שמות יט:ג מחשבת ישראל: דרוש, עקידת יצחק, דרשות אל עמי ולנבוכי התקופה

"בחודש השלישי וגו'" (שמות יט, א). ראוי לעורר הספיקות בפרשה זאת; א', למה לא כתיב כאן "בחודש השלישי באחד לחודש", כמו שכתוב (במדבר א, א) "במדבר סיני באחד לחודש". ב', הרי כתיב (שמות יט, א) "באו מדבר סיני", וחזר אחר כך לכתוב (שם פסוק ב) "ויסעו מרפידים ויחנו במדבר". ג', "ויחן שם ישראל" (שמות יט, ב) כתיב לשון יחיד, ולפני זה כתב (שם) "ויחנו", לשון רבים. ד', מה שכתוב (שמות יט, ג) "ומשה עלה אל האלקים", וטפי הוה ליה למכתב "ויעל משה", כדכתיב בכל מקום. ה', והלא לא צוה לו השם בכאן לעלות, ובכל מקום צוה לו לעלות. ו', "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" (שמות יט, ג), שפירש בו רש"י ז"ל (שם) לנשים בלשון רכה, ולאנשים בלשון קשה, פירש להם עונשין ודקדוקי מצות. מה נפשך; אם צריך לפרש עונשין לאנשים, דאם לא כן יאמרו אדעתא דלקבל עונשים גדולים לא אמרנו (שמות כד, ז) "נעשה ונשמע", אם כן נשים נמי, הרי הקשה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (ב"ק טו.), עדיין יאמרו הן על מנת כן לא קבלנו עלינו. ואם אין כאן בית מיחוש לטענה זאת, אם כן לאנשים למה הוצרך לפרש. ז', מה שבא הכתוב לכפול ולומר (שמות יט, ה) "ושמרתם את בריתי", שרצה לומר התורה, הרי כבר כתיב ברישא דקרא "אם שמוע תשמעו בקולי". ח', שכתב (שמות יט, ה) "והייתם לי סגולה", מה ענין לשון "סגולה" הנאמר כאן. ט', מהו מובן והוראת (שמות יט, ו) "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". י', איך יפול אומר[ם] (שמות יט, ח) "כל אשר דיבר ה' נעשה", הרי לא צוה להם דבר. יא', "ויגד משה את דברי העם אל ה'" (שמות יט, ט), מה מדבריהם הגיד לו. ורש"י (שם) פירש "רצוננו לראות את מלכנו", הרי גם הקב"ה אמר שיבא אל משה בעב הענן בעבור ישמע העם בדברו עמו. יב', "ויהי ביום השלישי ויהי קולות וברקים וענן כבד" (שמות יט, טז), קולות וברקים וענן כבד למה היו. יג', "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד" (שמות יט, יט), ופירש רש"י (שם פסוק יג) דשופר של אילו של יצחק היה, מה ענין אילו של יצחק לכאן. יד', בכאן כתיב (שמות יט, טז) "ויהי קלת" חסר, וכן במקרא הזה כתיב עוד "וקל שופר" גם כן חסר, ואחר כך כתיב (שמות כ, טו) "וכל העם רואים את הקולת וגו' ואת קול השופר", שניהם מלאים. ועוד, כי בפרשת ואתחנן (דברים ה, יט) כתיב "קול גדול ולא יסף", בלשון "קול" אחד, ולא כתיב "קולות", ואלו בכאן בב' המקומות כתיב "קולות" לשון רבים.

וכל זה מה שכוונוהו חכמים ז"ל במאמר ההוא שזכרנו תחלה מאי דכתיב כל אמרת אלוה צרופה אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבדקו בדבר קטון וכו'. כי הם פירשו מלת אמרת אלוה מלשון (דברים כ"ו) את ה' האמרת וה' האמירך כלומר מעלת אלוה ויאמרו שאין הק"בה נותן גדולת מעלה ושררה לענין פרנסות הדור בדרך ההנהגה הנבואיית עד שבדקו איך הוא אצל הדבר הקטון והוא קדימת המעלות שזכרו במאמר שביארנו והיותו בקי בכל מה שימשך לכל אחת מהן. אם מהמדות הנאותות התלויות בגבורה ובעושר, ואם מענין החכמות הטבעיות אשר הם דבר קטון בערך הדברים האלהיים. וכמו שאמרו (סוכה כ"ח.) דבר גדול מעשה מרכבה ובלי ספק דבר קטון הוא בערכו מעשה בראשית. וכ"ש אם הוא חכמת הטבע כמו שחשבו קצת (הרמב"ם ה' יסה"ת פ"ה) כי בהשתדלם עצמן בהם יכירו וידעו בין קודש לחול. והרי לנו שני גדולי עולם שבדקן במלאכת הרעיה ומצאן נאמנים והביאן לגדולה. ומהידוע