שמות יח:יג מחשבת ישראל: עקידת יצחק, דרוש ודרשות מהר''ל

ועתה לפי שתורתינו האלהית הוא הנמוס הישר הכולל השלשה עמודים שאמרו במשנה (אבות פ"א) שהעולם עומד עליהם הדין והאמת והשלום על צד היותר שלם שאיפשר והיה החלק הנקרא אמת הוא החלק השכלי העיוני אשר עליו יפול גזרת האמת והשקר והשבוש והבלבול בהם ובפרט בעיונים האלהיים מבוא לידי קלות ועזות כלפי מעלה. אמנם קבלת האמת בהם על הדרך התוריי והנבואיי הוא מה שישלים האדם בעצמו להיותו שלם וצנוע ועניו ואהוב למעלה ולמטה אשר לתועלת זה היה המעמד הנבחר והקדוש אשר בו נאמר בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו וגו' וכמ"ש ותשלך אמת ארצה כאחת הכוונ' שפירשנו. כי משם ואילך למדו כל יושבי ארץ כי משה אמת ותורתו אמת וכל דבריו אמת וכבר ביארנו כי הוא הלימוד הראוי לאחרו לשאר הענינים מההנהגות לזה היה מחכמת הסדור האלהי כי בזאת הפרשה המעילה אשר בא בה הספור מן המעמד ההוא העצום והנפלא יקדמו בה שני ספורים אחרים רצופים שיוכללו בהם שני עמודי התוך הנשארים שהם השלום והדין כמו שראוי להקדימם עד שתכלול זאת הפרשה כפי החלוק אשר בידנו כל ג' העמודים על דרך הקיצור והכללות. והכוונה בשלום היא מדת החסד שאמרנו למעלה שראוי לאדם להתנהג בה בשלום ביתו ואשתו ובניו וקרוביו בהנהגת הבית. והנה באמת הספור הראשון מבוא יתרו עם צפורה אשת משה ובניה אחר שלוחיה אל המדבר אשר הוא חונה שם והדברים אשר ביניהם וכל הכבוד אשר עשו לו עם היותו החלק הנקל שבפרשה למדנו ממנו מדות ותכונות נכבדות להמשיך חברת החשובים ואהבת שלום בין אב לבתו בין איש לאשתו ומיודעיו ומרעהו כקטן כגדול כמו שיבא. אמנם חלק הדין הוא הספור השני המתחיל ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם אשר בו נתן הסדר בדבר המשפט אשר הוא הכרחי לשתוף המדיני הכולל בלי ספק ויכלול ברירת הדיינים וסדר ישיבתם וקימתם על פי עצת יתרו המפורסמות: ואולם מעלת עצתו וטוב טעמו וכח טענותיו אשר בהם תפס על משה בהנהגתו אותם עד הנה יתבאר כשנבא על פי הספור וכוונתו בו ולדעתי אז יודע כי ראויה היתה העצה לחבבה ולהחשיבה ליתר בשבילה פרשה אחת בתורה ולקבל אותה לעבודה רצויה יותר מהזבחים שהקריב שם שנאמר ויקח יתרו עולה וזבחים לאלהים ועל דרך שאמר החכם (משלי כ') עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. ועל הכל יתבאר יפה המאמר שזכרנו ראשונה בעזרת האל. אמנם קודם שנבוא אל הביאור נזכור הספקות הנופלים בשני אלה הספורים הכוללים השלום והדין:

אבל יתרו, אשר שמו נאה לו והוא נאה לשמו, כאשר זכרנו שיעור מספיק, העלה בדעתו כיון שלא יוכל משה לעמוד בזה שיהא דן כל היום מבקר עד ערב, ראוי להוסיף דיינים, ולהתלבש במדת יוצרו. אשר ראינו כי הוא יתברך בשעה שעלה לפניו במחשבה לברוא* את עולמו במדת הדין, וראה שאין העולם יכול להתקיים בו, ויתר ושיתף מדת הרחמים עמו. וכבר שמענו גם ראינו ממאי דכתיב בענין (שמות יח, יג) "ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב", כי הדיין כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כידוע מאמרם ז"ל במסכת שבת* (י.), כתיב הכא "מן הבקר עד הערב", וכתיב התם (בראשית א, ה) "ויהי ערב ויהי בקר". ואמר יתרו כי גם כן בזה כאשר אי אפשר למשה לעמוד בשורת הדין, והראוי* היותו יושב בדין לבדו תמיד, יתכן לשתף המדה שאינה על פי דין גמור, דהיינו להוסיף דיינים. ודבר זה הוא יתר על עיקר הדין, ולכך נתייחסה עצה זאת ליתרו בהחלט. ואף על פי כן לא גזר יתרו רק שיעשה זה על ידי שיצוה לו הקב"ה בהסכמתו גם כן, כדכתיב (שמות יח, כג) "וצוך אלקים ויכלת עמוד". כי הוחלט במחשבתו שכן היא מדתו של הקב"ה, כמו שאמרנו.

