחזור זכרון הכאת סיחון ועוג וירושת ארצם במקום הזה כי מה ענינם אצל אלה העדות והחקים והמשפטים אשר דבר משה וגומר: ב בטעם אומרו לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה וגומר. שאם כוון אל חוזק המופת אשר הוא בדבר המושג בחוש על המושג מפי הקבלה הנה כבר פתח פתח של קולא לדורות הבאים אשר היה להם בהכרח לסמוך על הקבלה בלבד. ועוד שהרי אז בשנת הארבעים כבר ספו תמו כל העם אשר יצאו ממצרים ולא היו לפניו מהם כי אם היו במתן תורה פחותים מבן עשרים שנה ושבעה שבועות וכל העם הילודים במדבר אחרי כן לא היו שם במתן תורה והם כלא היו לענין ההוא כיון שלא הגיעו לכלל אנשים ואם כוונתו לדבר בלשון עצמם ולומר שהתורה לא נתנה לאבותיהם בייחוד אלא שהכוונה הית' שתתפשט לכל הדורות הבאים כמו שאמר כי לא את אבותינו גאל הקב"ה בלבד כי אף אותנו גאל שנאמר ואותנו הוציא משם הנה אם כן לא דבר נכונה אצל האבות כי היה לו לומר לא את אבותינו בלבד כרת יי' וגומר: ג כאומרו פנים בפנים דבר יי' עמכם בהר וגו'. ומה הפרש בין זה המאמר למה שנאמר במשה אשר ידעו יי' פנים אל פנים ואחר שנאמר שדבר עמם בהר פנים אל פנים מה טעם אנכי עומד בין יי' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר יי': ד מה טעם כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר והלא מתחלה הועד בהם השמרו לכם עלות בהר ונוגע בקצהו ועוד מה טעם ולא עליתם בהר לאמר כי מלת לאמר נראית בטלה לגמרי וכל דברי המפרשים ז"ל דחוקים: ה מה טעם שמור במקום זכור גם אומרם ז"ל שנאמרו בדבור אחד (ר"ה כ"ז.) ויתר חלושי דברי הדבור הזה באומרו וזכרת כי עבד היית וגו'. וזולת זה. ואם שכבר נתבאר זה במקום אחר: ו מה טעם ספור ותקרבון אלי וגומר. ותאמרו הן הראנו יי' וגומר עד ויאמר יי' אלי הטיבו כל אשר דברו מאי נפקא לן מינה מאי דהוה הוה וכבר נתבאר ג"כ: ז למה אמר ואת תדבר אלינו בלשון נקבה והם לא אמרו רק דבר אתה עמנו ונשמעה לשון זכר גם אמר ושמענו ועשינו הפך אומרם נעשה ונשמע: ח מה טעם מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי והלא עבודה מאהבה יפה הימנה ובה הוא חפץ כמו שנאמר בכל מקום לאהבה את ה' וגומר. ועוד שהרכיב טעם המצות אחרי רכשי ליראה אותי ולשמור את מצותי שיראה שהן עצמן הם תכליתן ואחר כך אמר למען ייטב להם ולבניהם אחריהם: ט אומרו וזאת המצוה והחקים והמשפטים וגומר. למען תירא את ה' אלהיך והלא היראה אינה שכר העבודה כ"ש שנאמר למען תירא את יי' אלהיך לשמור את כל חקותיו וגומר. ויראה המאמר מבולבל מאד כל אלו נתבארו במקומות יזכרו אחרי כן: י אמרו כאשר דבר יי' אלהיך לך ארץ זבת חלב ודבש כי הוא מקרא קצר ולא תקנוהו המפרשים יפה. ואחר זכרון הספקות נבא אל הביאור:

בעניין קרבנות האבות ונח, (בראשית ח׳:כ׳), ויבן נח להשם ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור ויעל עולת במזבח וירח השם את ריח הניחוח וגו'. והנה זה הקרבן הוא הנזכר ראשון בתורה שנקרב במזבח כי בקרבני קין והבל לא נזכר מזבח גם לא נזכר בהן ריח ניחח גם לא הזכיר שם מה הקריבו, עד כאן שהזכיר שהקריב עולות, וכל זה מבאר לנו סוד הקרבן ושהוא מורה על הפסד עולם וחדושו, וזה כי קין והבל לא הבינו חדוש העולם והפסדו רק מגח קריאת שמם בלבד כמו שנתבאר בפרק שעבר, ולא הבינו ענין ההפסד על בריו. אמנם, נח שראה ענין המבול בעיניו שהוא דמות ההפסד אשר לעתיד הקריב עולות במזבח וידוע מדברינו הקודמין בענין קרבן העולה וסדר נתוחו איך היה מרמז על הפסד העולם הכללי ושוב הכל אל מזבח הידוע ולזה אמר כאן שנח הקריב עולות במזבח, וכבא נתבאר גם כן בטעמי הקרבן שזהו ענין הריח הניחח הנאמר אצל הקרבן שהוא הקרבת הכחות אל הזבח הידוע והוא הפסד העולם בכללו כמו שנתבאר כל זה בסדר המערכה. וזה כוונת מחלוקתן בירושלמי פרק קמא דמגילה ובראשית רבה פרשת נח, רבי אליעזר אמר שלמים הקריבו בני נח, רבי יוסי בר חנינא אמר עולות הקריבו בני נח. מתיב רבי אליעזר לרבי יוסי בר חנינא והכתיב והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, מאי עביד ליה רבי יוסי בר חנינא מן שמינהן, התיב רבי אליעזר לרבי יוסי והכתיב (שמות כ״ד:ה׳) וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וגו', מאי עביד ליה רבי יוסי בר חנינא, שלימין בגופן בלא הפשט ובלא נתוח. התיב רבי אליעזר לרבי יוסי בר חנינא והכתיב (שם יח) ויקח יתרו חותן משה עולות וזבחים לאלקים, מאי עביד ליה. רבי יוסי בר חנינא כמאן דאמר יתרו לאחר מתן תורה הוי. רבי אבא ורבי חייא בשם רבי יוחנן, ודאי מסייע לרבי יוסי בר חנינא עורי צפון ובואי תימן, עורי צפון זה העולה שנשחטה בצפון מהו עורי דבר שהיה ישן ונתעורר, ובואי תימן, אלו שלמים שהם נשחטים בדרום, מהו בואי, דבר שהיה של חדוש, מאי עביד ליה רבי אליעזר לכשיתעוררו הגלות שהן נתונות בצפון, ויבאו ויבנו בית המקדש שהוא בדרום. רבי אבא בריה דרב פפא רבי יושע דסכנין בשם רבי לוי, אף דין קרא מסייע לרבי יוסי בר חנינא, (ויקרא ו׳:ב׳) זאת תורת העולה היא העולה שהיו בני נח מקריבין, כד הוה אתא לגבי שלמים אמר, זאת תורת השלמים אשר הקריב לא כתיב אלא יקריב מכאן ולהבא עד כאן לשונו. וכן הוא פרק בתרא דזבחים הנה כוונו במחלוקתן שאמר שלא הקריבו רק עולות וחד אמר אף שלמים ומסקנתן שעולות לבד הקריבו, להעיר לנו כוונץ הענין כי אמר עולות הקריבו מכח שעל ידי המבול עמדו על הפסד הככלי כאשר נתבאר ולזה הקריב נח עולות במזבח, ונמשכו בניו אחריו להקריב עולות.

הנה ענה כסיל באולתו לפי דרכו, לפי מה שאמר לו פרעה לכו וזבחו להשם אלקיכם בארץ כי הוא לר הבין כוונתו שאמר תמיד דרך שלשת ימים נלך במדבר, ובודאי לא היה דבר רק שדקדק תמיד במספר זה, ואף אם נפרש אותו כפשוטו, שהיה דרך שלשת ימים ממקום שהיו ישראל עד המדבר, מכל מקום לא הוצרך לכפול תמיד מספר זה, אלא הוה ליה למימר נלך למדבר ולזבוח, אלא נראה שכוון תמיד במספר זה להורות לפרעה יכולת והשגחת השם יתעלה בעולם, שהיה פרעה כופר בו, ולזה אמר לו דרך שלשת ימים נלך, כי ידוע כי ששה ימים עשה השם שמים וארץ, ויומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה והם ימי העולם, ויציאת מצרים היה באלף השלישי, כמו שכתבתי כל זה בארוכה בענין פרה אדומה שהיו מזין בה שלישי ושביעי כנתבאר שם. ולכן אמר משה דרך שלשת ימים נלך לפנינו או לאחרינו להתבונן בהם, ואז היה או יהיה העולם חרב במדבר, ואם כן נגלה חדוש העולם והפסדו, אשר על ידי כן יכולת השם יתעלה וממשלתו בארץ, ועל ידי כן יתחייב לנו לעבדו ולך לשלחנו כדי למלאות רצונו, ופרעה היה כופר בזה ואמר לכו עבדו לאלקיכם בארץ, ורוצה לומר כי עוד כל ימי הארץ ורוצה לומר שלא מאמין שום ממשות בענין דרך שלשת ימים, ולכן הוצרך משה לומר לו בפירוש הן נזבח תועבת מצרים וגו', להורה מדע כי ענין הזביחה הוא תועבת מצרים, מאחר שהם נמשכים אחר הקדמות והזובח הבעל חי מודה בהפסד וחדוש, ושהענין חדוש הוא מקובל בידיהם מאבותיהם אברהם יצחק ויעקב, ועל כן ישלחם מארצו מאחר שהם זובחים תועבת מצרים, וכן מה שאמר לו משה אחר כך גם אתה תתן בידינו זבחים עולות וגו', וגם מקנינו ולך עמנו וגו', והוא על פי דרכו של פרעה שהיה כופר בהשם, והיה מחזיק באמונתו שהוא הקדמות, ולכן אמר רק צאנכם יוצג גם טפכם ילך, כי היה חפץ יותר בבהמתם של ישראל מבישראל עצמו, כי היו עובדים הבהמות והוא אמונת הצאבאה הנמשך אחר הקדמות כמו שכתבתי לעיל כמה פעמים ולזה אמר לו משה גם אתה תתן בידינו עולות וזבחים, כי אתה תודה לנו לעתיד לזבוח צאנך ובקרך לעולות וזבחים, וכן היה לבסוף שאמר השם הצדיק אבל באמת לא אמר לו משה בשם הקדוש ברוך הוא תחלה שרצונם להקריב קרבן במדבר, כי דברי השם לא ישוב ריקם, ואף כי נצטרך להודות שכוונתו היתה בזביחת קרבן ממש מכל מקום אפשר שכיון על הקרבנות שהקריבו בעת מתן תורה שהקריבו עולה וזבח, אבל לא קודם לכן מטעם שיתבאר, וכן במלחמות עמלק נאמר (שם יז) ויבן משה מזבח ויקרא שמו השם נסי, לא אמר שהקריב עליו קרבן אלא שבנה מזבח כדרך האבות שבנו מזבחות בלא קרבן, וכמו שעשו בני גד ובני ראובן שבנו מזבח לא לעולה ולא לזבח, רק להורות שיש להם חלק בהשם, ושהם היו מכלל ישראל המודים בבנין המזבח, וכמו שמוזכר מענינו סוף ספר יהושע, ושהם זרע האבות שבנו מזבחות והנה הטעם שלא הקריבו הקרבן עד שעת מתן תורה, כי נשכח מהן סוד הקרבנות באורך גלות מצרים, וכמעט שחזרו לדעת מצרים וכמו שנאמר עליהם איש גלולי עיניו השליכו, ונאמר גם כן עליהם ואת ערום ועריה, ערום מן הדעת ועריה מן המעשים,ולזה לא הקריבו קרבן לעולה וזבח עד שעת מתן תורה, לולי קרבן פסח אשר כבר נתבאר ענינו, גם יתרו שאמר (שמות י״ח:י״ב) עתה ידעתי כי גדול השם וגו', נאמר ויקח עולה וזבחים לאלקים ויבא אהרן וזקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלקים, איכא למאן דאמר יתרו אחר מתן תורה הוי, כמו שכתבתי לעיל, ואף למאן דאמר קודם מתן תורה הוי, לא נאמר שהקריב עולה או זבח רק שלקחן לאלקים כמו שנאמר ביצחק (בראשית כ״ב:ב׳) קח נא את בנך יחידך והעלהו לעולה, שהיתה הקיחה וההעלה במקום עולה, ולזה נאמר ויקח לאלקים, ואלו הקריבו ה"ל לומר להשם, כי זובח לאלהים יחרם בלתי להשם לבדו, ודברי הרמב"ן שכתב שיתרו לא היה מכיר כי אם שם אלקים אינו מספיק שהאי כבר נאמר כי גדול השם מכל אלהים, וענין אסור בזה הוא מבואר הסבה והטעם, על ידי הדברים שנתבארו בטעם הקרבנות, כי הזביחה אסורה בלתי להשם, מאחר שהוא מורה על הפסד כל הדברים, אי אפשר כי אם להשם, כי אז יהיה השם אחד ושמו אחד ונשגב שמו לבדו, ויסלקו כל תוארי הפעולות אשר על ידן נקרא אלהים ושאר הכינויין ולכן אי אפשר לזבוח כי אם להשם, ובדרך אחר מפסיד הכוונה ומפגל הקרבן, כמו שנתבאר חלק זה פרק שלישי.