כי המלאכה ההיא תכלול שני הענינים יחד אם מה שיצטרך להשגיח בעניני הצאן ולפקח ברוב החריצות בכל חלקי צרכיהם והנהגתם כפי הראוי לכל אחד מהם הקטנים עם הגדולים החזקים עם החלשים כי הוא דבר מתיחס מאד אל פקוח הנהגת העם וההשגח' בכל צרכיהם ומדיניותם כמ"ש הנביא (ישעיהו מ׳:י״א) כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל וגם מה שתקיף זאת המלאכה מסודות המציאות וטבע היצירה שיעור רב כמו שנודע מספורי יעקב אביר הרועים אשר זה מה שיועיל להכיר כל מה שיוצא מההקש הטבעי מעט או הרבה. וכמ"ש (בראשית ל״א:י׳) ואשא עיני וארא והנה העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים כי ראיתי את כל אשר וגו' שכבר ראה והכיר ברוח הקדש שעליו שלא הספיק' תחבולת המקלות כפי טבעה לכמו זה השיעור מההצלחה ואופן מגעתה עד שיראה שהושגה מפאת ההשגחה העליונה אשר למעלה מהטבע. וזה דבר שיאות מאד לגדולים המנהיגים האומה הקדושה הזאת אשר כל ענינה בזה האופן. ולזה מה שאמר בדוד (תהילים ע״ח:ע״א) מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו. להראות על ההעתק המחוייב ממלאכה אל מלאכה יקרה ושלמה ממנה לא אל חלוף כבוד המעלה לבד: וכן במשה נאמר ומשה היה רועה את צאן יתרו חתנו וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלהים חרב'. וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וגו' יורה שכבר עלה ממעלת הרעיה אל שנהג את הכחות החיוניות אחר הדבריות עד עלותו הר האלהים. ומשם וירא אליו ה' והוא דומה למה שנאמר (שמות י"ט) ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה' מן ההר וגו' שקדמה עליה אל הקריאה וכמו שיתבאר שם בע"ה ובפירוש הסיפור יתבאר עוד על נכון:

והוא מה שכונוהו חז"ל במאמר ההוא (חזית שיר ב') שזכרנו ראשונה הביאני אל בית היין ר' מאיר אומר אמרה כנסת ישראל השליט בי יצר הרע עד שאמרתי אלה אלהיך ישראל כהאי חמרא כדעייל ביה באיניש הוא מערבב ליה. הנה רבי מאיר ייחס אל בית היין בלבול הדעת מערבוב השכל בעיונים האלהיים דוגמת מה שאז"ל (ויקרא רבות פ' י"ב) שתויי יין נכנסו כמו שכתבנו בשער הקודם ושהשכרות ההוא המשובש הביא להם לאהוב עבודת צורה אחת מדגלו שנאמר (יחזקאל א') ופני שור מהשמאל לארבעתן וכבר דרשו זה (ש"ר פ' ג') בפסוק ראה ראיתי (שמות ג') והנה הוא בפרשת העגל (שער נ"ג) וטעמו שהית' מתנצלת כנסת ישראל על החטא ההוא מדוע יצרה ע"ד שנאמר (בראשית ג') האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל או הנחש השיאני וגומר (שם) אמנם לפי שחטא עצמו הס כי לא להזכירו אף כי ההתנצלות ממנו יהיה לו לחטא שני כמ"ש שם (שער ט') ואמר ליה ר' יהודה דייך ר' מאיר אין דורשין שיר השירים לגנאי שלא נתן שה"ש לזכור עון רק לשבחן של ישראל אלא מאי הביאני אל בית היין הביאני הב"ה למרתף גדולה של יין זה סיני ונתן לי דגלי תורה ומצות וקבלתים באהבה. הנה הוא ייחס אל בית היין מה שאמרה התור' (משלי ט') לכו לחמו בלחמו ושתו ביין מסכתי ובספר ההוא עצמו (שיר א') כי טובים דודיך מיין (שם) נזכירה דודיך מיין (שם ז') וחכך כיין הטוב (שם ה') שתיתי ייני עם חלבי כי כמו שהיין הבלתי משוער מביא לידי נזקים גדולים הזכירם החכם בסוף משלי ועליהם הוסיפו חז"ל בפרשת יין ושכר אל תשת כדאיתא במדרשות (ויקרא רבות פ' י"ב). כן המזוג והמשוער ממנו אין צריך לומר שלא יזיק לאדם אבל מועיל מאד לחזק ההזנה ולהטיב העיכול ולשמח הלב ולהצהיל הפנים כמו שכתבו הרופאים. והכתוב אמר ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ולחם וגומר (תלים ק"ד). ירצה עם שהלחם הוא עקר מזון האדם ומסעד לבבו הנה היין ירבו תועלותיו אלו והיותר משובח שבו שיפקח הלב ויחדד השכל כמו שאמרו חמרא וריחני פקחין (הוריות י"ג:). ולזה נמשלה החכמה הטהור' אל היין כפי החכמה. אמנם אמר מרתף גדולה של יין זה סיני לרמוז אל תועלת הכללות. שאמרנו כי כמו שהיין הנמכר בחנות אשר במרתף הוא כולל לכל יבא כי לכל נתנה רשות על פי כרוז שיבאו שמה לקנות ולשתות ואין שום מוחה בידם כך היה מעמד הר סיני מקום שהכריז בו הש"י לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי והיה מקום נכרז נכר נבחר שהכל נכנסין ומקבלין תועלת השתייה במה שנתנו שם דגלי תורה ומצות שכוונתם לתקן טבעם ומזגם בכלל להעתיקם מפחיתות החומר ורוע הטבע אשר בו הוטבע יצר לב האדם מתחלת יצירתו עד שיהיו הבנים למודי יי' וגדלים על שלחנו כאחד מבני האלהים אשר מטעם זה אין להם עוד ההתנצלות ההוא שאמר רבי מאיר השליט בי יצר הרע וכמו שאמרו (יבמות ק"ג:) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן מהם. ומטעם זאת התקנה הכללית צדקו מאד דברי חז"ל במה שהתחילו בפרק חלק. כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ישעי' ס') ועמך כלם צדיקים וכו'. וראשונה יש לדקדק על כוונת התנא בזה. וזה שאם כיוון לומר שכל איש ישראל אחד חכם ואחד רשע ואחד שאינו יודע כלם כאחד יש להם חלק לעולם הבא הנה הוא באמת עול גמור אם בבחינת אישיהם זה עם זה ואם בבחינתם עם שאר האומות וכי משוא פנים יש בדבר כי להיות זרע ישראל עבדו יזכו כלם לחיי העולם הבא והיה כצדיק כרשע חלילה לו. ואם כיון לומר שכל אשר בשם ישראל יכנה הוא מובטח שיהיה צדיק ומזה חוייב שיהי' לו חלק לעולם הבא הנה זה אי אפשר כי הנה המציאות יכחיש זה מהמצא ביניהם אפיקורוסים אם מהגדולים אם מהבינונים ומההדיוטים. והם ז"ל סתרו שתי אלו הכוונות כאשר מנו שם (במשנת חלק) ואלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו'. וכלם מפני ישראל המה. אמנם הכוונה האמיתית לו והחדוש שחדש במאמרו הוא שאינו נקרא ישראל באמת כי אם אשר הוא צדיק כי ישראל וצדיק מתהפכים במשא כי כל ישראל לפי ההנהגה שחוייב להתנהג בה על פי התורה כמו שאמרנו חוייב להיות צדיק ואם כן כל צדיק על דרך האמת הוא ישראל ומזה יתהפכו גם כן בן ישראל ובן העולם הבא כי כל בר ישראל הוא בן העולם הבא וכל מי שהוא בן העולם הבא הוא בר ישראל כענין הסגלה שכל אדם שוחק וכל שוחק אדם והוא מאמר (שמות י"ט) והייתם לי סגלה מכל העמים ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כי ענין הסגולה הדבקה בעם ישראל אשר זכר אותו בשם זה באומרו (שם) כה תאמר אל בית יעקב ותגד אל בני ישראל הוא שיהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש וזאת היא באמת נחלת עבדי י"י וצדקתם לעולם הבא בלי ספק. אמנם האנשים אשר לא יאבו שמוע אל דברי התורה והמצות ולא יתנהגו בה לקבל תועלותיה בתקון טבעם ודעותיהם אינו ישראל רק במאמר לבד ואין דקדוק בשמות והנה באומרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ישראל אשר הוא ישראל גדל על ההישרות ההנה כי כמוהו עושה מעש' ישראל ולזה אמר הנביא ועמך כלם צדיקים שהעם היושב בתוך הכנסיה הזאת מתנאם להיות כלם צדיקים דכתיב (צפניה ג') שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב וגומר כי כלם נשתתפו בחנוכם על התור' האלהית ובמעשה מצותיה וכל מנהגיה ואף על פי שלא ישתתפו בדברי עיוניה וחכמותיה לתת טעם לדבריה ולרדת אל סודותיה כי זה לא נתן אלא למיוחדים שבהם. וכמו שביאר זה הענין משה רבינו באומרו (דברים ל"נ) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב ^*וזה כי הוא וכו' ר"ל כי החכמים השלימים באומתנו הישראלית מבינים חכמת התורה בכל פרטי חלקיה, והיא מאירה שכלם לאור באור החיים ותורה להם את הדרך אשר ילכו בה לטוב להם כל הימים, כמא"הכ "ותורה אור" אפס זולתם מקהל ישראל, ר"ל המון העם אשר בעבור קוצר שכלם ותבונתם ומיעוט לימודם לא יבינו עניני התורה על נכון, הם שומרים ומיקרים אותה רק בעבור שהיא מורשה למו מאבותיהם, כאיש אשר יאהב נחלת אבותיו ותהי לו לסגולה ולמחמד עיניו כל ימי חייו. וע"ז מורה הכ' "תורה צוה לנו משה" (ר"ל לנו השרידים בעם צוה משה תורה בבחינה אמיתית, כי אנחנו מבינים סודותיה) "מורשה קהלת יעקב" אך לזולתנו מהמון העם היא רק נחלה הבאה להם בתורת ירושה, ובכל זאת כאשר ישמרו מצותיה וחקותיה תהיה גם משכרתם שלימה מעם ה' אלהי ישראל אף שלא יוכלו לבא בעיונם אל הקודש פנימה להבין גם סודותיה. וזה כי הוא הורה שהשרידים בהם יאמרו תורה צוה לנו משה כי שם תורה הוא מורה על החלק העיוני שבה מאיר אל פני החלק השכלי וכמו שכתב הרב המורה בהקדמה ז"ל כי ענין המאמר הזה כלו וכל מה שהוא ממינו הוא חכמת התור' על האמת ועליהם מוטל להאיר דברי התורה עד שיוסכם השם עליה הוראה שלמה כמו שאמר החכם (משלי ו') ותורה אור. אמנם לקהלת יעקב יאמר שהיא בתורת ירושה כי היורש נכסים ושואלים ממנו מהיכן זכה בהם הוא סותם טענותם במה שאמר לא ידעתי סבותיו וגלגוליו אלא מצאתי וירשתי וזו היא טענה נצחת לכל ערעור. דתנן בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא מ"א:) הב א משום ירושה אינו צריך טענה וכן הראוי לכל קהל עדת ישראל הבלתי מעמיקים בסתר כי יש להם לטעון טענת ירושת נחלה ובזה יזכו לעצמם ואין מוציאין אותה מידם ^*מצורף וכו' מה שהוא על הדרך העיוני קשה ורחוק מאוד, כמו שהוא קשה ורחוק מאוד להקים מעפר בית וכו', כצ"ל, ור"ל שמלבד התורה האלהית הזאת המקובלת מפי מרע"ה לקהלת יעקב אשר לא היו ביכלתם להשיג האמת זולתה בעבור קוצר יד שכלם, תועיל גם מאוד לחכמים האלהיים, אשר יש להם כשרון חכמה ודעת לעיין ולהתבונן בעיונים ומושכלים כי עכ"פ תקל להם העבודה הזאת, אשר תכבד מאוד על אותן החכמים אשר לא עליהם נגה אור התורה האמיתית ד"מ חכמי יון ושאר העמים הקדמונים אשר נלאו מאוד למצוא האמת הברור, ותחת כי אלה נדמו לאיש אשר יוכרת לעמול עמל רב להקים בית משכן לו מערמות עפר, נדמו חכמי ישראל לאיש אשר כבר ירש מאבותיו בית נכון לשבתו, אשר יצטרך רק לפתוח דלתיו ולבוא כאות נפשו מבלי מעצור ומכלים בידו אל תוך חדריו ותאיו. מצורף למה שהיא קצת מורשה לענין הקירוב והקלות לבא בה אל שלמותם מה שהיה על הדרך העיוני קשה ורחוק מאד כמו שהוא קשה ורחוק מאד להקים מעפר בית גדול ומאשפות בית מבצר וכשיירשהו האדם נמצא הכל מוכן לפניו בלי עמל ויגיעה כמו שאמר (דברים ו') ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ובורות חצובים אשר לא חצבת כרמים וזתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת וכן בתורה הכל מוכן לפניו כשלחן ערוך מלא דשן מכל מקום זה טעם ועמך כלם צדיקים והיא ראיה שלמה שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וזה שאם הונח שהצדיקים יש להם חלק לעולם הבא נתחבר אליה הקדמה שנית והוא שהעם הזה כלם צדיקים יתחייב שלכלם יהיה חלק לעולם הבא. ואמר נצר מטעי מעשה ידי להתפאר להורות על התנאי שאמרנו