ומעתה יתיישב ג"כ מה שיקשה על הדעת, משה שהיה אב לחכמים ואדון כל הנביאים איך יקבל עצה זו מיתרו על דבר הדיינים. אבל ראויה היתה עצה זו ליתרו ולא לזולתו, בכמו שהוא היה יתר על ישראל ככה היה מייתר הפרשה לייתר ולהוסיף דיינים. אשר בשכבר לא היה כי אם משה בלבדו שאליו מיוחס המשפט בעצם, אמנם יתרו שהיה יתור על ישראל הוא נתן עצה להוסיף ולייתר דיינים, וזהו שאמר שייתר פרשה אחת בתורה. ואם תשאלך דעתך מה עצה יש בהוספת דיינים דבר שהכל יודעין. אף היא תשיב אמריה לה, כי בודאי צריך עצה וטוב טעם כאשר משה דוקא היה ראוי לדון את ישראל מכל זולתו כנזכר, וכדכתיב (דברים ל״ג:כ״א) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, הרי כי אליו ראוי המשפט עד שלכך נקרא איש האלקים שהוא כנוי עצמיי לדיין דכתיב עד האלקים יבא דבר שניהם. והנה חשב בדמיונו שלא יאות אליו הוספת הדיינים מפני שדבר זה נחשב כאלו הוא יוצא מקו המשפט ומדתו, כי כל זה הוא בכלל (דברים ט״ז:י״ט-כ׳) צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה, אשר אין לצאת ממנו אף כחוט השערה ומי יחוש וידון יותר ממשה המיוחס לכך אין עוד מלבדו. אבל יתרו אשר שמו נאה לו והוא נאה לשמו כאשר זכרנו שיעור מספיק, העלה בדעתו כיון שלא יוכל משה לעמוד בזה שיהא דן כל היום מבקר עד ערב, ראוי להוסיף דיינים ולהתלבש במדת יוצרו, אשר ראינו כי הוא ית' בשעה שעלה לפניו במחשבה לברוא את עולמו במדת הדין וראה שאין העולם יכול להתקיים בו ויתר ושיתף מדת הרחמים עמו. וכבר שמענו גם ראינו ממאי דכתיב בענין (שמות י״ח:י״ג) ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב כי הדיין כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כידוע מאמרם ז"ל בשבת (דף י') כתיב הכא מן הבקר עד הערב וכתיב התם (בראשית א׳:ה׳) ויהי ערב ויהי בקר וכו'. ואמר יתרו כי ג"כ בזה כאשר אי אפשר למשה לעמוד בשורת הדין הראוי היותו יושב בדין לבדו תמיד, יתכן לשתף המדה שאינה ע"פ דין גמור דהיינו להוסיף דיינים ודבר זה הוא יתר על עיקר הדין, ולכך נתייחסה עצה זאת ליתרו בהחלט. ואע"פ כן לא גזר יתרו רק שיעשה זה ע"י שיצוה לו הקב"ה בהסכמתו ג"כ כדכתיב (שמות י״ח:כ״ג) וצוך אלקים ויכלת עמוד, כי הוחלט במחשבתו שכן היא מדתו של הקב"ה כמו שאמרנו. וכך אמרו בספרי למה נתעלם מעיני משה כדי לתלות זכות בזכאי, ר"ל כי בשביל שפרשה זאת שייכה ליתרו לכך נעלמה מעיני משה לתלות הזכות במי שראוי מיוחד אליו יתור ותוספת הזה, שאין למשה להכנס במה שראוי ליתרו בפרט ולא לזולתו: