וְאַתֶּ֧ם תִּהְיוּ־לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּ֖ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
דרוש
"בחודש השלישי וגו'" (שמות יט, א). ראוי לעורר הספיקות בפרשה זאת; א', למה לא כתיב כאן "בחודש השלישי באחד לחודש", כמו שכתוב (במדבר א, א) "במדבר סיני באחד לחודש". ב', הרי כתיב (שמות יט, א) "באו מדבר סיני", וחזר אחר כך לכתוב (שם פסוק ב) "ויסעו מרפידים ויחנו במדבר". ג', "ויחן שם ישראל" (שמות יט, ב) כתיב לשון יחיד, ולפני זה כתב (שם) "ויחנו", לשון רבים. ד', מה שכתוב (שמות יט, ג) "ומשה עלה אל האלקים", וטפי הוה ליה למכתב "ויעל משה", כדכתיב בכל מקום. ה', והלא לא צוה לו השם בכאן לעלות, ובכל מקום צוה לו לעלות. ו', "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" (שמות יט, ג), שפירש בו רש"י ז"ל (שם) לנשים בלשון רכה, ולאנשים בלשון קשה, פירש להם עונשין ודקדוקי מצות. מה נפשך; אם צריך לפרש עונשין לאנשים, דאם לא כן יאמרו אדעתא דלקבל עונשים גדולים לא אמרנו (שמות כד, ז) "נעשה ונשמע", אם כן נשים נמי, הרי הקשה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (ב"ק טו.), עדיין יאמרו הן על מנת כן לא קבלנו עלינו. ואם אין כאן בית מיחוש לטענה זאת, אם כן לאנשים למה הוצרך לפרש. ז', מה שבא הכתוב לכפול ולומר (שמות יט, ה) "ושמרתם את בריתי", שרצה לומר התורה, הרי כבר כתיב ברישא דקרא "אם שמוע תשמעו בקולי". ח', שכתב (שמות יט, ה) "והייתם לי סגולה", מה ענין לשון "סגולה" הנאמר כאן. ט', מהו מובן והוראת (שמות יט, ו) "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". י', איך יפול אומר[ם] (שמות יט, ח) "כל אשר דיבר ה' נעשה", הרי לא צוה להם דבר. יא', "ויגד משה את דברי העם אל ה'" (שמות יט, ט), מה מדבריהם הגיד לו. ורש"י (שם) פירש "רצוננו לראות את מלכנו", הרי גם הקב"ה אמר שיבא אל משה בעב הענן בעבור ישמע העם בדברו עמו. יב', "ויהי ביום השלישי ויהי קולות וברקים וענן כבד" (שמות יט, טז), קולות וברקים וענן כבד למה היו. יג', "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד" (שמות יט, יט), ופירש רש"י (שם פסוק יג) דשופר של אילו של יצחק היה, מה ענין אילו של יצחק לכאן. יד', בכאן כתיב (שמות יט, טז) "ויהי קלת" חסר, וכן במקרא הזה כתיב עוד "וקל שופר" גם כן חסר, ואחר כך כתיב (שמות כ, טו) "וכל העם רואים את הקולת וגו' ואת קול השופר", שניהם מלאים. ועוד, כי בפרשת ואתחנן (דברים ה, יט) כתיב "קול גדול ולא יסף", בלשון "קול" אחד, ולא כתיב "קולות", ואלו בכאן בב' המקומות כתיב "קולות" לשון רבים.
עקידת יצחק
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי מדרך הלימוד הוא שברצות המורה לקרב אל שכל תלמידו דבר מה אשר לא יבין מהותו על נקלה, ימשילהו אל דבר אחר המובן ומושג כבר ממנו ופעמים ידמה את המעול' והנכבד אל הפחות והנקלה, בהיותו הוא יותר נודע ממנו, ד"מ ברצות הכ' להורות לנו כי השמש יסוב על פי ה' בשמחה וטוב לב את הארץ בכל יום ממזרח למערב (לפי ראות עינינו) יאמר (תלים י"ט) "והוא כחתן יוצא מחופתו" דמה השמש שהוא מבחר כל צבא השמים באויר הרקיע אשר ממעל לראשינו וסביב לנו, אל ילוד אשה קרוץ מחומר בעבור שיציאת החתן מחופתו במשוש וגיל ביום חתונתו נודעת לכל, וכן דמה הכ' הנהגת הי"ת את ישראל והוכיחו אותם לפעמים בשבט אנשים וחבל נועם, אל הנהגת האב אשר ינהל את בנו להטיב לו בכל עניניו, וליסרו לפעמים אם ימרה את פיהו בשובה ונחת, כמאה"כ "הלא הוא אביך" וכו', ומאה"כ "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך" בעבור שאופן הנהגת וחינוך האבות את בניהם נודע לכל. [ובענין זה אחז"ל "גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה" שר"ל בהפך זיא פערגלייכען דען שאפפער צו זיינעס געשאפפע], ובהפך ידמה הכ' לפעמים את הפחות והנקל' אל המעול' והנכבד, כמו שאמר "איש אביו ואמו תיראו אני ה'" ר"ל תיראו את האבות כמו שתראו אותי שאני ה' אלהיכם, וכמאחז"ל "ומורא רבך כמורא שמים," יען כי חובת הירא' את הי"ת אשר בידו נפש כל חי, והוא כל יכול להטיב ולהרע להם גמול מעשיהם הטובים או הרעים, נודעת לכל בני אדם, ואף כי יבערו ויכסלו בהשגת מהותו ואחדותו ית', ידעו כלם בכל זאת כי יש אלהים שופטים בארץ כמאה"כ "כי גדול שמי בגוים" ואחז"ל "דקרו לי אלהא דאלהא" [וכעין זה כתב גם המליץ המפואר ברומי ציצערא בשם חכמי יון הקדמונים, כי רעיון ואמונת מציאות עצם נשגב ממנו מוטבע בלב כל בני אדם יחד מלידה ומבטן, ע"כ לא תמצא אומה ולשון עלי ארץ אשר לא תאמין במציאות שום אלהי (אף כי שיציירוהו בדעתם בציורים ותמונות שונות) ותירא ממנו.] ועד"ז אמר ג"כ הנחש אל חוה ברצותו להודיע' מעלת ידיעת הטוב והרע אשר תושג לאדם באכלו מעץ אשר בתוך הגן "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע" יען כי אף שמהות השכלים הנבדלים נעלמת ממנו, בכל זאת נודע לכל שיש להם מעלת ידיעת הטוב והרע, וע"פי הדברים האלה באר הרב ז"ל גם ההבדל שבין חכמי ישראל האמיתים לפילוסופי יון, כי הם, יען כי לא עליהם נגה אור התורה האמיתית להודיע להם מציאות הי"ת ותאריו הנשגבים, אמרו כי רק אחרי אשר ישיג האדם מציאות נפשו הרוחנית, יוכל לעלות ממנה גם אל השגת הבורא ית', באופן שרק השגתו את עצמו ונפשו המשכלת היא מביאה אותו גם להשגת בוראו ית' (כי אחרי שיפשיט תחילה בדעתו כל הפחיתיות וחסרון השלימות הדבקים בנפשו, יעלה בידו ציור מושכל מעצם נשגב ושלם לבלי תכלית שהוא יוצרו ית') אפס חכמי ישראל האמיתים האמונים על ברכי התורה המלמדת אותם לא לבד מציאות הי"ת ותואריו היקרים, כי אם גם טובו ויכלתו אשר הראה לעיניהם באותות ובמופתים, לא הוצרכו לבאר לתלמידיהם מבני ישראל מהות הי"ת הנודעת כבר למו בכל נפלאותיו אשר עשה להם, כי אם השתדלו בהפך לבאר להם ג"כ מהות הנפש השוכנת בקרבם תאריה ופעולותיה, יען כי ידיעתם נעלמת עוד מקצתם. עד שיחשבו כי רוח האדם ורוח הבהמה שוים במעלתם ואיכותם, וע"כ למען הוציאם ממצולת הטעות הזאת בארו להם מהות הנפש ע"י דמותם אותה בחמש בחינות אל הי"ת ואז"ל בברכות "מה הקב"ה ממלא את העולם אף הנשמה" וכו' (עיין בפנים הספר), הנה לפנינו כי דרך הלימוד הראוי יחייב תמיד לבאר דבר הבלתי נודע ע"י המשילו לדבר הנודע כבר, וכן עשו גם החוקרים כאשר רצו לבאר מהות ותכונת נפש האדם, כי אחרי שראו שהאדם ניזון זיך וגדל, ומוליד בדומה לו, כמו הצומח וירגיש ויתנועע ברצונו להתקרב אל המועיל ולהתרחק מהנזק, כמו החי, וישכיל ויתבונן על כל הדברים אשר מסבב לו בנפשו המשכלת, חשבו קצתם כי האדם יש לו ג' נפשות, הצומחת החיונית והמשכלת, ולהוציאם מטעותם זאת אמרו החוקרים האמיתים כי נפש האדם באמת אחת היא בעצמותה, ורק ג' מיני כוחות אלה לה למנה בחוברת, (עיין מזה בפ"א משמונה פרקים להרמב"ם) ולבאר ענין זה יותר דמו נפש האדם שהוא עולם קטן, להעולם הגדול בכללו, שגם הוא אחד, ובכל זאת יש לו שלשה חלקים, עולם השכלים הנבדלים, עולם הגלגלים ועולם הד' יסודות שתחת גלגל הירח, משכן בני אדם ושאר בע"ח הצמחים והדוממים, ובעבור היות האדם בבחינת ג' כוחותיו הנפשיות השונות הנ"ל דומה להעולם הגדול המשולש בחלקיו, הוטל גם החוב עליו להשתדל לקנות לנפשו ג' קנינים מוסריים שהם כנגד ג' חלקי העולם, התורה והעיון השכלי האמיתי, נגד העולם השכלים בעלי העיון וההשכלה האמיתית, העבודה ועשיית מצות השמעיות רק למען מלאות רצון האדון ה' צבאות המצוה אותן לעשותן, אשר הן נגד עולם הגלגלים המתנועעים ג"כ בשמחה ומשוש נפש בהקפתם התמידית לעשות רצון קונם (כי לדעת הקדמונים (עיין מזה מבוא לשער ל"א) יש גם להגלגלים האלה נפש משכלת היודעת עצמה ואת בוראה י"ת שהוא סבתה,) וגמילות חסדים ועשות טוב איש לרעהו, אשר הם הכרחיים לקיום והנהגת החברה האנושית עלי ארץ, נגד עולם היסודות המתנועעים בהכרח ע"י תנועות השמים וכסיליהם ובסבת התנועה הזאת יורכבו יחד זה עם זה ויתהוו כל הדברים עלי ארץ, (עיין למעלה מבוא לשער ל"א) ולזה נתנו לו לאדם ג"כ ג' כוחות כח השכל העיוני לעיין ולהתבונן בעניינים שכליים ומושגים רוחנים, וכח השכל המעשיי הנחלק לשנים, כי באחד מהם יעשה את כל מצות ה' אלקיו אף שלא יחייבן משפט שכלו לטובתו ולתועלתו המדינית. רק למען שמוע בקולו כאחד מצבא המרום הששים ושמחים לשמור תפקידם לשמוע בקול דברו, ובשני יעשה הפעולות והחובות המדיניות ההכרחיות, לשחר בהן שלום ואושר בני אדם היושבים יחד בחברה אנושית כי בעזור איש את אחיו, ולרעהו יאמר חזק ישכנו יחד בהשקט ובבטחה מבלי מחסור כל דבר, ועל כל זה רומז מאמר התנא שהחל בו הרב ז"ל "על ג' דברים העולם עומד (ר"ל האדם שהוא עולם קטן. ובזכותו גם העולם הגדול בכללו) על התורה ועל העבודה ועל ג"ח, לפי שהיה דרך הלמודים לקרב הדרושים הרחוקים במשל הקרובים מהם אצל המשיג. הנה לזה לפעמים יהיה הנושא המעולה משל לפחות, להיות הדבר הנלמד יותר מבואר בו אף על פי שיהיה עקר מהותו יותר נעלם ממנו כמו שעל הרוב יהיה הפחות משל אל המעולה להיות ענינו יותר מפורסם, המשל כדי ליחס לאל יתעל' פעולות ההויה והחנוך שהיא מפורסמת באבות אמר הכתוב (דברים ל״ב:ו׳) הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך (שם ח') כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך. אמנם לענין היראה לפי שהיא יותר מבוארת בו יתברך עם שעצמותו נסתר ונעלם נאמר (ויקרא י״ט:ג׳) איש אמו ואביו תיראו אני ה' כלומר יש לך לירוא אותם מענין יראת שמים המפורסמת ביי' וכמו שאמרו (אבות פ"ד) מורא רבך כמורא שמים. ועל זה הענין נאמר (בראשית ג') והייתם כאלהים יודעי טוב ורע וכיוצא בו לפי שהמעלות השלמות הם מפורסמות היותם בעליונים עם שמהותם נעלמת ונסתרת מאד. והנה לזה הפליאו עצה חכמי האמת במה שיחשב עליהם שהם הפכו סדר הלמוד באמרם (ברכות י'.) מה הקב"ה ממלא את העולם אף הנשמה ממלאה את הגוף מה הקב"ה רואה ואינו נראה אף הנשמה וכו'. מה הקב"ה זן את העולם אף הנשמה וכו'. מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים אף הנשמה וכו' כי הנה הפלוסופים אמרו שלא מצאו להם מבא לדעת כענינים אלהיים כי אם במציאות הנפש האנושית ובאמצעיתה כי שמו אותה למשל ולראיה היות פרנס ומנהיג בעולם ימשכו אצלו ממנו התועלות הנמשכות מהנפש אל הגוף כמו שנתבאר זה באלהיות במאמר התוארים ובחתימתו והנה הם הפכו הענין ותלו הדברים הבלתי נודעים בענין היותר נעלם ונסתר שבעולם בלמוד סגולות הנפש כמו שיתבארו בשער ס"ח ב"ה. אמנם הם ידעו דרך ה' דרך אמת והלכו בו בלי ספק כי הפלוסופים אשר לא זרח עליהם אור התור' האלהית הנה הם הוצרכו לחקור על מציאותו יתברך שנסתפקו עליו והוצרכו להביא ראי' עליו ממציאות הנפש האנושית ומסגולותיה אשר לא יוכלו להתעלם. אמנם חכמי האמת לא היה להם צורך אל חקירה זאת כלל כי מציאותו יתברך בכל מיני פליאותיו הוא מפורסם מאד באומתם ונפשם יודעת מאד ולא הוצרכו לבאר מהם להמון יותר ממה שביארוהו הכתובים. אמנם מה שהוצרכו לבאר הוא עניני הנפש וסגולותיה אשר הם יותר נעלמים מהאנשים ולהתעלמם מהם נתעצלו בהצלחתה. כי חשבוה כנפש החיה והבהמה. וכמו שאמר החכם ומי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (קהלת ג׳:כ״א-כ״ב) יאמר כי כל החסרונות אשר הזכיר (שם) מהיות מקרה האדם ומקרה הבהמה למות זה כמות