בזאת הגזרה שיהיה שם ישראל קורא עליו באמת לומר כי מי שאינו מעשה ידיו להתפאר אינו ממטעיו ונצר שרשיו בלי ספק. זהו כלל מה שרצהו רבי יהודה באומרו הביאני אל מרתף גדולה של יין זה סיני והוא המיוחד אל כוונתנו. ואיפשר כי באומרו מרתף גדולה של יין זה סיני כיון אל האנשים השלמים הנכנסים בשלשלת הקבלה ממשה רבן של כלם עד אנשי כנסת הגדולה ומשם והלאה כמו שמנו חכמים בתחלת מסכת אבות משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה כמו שהמרתף הזה מן היין הרקח לא נמצא לעולם ריק מנכנסין ויוצאין כך היה הענין עצמו בקבלת התורה האלהית כי משה הוא שנכנס ראשונה במרתף וקבל התורה מסיני כלומר מהיום ההוא המפורסם אשר עמדו שם לפני יי' בסיני וכמוהו (במדבר כ"ד) וירום מאגג וגו'. כמו שיבא במקומו. וטרם צאתו נכנס יהושע ועד שלא שקעה שמשו זרחה שמשם של זקנים אשר האריכו ימים אחריו שהיו חשובים מהנביאים אשר אחריהם כי על כן נקראו זקנים לבד כמו שמשה ויהושע נקראו בשמם לגדולתם כענין השמש והירח בין שאר הככבים כי לפי זה אמרו (ב"ב ע"ה.) פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה זקנים שבדור אמרו אוי לה לאותה בושה כמו שנתבאר זה בטוב אצל ומשרתו יהושע בן נון נער שער נ"ד. ובצאת הזקנים נכנסו הנביאים עד שהגיע הדבר אל אנשי כנסת הגדולה אשר יסדו להם באמת מרתף גדולה והעמידו תלמידים הרבה לעשות סייג לתורה אשר בו העמידו העולם מחתימת הנבואה ואילך והוא אצלי פירש אמרם והם אמרו שלשה דברים (אבות פ' א') כלומר כי על פי שלשה דברים אלו נקראו אנשי כנסת הגדולה רצוני כי לעשות הסייג שהוא העקר היה להם להיות מתונים בדיניהם והסכמותיהם ולהעמיד חלמידים הרבה בהסכמתם כדי לסלק מעליהם כל פקפוק וערעור ולא כמו המפרשים שהמאמר ההוא תחלת המסכת' דאם כן הי' להם לומר ברישא שהעולם היה עומד על הדין והדר ליתנו הוו מתונין בדין והוא הדין בתורה קודם שיאמרו והעמידו תלמידים וכו'. אמנם שמעון הצדיק שהיה משיירי זאת הכניסה הגדולה הוא היה בעל המאמר הראשון למסכתא ההיא והוא אומם על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים כי כדאי הוא המאמר לאומרו שיהיה התחלת פרק ומסכתא. והנה אנטיגנוס ויוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן דנמשכים אחריהם אחזו כל אחד עקרו מהשלשה הנזכרים ראשונה ופירשו אמנם פירוש המאמר הזה יבא בשער ס"ג ב"ה. ולפי שהיה עקר עניינם של אנשי כנסת הגדולה לעשות סייג לתורה בכל דברי האיסורין והטומאתו לצמצם ולהגביל האנשים יותר ממה שהגבילה אותם התורה להעמידם על דברי התורה ושלא יעברו עליהם כלל יצדק בהם נם כן אומרו הביאני אל בית היין מרתף גדולה של יין זה סיני שנתנו לנו שם דגלי תורה ומצות מסייגים וגזרות ותקנות אשר על כל דבר ודבר מהם יאמר האומר זה סיני ובחינת היושר והאמות וקבלנום באהבה יתירה כמו דברי תורה עצמם או יותר כמ"ש ז"ל (ע"א ל"ה.) מאי כי טובים דודיך מיין אמרה כנסת ישראל ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה: והכלל העולה כי כוונת הכל לתקן כללנו בטוב הטבע וביושר המזג על ידי אלו ההנהגות המאשרות אותנו לקבל כל שלמות אשר אי אפשר זולת זה ואין צריך לומר השלימות האחרון הנפשיי כי גם השלימות הראשון הגופיי לא יתקיים בשום צד באישי רעי המזג ומקולקלי הטבע המפסידים כל קיבוץ והמאבדים כל יישוב וכמו שאמר הנביא בפירוש אוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר יחדיו יסופו נאם יי' (ישעיה ס"ו) כי הוא כמחוייב אצל הטבע שיתקלקל קבוצם וישחיתו