שמות יט:ח מחשבת ישראל: דרוש, עקידת יצחק, גן נעול ולנבוכי התקופה

"בחודש השלישי וגו'" (שמות יט, א). ראוי לעורר הספיקות בפרשה זאת; א', למה לא כתיב כאן "בחודש השלישי באחד לחודש", כמו שכתוב (במדבר א, א) "במדבר סיני באחד לחודש". ב', הרי כתיב (שמות יט, א) "באו מדבר סיני", וחזר אחר כך לכתוב (שם פסוק ב) "ויסעו מרפידים ויחנו במדבר". ג', "ויחן שם ישראל" (שמות יט, ב) כתיב לשון יחיד, ולפני זה כתב (שם) "ויחנו", לשון רבים. ד', מה שכתוב (שמות יט, ג) "ומשה עלה אל האלקים", וטפי הוה ליה למכתב "ויעל משה", כדכתיב בכל מקום. ה', והלא לא צוה לו השם בכאן לעלות, ובכל מקום צוה לו לעלות. ו', "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" (שמות יט, ג), שפירש בו רש"י ז"ל (שם) לנשים בלשון רכה, ולאנשים בלשון קשה, פירש להם עונשין ודקדוקי מצות. מה נפשך; אם צריך לפרש עונשין לאנשים, דאם לא כן יאמרו אדעתא דלקבל עונשים גדולים לא אמרנו (שמות כד, ז) "נעשה ונשמע", אם כן נשים נמי, הרי הקשה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (ב"ק טו.), עדיין יאמרו הן על מנת כן לא קבלנו עלינו. ואם אין כאן בית מיחוש לטענה זאת, אם כן לאנשים למה הוצרך לפרש. ז', מה שבא הכתוב לכפול ולומר (שמות יט, ה) "ושמרתם את בריתי", שרצה לומר התורה, הרי כבר כתיב ברישא דקרא "אם שמוע תשמעו בקולי". ח', שכתב (שמות יט, ה) "והייתם לי סגולה", מה ענין לשון "סגולה" הנאמר כאן. ט', מהו מובן והוראת (שמות יט, ו) "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". י', איך יפול אומר[ם] (שמות יט, ח) "כל אשר דיבר ה' נעשה", הרי לא צוה להם דבר. יא', "ויגד משה את דברי העם אל ה'" (שמות יט, ט), מה מדבריהם הגיד לו. ורש"י (שם) פירש "רצוננו לראות את מלכנו", הרי גם הקב"ה אמר שיבא אל משה בעב הענן בעבור ישמע העם בדברו עמו. יב', "ויהי ביום השלישי ויהי קולות וברקים וענן כבד" (שמות יט, טז), קולות וברקים וענן כבד למה היו. יג', "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד" (שמות יט, יט), ופירש רש"י (שם פסוק יג) דשופר של אילו של יצחק היה, מה ענין אילו של יצחק לכאן. יד', בכאן כתיב (שמות יט, טז) "ויהי קלת" חסר, וכן במקרא הזה כתיב עוד "וקל שופר" גם כן חסר, ואחר כך כתיב (שמות כ, טו) "וכל העם רואים את הקולת וגו' ואת קול השופר", שניהם מלאים. ועוד, כי בפרשת ואתחנן (דברים ה, יט) כתיב "קול גדול ולא יסף", בלשון "קול" אחד, ולא כתיב "קולות", ואלו בכאן בב' המקומות כתיב "קולות" לשון רבים.

אמנם אמר שהפעולות הם סבה לעצמן ע"י הענין האמצעי שהוא הקנין כי בהרגיל הפעולות באיזה ענין שיעשו יתהוה הקנין וימצא בו וכאשר נמצא הקנין יותר יוכל לפעול מהם וכמו שהביא המשל מהענין המפורסם. והוא כי כשירגיל החולה היגיעה כמו שיוכל יוכל לקחת המזון. וכשיקח המזון יותר יותר יוכל לסבול היגיעה ובהתחזק ביגיעה יתחזק לקחת המזון וילך הדבר בסבוב הולך וגדל עד שישאר הדבר אצלו בטבע חזק כמו שהוא הענין בכל כיוצא בזה. ועל הדרך שזכרו ג"כ במאמר השני מספר המופת. וכן כשירגיל האדם להרחיק התאוה או לבוז הדברים המבהילים אע"פ שיעשה זה בקושי ובהכרח בהתחלת ההרגל יביאהו לקנות הקנין ההוא בנפש וכאשר יהיה לו בקנין אז יוכל לפעול הפעולות האלו על השלמות. וישוב הענין ג"כ אל שיהיו הפעולות הראשונות החסרות סבה פועלת אל פעולות המעלה השלמות ופעולות המעלה סבה תכליתית אל הראשונות. והנה הענין הנכבד הזה נמצא אל חז"ל בהישרותיהם בהרבה מקומות. אמרו במס' שבת (קי"ט:) שני מלאכי השרת אחד טוב ואחד רע מלוין לו לאדם מבית הכנסת לביתו בליל שבת מצא נר דלוק ושולחן ערוך ומטה מוצעת מלאך טוב אומר יהי רצון שיהיה כן לשבת הבאה ומלאך רע בע"כ עונה אמן. ואם לאו מלאך רע וכו' ומלאך טוב ע"כ עונה אמן. והוא מבואר כי במלאכי עליון אין בהם רעים בשום פנים אבל המה השתי כחות הנמצאות לאדם תמיד. אחד טוב והוא הכח השכלי אשר מצד צורתו. ואחד רע והוא הכח התאוני אשר מצד חומרו כמ"ש הרב המורה פ"י ח"ב והם הנקראים בלשון חז"ל (ברכות נ"ד.) יצר טוב ויצר רע וכשאדם יכוין לעבודת יוצרו ויזכור את יום השבת ששקולה כנגד כל המצות (ירושלמי נדרים ספ"ג) לקדשו ולכבדו הנה כבר התחיל לענות יצרו הרע ולהרגילו אל רצון הטוב ומעתה כל אשר יאמר לעשות כמוהו יש לו כח גבור' מוספ' יום יום והיצר הרע אשר החל לנפול לפניו לא יוכל לו אבל יענה אמן בעל כרחו ויסייעהו. אמנם כאשר יהיה הענין בהפך ג"כ מלאך טוב עונה אמן שכל אחד יענה אמן למאמר חבירו. והדבר מבואר שמאמרם ז"ל קיים את כל דברי החוקר בזה. גם מצאנו לראב"ע המליצה הזאת עצמה באומרו אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח וכדומה (אבות פ"ג). וזהו ששם הקמח סבה לתורה והתורה סבה לקמח גם היראה לחכמה והחכמה ליראה וכבר שם הדבר סבה לעצמו מאחר ששמהו סבה למה שהוא סבה לו ונראה בטל. אמנם דרכו בזה הוא מה שדרך בו החוקר שהקמח סבה לקמח ע"י הגבול האמצעי שהוא התורה וזה שהקמח סבה פועלת אל התורה כי זולת המזון א"א לעסוק בה והתורה סבה תכליתית אל הקמח כי לא נתן לאדם המזון רק כדי שיעסוק בתורה והנה חוייב כשיעסוק בתורה יושפע עליו יותר מהספוק וא"כ יוצדק באומרו שהקמח סבה לקמח ועל זה ההקש היראה לחכמה וכיוצא. והוא עצמו מאמר הנביא (מלאכי ג׳:י׳) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות השמים וגו'. והכוונה שכל עוד שיזדרזו ויתחזקו להביא המעשר אל בית האוצר עוד יוסיפו להביא אמנם זה יהיה באמצעות הגבול האמצעי שהוא מציאות הטרף בביתו וזה כי טרף נתן שם לכהנים הלויים לומדי התורה ומוריה. כמו שאמר (דברים ל״ג:י׳) יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפיך וכליל על מזבחיך. ובהביאם כל המעשר ישבו בטח על למודם כי יאכלו את חוקם ותצא מהם אור תורה ומצוה לכל ישראל והם ידעו תורתו וילכו באורחותיו ומזה חוייב שיושפע עליהם שיעור נפלא מהשפע עד שיבלו שפתותיהם לומר די (תענית ט'.). שלא יאמר די לי תבואה או פירות או יין לשנה זו כי זה