זה הוא מצד בלתי יודעים ההבדל אשר בין נפשותיהם כי מי ומי מהם יודע זה. ולזה הביאו ראי' מהפליאות המפורסמות בו יתעל' עם כל העלם מהות עצמותו וכמו שאמר (תהילים קל״ט:י״ד) נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד והוא למוד נכון וישר ללמוד סתום מהמפורש כמו שאמרנו. וכן היה הענין בעצמו במה שנפל ספק בין החוקרים על מהות הנפש האנושית. כי יש מהם שאומרים שהיא אחת לבד. ומהם אומרים שהם שלשה הזנה והחיונית והמדברת. אמנם הית' הפשרה הנכונה שהיא אחת בעצמותה אבל שהיא נחלקת אל שלשה כחות נפרדות קראום נפשות כמו שכתב הרב המור' בשמנה פרקיו (פ"א). ואולם ענין זה לוקח ראי' עליו מכללות העולם כי הוא כאיש אחד מקושר בכל חלקיו אבל נתפרסם חלוקו אל שלשה חלקים הורגל בפי הכל לקרא כל אחד מהם עולם בפני עצמו עד שכבר שמו שם האדם עולם קטן (נדרים ל"ב:) להמצא בו דוגמת אלו השלשה חלקים וענינם כמו שכתבנו אצל המשכן שער מ"ח. ועל היסוד הזה בנה שמעון הצדיק זה המאמר המעולה שזכרנו כי למה שראה העולם בכלל נחלק אל עולם ההצלחה ועולם התנועה ועולם התנועעות והויה והפסד. ואמרתי העולם ההצלחה בהחלט לפי שהעולם העליון הוא עולם השכל הפשוט מבלי שיהי' שם שום מציאות לא אל גשם ולא אל תנועה ולא אל שנוי כלל אלא עצמים מוצלחים יודעים את עצמם ומשכילים סבתם ית' לבד: אמנם אמרנו על השני שהוא עולם התנועה לפי שעצמיהם הם גשמים בהירים בעלי תנועה מתמדת שמתנועעים בה מעצמם ובתשוקת נפשם אל הנבדלים כמו שכתבו החכמים. אמנם הג' הוא עולם ההויה וההפסד אשר עקרו להיות עצמיו מגשם עב ועכור מורכב מגשמים מורגשים ונעים ע"י התנועות השמימיות אשר יניעו אותם תנועה הכרחית אשר על ידה יתערבו פשוטיו ויתמזגו מורכביו להמציא הויותיו אשר לזה יפול עליו שם ההתנועעות כי חלקיו מתנועעים אבל בכח זולתם והכרחיותיו. לזה אמר שהעולם בכלל יעמוד על שלשה חלקי פעולות אשר ימצאו כנגדם בעולם הקטן שהוא אדם. כי הנה הכח השכלי והמדעי שבו הוא כעין העולם הרוחני העליון. והכח המעשיי הנה הוא נחלק לשנים הראשון מה שיתנועע אליו כרצון נפשו ותשוקתו אל הנבדל העליון יתברך שמו שהוא במצות האלהיות השמעיות אשר הם לבד בינו לבינו אשר בזה ידמה אל העולם האמצעי שכך ענינו וכמ"ש (תלים ק"ג) משרתיו עושי רצונו. והשני אשר בו יתנועע אל מעשים הכרחיים מצד טבע מציאותו כמו שהם כל המצות המדיניות אשר עליהם יחיו בהעזר אלו מאלו ואי אפשר זולתם לזה אמר זה הצדיק המאושר כי על שלשה דברים העולם עומד על התור' והוא החלק העיוני אשר הוא נר מצוה ותורה אור (משלי ו׳:כ״ג) המאירה לנוכח ההצלחה האלהית מצד רוחניות' והוא כעין עולם השכלים. ועל העבודה והוא החלק מהמצות אשר נרא' בהם שעבוד האדם ליוצרו והם המצות השמעיות שאמרנו דומה לגלגלים אשר ירוצו תמיד לא לתכלית אחר זולתי לעשות רצון קוניהם. ועל הג' אמר ועל גמילות חסדים והם כל המצות אשר יביא ההכרח לגמול איש לאיש איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו וכמ"ש (דברים ט״ו:י״א) פתוח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאביונך כי זה הוא ענין עצמי למלאת חסרונו מצד שהוא הווה נפסד כי כאשר ישמרו אלו הענינים בעד האנשים הנה ימצא העולם אצלם עומד על תלו וזה ענין כולל ומועיל ראוי שיהיה ראש למסכתא ההיא כמו שכתבנו שער ס' והנה אנטיגנוס (אבות שם) ביאר עקר העבודה וטעמה כמו שביארנו בשער מ"ד ח"ג ויוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן (שם) עקרי התורה וג"ח כמו שהוא מבואר בקצת עיון והוא ענין נכבד לקוח לאדם משלשה חלקי העולם המפורסמים *אמנם בפתחו על העיון וכו' תוכן דעתו בקוצר הוא, כי העולם התחתון, דומה בבחינת יושביו, אשר יחלקו לשלשה מחלקות, בני אדם, בע"ח ושאר גופי הדומם והצומח למיניהם, לעולם העליון והתיכון הכולל השכלים הנבדלים והגלגלים עם כוכביהם, ונחלק בעבור זה ג"כ בבחינת יושביו לשלש מחלקות כמו שיתבאר, ע"ד מחז"ל "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע", כי כמו שיש בעולם העליון שכלים נבדלים הנפרדים בכל עת מכל גוף ומשיגי גוף, כן יש בהפך בעולם השפל מקביל לזה, גופים מתים אשר כל ריח ונפש אין בקרבם לעולם, והם מיני הדומם והצומח השונים, וכמו שיש להגלגלים נפשות משכילות ומשיגות סבתם הנתונות בהם לצורך גופם להנהיגו ולהניע אותו ע"פי פקודת הי"ת, לשחר בזה תועלת העולם בכללו הנרצה מאתו י"ת (עיין מזה למעלה שער ב' ומבוא לשער ל"א) כן יש גם בכל בע"ח שוכני העולם התחתון רוח ונפש לצורך גופם, להנהיגם ולהנחותם באופן שיהיו ראוים ונכונים לעבודת ולתועלת בני אדם, וכמו שיש קצת מלאכים (והם ממדרגה העשירית הנקראים אישים לדעת הרמב"ם פ"ב מה' יסודי התורה) המשתלחים לפעמים במלאכות ה' צבאות עלי תבל ארצה לפעול פה לצורך בני אדם מה שיצום הי"ת, כמו שנראה מבואר בסיפור הכ' מגדעון ומנוח, והם מתלבשים אז במעטה הגוף ומתחפשים בדמות ולבוש בני האדם, כן ישכון גם פה בעולם התחתון, האדם שהוא החי המדבר, אשר נפשו בקרבו שהיא עצמותו האמותית. היא שכל נבדל כאחד מצבא מרום, והיא שלוחה הנה עלי ארץ לפעול פה פעולותיו אשר היא נועדה להן ע"פי ה' באמצעות הגוף, והיא מתלבשת במעטה הגויה כל זמן שבתה בבית חומר, עד אשר תפרד ממנו בבוא עתה. ותשוב אל אלהיה אשר נתנה, ולהורות על רעיון וענין יקר זה נצטוה הכהן הגדול אשר הונף והורם במעלתו מכל אחיו, ללבוש ביום המיוחד לכפרתם ביה"כ בגדים נקיים, בגדי בד לבן, ולעבוד בהן עבודתו הנקיה והטהורה אשר צוה עליה, ולהפשיט אח"כ את בגדיו אלה ולהניחם למשמרת, כענין מלאך אלהים אשר אחרי עשותו שליחותו יפשיט מעליו לבוש הגוף אשר לבש בו, ושב לפשיטותו הרוחנית ויהיה בזה גם לאות ולמופת לכל איש שלם בבני ישראל, כי רק אחרי השלימו מלאכת עבודתו עלי ארץ, יפשיט בגדי גשמותו מעליו בנקיות וטהרה מבלי ליכלוך וחלאה, ושב להיות עצום פשוט ורוחני, אשר בצל עליון יתלונן, לשבוע שובע שמחות בימינו נצח, אמנם בפתחו על העיון בו עוד מעט יראה שכיון החכם אל ענין נפלא עוד בהכרת האדם עצמותו והבדלו מהחלק הטפל שבו לקוח גם מדוגמת הנמצאים העליונים בעניניהם שכבר נתפשטו המאמרים שהענינים אשר בשפלים הם נמצאים כעין העליונים וכמ"ש (ברכות נ"ח.) מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא וכמה טרחו בעלי המדרשים והפיוטים להראות זה: ולזה נאמר שאנחנו נמצא בעולם עליון שהוא קצה הנמצאות במעלה. שעצמיי כלם הם שכלים חיים בלי שום גופיות כלל. אמנם בשוכני ארץ אי אפשר להמצא עצם כעצמותם אבל נמצא מי שהוא בהפכו ממש והם גופים בלי שום חיות כמו הדומם והצומח למיניהם. אמנם עולם הגלגלים שהוא הממשלה השנית הם גופים בנפש לדעת חז"ל (בתיקון ברכ' יוצר) כמו שאערנו אבל המבואר בהם כפי מה שיחייב השכל כי הנפש היתה נמצאת בהם לצורך הגופים רצוני להכרח גלגולם בתנועותיהם כי ודאי התנועות הם הכרחיות אל תועלת העולם והתמדתו ואי אפשר להם התנועה כי אם במציאות הנפשות על ענין שרמזנו. ולא יצוייר שנמצאו להם הגופים לצורך הנפשות ובעבור תשוקתם ודוגמתם נמצאים בשפלים גופי הב"ח כלם שכן הוא ענינם שהנפש אינה מכוונת בהם רק לצורך הכרח גידול הגופות ותנועותיהם להשלים מה שכיון מהם לעבודת האדם בבשרם ועורם וצמרם ולכל עבודתם ולזה נקראו מקניהם וקנינם (בראשית ל״ד:כ״ג). והנה החי המדבר הוא מבואר שהוא בהפך זה שהרי אי אפשר לומר בו שנפשו נמצאה בעבור גופו ולצרכו שאם כן בכלות הגוף ימי עבדותו תתבטל נפשו עמו ומותר האדם מן הבהמה אין אבל חוייב לומר שהם דוגמת המלאכים המשתלחים מאתו יתעלה שמתלבשין בדמות גופים להראות בהם לעיני בני האדם כמו שנתפרסם בהם מלוט (שם י"ט) והגר (שם י") ויוסף (שם ל"ז) ומנוח (שופטים י"ג) וגדעון (שם ו') וזולתם כי היו הגופים צורך השכלים לעשות שליחותם ולהפשיטם מעליהם מיד כמו שנראה הדבר מבואר אצל גדעון ואצל מנוח ודוגמת זה יהיה מין האדם ובפרט זאת האומה הנבדלת מכל העמים שהגופיות בהם הוא צורך השכל לא זולת ואין לו רק לעשות שליחותו ואחר כך הפשט ונתוח. והיות ענין האדם בזה העולם דוגמת שליחות או שליחות ממש הוא מבואר מאד מענינו. וכמו שאמר המליץ (פרק ז') אם לעשות מלאכתי שולחתי הנה ואנכי רפה ידים כמו שיבא עוד. והנה היה זה הענין הנפלא ראוי שיורשם באיש המיוחד אשר הבדילו ה' מעדת ישראל בקדושה ובטהרה ואשר הונף ואשר הורם מכלל קרוביו ומכל שאר בשר לרשום בו ענין אלהות כמו שיתבאר היטב בתורת קדושתו על יתר אחיו בפרשת כהנים שער ס"ו ב"ה וביום המיוחד לכפרתם. ובעבודה היותר מיוחדת בו כי שם צווה להיות שליח לעם ה' אלה ושיעשה שליחותו בבגדי בד קדש נקיי' ולא היה משתמש בהם רק בעבודה המיוחדת היום ההוא לפנים. אמנם אחר עבודתו הי' מפשיטם וגונזם גניזה ענלמות כמו שיבא. והנה הוא היה משל ולימוד מפואר לכל אחד ואחד מישראל ולכל העדה כלם כי שפתי כהן בקדושתו זאת ישמרו דעת להעיד על עצמו ותורה יבקשו מפיהו בסדר עבודתו כי מלאך שלוח מאת ה' צבאות הוא לעשות מלאכתו בעולם הזה עבודה כשירה והגוגה הנכנסת בהכשירה לפני לפני' בבגדי לבן נקיים. ואחר שליחותו יפשוט אותם הכהן וגונזם לעד לעולם כענין מלאך האלהים ההולך לעשות שליחותו והוא לבוש גשמות מה ואחר יפשטהו מעליו וחזר לפשיטותו: ובמדרש (ויקרא רבות פרש' כ"א) רבי ברכיה ורבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא אמר כשורות של מעלה כך שורות של מטה מה שורות של מעלה איש אחד בתוכם לבוש בדי' כך שורות של מטה כתונת בד קדש ילבש ולבשם יבלו שם תני ר' חייא מלמד שטעונין גניזה והוא מבואר הי האיש לבוש הבדים לא נתלבש כך אלא לצורך שליחותו ולזה אמר שהכהן הגדול ביום ההוא היה דוגמתו כמה שלבשם לעבודה ואחר טעונין גניזה כמו שאמרנו. והנה אחר שזה הענין נתיחד אל הכהן בזה האופן ראוי שיתפשט תועלתו אל הכלל כלו ער שיחשבו כלם בזה ג"כ מלאכי אלהים כי על זה נאמר (שמות י״ט:ו׳) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כי אם יהיו כלם כהנים כמוהו הנה יהיו כלם מלאכים שלוחים על זה האופן מהשליחות שאמרנו. וכמה יועיל זה הלמוד הנפלא להרבה עניני' אם לדעת ענינו ולהזדרז אל שליחות זה אשר הכל תועים בו ויקרה לכל אחד מהאנשים כמקרד הכסיל שמינוהו בני המדינה ציר נאמן לבא אל המלך להפיק ממנו דבר הכרחי לחיי המדינה ונתנו בידו ארנקי של מעות להוצאתו כי רב ממנו הדרך וצוו עליו מאד לתת לבו אל שליחותו וידרו נדרים לשלם שכרו. וילך האיש עד לפני שער המלך וירא והנה הארץ ההיא טובה ורחבת ידי' לפניו ויקח מן הבא בידו לעשותם שם סחורה טעם כי טוב סחרה ואתננה ובהרויח הממון גבה לבו לעבור ארחות ימים בפרקמטיא גדולה ויהי סער גדול בים ונטרפה הספינה. ואבד העושר ההוא בענין רע וישב לעירו בבשת פנים ויקצפו עליו שרי המדינה וזקניה לאמר איך מלאך לבבך לנטוש עסק השליחות אשר חייך וחיי כל המדינה תלויין בו לבקש לך מעט מהממון אשר לא צוינו ולא עלה על לב. אמרנו כבר נכבדך מאד ועתה מנעך השם מכבוד ויקומו כל בני העיר וישרפו אותו ואת ביתו ואת כל אשר לו באש. וכן הדבר הזה באמת כי האדם הנה שלוח בעולם הזה לעמוד על נפשו ולהצליח במעלות האמתיות הם קניני החכמה ותפארת המעשים משני המינים אשר זכרנו אשר בהם ולא בזולת תישע העיר הקטנה אשר זכר החכם (קהלת ט'). והאל יתעלה אשר שלח אותו הנה הוא הזמין בידו די צרכו לספוקו כל ימי היותו בשליחותו וזה אם על ידי מלאכה מהמלאכות או על ידי ירושה או מתנה או אי זה עסק נאות בלתי מטריד אותו לעקר שליחותו יהיה לו בו די ספוקו למכולת ביתו עד עשותו דבר שולחו ועד הקימו מזימות לבו והאיש המסכן לא זכר עקר השליחות ובמעט מהממון אשר נזדמן בידו התחיל לעסוק בסחורה וחזר ושנה ושלש עד אשר הסיח דעתו מהשליחות ומן המשלח ותם כחו כל ימי הבלו לאסוף ולצבור עושר רב אשר לא צווה בו ובחצי ימיו יעזבנו ואחריתו יהיה נבל אוי לו לאותה בושה ואוי לו לאותה כלימה ששכח האיש הפתי הזה עקר שליחותו אשר חייו תלויין בו ודאג אל עסק הממון ואל יתר הדברים המדומים וזה וזה לא נתקיימו בידו ומה לעשות לו כי תרבה חמת המלך בהעלות עשן אפו רק לדונו בקצפו ובחרונו כאחד הנבלים מפושעי ישראל בגופן אשר תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה (ר"ה י"ז.) ועליהם אמר החכם (משלי י׳:כ״ו) כחומץ לשינים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו:
עקידת יצחק
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא כי כל חכמי המוסר, חלקו חובות האדם לג' מחלקות, חובות האדם לנפשו חובותיו לזולתו מבני אדם וחובותיו נגד הי"ת, והנה חובותיו נגד עצמו, הן בבחינה גופנית, שישמור נפשו מכל רע ואסון כפי יכלתו, וימציא לה כל ההנאות ההכרחות לקיום גופו, ממאכל ומשקה, נקיון גופו ורחיצתו לעת הצורך, ושאר מחסורי הגוף אשר אי אפשר לו בלעדיהם, (עיין מזה ביאורי למעלה בתוכן שער ס"ט,) ובבחינה מוסרית הוא צריך לשקוד ולשמור תמיד כל תכונותיו והתפעליותיו, לבלתי צאת אחת מהנה חוץ לגדר הראוי והשיווי, כי אם יסכימו יחד על פי החוק והמשפט הראוי, למען יהיה בעל מדות ותכונות טובות וישרות, והחובות אשר לאדם נגד רעיו ועמיתיו, הן לא לבד חובות שוללות, ר"ל לבלתי עשות להם רעה ועול, כ"א גם חובות מחייבות ר"ל לעזרם ולתמכם, ולהטיב למו ככל אשר תמצא ידו, אם בגופו להצילם ד"מ מיד חזק מהם, או בהונו ורכושו לפתוח יד לעניים ולאביונים בעת צר להם, או בעצת חכמתו ותבונתו להורם הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון למען השיג מחוז חפצם, והחובות אשר לאדם נגד הי"ת הלא הן להשתדל לדעת ולהכיר אותו כפי היכולת האנושית, ולקבל עליו עול מלכותו, ר"ל לעשות ככל אשר צוה הי"ת אף שאין שכלו מחייב אותו בעבור היותו דבר המגיע לתועלת גופו או לתועלת זולתו, ככל מצות השמעיות אשר יעשה אותן האדם רק למען שמוע בקול ה' המצוה אותו, ולמען הכנע לו כאשר יכנע העבד לאדוניו, (עיין מזה ביאורי לשער ל"ג) ועל שלש אלה חובות האדם, העיר הנביא מיכה באמרו "מה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט" כי זה רומז על חובות האדם לנפשו, לכלכל כוחות גופו במשפט, ולתת חוק וגבול לכל תכונות והתפעליות נפשו במשפט וצדק, "ואהבת חסד" רומז על חובות האדם לזולתו להתחסד עמו כפי יכלתו, ואף כי שלא להרע לו "והצנע לכת עם אלקיך" רומז על חובותיו נגד הי"ת לדעת אותו, ולהיות תמים עמו, לעבדו בלב שלם ובנפש חפצה אף בעשיית המעשים אשר לפי ראות עיני שכלו לא יגיעו לתועלתו, או לתועלת רעיו לשחר טובם ואשרם הזמני ונמשך מזה כי יש גם ג' מיני שלימיות, כי מי שימלא חובותיו לנפשו ישיג שלמות עצמותו, והממלא חובותיו לזולתו, ישיג שלמותו בבחינתו לאחרים, ובמלאו חובותיו נגד הי"ת יהיה תמים ושלם עם אלקיו.
והנה ב' מיני שלמיות הראשונות הן גם בבחינה מה, אייניגערמאסען, בשאר בע"ח זולת האדם, כי גם הם ישתדלו ע"י רוח התשוקה הטבעית אשר הטביע ה' בקרבם למלאות מחסוריהם הגופנים, ד"מ הנמלה תכין בקיץ לחמה, והדבורה תאגור ותאסוף דבשה, והביבער אשר הוא מחיות הלוחכים, ורוב משכנו באמעריקא הצפוני יבנה לו בית מכון לשבתו, וכן הנמלים הלבנים הנקראים טערמיטען, שוכני יבנו להם אהלים ובתים מחול וטיט החזקים מאוד, אשר גבהם מעל הארץ לפעמים י"ב רגל, ורחבם מתחת ח' רגל, אשר מרחוק יראו כבתי בני אדם, ובזה יקנו להם גם המה שלמות עצמותם בבחינה גופנית, וכן נראה ג"כ, כי בע"ח השונים למיניהם יעשו חסד עם זולתם, ואף כי עם קרוביהם ויוצאי חלציהם בגופם ובאיבריהם כי הנשר ירחף על גוזליו, והתרנגולת תסך באברותיה על אפרוחיה ולא תתן איש זר להרע למו, גם תנין יחלצו שד להניק גוריהן, וקצת החיות יחמלו גם זה על זה, כמו שאחז"ל "למה נקרא שמה חסידה שעושה חסד עם חברותיה", וכבר אמרו הטבעיים הקדמונים, כי בזה יש יתרון לחייתו יער על בני אדם, כי אף שנראה הרבה בני אדם אשר ירעו איש לרעהו, עד שלפעמום יקום איש על אחיו ורצחו נפש לא נמצא בכל זאת שיטרוף ארי או זאב או שאר בע"ח את בן מינו, (ואף בדגי הים העומדים על מדרגה יותר שפלה בהרגש החמלה הטבעיית, בעבור קור דמם, יהיו הקטנים רק ממין אחר למאכל הגדולים ולברות למו אבל בכל זאת לא ירעו ולא ישחיתו אותם רק בזדון ובחמת רוחם, כמשפט בני אדם, כאשר תעלה חמתם באפם איש על רעו,) ונמשך מזה, כי גם קנין השלמות עם זולתם יש לחייתו שדה ושאר בע"ח בבחינה גופנית, אפס השלמות השלישית, והיא שלמות האדם ביחסו לאלהיו, היא מיוחדת לו לבדו באשר הוא אדם בעל נפש משכלת כי רק היא יכולה להכיר בוראה ע"י התבוננה בברואים ותעלה תמיד מעלה מעלה עד אשר תגיע אל סבתם הראשונה שהוא הי"ת, ואין לשאר בע"ח חלק בזה כי הם חסרי דעת ותבונה, ועפ"י הדברים האלה הולך הרב ומבאר כמה פסוקים במשלי ל' (עיין בפנים הספר),
היוצא מדברי', אלה הוא, כי יתרון האדם משאר בע"ח היא רק כשרון ההשתכלות והדבור, זיין איהן פאר אללען איבריגען טהיערען אוסצייכענדער פארציג איזט בלאס זיינע פעהיגקייט צום דענקען אונד שפרעכען כמ"ש החוקר כי לא בכח הזן ונפשו הצומחת יסוגל האדם אחרי שהם גם לשאר הצמחים, אף לא בנפשו המרגשת שהיא גם בשאר בע"ח, כי אם בכח שכלו ובפעולותיו הנעשות בהשכל ודעת יסוגל מזולתו, ואחרי היות דבור האדם שליח ומליץ שכלו המיוחד לו, ראוי לו שישאירנו תמוד בכבודו, ושיהיה רק בהשכל ודעת, ולא לבד שלא יחלל ולא יטמא, אותו בדברי נבלה ושמצה, כי אם ישתדל שלא יהיה לריק וללא הואיל, כי אם לצורך השכל ולתועלתו לבד, כמו שהאריך בזה המורה פ"ח מחלק ג', והרב בשער ס"ב (עיין ביאורי שם) כי רק בהיות השימוש בדבור כראוי הוא שליח השכל המסכים ודומה לשולחו, בבל בהיותו דבר שפתים אך למותר, ידמה רק לגעית השור על בלילו, או לצפצוף העופות המצפצפים והמהגים, ואם בענינינו עם בני אדם זולתנו צריכים אנו להזהר בדבור שאינו לצורך אף כי שלא נדבר נגד פני עליון דבר אשר לא לרצון יהיה לפניו כמאה"כ, "אל תבהל על פיך וכו' כי האלקים בשמים, ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים" ר"ל בהיות כי כגבוה שמים על הארץ גבהו דרכיו מדרכיך, ותאריו היקרים אף כי מהותו ית' נשגבים מאוד ממך ומדעתך להשיגם, הלוא על נקלה תוכל לפשוע בדבריך, ע"כ היותר טוב לך הוא שיהיו דבריך מעטים, ונמשך מזה כי כאשר ידור איש נדר לעשות דבר מה לכבוד הי"ת היה על כל פנים יותר טוב אם לא נדר כלל כי אם יהיה הדבר ההוא דבר מצוה שנצטוה עליו כבר לעשותו אף שיקיים נדרו הלוא יחלל בכל זאת בנדרו זה כבוד עליון בהראותו לעיני כל, כי רק בהכרח נדרו לא ברצונו החפשי ימלא רצון הי"ת אשר צוהו כבר לעשות כן, וע"כ אחז"ל כל הנודר כאלו בונה במה, והמקיימו כאלו מקטיר עליה" כי כמו שהמקטיר בבמה לכבוד הי"ת אף שפעולתו רצויה בעצמה, בכל זאת בהעשותה במקום אשר לא ירצה לפניו גם הפעולה אינה נרצית, כן מעשה הנודר הזה, אף שהוא בעצמו טוב בכל זאת בעבור העשותו רק בהכרח ואונס הנדר לא ירצה עוד לפני ה' כמו המעשה הטוב ההוא בעצמו אשר יעשהו איש ברצון חפשי אשר איננו אסור בחבלי וזיקי נדרו ואף כי שיחטא ואשם אם לא ימלא נדרו זה, כי אז יעשה שתים רעות מצות ה' יפר ומוצא שפתיו יחלל ואם הנדר בדברי הרשות ר"ל לעשות דבר אשר לא נצטוה עליו הלוא אם יעבור על דבריו יחטא ואשם, כי חילל דברו, ואם יקיימנו מה יתן ומה יוסיף לו אחרי שמעשהו זה איננו פועל מוסרי ונרצה לפני ה', אחרי שלא צוה ה' לעשותו, ובזה מבאר הרב ז"ל והולך כמה פסוקים ומאמרי חז"ל, ועל זה רומז גם מאמר חז"ל שהחל בו הרב ז"ל כי אחר שהורה לנו שאל יחשוב אדם, כי באמרו ערכי עלי יוכל להעריך נפשו כפי רצונו פחות מהערך הקצוב בתורה לפי שניו, או לאחר לשלמו, יען שלא הוציא עוד בשפתיו דבר קצוב אשר ירצה לתת אל הקודש, כי אם כמו שבנדרים עובר בבל יחל אם לא ישמור מוצא שפתיו כלל, ובבל תאחר אם ישהה לשלם נדרו, כך בערכין וכו' אמר אח"כ "לפיכך משה הזהיר את ישראל, וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא," להורות שלא לבד בדברי רשות טוב אשר לא תדור, כ"א גם בדבר מצוה, שאם תדור אף כי תשלם הלוא תראה עכ"פ שרק באונס והכרח נדרך אתה עושה המצוה, וזולת זה חדלת לעשותה. עם ששלמות האדם ימצא משלשה עניינים. בשלימותו עם עצמו, ובשלמותו עם זולתו ממנו, ושלמותו עם אלהיו. כמו שעל שלשתן אמר הנביא ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכם עם אלהיך (מיכה ו׳:ח׳). כי הענין הראשון עשות משפט עצמו בתקון תכונותיו ומדותיו מצד מה שהם קנינים בו כמו דאת אמר (שופטי' י"ג) משפט הנער ומעשהו. והשני הוא ההצטדק עם הזולת בהוצאת הפעולות המדותיות אל הפועל כי אהבת חסד הוא מה שיתחסד האדם עם זולתו. והשלישי הוא ההשתלם עם אלהיו בהיות תמים עמו ומשתמר מחטוא לו בהכרתו אותו וקבל עליו עול מלכותו. וכמו שאמר דוד (ד"ה א' כ"ח) ועתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה. הנה באמת השלמות המיוחד אל האדם הוא זה הענין השלישי כי השנים הראשונים הנה ימצאו לו מצד סוגו. אמנם השלישי מצר הבדלו וזה כי ההשתלם האדם בצרכי עצמו לא ימצא לו במה שהוא מדבר אבל במה שהוא חי כי הבעל חי בלתי מדבר ימצא לו זה השלמות כמו שנראה בנמלים ובדבורים וזולתם אשר יש להם חריצות נפלא בהכין להם הנאות לצרכי חייהם. גם ימצא בהם ההשתלם עם הזולת ממינם כמו שהוא בנדיבות החרנגול וכבר אמרו חז"ל (חולין ס"ג.) למה נקרא שמה חסידה שעושה חסד עם חברותיה וכמוה רבות. אמנם ההשתלם עם האל יתעלה ח"א להמצא אלא מפני הנפש הדברית שהיא ההבדל המיוחד לו כי היא אשר תצליח ותשכיל בדברים שלמעלה ממנה במדרגות הנמצאות עד הגיע אל הסבה הראשונה יתברך שמו ותזדרז לדעת אותו והצנע לכת בדרכיו. *וזה הענין אמרו החכם וכו', להבין דבריו אלה, עיין ביאורי בראשית דף ע' וקי"ד ע"ב, ודף קל"ד ע"א והכונה פה כי אחרי שאמר החכם כי הדרושים האלקים נשגבים מדעת אנוש והתפלל שבהכנסו לדרוש בעיונים אלה, אל יביאוהו לחטיא מטרתו זאת הריש והעושר, ר"ל העיון הרב או המעט יותר מהראוי, וכי גם הענינים הטבעים נפלאו ממנו, וזכר גם סבת כל זה אמר אח"כ, כי בכל זאת חייב אדם להשתדל בלימוד וקנין החכמות, כי מלבד שהעסק בחכמות הוא עונג אמיתי לאדם אשר לא יסולה בכתם אופיר, יקנה ג"כ רק עי"ז שלמותו המיוחדת לו, באשר שהוא אדם, ר"ל חי משכיל ומדבר כי כל עוד יוסיף לעסוק בחכמה, תתרחב דעתו ויחודד שכלו יותר ולשונו תלמד לדבר צחות בהשכל ודעת [וכן אמר החכם המליץ ציצערא לזקני רומי: "דעו אחי כי לולא שבעה לה נפשי חכמה ודעת במדעות שונות לא אוכל לדבר פה במקום המשפט לפניכם יקירי רוח שופטי מישרים ! כמעט בכל יום בענינים שונים, כאשר אמליץ בעד אנשים רבים ושונים. כי גם אני גם כחי נבול יבול אם לא אמצא לנפשי עונג ומרגוע בעת הנפשי מעבודתי ויגיעתי ע"י לימוד החכמות והמדעות אשר תהיינה שעשועי יום יום, כי כמו חלב ודשן תשבע נפשי אם הגית לפי תבונות," והחכם האשכנזי המעתיק אותו כתב על דבריו וז"ל: "בצדק אמרי פי החכם הזה, כי כל איש אשר יחפוץ להורות לזולתו חכמה ודעת, אם באומר ודברים במו פיו, כדורש ברבים, או מורה תלמידיו או בעט סופר מהיר, כמחברי ספרים להורות קוראיהם, יצטרכו תמיד להוסיף ידיעתם וחכמתם ע"י קריאתם ספרי חכמים זולתם, כי לולא זאת הלוא על נקלה תקצר יד חכמתם, כי רק ע"י קיבוץ והתחדשות הדעות בקרבם הלקוחות מחכמים אחרים, יוסיפו גם המה בחכמתם, תחת, כי אם לא ילמדו לקח מזולתם, ויסתפקו במה שידעו כבר, לא לבד כי ילאו מהוסיף חדשות ונצורות לא ידעו מלפנים, כי גם ישכחו את אשר ידעו כבר, אם לא תתעורר ידיעתם הראשונה, ע"י הדעות החדשות אשר יקראו בכל חכמה מפי ספרי שאר החכמים, ובשכבר הימים באים הכל נשכח מאתם, עכ"ל, ומה שאמרו חכמי עמים אלה בבחינת שאר החכמות והמדעים אחז"ל בבחינת חכמת התורה באבות פ"א "ודלא מוסיף יסף" ר"ל מי שאינו מרבה חכמתו יום יום, ישכח גם מה שידע ולמד כבר, כמו שאמרו בהיפך בסוכה דף מ"ו ע"ב על הכ' "והיה אם שמוע תשמעו, אם שמוע בישן" (אם תחזור על תלמודך, ששמעת כבר מאחרים), "תשמעו בחדש" (תתחכם להבין דברים חדשים מתוך דברים ישנים) (עיין פרש"י שם), וע"כ נמשלו לדעתי גם התורה והחכמה למים, כמא"הכ (ישעיהו נ״ה:א׳) "הוי כל צמא לכו למים", יען כי כמו שהמים העומדים בלי תנועה המסובבות מהוספת מים אחרים עליהם, ונזילתם אל תוכם, יסרחו ויפסדו על נקלה, כן ידיעת איש בתורה ובחכמה, אשר לא תחודד ותתוסף יום יום ע"י לימוד חדש, ואף כי ע"י חכמת חכמים אחרים זולתו, ידיעותם המתחדשות לבקרים, תסרח ותשכח על נקלה, ותתערב בסכלות מהר חיש, עד כי תאבד מעט מעט, (וגם על זה נוכל לומר בבחינה מה מאחז"ל במס' תענית דף ז' "הרבה למדתי מרבותי ויותר מחבירי" וכו', ומאמרם שם "מה ברזל וכו' אף שני ת"ח מחדדין זה את זה בהלכה," תחת כי העוסקים בד בבד מטפשין ע"ש) ואפשר כי על זה רומז גם מאה"כ (ירמיה מ"מ) "אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם," ר"ל יען כי לא יתיעצו הנבונים עוד יחד (ושם בנים פה משרש בין), נסרחה גם חכמתם שהיתה להם כבר,] תחת כי קנין שלמותו הגופנית הוא משותף לו, עם שאר בע"ח, אף שהם קטנים ממנו כמ"ש ארבעה הם קטני ארץ, והם חכמים מחוכמים" וכן קנין שלמותו בבחינת הנהגתו עם זולתו, יש ג"כ לקצת חייתו ארץ, כמו שאמר "שלשה המה מטיבי צעד" וכו', וזש"א אח"כ "אם נבלת בהתנשא ואם זמות" ר"ל אם תעלה על דעתך שלפי זה אין לך יתרון והתנשאות על שאר בע"ח, "יד לפה" ר"ל שתשכיל ותדע כי רק בבחינת כשרון דבורך והשתכלותך אתה נעלית על כלמו ובזה לבד ראוי לך להשתדל להשתלם יום יום, כי רק באופן זה תשיג השלמות האמיתית לא רק בהשתדלותך לבד בקנין שלמותך הגופנית, ושלמותך בבחינת הנהגתך עם זולתך, אשר הן רק טובות מדומות, ורבוי העסק בענינים אחרים יסבב לפעמים גם ריב ומצה לאדם וע"ז יורה לדעת הרב ז"ל גם מאה"כ "כי מיץ חלב" וכו' כמו שהולך ומבאר. וזה הענין אמרו החכם שלמה בסוף משלי (ל') אחר שזכר שם בפרשת דברי אגור בן יקה עוצם מדרגת הדרושים האלהיים בערך אל האדם במה שאמר מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ מה שמו ומה שם בנו כי תדע כל אמרת אלוה צרופה מגן רוא לחוסים בו אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת. ואחר התפללו לבל יחטא בהם לסבת רש ועושר כמו שחטאו הארבעה דורות שנזכרו שם כמו שנתבאר קצתו בשער י"ו וקצתו בשער י"ט. וזכר אח"כ שאפילו העניינים הטבעיים נפלאו ממנו במה שאמר (שם) דרך נשר בשמים דרך נחש עלי צור דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה. וזכר סבת זה באומרו (שם) תחת שלש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת כמו שנתבאר בשער ט'. הנה הוא סמך לשם מה שיתחייב האדם להשתדל בחכמות ולמלאת ידו מהם כי הוא השלמות המיוחד אליו מצד שהוא חי מדבר כי שאר העסקים אשר לו אם בשלימות עניינו עם עצמו. ואם בשלימותו עם הזולת ממינו כבר נמצאו יותר בשלמות למשתתפים בסוגו ואם הם מקטני הב"ח הבלתי מדברים. ואמר (שם) ד' הם קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים הנמלים עם לא עז ויכינו בקיץ לחמם השפנים עם לא עצום וישימו בסלע ביתם מלך אין לארבה ויצא חצץ כלו שממית בידם תתפש והיא בהיכלי מלך *אמר שכבר נמצאו וכו', עיין תחילת בראשית דף ח' ע"א ותמצא ביאור ארבעה סבות אלה החומר והצורה התכלית והפועל, וכונתו פה שאף שלכל א' מד' קטני ארץ תחסר אחת מד' סיבות, או היא לו רק במדרגה חלושה ופחותה בכל זאת חלק ד' להם בבינה להכין להם מחסוריהם הטבעים בדעת והשכל, כי השפנים עם לא עצום בבחינת חמרם ובנין גופם והנמלים עם לא עז מה שיורה על חולשת צורתם שהיא נפשם החיונית, כי העוז הוא מפעולת הנפש החיונית, והארב' הוא חסר המלך אשר יסדר פעולותיו, והוא חסר אם כן הסבה הפועלת אחרי שאין לו קצין שוטר ומושל אשר יצא ואשר יבא לפניהם, והשממית, ר"ל העכביש אשר בידיה תטוה קירי רשתה ויריעותיה הדקות לתפוש וללכוד בהם הזבובים, אף שתכליתה נראית פחותה וגרועה מאוד, היא בכל זאת בהיכלי מלך: אמר שכבר נמצאו ארבעה בעלי חיים מקטני הבריאה במספר ארבעה סוגי הסבות אשר בכלהפעולות שהמה חכמים שהחכימם הטבע בענינים הצריכים למציאותם עם היות הסבות ההנה חלושות בהם מזולתם. ועל חולשת הסבה הצוריית אמר הנמלים עם לא עז כי העזות הוא מפעולות הנפש והיא זולת החזוק כמו שאמר (דברים כ״ח:נ׳) גוי עז פנים. (במדבר י"ד) אפס כי עז העם. כלומר שהכח הצוריי בו הוא חלש ועם כל זה ויכינו בקיץ לחמם שהוא צורך עצמם ומזונם וכמו שאמר במקום אחר (משלי ו׳:ו׳) לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם. ועל הסבה החומרית אמר השפנים עם לא עצום וישימו בסלע ביתם. כלומר שאין חמרם קשה ועצום ובנין גופם חזק ועם כל זה ויכינו בסלע ביתם לשבת משכנות מבטחים מזרם וממטר ומיד בני אדם. ועל הסבה הפועלת אמר מלך אין לארבה ויצא חצץ כלו כי אע"פ שאין לו מי שיסדר פעולותיו הצריכות להיות הנה הוא יוצא כלו בסדר נכון ואופן שיוכלו לאכול את עשב הארץ על צד היותר נקל ויותר בטוח להם שאיפשר. ועל הסבה התכליתית אמר שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך והיא העכביש הידועה אשר בידיה טווה ואורגת היריעות הדקות והרשתות לתפוש בהם הזבובים והייתושים למאכלה והתכלית הזה ימצא ביותר בתכלית העפוש ועם כל זה הנה היא לא תמנע לעשות כן בהיכלי מלך אשר הוא מקום רחוק לתכלית ההוא מצד נקיות המקום ורוב הנמצאים ולזה והיא בהיכלי מלך כלומר שאינו מכוין להביא ראייה אלא מן השממית שהיא בהיכלי מלך. ואחר שזכר הבעלי חיים האלו בבחינת התחזקם בשלמותם בעניני עצמם נעתק לזכור בעלי חיים אחרים אשר ימצא להם זה הענין עצמו בבחינה אל זולתם. ואמר (שם) שלשה המה מטיבי צעד וגומר. כי מטיבי צעד ומטיבי לכת הם ענינים אשר הם בהליכה עם הזולת ואמר ליש גבור בבהמה ולא ישוב מפני כל לומר שיש בעל חי שהוא כראש ליתר הבעלי חיים וכמו שאמר (חגיגה י"ג:) מלך בחיות אריה והוא כגבור הלוחם מלחמותם ולא ישיב מפני כל והרי זה ענין אצל הזולת ממינו. וכן זרזיר מתנים אשר יש לו ענין אצל הזולת כי הוא כלב הציד חגור במתניו אשר עניינו לצוד ציד ולהכין לפני בעליו וכן התיש אשר הוא המנהיג ההולך לפני הצאן לנחותם הדרך. ומלך אלקום עמו שיש חיה שיש לה מהערמימות שיעור שנוצחת לארי' שהוא מלכה ואין לו תקומה עמה. ואחשוב שהבריה הזאת היא החיה אשר ראיתי בדברי חז"ל (שוח"ט תהילים ק״ד:כ״ד) אמר מה רבו מעשיך ה' (תהילים ק״ד:כ״ד) כגון אריא כלבא וקנקנתא דהוו קיימי אהדדי והוה אריא צערא דכלבא והוה כלבא צערא דקנקנתא והוה קנקנתא צערא דאריא ולא הוו מזיקי להדדי. ואולי שזאת היא שאמרו שהיא חופרת חפירה תחת הקרקע בעלת שתי פיות אחת רחבה ואחת צרה והולכת אצל האריה ומקניטתו עד שיכעס וירדוף אחריה והיא נמלטת מפניו באותה חפירה דרך פיה הרחב והוא נכנס אחריה ורודפה עד שנלחץ בצרות החפירה והיא יוצאה דרך פיה הצר וחוזרת עליו דרך השער אשר בא בו ומוצאתו שם נלחץ והורגתו והנה לוקח שמו מזה הפעולה מיוחד מלך אלקום עמו כלומר שאין למלכו תקומה עמו. והנה אחר שזכר אלו החיות אשר נמצא אתם אלו שני מיני החריצות שאמרנו הסב הדיבור נכח מין האדם ואמר בדרך שאלה אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה (שם) לומר אם יתכן לך שתתנבל אתה יותר מאלו בהיות לך עליהם סבות ההתנשאות ולא תשלים אתה הענין המיוחד לך כמו שמשלימים אלו, שני אלו הענינים הנמצאים להם. ואם זמות וחשבת היטב במהות הדבר הזה המיוחד תשים יד לפה כלומר שתשכיל ותדע כי זה ההתנשאות עליהם חוייב שיהיה מצד הפה והדבור שהוא ההבדל המיוחד לאדם אשר ההשתדלות בו לבד הוא אשר יועיל להוציא ממנו תועלת עצמי ואמתי וזולת מהשני עניינים הנזכרים שהם אינם אלא תועלת מדומות או שיזיקו ועל זה אמר (שם) כי מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם ומיץ אפים יוציא ריב. המשיל הענין המיוחד אל המין האנושי מצד הבדלו אל החלב כי כאשר ישתדל המשתדל בהמצתו יוציא חמאה כי הוא דבר טוב ערב ומועיל. ועל הענין האחד אשר לצרכי עצמו אמר ומיץ אף יוציא דם כי העסק וההשתדלות בזה אצל הבעל חי הוא להמציא ולהרבות דם הבעל חי כלומר לגדל ולחזק הנפש הגופיית כי הדם הוא הנפש ומיץ אפים בעניינים הזולתיים יוציא ריב כי העסק ההוא ימציא ריב וקטטה בין האנשים המבקשים אותם בקנאת איש מרעהו כמו שהוא מבואר מעניינם והוא הדבר המושג בעסק ההוא בלי ספק הנה מבואר מדבריו מה שרצינו אותו מהיות זה הכח הדברי החלק המיוחד שבו ישתלם האדם מכל כחותיו כמו שקרוב לזה ביארו הפילוסוף בפרק חמישי מאמר א' מספר המדות אצל זאת החקירה אמר א"כ מה הוא זה אם נאמר שהוא כח הזנה יראה שהוא כולל לצמחים והנה נרצה דבר מסוגל וכשנסיר כח הזן ונפש הצומחת ישאר המרגשת יראה שגם זה כולל לסוס לשור ולכל חי ישאר אז פעולת מה אשר להשכל. והנה לפי שהיה הדבור החיצוני מיוחד לבעלי השכל כי הוא שליח השכל ומליצו המעיד על שולחו היה מהראוי שיהי' שלוחו כמותו בתכלית הדיוק וההזהר שלא יתפשט כי אם בדבר אשר יאמר אותו השכל ויורה על צרכו ואין צריך לומר שלא ינבל את פיו ולא יטמא אותו בדברי הנבלות והחסרונות כמו שאמר הרב המורה פרק שמיני חלק שלישי. אמר שזה הדבור בלשון הוא מסגולות בני האדם וטובה גמלה השם לאדם להבדילו בה משאר בעלי חיים כמו שאמר (שמות ד׳:י״א) מי שם פה לאדם ואמר הנביא (ישעיהו נ׳:ד׳) יי' אלהים נתן לי לשון למודים *אין צריך וכו' ר"ל שאינו ראוי לנו שנשתמש בכשרון הדבור (שהוא טובה אשר גמל ה' אותנו בו, ונתן אותו לצו רק להשתמש בלמוד) לדבר ולשיר שירי עגבים אשר ישירו הזונים והמנאפים, כי רק לפחותי מעלה רקים ופוחזים כהם יאותו שירים כאלה לא לעם סגולה ישראל אשר מהם נאמר בתורה שהם ממלכת כהנים וגוי קדוש. ואין צריך שנשתמש בטובה ההיא אשר נתנה לנו לשלמות ללמוד וללמד, בגדולה שבחסרונות ובחרפה השלמה עד שנאמר מה שיאמרוהו הסכלים הזונים בשיריהם ודבריהם הנאותים בהם לא במי שנאמר להם (שמות י״ט:ו׳) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ע"כ. וכבר יחדנו אנחנו שער ס"ב בספר בגנות הספורים המגונים למיניהם וההזיקים הנמשכים מהם. וכמה הרחיקה אותם התור' נביאיה וכתוביה בכל מקום אשר מכל זה יראה היות הענין בדבור כמו בשני הענינים הקודמים. כי כאשר יהי' שמושו על הדרך המיוחד הזה אשר בשליחות השכל הנה יקרא דבור חצוני העומד לשרת אל הדבור הפנימי וקרוב אליו. אמנם בהשתמש בו בדרך השלוח וכאשר יעלה אל הרצון המשולח הנה הוא לא יקרא דבור ולא בעליו מדבר אלא מסקל באבנים וכבר ישתתף לגעיית הבעלי חיים המזיקים או לצפצוף העופות שאין בהם ממש. ומה גם עתה צריך מאד מאד ליזהר מהדבור נגד פני עליון בדבר מן הדברים אשר לא לרצון יהיו לפניו כמ"ש החכם אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים (קהלת ה׳:א׳-ב׳). יאמר כי אחר שכאשר גבהו שמים על הארץ גבהו דרכיו מדרכינו ואין לנו בו אפי' אמדנא השתדל שיהא הדבור מוגבל והיותר מצומצם ומועט שאיפשר כי ברוב דברים לא יחדל פשע. ומזה יש ענין גדול בדברי הנדרים אשר ידרו האנשים לשלם לו יתברך כי היותר משובח הוא שלא ידור כלל לפי שהנודר לא ימנע משידור או בדבר מצוה או בדבר הרשות ואם היה בדבר מצוה הנה לא ימנע משידור וישלם או שידור ולא ישלם. הנה הוא מבואר כי כאשר ידור האדם נדר בדבר מצוה שהיא מורה בנדרו שהוא אינו מושבע ועומד עליו וכשיעשה אותו מפני נדרו יורה שלא מפני מצות הש"י הוא עושה אלא מפני רצונו שנדר וקיים והרי הוא מעשה פגום בהוראתו. והוא מה שאמרו חז"ל (גיטין מ"ו:) כל הנודר כאלו בנה במה וכל המקיימו כאלו הקטיר עליה ופירש רש"י ז"ל בשעת איסור הבמות ואמר שטעם זה לפי שהוא חייב לישאל על נדרו והתימה כי אם רצה לקיים למה ישאל. אלא שהכוונה כי המקריב בבמה כוונתו לעבודת שמים אמנם להיות' במקו' בלתי נרצה לפניו ית' היא אסורה. וכן זה שנדר לעשות מצוה אף ע"פ שהמצוה היא רצויה לפניו מאחר שיעשנה בתורת נדרו הנה הוא בלתי נרצה ולזה כאשר נדר נראה כאלו בנה במה להיותו תחלת המעשה וכאשר קיים נדרו כאלו הקטיר עליה שהוא סוף האיסור וסיומו. ואיפשר כי מה שכתב רש"י ז"ל שחייב לישאל על נדרו הוא כדי שישוב לחפשיותו וכשיעשה יעשה מחמת המצוה לא מחמת הנדר והנה כאשר נדר ושלם הוא מעש' בלתי נרצה כל שכן כאשר נדר ולא שלם כי הוא חטא נפלא ועצום לחלל דברו ושלוח שכלו כמו שבאו בתורה שלשה פרשיות על זריזותו ופרשת נדרים (במדבר ל׳:ג׳) האומרת איש כי ידור נדר ליי' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה ושם מפורש דין האיש והאשה בין נערה בין ארוסה בין נשואה ונדר אלמנה וגרושה בכלנה הקפידה תורה כי מוצא שפתיה לנדריה אחור לא ישוב ריקם. וכן בפרשת נזיר (שם ו') איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר ליי' מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה ענבים לחים ויבשים לא יאכל כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל, וכל החומרות ההן שכתב האל ית' בענינים ההן. וכמו שאמרו (ע"א נ"ח.) לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב וכל זה כדי שלא לחלל דברו וכמו שאמר דוד (תהילים קי״ט:ק״ו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך ושלמה בנו אמר כאשר תדור נדר לאלהים אל תאחר לשלמו כי אין חפץ בכסילים את אשר תדור שלם (קהלת ה׳:ג׳) אמר כאשר קפץ לבך לידור נדר לפני האלהים הוי זהיר לשלמו ואל תאחר בו כי על דרך האמת אין חפץ בכסילים הנודרים כמו שאמרנו אמנם אם נדרת את אשר תדור שלם כי אפילו לדעתך שאתה חושב שיש חפץ בנדרים טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם כי הנודר ואינו משלם זהו חלול דברו והקל בכבוד ומורא האל יתברך אשר נדר לשמו וחייב עונשים גדולים. וכמו שאמר במדרש (ויקרא רבה פר' ל"ז) אמר רב נחמן בר' יצחק כל מי שהוא נודר ומשהה את נדרו גורם מיתה לעצמו שנאמר וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא ונאמר (יחזקאל י״ח:ד׳) הנפש החוטאת היא תמות, ואמר (ויקרא רבות שם) כל מי שהוא נודר ומשהא את נדרו בא לידי ע"א וגילוי עריות ושפיכות דמים וכלן מיעקב אבינו שנאמר בו (בראשית ל״ה:ב׳) הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם ומעשה דינה ושכם (שם ל"ד) ורב אמר (ויקרא רבות שם) שגם קובר את אשתו וכל זה בשהייה בעלמא כל שכן בחלול לגמרי וכל זה בנדר של מצוה ועבודת השם ית'. אמנם אם היה הנדר בדבר הרשות או בדבר הבאי הנה המחלל מפסיד והמקיים אינו נשכר כי מה לו יתב' שיעשו הדברים ההם או שלא יעשו באמת הנודר בהם הוא בנה במה והמקיי' מקטיר עליה לפי שהמעשים ההם עצמם כעין ע"א הם ולא לרצון הם לפניו ית' ועליהם אמרו (נדרים כ"ב.) יש בוטה כמדקרות חרב כל הבוטה ראוי לדקרו בחרב אלא שלשון חכמים מרפא כמו שפירש רש"י ז"ל שמצוה לשאול עליו ואמר שמואל (שם) הנודר אע"פ שמקיימו נקרא חוטא מאי קראה אמר ר' אבהו וכי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא ומעשה יפתח בבתו (שופטי' י"א) יוכיח כמו שאמרו חז"ל במדרש פרשה זו (ויקרא רבות שם) וכי לא היה יוכל להתיר את נדרו אלא אמר יפתח אני מלך איני הולך אצל פנחס ופנחס אמר אני כהן גדול איני הולך אצל עם הארץ מבין דין לדין צפת ההיא עלובתא ונתחייבו שניה' בדמיה. פנחס נטלה הימנו רוח הקדש שנ' (ד"ה א' ט') ופנחס בן אלעזר הכהן נגיד היה עליהם לפני' יי' עמו לפנים ולא עתה יפתח היה נישל איברים איברים ונקבר במקומות הרבה הדא הוא דכתיב (שופטי' י"ב) וימת יפתח ויקבר בערי הגלעד בעיר לא נאמר אלא בערי מלמד שהיה נישל איברים איברים ונקבר במקומות הרבה כי הנה יפתח נדר בדבר הבאי ושלא כהוגן והיה בלי ספק בוטה כמדקרות חרב והיה לשון חכמים מרפא ולפי שלא שאל נענשו השואל והנשאל. ויש לשאול למה לא התירו זקני ישראל חרם אנשי יבש גלעד (שם כ"א) כי הוצרכו להחרימם והרי היה ראוי לחוס עליהם יותר מעל בתו של יפתח אע"פ שחטאו. וכן למה לא התירם חרם ארור נותן אשה לבנימן (שם) שהוצרכו להערים ולהתיר בנות שילה להם כמסופר שם. אמנם על אנשי יבש גלעד יש לומר כי לפי שעברו במרד ובמעל על חומרת חרם גדול שקבלו כל ישראל עליהם במעמד כלם להמית אשר לא יבא לעזרת יי' להעביר חטאים מן הארץ כמו שאמר הכתוב (שם) כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא עלה אל יי' המצפה לאמר מות יומת. ולזה לא ראו להתיר החרם ההוא כמו שלא הותר אצל עכן (יהושע ז') אבל הדבר השווה לשני העניינים יחד יראה לי שהוא מפני מה שנאמר שם בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה כי לא היה אז להם מלך או נשיא שיחרים ויתיר על דעת כלם אבל קבלו החרם כלם במעמד אחד כמו שאמר שנשבעו בני ישראל לאמר ארור נותן אשה לבנימין וכן בענין יבש גלעד והיו ודאי צריכין מנין אחר כמוהו להתירו ולא ימצא שכבר מתו רבים מהם במלחמה והשבועה היתה קודם לכן כמו שאמר ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן את בתו לבנימן לאשה. והרי אמרו בפרק אלו מגלחין (מועד קטן י"ז.) גבי ההוא גברא דשמתיה רב יהודה גברא רבה כרב יהודה ליכא דלישרי לך זיל גבי נשיאה ודאי ביניהם לא ימצא מנין כמנין הראשון ונשיא אין להם שיתיר על דעת כלם ולזה הוכרחו לקיים בזה ובזה שבועתם ולהמציא אותה תחבולה לתת בה ירושת פליטה לבנימן מבלי צורך התרה כמו שאמר והיה כי יבאו אבותם ואחיהם לריב אלינו ואמרנו אליהם חנונו אותם כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה כי לא אתם נתתם להם כעת תאשמו יאמרו שאם תהיה תלונת הקרובים מפני שנתפרסם שכבר לקחו בני בנימן נשים מאנשי יבש גלעד ואם כן כבר יבאו בנותיהם שם לרקחות ולטבחות ולאופות לא זולת ישיבו אליהם שאינו כן שלא לקחו איש אשתו במלחמ' ההיא שכבר נאמר (שופטים שם) שלא מצאו אלא ארבע מאות נערות ולא מצאו לשם מאות. ואם תהיה התלונה מצד החרם הנה לא אתם נתתם להם כעת תאשמו עליהם והוא פירוש נכון ושוב מצאתיו בפירוש ר' דוד קמחי ז"ל. ואחשוב כי לכוונה זו חזר בסוף הספור הזה לזכור בימים ההם אין מלך בישראל לומר כי כמו שהיה עקר החטא ההוא לסבה ההיא כמו שזכר בתחלה כן היו אלו הענינים הכרחיים להעשות כן לסבה ההיא בעצמה. הנה שנתבאר מכל זה מה נכבד הכח הדברי הזה אשר נתן בסגולת האדם ומה יקר טובו וכמה ראוי ליזהר בו בכל מיני הדבורים ובכללם באלו הענינים אשר בהם יוציאו דבר לפני האלהים אם בנדרים ושבועות אם בערכים. והנה לפי שבהפלאת הערכים אינו מוציא בפיו דבר קצוב ואיפשר שיקל האדם בהם אם להעריך אותו במעט מהדמים כפי רצונו או בשהיית שלומו לזה באה פרשה זו לבאר ערך נפשות האדם אם זכר אם נקבה בגבולי זמניהם כי זה היה קשה מאד להעריכו שאם ישוער בבחינת מעלת נפשו הוא אין ערוך אליו. גם אם יעריכוהו מצד עשרו או ייחוסו או שאר ענייניו אין לדבר סוף ויקר פדיון נפשו וחדל לעולם. ואם ישוער לפי מה שישוה לימכר בשוק יהיה דבר בזיון וקצף. לזה ראתה החכמה האלהית להעריכו בין זכר בין נקבה וחלק שוייו לפי שניו וחלק אותם לארבעה חלקים כפי אשר היה גלוי וצפוי לפניו כי מי כמוהו יערך ערך נפשות ליי' וכן בשאר הערכי' כמו שיבא. וזהו מה שאמר רבן שמעון בן יוחאי במאמר שזכרנו ראשונה כשם שבנדרים בל יחל ובל תאחר כך בערכים בל יחל ובל תאחר. ירצה כמו שבאו בנדרים אזהרות מתחלפות בשני לאוין. האחד לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל׳:ג׳-ד׳) ואם שוהה הרי הוא חלול. וכן נאמר (דברים כ"ג) כי תדור נדר ליי' אלהיך לא תאחר לשלמו. לפי שכל הנודר נדר לאלהי ישראל בפיו ובשפתיו אשר היא הסגולה המיוחדת אל המין המדבר אין ראוי לחלל אותה ולשום עצמו כשאר הבעלי חיים המצפצפים והמהגים כן הוא הענין בערכין הבלתי נקצבים מעצמן אחר שהן קצובים ונערכין בדמיהם בתורה האלהית וכל החומרות והעונשים הבאים על הנדרים כמו שזכרנו הם באים על הערכים ואחר שקפץ ונדר או העריך אמר להם הקב"ה לישראל כל מי שהוא נודר מכם לא ישהא את נדרו כדי שלא יחולו עליו עונשין לפיכך הזהיר משה את ישראל וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא והנה הוא היה יועץ בזה עצה נכונה מאד והוא כי טוב מזה את אשר לא ידור כלל אין צ"ל בדבר הרשות או בדבר הבאי שאין לו ית' חפץ בכסילים כענין בת יפתח ודומה לו האומר שבועה שלא אוכל דבר זה שלא אבא בית פלוני או שלא ישא בתו וכדומה. אלא אפי' שידור נדר לעשות מצוה זו כגון לעשות סוכה או ליטול לולב או לעשות צדקה טוב אשר לא ידור כמו שאמרנו ראשונה אלא שיעשה מחמת המצוה המוטלת עלינו מהר סיני ולא יראה עצמו שפטור מהמצוה ההיא אלא מחמת נדרו שאינו כן כי אע"פ שלא ידור יבקש השם ית' ממנו אם יש לאל ידו לעשות ולא עשה וכאשר נדר על המעשה יש עליו שני חובות ואע"פ שיפרע ממנו מעקר החוב המוטל עליו מעיקרא עדין ישאר החוב השני. והוא מה שאמר הכתוב במשנה תורה כי תדור נדר ליי' אלהיך לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו יי' אלהיך מעמך והיה בך חטא אמר שכאשר קפץ ונדר לעשות המחוייב לעשות מעצמו שלא יאחר לשלמו כדי לפרוק מעליו שתי חובות שאם יאחר ידוע ידע שדרוש ידרשנו יי' אלהיו מעמו בכח השטר הראשון שהוא מצווה ועומד על הדבר ההוא ונפרע ממנו מדעתו או שלא מדעתו וישאר עדין החטא של איחור הנדר בהוייתו. אמנם כי תחדל לנדור עם היות שדרוש ידרשנו השם יתברך בכח שטרו הראשון כמו שנזכר הנה לא ישאר בך חטא הנדר והוא מה שהזהיר משה לישראל וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא והיא עצה נכונה מאד. וזה מה שרצינו מהמאמר הזה אל הענין שהיינו עליו וראינו להקדימו לפרשה זו של ערכים. כפי מה שפירשנו ענינו. ואחרי כן נשלים ביאורה ונדקדק בה שלשה ענינים.
והנה ב' מיני שלמיות הראשונות הן גם בבחינה מה, אייניגערמאסען, בשאר בע"ח זולת האדם, כי גם הם ישתדלו ע"י רוח התשוקה הטבעית אשר הטביע ה' בקרבם למלאות מחסוריהם הגופנים, ד"מ הנמלה תכין בקיץ לחמה, והדבורה תאגור ותאסוף דבשה, והביבער אשר הוא מחיות הלוחכים, ורוב משכנו באמעריקא הצפוני יבנה לו בית מכון לשבתו, וכן הנמלים הלבנים הנקראים טערמיטען, שוכני יבנו להם אהלים ובתים מחול וטיט החזקים מאוד, אשר גבהם מעל הארץ לפעמים י"ב רגל, ורחבם מתחת ח' רגל, אשר מרחוק יראו כבתי בני אדם, ובזה יקנו להם גם המה שלמות עצמותם בבחינה גופנית, וכן נראה ג"כ, כי בע"ח השונים למיניהם יעשו חסד עם זולתם, ואף כי עם קרוביהם ויוצאי חלציהם בגופם ובאיבריהם כי הנשר ירחף על גוזליו, והתרנגולת תסך באברותיה על אפרוחיה ולא תתן איש זר להרע למו, גם תנין יחלצו שד להניק גוריהן, וקצת החיות יחמלו גם זה על זה, כמו שאחז"ל "למה נקרא שמה חסידה שעושה חסד עם חברותיה", וכבר אמרו הטבעיים הקדמונים, כי בזה יש יתרון לחייתו יער על בני אדם, כי אף שנראה הרבה בני אדם אשר ירעו איש לרעהו, עד שלפעמום יקום איש על אחיו ורצחו נפש לא נמצא בכל זאת שיטרוף ארי או זאב או שאר בע"ח את בן מינו, (ואף בדגי הים העומדים על מדרגה יותר שפלה בהרגש החמלה הטבעיית, בעבור קור דמם, יהיו הקטנים רק ממין אחר למאכל הגדולים ולברות למו אבל בכל זאת לא ירעו ולא ישחיתו אותם רק בזדון ובחמת רוחם, כמשפט בני אדם, כאשר תעלה חמתם באפם איש על רעו,) ונמשך מזה, כי גם קנין השלמות עם זולתם יש לחייתו שדה ושאר בע"ח בבחינה גופנית, אפס השלמות השלישית, והיא שלמות האדם ביחסו לאלהיו, היא מיוחדת לו לבדו באשר הוא אדם בעל נפש משכלת כי רק היא יכולה להכיר בוראה ע"י התבוננה בברואים ותעלה תמיד מעלה מעלה עד אשר תגיע אל סבתם הראשונה שהוא הי"ת, ואין לשאר בע"ח חלק בזה כי הם חסרי דעת ותבונה, ועפ"י הדברים האלה הולך הרב ומבאר כמה פסוקים במשלי ל' (עיין בפנים הספר),
היוצא מדברי', אלה הוא, כי יתרון האדם משאר בע"ח היא רק כשרון ההשתכלות והדבור, זיין איהן פאר אללען איבריגען טהיערען אוסצייכענדער פארציג איזט בלאס זיינע פעהיגקייט צום דענקען אונד שפרעכען כמ"ש החוקר כי לא בכח הזן ונפשו הצומחת יסוגל האדם אחרי שהם גם לשאר הצמחים, אף לא בנפשו המרגשת שהיא גם בשאר בע"ח, כי אם בכח שכלו ובפעולותיו הנעשות בהשכל ודעת יסוגל מזולתו, ואחרי היות דבור האדם שליח ומליץ שכלו המיוחד לו, ראוי לו שישאירנו תמוד בכבודו, ושיהיה רק בהשכל ודעת, ולא לבד שלא יחלל ולא יטמא, אותו בדברי נבלה ושמצה, כי אם ישתדל שלא יהיה לריק וללא הואיל, כי אם לצורך השכל ולתועלתו לבד, כמו שהאריך בזה המורה פ"ח מחלק ג', והרב בשער ס"ב (עיין ביאורי שם) כי רק בהיות השימוש בדבור כראוי הוא שליח השכל המסכים ודומה לשולחו, בבל בהיותו דבר שפתים אך למותר, ידמה רק לגעית השור על בלילו, או לצפצוף העופות המצפצפים והמהגים, ואם בענינינו עם בני אדם זולתנו צריכים אנו להזהר בדבור שאינו לצורך אף כי שלא נדבר נגד פני עליון דבר אשר לא לרצון יהיה לפניו כמאה"כ, "אל תבהל על פיך וכו' כי האלקים בשמים, ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים" ר"ל בהיות כי כגבוה שמים על הארץ גבהו דרכיו מדרכיך, ותאריו היקרים אף כי מהותו ית' נשגבים מאוד ממך ומדעתך להשיגם, הלוא על נקלה תוכל לפשוע בדבריך, ע"כ היותר טוב לך הוא שיהיו דבריך מעטים, ונמשך מזה כי כאשר ידור איש נדר לעשות דבר מה לכבוד הי"ת היה על כל פנים יותר טוב אם לא נדר כלל כי אם יהיה הדבר ההוא דבר מצוה שנצטוה עליו כבר לעשותו אף שיקיים נדרו הלוא יחלל בכל זאת בנדרו זה כבוד עליון בהראותו לעיני כל, כי רק בהכרח נדרו לא ברצונו החפשי ימלא רצון הי"ת אשר צוהו כבר לעשות כן, וע"כ אחז"ל כל הנודר כאלו בונה במה, והמקיימו כאלו מקטיר עליה" כי כמו שהמקטיר בבמה לכבוד הי"ת אף שפעולתו רצויה בעצמה, בכל זאת בהעשותה במקום אשר לא ירצה לפניו גם הפעולה אינה נרצית, כן מעשה הנודר הזה, אף שהוא בעצמו טוב בכל זאת בעבור העשותו רק בהכרח ואונס הנדר לא ירצה עוד לפני ה' כמו המעשה הטוב ההוא בעצמו אשר יעשהו איש ברצון חפשי אשר איננו אסור בחבלי וזיקי נדרו ואף כי שיחטא ואשם אם לא ימלא נדרו זה, כי אז יעשה שתים רעות מצות ה' יפר ומוצא שפתיו יחלל ואם הנדר בדברי הרשות ר"ל לעשות דבר אשר לא נצטוה עליו הלוא אם יעבור על דבריו יחטא ואשם, כי חילל דברו, ואם יקיימנו מה יתן ומה יוסיף לו אחרי שמעשהו זה איננו פועל מוסרי ונרצה לפני ה', אחרי שלא צוה ה' לעשותו, ובזה מבאר הרב ז"ל והולך כמה פסוקים ומאמרי חז"ל, ועל זה רומז גם מאמר חז"ל שהחל בו הרב ז"ל כי אחר שהורה לנו שאל יחשוב אדם, כי באמרו ערכי עלי יוכל להעריך נפשו כפי רצונו פחות מהערך הקצוב בתורה לפי שניו, או לאחר לשלמו, יען שלא הוציא עוד בשפתיו דבר קצוב אשר ירצה לתת אל הקודש, כי אם כמו שבנדרים עובר בבל יחל אם לא ישמור מוצא שפתיו כלל, ובבל תאחר אם ישהה לשלם נדרו, כך בערכין וכו' אמר אח"כ "לפיכך משה הזהיר את ישראל, וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא," להורות שלא לבד בדברי רשות טוב אשר לא תדור, כ"א גם בדבר מצוה, שאם תדור אף כי תשלם הלוא תראה עכ"פ שרק באונס והכרח נדרך אתה עושה המצוה, וזולת זה חדלת לעשותה. עם ששלמות האדם ימצא משלשה עניינים. בשלימותו עם עצמו, ובשלמותו עם זולתו ממנו, ושלמותו עם אלהיו. כמו שעל שלשתן אמר הנביא ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכם עם אלהיך (מיכה ו׳:ח׳). כי הענין הראשון עשות משפט עצמו בתקון תכונותיו ומדותיו מצד מה שהם קנינים בו כמו דאת אמר (שופטי' י"ג) משפט הנער ומעשהו. והשני הוא ההצטדק עם הזולת בהוצאת הפעולות המדותיות אל הפועל כי אהבת חסד הוא מה שיתחסד האדם עם זולתו. והשלישי הוא ההשתלם עם אלהיו בהיות תמים עמו ומשתמר מחטוא לו בהכרתו אותו וקבל עליו עול מלכותו. וכמו שאמר דוד (ד"ה א' כ"ח) ועתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה. הנה באמת השלמות המיוחד אל האדם הוא זה הענין השלישי כי השנים הראשונים הנה ימצאו לו מצד סוגו. אמנם השלישי מצר הבדלו וזה כי ההשתלם האדם בצרכי עצמו לא ימצא לו במה שהוא מדבר אבל במה שהוא חי כי הבעל חי בלתי מדבר ימצא לו זה השלמות כמו שנראה בנמלים ובדבורים וזולתם אשר יש להם חריצות נפלא בהכין להם הנאות לצרכי חייהם. גם ימצא בהם ההשתלם עם הזולת ממינם כמו שהוא בנדיבות החרנגול וכבר אמרו חז"ל (חולין ס"ג.) למה נקרא שמה חסידה שעושה חסד עם חברותיה וכמוה רבות. אמנם ההשתלם עם האל יתעלה ח"א להמצא אלא מפני הנפש הדברית שהיא ההבדל המיוחד לו כי היא אשר תצליח ותשכיל בדברים שלמעלה ממנה במדרגות הנמצאות עד הגיע אל הסבה הראשונה יתברך שמו ותזדרז לדעת אותו והצנע לכת בדרכיו. *וזה הענין אמרו החכם וכו', להבין דבריו אלה, עיין ביאורי בראשית דף ע' וקי"ד ע"ב, ודף קל"ד ע"א והכונה פה כי אחרי שאמר החכם כי הדרושים האלקים נשגבים מדעת אנוש והתפלל שבהכנסו לדרוש בעיונים אלה, אל יביאוהו לחטיא מטרתו זאת הריש והעושר, ר"ל העיון הרב או המעט יותר מהראוי, וכי גם הענינים הטבעים נפלאו ממנו, וזכר גם סבת כל זה אמר אח"כ, כי בכל זאת חייב אדם להשתדל בלימוד וקנין החכמות, כי מלבד שהעסק בחכמות הוא עונג אמיתי לאדם אשר לא יסולה בכתם אופיר, יקנה ג"כ רק עי"ז שלמותו המיוחדת לו, באשר שהוא אדם, ר"ל חי משכיל ומדבר כי כל עוד יוסיף לעסוק בחכמה, תתרחב דעתו ויחודד שכלו יותר ולשונו תלמד לדבר צחות בהשכל ודעת [וכן אמר החכם המליץ ציצערא לזקני רומי: "דעו אחי כי לולא שבעה לה נפשי חכמה ודעת במדעות שונות לא אוכל לדבר פה במקום המשפט לפניכם יקירי רוח שופטי מישרים ! כמעט בכל יום בענינים שונים, כאשר אמליץ בעד אנשים רבים ושונים. כי גם אני גם כחי נבול יבול אם לא אמצא לנפשי עונג ומרגוע בעת הנפשי מעבודתי ויגיעתי ע"י לימוד החכמות והמדעות אשר תהיינה שעשועי יום יום, כי כמו חלב ודשן תשבע נפשי אם הגית לפי תבונות," והחכם האשכנזי המעתיק אותו כתב על דבריו וז"ל: "בצדק אמרי פי החכם הזה, כי כל איש אשר יחפוץ להורות לזולתו חכמה ודעת, אם באומר ודברים במו פיו, כדורש ברבים, או מורה תלמידיו או בעט סופר מהיר, כמחברי ספרים להורות קוראיהם, יצטרכו תמיד להוסיף ידיעתם וחכמתם ע"י קריאתם ספרי חכמים זולתם, כי לולא זאת הלוא על נקלה תקצר יד חכמתם, כי רק ע"י קיבוץ והתחדשות הדעות בקרבם הלקוחות מחכמים אחרים, יוסיפו גם המה בחכמתם, תחת, כי אם לא ילמדו לקח מזולתם, ויסתפקו במה שידעו כבר, לא לבד כי ילאו מהוסיף חדשות ונצורות לא ידעו מלפנים, כי גם ישכחו את אשר ידעו כבר, אם לא תתעורר ידיעתם הראשונה, ע"י הדעות החדשות אשר יקראו בכל חכמה מפי ספרי שאר החכמים, ובשכבר הימים באים הכל נשכח מאתם, עכ"ל, ומה שאמרו חכמי עמים אלה בבחינת שאר החכמות והמדעים אחז"ל בבחינת חכמת התורה באבות פ"א "ודלא מוסיף יסף" ר"ל מי שאינו מרבה חכמתו יום יום, ישכח גם מה שידע ולמד כבר, כמו שאמרו בהיפך בסוכה דף מ"ו ע"ב על הכ' "והיה אם שמוע תשמעו, אם שמוע בישן" (אם תחזור על תלמודך, ששמעת כבר מאחרים), "תשמעו בחדש" (תתחכם להבין דברים חדשים מתוך דברים ישנים) (עיין פרש"י שם), וע"כ נמשלו לדעתי גם התורה והחכמה למים, כמא"הכ (ישעיהו נ״ה:א׳) "הוי כל צמא לכו למים", יען כי כמו שהמים העומדים בלי תנועה המסובבות מהוספת מים אחרים עליהם, ונזילתם אל תוכם, יסרחו ויפסדו על נקלה, כן ידיעת איש בתורה ובחכמה, אשר לא תחודד ותתוסף יום יום ע"י לימוד חדש, ואף כי ע"י חכמת חכמים אחרים זולתו, ידיעותם המתחדשות לבקרים, תסרח ותשכח על נקלה, ותתערב בסכלות מהר חיש, עד כי תאבד מעט מעט, (וגם על זה נוכל לומר בבחינה מה מאחז"ל במס' תענית דף ז' "הרבה למדתי מרבותי ויותר מחבירי" וכו', ומאמרם שם "מה ברזל וכו' אף שני ת"ח מחדדין זה את זה בהלכה," תחת כי העוסקים בד בבד מטפשין ע"ש) ואפשר כי על זה רומז גם מאה"כ (ירמיה מ"מ) "אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם," ר"ל יען כי לא יתיעצו הנבונים עוד יחד (ושם בנים פה משרש בין), נסרחה גם חכמתם שהיתה להם כבר,] תחת כי קנין שלמותו הגופנית הוא משותף לו, עם שאר בע"ח, אף שהם קטנים ממנו כמ"ש ארבעה הם קטני ארץ, והם חכמים מחוכמים" וכן קנין שלמותו בבחינת הנהגתו עם זולתו, יש ג"כ לקצת חייתו ארץ, כמו שאמר "שלשה המה מטיבי צעד" וכו', וזש"א אח"כ "אם נבלת בהתנשא ואם זמות" ר"ל אם תעלה על דעתך שלפי זה אין לך יתרון והתנשאות על שאר בע"ח, "יד לפה" ר"ל שתשכיל ותדע כי רק בבחינת כשרון דבורך והשתכלותך אתה נעלית על כלמו ובזה לבד ראוי לך להשתדל להשתלם יום יום, כי רק באופן זה תשיג השלמות האמיתית לא רק בהשתדלותך לבד בקנין שלמותך הגופנית, ושלמותך בבחינת הנהגתך עם זולתך, אשר הן רק טובות מדומות, ורבוי העסק בענינים אחרים יסבב לפעמים גם ריב ומצה לאדם וע"ז יורה לדעת הרב ז"ל גם מאה"כ "כי מיץ חלב" וכו' כמו שהולך ומבאר. וזה הענין אמרו החכם שלמה בסוף משלי (ל') אחר שזכר שם בפרשת דברי אגור בן יקה עוצם מדרגת הדרושים האלהיים בערך אל האדם במה שאמר מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ מה שמו ומה שם בנו כי תדע כל אמרת אלוה צרופה מגן רוא לחוסים בו אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת. ואחר התפללו לבל יחטא בהם לסבת רש ועושר כמו שחטאו הארבעה דורות שנזכרו שם כמו שנתבאר קצתו בשער י"ו וקצתו בשער י"ט. וזכר אח"כ שאפילו העניינים הטבעיים נפלאו ממנו במה שאמר (שם) דרך נשר בשמים דרך נחש עלי צור דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה. וזכר סבת זה באומרו (שם) תחת שלש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת כמו שנתבאר בשער ט'. הנה הוא סמך לשם מה שיתחייב האדם להשתדל בחכמות ולמלאת ידו מהם כי הוא השלמות המיוחד אליו מצד שהוא חי מדבר כי שאר העסקים אשר לו אם בשלימות עניינו עם עצמו. ואם בשלימותו עם הזולת ממינו כבר נמצאו יותר בשלמות למשתתפים בסוגו ואם הם מקטני הב"ח הבלתי מדברים. ואמר (שם) ד' הם קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים הנמלים עם לא עז ויכינו בקיץ לחמם השפנים עם לא עצום וישימו בסלע ביתם מלך אין לארבה ויצא חצץ כלו שממית בידם תתפש והיא בהיכלי מלך *אמר שכבר נמצאו וכו', עיין תחילת בראשית דף ח' ע"א ותמצא ביאור ארבעה סבות אלה החומר והצורה התכלית והפועל, וכונתו פה שאף שלכל א' מד' קטני ארץ תחסר אחת מד' סיבות, או היא לו רק במדרגה חלושה ופחותה בכל זאת חלק ד' להם בבינה להכין להם מחסוריהם הטבעים בדעת והשכל, כי השפנים עם לא עצום בבחינת חמרם ובנין גופם והנמלים עם לא עז מה שיורה על חולשת צורתם שהיא נפשם החיונית, כי העוז הוא מפעולת הנפש החיונית, והארב' הוא חסר המלך אשר יסדר פעולותיו, והוא חסר אם כן הסבה הפועלת אחרי שאין לו קצין שוטר ומושל אשר יצא ואשר יבא לפניהם, והשממית, ר"ל העכביש אשר בידיה תטוה קירי רשתה ויריעותיה הדקות לתפוש וללכוד בהם הזבובים, אף שתכליתה נראית פחותה וגרועה מאוד, היא בכל זאת בהיכלי מלך: אמר שכבר נמצאו ארבעה בעלי חיים מקטני הבריאה במספר ארבעה סוגי הסבות אשר בכלהפעולות שהמה חכמים שהחכימם הטבע בענינים הצריכים למציאותם עם היות הסבות ההנה חלושות בהם מזולתם. ועל חולשת הסבה הצוריית אמר הנמלים עם לא עז כי העזות הוא מפעולות הנפש והיא זולת החזוק כמו שאמר (דברים כ״ח:נ׳) גוי עז פנים. (במדבר י"ד) אפס כי עז העם. כלומר שהכח הצוריי בו הוא חלש ועם כל זה ויכינו בקיץ לחמם שהוא צורך עצמם ומזונם וכמו שאמר במקום אחר (משלי ו׳:ו׳) לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם. ועל הסבה החומרית אמר השפנים עם לא עצום וישימו בסלע ביתם. כלומר שאין חמרם קשה ועצום ובנין גופם חזק ועם כל זה ויכינו בסלע ביתם לשבת משכנות מבטחים מזרם וממטר ומיד בני אדם. ועל הסבה הפועלת אמר מלך אין לארבה ויצא חצץ כלו כי אע"פ שאין לו מי שיסדר פעולותיו הצריכות להיות הנה הוא יוצא כלו בסדר נכון ואופן שיוכלו לאכול את עשב הארץ על צד היותר נקל ויותר בטוח להם שאיפשר. ועל הסבה התכליתית אמר שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך והיא העכביש הידועה אשר בידיה טווה ואורגת היריעות הדקות והרשתות לתפוש בהם הזבובים והייתושים למאכלה והתכלית הזה ימצא ביותר בתכלית העפוש ועם כל זה הנה היא לא תמנע לעשות כן בהיכלי מלך אשר הוא מקום רחוק לתכלית ההוא מצד נקיות המקום ורוב הנמצאים ולזה והיא בהיכלי מלך כלומר שאינו מכוין להביא ראייה אלא מן השממית שהיא בהיכלי מלך. ואחר שזכר הבעלי חיים האלו בבחינת התחזקם בשלמותם בעניני עצמם נעתק לזכור בעלי חיים אחרים אשר ימצא להם זה הענין עצמו בבחינה אל זולתם. ואמר (שם) שלשה המה מטיבי צעד וגומר. כי מטיבי צעד ומטיבי לכת הם ענינים אשר הם בהליכה עם הזולת ואמר ליש גבור בבהמה ולא ישוב מפני כל לומר שיש בעל חי שהוא כראש ליתר הבעלי חיים וכמו שאמר (חגיגה י"ג:) מלך בחיות אריה והוא כגבור הלוחם מלחמותם ולא ישיב מפני כל והרי זה ענין אצל הזולת ממינו. וכן זרזיר מתנים אשר יש לו ענין אצל הזולת כי הוא כלב הציד חגור במתניו אשר עניינו לצוד ציד ולהכין לפני בעליו וכן התיש אשר הוא המנהיג ההולך לפני הצאן לנחותם הדרך. ומלך אלקום עמו שיש חיה שיש לה מהערמימות שיעור שנוצחת לארי' שהוא מלכה ואין לו תקומה עמה. ואחשוב שהבריה הזאת היא החיה אשר ראיתי בדברי חז"ל (שוח"ט תהילים ק״ד:כ״ד) אמר מה רבו מעשיך ה' (תהילים ק״ד:כ״ד) כגון אריא כלבא וקנקנתא דהוו קיימי אהדדי והוה אריא צערא דכלבא והוה כלבא צערא דקנקנתא והוה קנקנתא צערא דאריא ולא הוו מזיקי להדדי. ואולי שזאת היא שאמרו שהיא חופרת חפירה תחת הקרקע בעלת שתי פיות אחת רחבה ואחת צרה והולכת אצל האריה ומקניטתו עד שיכעס וירדוף אחריה והיא נמלטת מפניו באותה חפירה דרך פיה הרחב והוא נכנס אחריה ורודפה עד שנלחץ בצרות החפירה והיא יוצאה דרך פיה הצר וחוזרת עליו דרך השער אשר בא בו ומוצאתו שם נלחץ והורגתו והנה לוקח שמו מזה הפעולה מיוחד מלך אלקום עמו כלומר שאין למלכו תקומה עמו. והנה אחר שזכר אלו החיות אשר נמצא אתם אלו שני מיני החריצות שאמרנו הסב הדיבור נכח מין האדם ואמר בדרך שאלה אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה (שם) לומר אם יתכן לך שתתנבל אתה יותר מאלו בהיות לך עליהם סבות ההתנשאות ולא תשלים אתה הענין המיוחד לך כמו שמשלימים אלו, שני אלו הענינים הנמצאים להם. ואם זמות וחשבת היטב במהות הדבר הזה המיוחד תשים יד לפה כלומר שתשכיל ותדע כי זה ההתנשאות עליהם חוייב שיהיה מצד הפה והדבור שהוא ההבדל המיוחד לאדם אשר ההשתדלות בו לבד הוא אשר יועיל להוציא ממנו תועלת עצמי ואמתי וזולת מהשני עניינים הנזכרים שהם אינם אלא תועלת מדומות או שיזיקו ועל זה אמר (שם) כי מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם ומיץ אפים יוציא ריב. המשיל הענין המיוחד אל המין האנושי מצד הבדלו אל החלב כי כאשר ישתדל המשתדל בהמצתו יוציא חמאה כי הוא דבר טוב ערב ומועיל. ועל הענין האחד אשר לצרכי עצמו אמר ומיץ אף יוציא דם כי העסק וההשתדלות בזה אצל הבעל חי הוא להמציא ולהרבות דם הבעל חי כלומר לגדל ולחזק הנפש הגופיית כי הדם הוא הנפש ומיץ אפים בעניינים הזולתיים יוציא ריב כי העסק ההוא ימציא ריב וקטטה בין האנשים המבקשים אותם בקנאת איש מרעהו כמו שהוא מבואר מעניינם והוא הדבר המושג בעסק ההוא בלי ספק הנה מבואר מדבריו מה שרצינו אותו מהיות זה הכח הדברי החלק המיוחד שבו ישתלם האדם מכל כחותיו כמו שקרוב לזה ביארו הפילוסוף בפרק חמישי מאמר א' מספר המדות אצל זאת החקירה אמר א"כ מה הוא זה אם נאמר שהוא כח הזנה יראה שהוא כולל לצמחים והנה נרצה דבר מסוגל וכשנסיר כח הזן ונפש הצומחת ישאר המרגשת יראה שגם זה כולל לסוס לשור ולכל חי ישאר אז פעולת מה אשר להשכל. והנה לפי שהיה הדבור החיצוני מיוחד לבעלי השכל כי הוא שליח השכל ומליצו המעיד על שולחו היה מהראוי שיהי' שלוחו כמותו בתכלית הדיוק וההזהר שלא יתפשט כי אם בדבר אשר יאמר אותו השכל ויורה על צרכו ואין צריך לומר שלא ינבל את פיו ולא יטמא אותו בדברי הנבלות והחסרונות כמו שאמר הרב המורה פרק שמיני חלק שלישי. אמר שזה הדבור בלשון הוא מסגולות בני האדם וטובה גמלה השם לאדם להבדילו בה משאר בעלי חיים כמו שאמר (שמות ד׳:י״א) מי שם פה לאדם ואמר הנביא (ישעיהו נ׳:ד׳) יי' אלהים נתן לי לשון למודים *אין צריך וכו' ר"ל שאינו ראוי לנו שנשתמש בכשרון הדבור (שהוא טובה אשר גמל ה' אותנו בו, ונתן אותו לצו רק להשתמש בלמוד) לדבר ולשיר שירי עגבים אשר ישירו הזונים והמנאפים, כי רק לפחותי מעלה רקים ופוחזים כהם יאותו שירים כאלה לא לעם סגולה ישראל אשר מהם נאמר בתורה שהם ממלכת כהנים וגוי קדוש. ואין צריך שנשתמש בטובה ההיא אשר נתנה לנו לשלמות ללמוד וללמד, בגדולה שבחסרונות ובחרפה השלמה עד שנאמר מה שיאמרוהו הסכלים הזונים בשיריהם ודבריהם הנאותים בהם לא במי שנאמר להם (שמות י״ט:ו׳) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ע"כ. וכבר יחדנו אנחנו שער ס"ב בספר בגנות הספורים המגונים למיניהם וההזיקים הנמשכים מהם. וכמה הרחיקה אותם התור' נביאיה וכתוביה בכל מקום אשר מכל זה יראה היות הענין בדבור כמו בשני הענינים הקודמים. כי כאשר יהי' שמושו על הדרך המיוחד הזה אשר בשליחות השכל הנה יקרא דבור חצוני העומד לשרת אל הדבור הפנימי וקרוב אליו. אמנם בהשתמש בו בדרך השלוח וכאשר יעלה אל הרצון המשולח הנה הוא לא יקרא דבור ולא בעליו מדבר אלא מסקל באבנים וכבר ישתתף לגעיית הבעלי חיים המזיקים או לצפצוף העופות שאין בהם ממש. ומה גם עתה צריך מאד מאד ליזהר מהדבור נגד פני עליון בדבר מן הדברים אשר לא לרצון יהיו לפניו כמ"ש החכם אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים (קהלת ה׳:א׳-ב׳). יאמר כי אחר שכאשר גבהו שמים על הארץ גבהו דרכיו מדרכינו ואין לנו בו אפי' אמדנא השתדל שיהא הדבור מוגבל והיותר מצומצם ומועט שאיפשר כי ברוב דברים לא יחדל פשע. ומזה יש ענין גדול בדברי הנדרים אשר ידרו האנשים לשלם לו יתברך כי היותר משובח הוא שלא ידור כלל לפי שהנודר לא ימנע משידור או בדבר מצוה או בדבר הרשות ואם היה בדבר מצוה הנה לא ימנע משידור וישלם או שידור ולא ישלם. הנה הוא מבואר כי כאשר ידור האדם נדר בדבר מצוה שהיא מורה בנדרו שהוא אינו מושבע ועומד עליו וכשיעשה