ענינם ויחדיו כלם יכליון. ולפי שהנסיון ימשך בהפך זה מצד מה שנראה העכ"ום והמורגלין בשלוח הרסן לאכול כל מה שאסרה אותו התורה מתיעוב וטומאה כי הם המה יושבים בשלום ובהשקט ובבטחה. לא כן אנחנו הנזהרים מהם אבל השיגונו רעות רבות וצרות וגורשנו מארצנו ולא יכלה ארץ מגורותינו לשאת אותנו בכל מקומות מושבותינו והוא יתעלה מראה פנים להם כאלו הם עמו ונחלתו שומרי בריתו לזה ייחד ישעיה הנביא תלונה וצעקה בפרשת למה תתענו יי' מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך וגו' (שם ס"ג). כמו שנראה ממנה בקצת עיון. אשר עליהם נסמכה התשובה להעיר ולהודיע באי זה אופן מהכוונות הגיע הטוב אליהם עם היותם בלתי ראויים לקבלו. ואמר נדרשתי ללא שאלו נמצאתי ללא בקשוני אמרתי הנני הנני אל גוי לא קורא בשמי (שם ס"ה). ^*ראה כי הזכיר, ר"ל כי כל האומות מבלעדי ישראל בני ברית, מתחלקים לשלשה. כי קצתם והם רוב כתות הישמעאלים מאמינים כי כל אשר יבוא על האדם מטוב עד רע הוא כבר נגזר עליו מגזירה קדומה, ואם גם ייטיב או ירע פעלו עלי ארץ לא ישונה דבר ממה שנגזר עליו כבר, וע"כ יחשבו לשוגה ופתי כל השואל דבר מהי"ת כי בדעתם הנפסדת יחשבו שגם הוא לא יוכל לשנות דבר מהגזירה הקדומה, והם נקראים בל"ע בשם פאטאליסטען, וקצתם מאמינים כי כל מקריהם הרעים והטובים יהיו עפ"י עבודתם לשמש ולירח ולכל צבא השמים ולשאר אלילים. וע"כ יקטרו ויסיכו להם נסכים ורק אליהם יתפללו בצר להם, והם נקראים בשם פאליטהעאיסטען ר"ל מאמיני הרבה אלהות וקצתם מאמינים באל ית' ובהשגחתו על בני אדם להרע ולהטיב למו לפי מעשיהם אבל קוראים לו שם אחר אשר לא יכונה בו בכל כתבי הקודש, ולא בשם יחיד ומיוחד יקראוהו, כנודע - ובכל זאת ישגיח ה' על כל העמים האלה וייטיב למו, יען כי צפוי הוא לפניו, כי באחרית הימים בעת תפקחנה עיניהם לראות ולהכיר האמת ישובו כולם וידעו ויבינו כי ה' אחד ושמו אחד ואין בלעדו, ועל כל זה רומז מאה"כ בשם ה' (ישעיה ס"ה) כי על המחלקה הראשונה אומר "נדרשתי ללא שאלו, ר"ל כי הם לא ישאלו מאומה ממני אחרי שיאמינו כי אין ביכלתי לשנות דבר מהגזירה הקדומה, ובכל זאת אדרש למו להטיב להם, ועל המחלקה השני' אמר "נמצאתי ללא בקשוני" ר"ל לאותם אנשים המבקשים עזר מאלהי נכר ולא ממני, "הנני הנני אל עם לא קורא בשמי" ר"ל אשר יקראוני בעת צרה אבל לא בשמי האמיתיי המיוחד לי. ראה כי הזכיר שלשה ענינים מיחדים כתות האומות כל אחת לפי ענינה וזה כי האומות אשר תצדק עליהם זאת התלונה נמצאו על שלשה ענינים. האחד אשר יאמינו כל הדברים המגיעים על האנשים מטוב ועד רע הם נגזרים עליהם מפאת מעלה בעת הוייתם או קודם לכן אין שום מקום לנטות מהנגזר ימין ושמאל ואלו יחשבו השואל דבר מהאל לסכל ופתי כי אין מטבעו לעשות קטנה או גדולה כי אם לפי הרצון הקדום ועל זה הדעת הם רוב כתות הישמעאלים היום ליודע ענינם. והשני הם אשר יחשבו הפך אלו ויאמרו כי הכל הוא כפי מה שישתדלו עליו וידעו לבקש אותו בכח העבודות השמימיות אשר בם יעבדו את השמש ואת הירח והככבים ויתר אלהי נכר הארץ והם היו כתות כל עובדי ע"א אשר היו מעולם בזמני גלותנו הראשונים וגם אחרי כן עד שכבר נמחו כלן מהארצות האלה היום אם שישנן באיים הרחוקים. והשלישי אשר יודו כי האל יתברך המשגיח בעולם וממנו יבא הטוב והרע כפי רצונו אליהם יום יום לפי מעשיהם אבל מכנים לו שם אחר אשר לא הורגל להקרא בו. והנה הצד השוה שבכלן שאינן בני ברית ליי' ולא היה טוב מושפע להם בהשגחה מפני זכותם ואין דורשים אותו ממנו יתברך בשום פנים. והנה על המין הראשון מהם אמר נדרשתי ללא שאלו כי הם לא שאלו מה' ולא משום אלוה דבר כי יאמרו כי לא יועילו ולא יצילו. אמנם על המין השני אמר נמצאתי ללא בקשוני כי הם בקשו אבל לא ממני כי אם מאלהי הנכר ועל המין השלישי אמרתי הנני הנני אל גוי לא קורא בשמי כי הוא קורא לאלוה אבל לא בשמו המיוחד והמפורסם בדברי תורה ונביאים אבל מכנים לו שם חדש אשר לא כתוב. ואמר שנענה להם כי פירש להם ידיו ומראה להם פנים ועל כל מנהגיהם אמר (שם) אלה עשן באפי אש יוקדת כל היום. ואם יתמהמה חכה לו כי הנה כתובה לפני נקמה זו בתורתי בשירת האזינו אשר צויתי (דברים ל"א) ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם ושם נאמר כי גוי אובד עצות המה וגו'. כי מגפן סדום גפנם וגו'. עד אומרו הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם ואחר שהוא כתוב וחתום עלי לא אחשה כי אם שלמתי ושלמתי על חיקם (ישעי' שם). ירצה כוונה ממני לשלם עמם גמול לעמי אשר שכחוני במה שיהיו תחת ידם זמן קצוב ואחר שירצו עמי את עונם ושלמתי אל חיקם והוא מה שביאר תכלית הביאור במה שאמר (שם) עונותיכם ועונות אבותיכם יחדיו אמר יי' אשר קטרו על ההרים ועל הגבעות חרפוני ומדותי פעולותם ראשונה אל חיקם. ירצה מה שקטרו אבותיכם על ההרים ומה שחרפוני על הגבעות הוא מה שמחזיק בידם להאריך להם כל זה הזמן עד שיקבלו החוטאים ראשונה העונש הראוי להם ע"פ מדותם. אמנם (שם) כה אמר ה' כאשר ימצא התירוש באשכול ואמר אל תשחיתהו כי ברכה בו כן אעשה למען עבדי לבלתי השחית הכל. ירצה כי לסוף תועיל לאומה הישראלית ההנהגה התורנית עד שיהיו בכלל האומות כתירוש באשכול שהתירוש הוא העקר והאשכול עם שהוא טפל לו ומרובה עליו יאמר האומר אל תשחיתהו מפני ברכת התירוש אשר בו וכן בסוף לא ישאר מן האומות רק מה שהיו לצורך האומה הישראלית והוא מה שאמר (שם) לבלתי השחית הכל על דרך שאמר (שם מ"ט) והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך וגו'. וגם מה שנזכר במקום אחר (שם ס"א) שיהיו אכרים ויוגבים ועובדי אדמתם. והנה לכללם הסב ואמר (שם ס"ה) ואתם עוזבי יי' השכחים את הר קדשי העורכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך ומניתי אתכם וכלכם לטבח תכרעו יען קראתי וגומר והוא עצמו מה שאמר (שם ל"ד) קרבו גוים לשמוע וגו'. כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד ועל עם חרמי למשפט חרב לי"י מלאה דם הדשנה מחלב מדם כרים ועתודים מחלב כליות אלים כי זבח ליי' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום וירדו ראמים וגו'. כי יום נקם ליי' שנת שלומים לריב ציון. והשלומים האלו הם מה שזכרם הנה (שם ס"ה) בפירוש באומרו ושלמתי אל חיקם וכל דבריו מסכימים ואמר (שם) יען קראתי ולא עניתם דברתי ולא שמעתם ותעשו את הרע בעיני ובאשר לא חפצתי וגומר. לפי שמה שפיזר ישראל ביניהם ומה ששם אותם תחת ידם הוא קריאה עצומה באזניהם שיהיו מכירים בהם ויודעים מנהגיהם ודרך תורתם ויחפצו בה ויקבלו אוחה עד שיהיה ישראל שארית לאומות לקרא כלם בשם יי' והנה הם רואים ולא שמים אל לבם ואף על פי שדברתי על יד הנביאים את כל הקורות אותם ואת אשר יהיה באחריתם הנה הם מודים בדבריהם אשר הנם בידם ולא שמעו כי נותנין פנים אל הכתובים כפי רצונם והם עושים הרע בעניני עבודתם ובאשר לא חפץ ולא עלה על לבו בחרו כמו שנודע הכל מהם ומכל דבריהם לכן סמך ואמר (שם) לכן כה אמר י"י אלהים הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו הנה עבדי ישמחו ואתם תבושו ירצה הנה