אותו מפני נדרו יורה שלא מפני מצות הש"י הוא עושה אלא מפני רצונו שנדר וקיים והרי הוא מעשה פגום בהוראתו. והוא מה שאמרו חז"ל (גיטין מ"ו:) כל הנודר כאלו בנה במה וכל המקיימו כאלו הקטיר עליה ופירש רש"י ז"ל בשעת איסור הבמות ואמר שטעם זה לפי שהוא חייב לישאל על נדרו והתימה כי אם רצה לקיים למה ישאל. אלא שהכוונה כי המקריב בבמה כוונתו לעבודת שמים אמנם להיות' במקו' בלתי נרצה לפניו ית' היא אסורה. וכן זה שנדר לעשות מצוה אף ע"פ שהמצוה היא רצויה לפניו מאחר שיעשנה בתורת נדרו הנה הוא בלתי נרצה ולזה כאשר נדר נראה כאלו בנה במה להיותו תחלת המעשה וכאשר קיים נדרו כאלו הקטיר עליה שהוא סוף האיסור וסיומו. ואיפשר כי מה שכתב רש"י ז"ל שחייב לישאל על נדרו הוא כדי שישוב לחפשיותו וכשיעשה יעשה מחמת המצוה לא מחמת הנדר והנה כאשר נדר ושלם הוא מעש' בלתי נרצה כל שכן כאשר נדר ולא שלם כי הוא חטא נפלא ועצום לחלל דברו ושלוח שכלו כמו שבאו בתורה שלשה פרשיות על זריזותו ופרשת נדרים (במדבר ל׳:ג׳) האומרת איש כי ידור נדר ליי' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה ושם מפורש דין האיש והאשה בין נערה בין ארוסה בין נשואה ונדר אלמנה וגרושה בכלנה הקפידה תורה כי מוצא שפתיה לנדריה אחור לא ישוב ריקם. וכן בפרשת נזיר (שם ו') איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר ליי' מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה ענבים לחים ויבשים לא יאכל כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל, וכל החומרות ההן שכתב האל ית' בענינים ההן. וכמו שאמרו (ע"א נ"ח.) לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב וכל זה כדי שלא לחלל דברו וכמו שאמר דוד (תהילים קי״ט:ק״ו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך ושלמה בנו אמר כאשר תדור נדר לאלהים אל תאחר לשלמו כי אין חפץ בכסילים את אשר תדור שלם (קהלת ה׳:ג׳) אמר כאשר קפץ לבך לידור נדר לפני האלהים הוי זהיר לשלמו ואל תאחר בו כי על דרך האמת אין חפץ בכסילים הנודרים כמו שאמרנו אמנם אם נדרת את אשר תדור שלם כי אפילו לדעתך שאתה חושב שיש חפץ בנדרים טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם כי הנודר ואינו משלם זהו חלול דברו והקל בכבוד ומורא האל יתברך אשר נדר לשמו וחייב עונשים גדולים. וכמו שאמר במדרש (ויקרא רבה פר' ל"ז) אמר רב נחמן בר' יצחק כל מי שהוא נודר ומשהה את נדרו גורם מיתה לעצמו שנאמר וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא ונאמר (יחזקאל י״ח:ד׳) הנפש החוטאת היא תמות, ואמר (ויקרא רבות שם) כל מי שהוא נודר ומשהא את נדרו בא לידי ע"א וגילוי עריות ושפיכות דמים וכלן מיעקב אבינו שנאמר בו (בראשית ל״ה:ב׳) הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם ומעשה דינה ושכם (שם ל"ד) ורב אמר (ויקרא רבות שם) שגם קובר את אשתו וכל זה בשהייה בעלמא כל שכן בחלול לגמרי וכל זה בנדר של מצוה ועבודת השם ית'. אמנם אם היה הנדר בדבר הרשות או בדבר הבאי הנה המחלל מפסיד והמקיים אינו נשכר כי מה לו יתב' שיעשו הדברים ההם או שלא יעשו באמת הנודר בהם הוא בנה במה והמקיי' מקטיר עליה לפי שהמעשים ההם עצמם כעין ע"א הם ולא לרצון הם לפניו ית' ועליהם אמרו (נדרים כ"ב.) יש בוטה כמדקרות חרב כל הבוטה ראוי לדקרו בחרב אלא שלשון חכמים מרפא כמו שפירש רש"י ז"ל שמצוה לשאול עליו ואמר שמואל (שם) הנודר אע"פ שמקיימו נקרא חוטא מאי קראה אמר ר' אבהו וכי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא ומעשה יפתח בבתו (שופטי' י"א) יוכיח כמו שאמרו חז"ל במדרש פרשה זו (ויקרא רבות שם) וכי לא היה יוכל להתיר את נדרו אלא אמר יפתח אני מלך איני הולך אצל פנחס ופנחס אמר אני כהן גדול איני הולך אצל עם הארץ מבין דין לדין צפת ההיא עלובתא ונתחייבו שניה' בדמיה. פנחס נטלה הימנו רוח הקדש שנ' (ד"ה א' ט') ופנחס בן אלעזר הכהן נגיד היה עליהם לפני' יי' עמו לפנים ולא עתה יפתח היה נישל איברים איברים ונקבר במקומות הרבה הדא הוא דכתיב (שופטי' י"ב) וימת יפתח ויקבר בערי הגלעד בעיר לא נאמר אלא בערי מלמד שהיה נישל איברים איברים ונקבר במקומות הרבה כי הנה יפתח נדר בדבר הבאי ושלא כהוגן והיה בלי ספק בוטה כמדקרות חרב והיה לשון חכמים מרפא ולפי שלא שאל נענשו השואל והנשאל. ויש לשאול למה לא התירו זקני ישראל חרם אנשי יבש גלעד (שם כ"א) כי הוצרכו להחרימם והרי היה ראוי לחוס עליהם יותר מעל בתו של יפתח אע"פ שחטאו. וכן למה לא התירם חרם ארור נותן אשה לבנימן (שם) שהוצרכו להערים ולהתיר בנות שילה להם כמסופר שם. אמנם על אנשי יבש גלעד יש לומר כי לפי שעברו במרד ובמעל על חומרת חרם גדול שקבלו כל ישראל עליהם במעמד כלם להמית אשר לא יבא לעזרת יי' להעביר חטאים מן הארץ כמו שאמר הכתוב (שם) כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא עלה אל יי' המצפה לאמר מות יומת. ולזה לא ראו להתיר החרם ההוא כמו שלא הותר אצל עכן (יהושע ז') אבל הדבר השווה לשני העניינים יחד יראה לי שהוא מפני מה שנאמר שם בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה כי לא היה אז להם מלך או נשיא שיחרים ויתיר על דעת כלם אבל קבלו החרם כלם במעמד אחד כמו שאמר שנשבעו בני ישראל לאמר ארור נותן אשה לבנימין וכן בענין יבש גלעד והיו ודאי צריכין מנין אחר כמוהו להתירו ולא ימצא שכבר מתו רבים מהם במלחמה והשבועה היתה קודם לכן כמו שאמר ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן את בתו לבנימן לאשה. והרי אמרו בפרק אלו מגלחין (מועד קטן י"ז.) גבי ההוא גברא דשמתיה רב יהודה גברא רבה כרב יהודה ליכא דלישרי לך זיל גבי נשיאה ודאי ביניהם לא ימצא מנין כמנין הראשון ונשיא אין להם שיתיר על דעת כלם ולזה הוכרחו לקיים בזה ובזה שבועתם ולהמציא אותה תחבולה לתת בה ירושת פליטה לבנימן מבלי צורך התרה כמו שאמר והיה כי יבאו אבותם ואחיהם לריב אלינו ואמרנו אליהם חנונו אותם כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה כי לא אתם נתתם להם כעת תאשמו יאמרו שאם תהיה תלונת הקרובים מפני שנתפרסם שכבר לקחו בני בנימן נשים מאנשי יבש גלעד ואם כן כבר יבאו בנותיהם שם לרקחות ולטבחות ולאופות לא זולת ישיבו אליהם שאינו כן שלא לקחו איש אשתו במלחמ' ההיא שכבר נאמר (שופטים שם) שלא מצאו אלא ארבע מאות נערות ולא מצאו לשם מאות. ואם תהיה התלונה מצד החרם הנה לא אתם נתתם להם כעת תאשמו עליהם והוא פירוש נכון ושוב מצאתיו בפירוש ר' דוד קמחי ז"ל. ואחשוב כי לכוונה זו חזר בסוף הספור הזה לזכור בימים ההם אין מלך בישראל לומר כי כמו שהיה עקר החטא ההוא לסבה ההיא כמו שזכר בתחלה כן היו אלו הענינים הכרחיים להעשות כן לסבה ההיא בעצמה. הנה שנתבאר מכל זה מה נכבד הכח הדברי הזה אשר נתן בסגולת האדם ומה יקר טובו וכמה ראוי ליזהר בו בכל מיני הדבורים ובכללם באלו הענינים אשר בהם יוציאו דבר לפני האלהים אם בנדרים ושבועות אם בערכים. והנה לפי שבהפלאת הערכים אינו מוציא בפיו דבר קצוב ואיפשר שיקל האדם בהם אם להעריך אותו במעט מהדמים כפי רצונו או בשהיית שלומו לזה באה פרשה זו לבאר ערך נפשות האדם אם זכר אם נקבה בגבולי זמניהם כי זה היה קשה מאד להעריכו שאם ישוער בבחינת מעלת נפשו הוא אין ערוך אליו. גם אם יעריכוהו מצד עשרו או ייחוסו או שאר ענייניו אין לדבר סוף ויקר פדיון נפשו וחדל לעולם. ואם ישוער לפי מה שישוה לימכר בשוק יהיה דבר בזיון וקצף. לזה ראתה החכמה האלהית להעריכו בין זכר בין נקבה וחלק שוייו לפי שניו וחלק אותם לארבעה חלקים כפי אשר היה גלוי וצפוי לפניו כי מי כמוהו יערך ערך נפשות ליי' וכן בשאר הערכי' כמו שיבא. וזהו מה שאמר רבן שמעון בן יוחאי במאמר שזכרנו ראשונה כשם שבנדרים בל יחל ובל תאחר כך בערכים בל יחל ובל תאחר. ירצה כמו שבאו בנדרים אזהרות מתחלפות בשני לאוין. האחד לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל׳:ג׳-ד׳) ואם שוהה הרי הוא חלול. וכן נאמר (דברים כ"ג) כי תדור נדר ליי' אלהיך לא תאחר לשלמו. לפי שכל הנודר נדר לאלהי ישראל בפיו ובשפתיו אשר היא הסגולה המיוחדת אל המין המדבר אין ראוי לחלל אותה ולשום עצמו כשאר הבעלי חיים המצפצפים והמהגים כן הוא הענין בערכין הבלתי נקצבים מעצמן אחר שהן קצובים ונערכין בדמיהם בתורה האלהית וכל החומרות והעונשים הבאים על הנדרים כמו שזכרנו הם באים על הערכים ואחר שקפץ ונדר או העריך אמר להם הקב"ה לישראל כל מי שהוא נודר מכם לא ישהא את נדרו כדי שלא יחולו עליו עונשין לפיכך הזהיר משה את ישראל וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא והנה הוא היה יועץ בזה עצה נכונה מאד והוא כי טוב מזה את אשר לא ידור כלל אין צ"ל בדבר הרשות או בדבר הבאי שאין לו ית' חפץ בכסילים כענין בת יפתח ודומה לו האומר שבועה שלא אוכל דבר זה שלא אבא בית פלוני או שלא ישא בתו וכדומה. אלא אפי' שידור נדר לעשות מצוה זו כגון לעשות סוכה או ליטול לולב או לעשות צדקה טוב אשר לא ידור כמו שאמרנו ראשונה אלא שיעשה מחמת המצוה המוטלת עלינו מהר סיני ולא יראה עצמו שפטור מהמצוה ההיא אלא מחמת נדרו שאינו כן כי אע"פ שלא ידור יבקש השם ית' ממנו אם יש לאל ידו לעשות ולא עשה וכאשר נדר על המעשה יש עליו שני חובות ואע"פ שיפרע ממנו מעקר החוב המוטל עליו מעיקרא עדין ישאר החוב השני. והוא מה שאמר הכתוב במשנה תורה כי תדור נדר ליי' אלהיך לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו יי' אלהיך מעמך והיה בך חטא אמר שכאשר קפץ ונדר לעשות המחוייב לעשות מעצמו שלא יאחר לשלמו כדי לפרוק מעליו שתי חובות שאם יאחר ידוע ידע שדרוש ידרשנו יי' אלהיו מעמו בכח השטר הראשון שהוא מצווה ועומד על הדבר ההוא ונפרע ממנו מדעתו או שלא מדעתו וישאר עדין החטא של איחור הנדר בהוייתו. אמנם כי תחדל לנדור עם היות שדרוש ידרשנו השם יתברך בכח שטרו הראשון כמו שנזכר הנה לא ישאר בך חטא הנדר והוא מה שהזהיר משה לישראל וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא והיא עצה נכונה מאד. וזה מה שרצינו מהמאמר הזה אל הענין שהיינו עליו וראינו להקדימו לפרשה זו של ערכים. כפי מה שפירשנו ענינו. ואחרי כן נשלים ביאורה ונדקדק בה שלשה ענינים.