עד עתה אתם אוכלים ואתם השותים מכל אשר חשקה נפשכם בשמחה ובטוב לבב ועבדי לא היו רשאין לאכל רק על פי התורה במשקל ובמשורה ואותו המעט בדאגה ובעצבון הגליות אבל מכאן ואילך תתהפך השיטה כי הנה עבדי יאכלו וישתו בשמחת לבב ואתם תרעבו ותצמאו בבשת פנים וגם אתם תצעקו ותילילו מכאב לב ומשבר רוח ועבדי ירונו מטוב לב והנחתם שמכם לשבועה לבחירי והמיתך יי' אלהים ולעבדיו יקרא שם אחר כי המתברך בארץ וגו'. כי הנני בורא שמים חדשים וגו' (שם). הכל הוא בשוה כמו שאמר בסוף הנבואה (שם ס"ו) כה אמר יי' הנני נוטה אליה כנהר שלום וגו'. כאיש אשר אמו תנחמנו וגו' וראיתם ושש לבכם כי הנה יי' באש יבא וגו' כי באש יי' נשפט וברחבו את כל בשר ורבו חללי י' המתקדשים והמטהרים אל הגנות וגו' עד יחדו יסופו נאם יי' ואנכי מעשיכם ומחשבותיכם וגו' כי כאשר השמים החדשים וגו' עד סוף. כך נראה לי פירוש פרשה זו כי לא יאותו בה דברי המפרשים ז"ל גם כי הסכים עמהם הרב המורה פרק כ"ט חלק ב' אמר ואחר כך זכר אופני התחייבנו לרוב מה שנוגענו בו שנקרינו אל האמת ולא ענינו אמר נדרשתי ללא שאלו וגו' עד כאן. ואשר פירשנו הוא הנכון בכתוב ההוא ובכל הנמשכים אחריו והוא נאות מאד בזה הענין המיוחד אל זה החלק כחי מה שכווננו אליו. ואולם היה סדר הדבור באלו העניינים על זה האופן והוא במה שהיה הדבר תחלה בסימני החיה והבהמה שהם ב"ח שלמי היצירה. ואחר באשר הם כנגדן חסרי היצירה והן הדגים שברייתן במים. ואחר כך בעופות שהם בריות מורכבות משני הענינים וכמו שאמרו ז"ל (חולין כ"ז:) מן הרקק נבראו. ובכלן הבדיל הנאכלין מהם מאשר לא יאכלו. ואחר כך ידבר בדיני טומאות הנבלות אשר מהטומאות מהמין הראשון לטמא אדם ובגדים. ואחר כך ידבר בטומאת נבלות השרצים אשר אין במינן צד טוהר לאכלה כלל כמו שאמר וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר וגו'. עם טומאת הכלים והמאכלים הנוגעים וענין הכשירן לקבל טומאה בכי יותן מים עליהם. ואחר ידבר בטומאת הנבלות הטהורות והשוה נבלתן לענין אכילה כל השרץ השורץ על הארץ וכל הולך על גחון וגו'. והנה על הכל אמר לא תאכלום כי שקץ הם אל תשקצו את נפשותוכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם לקיים מם שאמרנו תחלה כי טעם כל האיסורין הללו אינו מצד הנזק המגיע מהם לגופים כי אם מטעם שמטמאין ומשקצין את הנפשות ומאטימים הכח השכלי ומולידים שיבושי דעות ובלמוס תאוות נכריות ובהמיות המשחיתות אותם והמפסידות כוונת בריאתם. תדע שהרי יש בריות אחרות שהזיקם מפורסם כגון האפעה וכל נחש ושרף ועקרב וכן בעשבים הממיתין ולא נזכרו בכאן בעשות רושם נכר מהזיקן לפי שהוא ידוע אצלו יתעלה שאין טומאתן חמורה כל כך בהיזק הנפשות אשר לרפאותן יכוין בכל זה. וחתם הכל באומרו אני יי' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ וגו'. כלומר השכל יחייב שראוי לכם להתקדש מכל השרץ השורץ ומשאר הענינים הפחותים בהם כיון שעיניכם הרואות כי קדוש אני ואני משתתף עמכם בהנהגותיכם ומשגיח על ענייניכם כמו שנתפרסם ממה שראו כל עמי הארץ כי אני יי' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות להם לאלהים ולמנהיג אשר מזה יתחייב והייתם קדושים כי קדוש אני כי אי אפשר ההתמדה יחד בזולת זה. וכלל מה שכלל זה החלק ביארו באומרו זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים ובכל הנפש השורץ על הארץ בשני ענינים. האחד להבדיל בהם בין הטמא והטהור מהם במותם. הב' להבדיל בין מה שהוא טמא וטהור לאכיל' וזה מה שרצינו אליו בזה השער.