לא יאמר רק כשיבוא הטוב מצומצם. ויתחייב מזה שירבו המעשרות ממה שהיו בתחלה ויתרבה הספוק להם וילך הדבר תמיד בסבוב בתוספת טובה וברכה בלי ספק. והנה השיאם עצה נכונה מאד ולסכלות האנשי' יתרחקו מאד ממנה. וזה כי בהתמוטט ממון האדם נכסיו לו יש לו לפזר מהם המחוייב ועם זה יוכלו לחזר יותר (גיטין ז'.). ולפי שיראה הענין בהפך לפי טבעו וכאלו לא יאמין אם לא ינוסה אמר ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די. ולהיות הענין הזה התחלתו מפאת מעשי האדם וסיומו מפאת ההשגחה. אמרו חז"ל (מכות כ"ג:) שהוא אחד מהדברים שגזרו עליהם ב"ד של מטה והסכימו עמהם בית דין של מעלה כמו שיתבאר יפה בפרשת עשר תעשר שער צ"ד בעזרת האל עם היות כי אל ההבאה אל האוצר יכוונו שם אמנם הכל בכללו ובכללם. ומזה יתחייב כי כשיהיה הדבר בהפך האדם ירגיל עצמו במניעה מעשות מה שחוייב לו ההמנע לגמרי וזה ג"כ על ידי הפסד הגבול האמצעי כי אם לא יביאו כל המעשר אל בית האוצר לא יהיה טרף לכהנים מלמדי התורה וכל ישראל לא ישמעו ולא יראו את ה' ולא יעשון את דברי התורה ועצר את השמים והאדמה לא תתן את יבולה ומעטו עוד ההבאה ובמעט ההבאה עוד עוד יחסר הטרף ויהיה הדבר הולך בסבוב עד שלא יהיה להם כלל להביא. וכמו שזכרו חכמינו זכרם לברכה (תנחומא פ' ראה) מאותו עשיר שנאמר עליו שנעשה כהן שנאמר ואיש את קדשיו לו יהיו. ובזה נשתבשו הנשים הסכלות שאמרו (ירמיהו מ״ד:י״ח) ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל כי מצד שלא יהיו עובדים את ה' מרוב כל אבל היו מוציאין ממונם בעבודות הזרות והנכריות לוקח מהם הטוב ההוא ומאז אשר לא היה בידם טובם נמנעו מלקטר כי לא היה להם מה לעבוד את אליליהם וזה הורגל ביניהם בסבוב עד כי חסרו כל וכן אמרו אמת אלא שעשו מהמסובב סבה. משל למי שבזזו ממנו ממונו מפני שהיה מלוה ברבית ואמר כי מאז שלא הלוה ברבית חסר כל. והוא לא ידע כי בעבור שהלוה ברבית נשלל ממנו ממונו מעט מעט עד שנמנע מהלוות ברבית לגמרי. והוא הדבר שהשיב להם ירמיהו הנביא (שם) הלא את הקטר אשר קטרתם בערי יהודה ובחוצות ירושלם אותם זכר ותעלה על לבו ולא יוכל עוד לשאת. והוא אשר סבב למנוע הטוב מכם ואשר חסרתם כל כי מצד זה ותהי ארצכם לחרבה ולשמה ולקללה לא כמו שחשבתם כי מפני שלא קטרתם השיג הרע לכם. סוף דבר נראה מבואר כי מהרע נמשך הרע ומהמעשה הטוב נמשך המעשה הטוב כמ"ש החכם. אבל הפעולות עצמן הם מהם. וכמו שאמרו (תנחומא פ' כי תבא) בת קול מברכת הבאת בכורים שנה זו תביאם לשנה אחרת וכן בכל כיוצא בזה. והנה עם זה כבר למדנו טוב כוונת אבותינו וזירוז שכלם במה שנמצא אצלם מדוייק כשנבא על המאמרי' הנמצאים להם מתחלפים בקבלת התורה ראשונה אמרו (שמות י"ט) כל אשר דבר ה' נעשה. ואח"כ אמרו (שם כ"ד) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ואח"כ נזכר שאמרו (דברים ה') ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלינו ושמענו ועשינו. הנה שפעם הזכירו מעשה לבד. ופעם הקדימו מעשה לשמיעה. ופעם שמיעה למעשה. וזה כי כאשר אמרו ראשונה כל אשר דבר ה' נעשה כוונו אל המעש' השלם הראוי ליקרא מעשה סתם והוא תכלית המעשי' הקודמים לקנינים וגם הקנינים עצמם ככתיב' היוצאת מאומנות הסופר הבקי והוא מה שכוונו החוק באומרו פועל הנפש כפי המעלה כי זולתו אין ראוי ליקרא מעשה רק בדרך העברה כמו שיבא. אמנם כשאמרו נעשה ונשמע כוונו אל אופן הגעתם אל זה הקנין השלם שכבר הרגישו שהנפילה על הקנין לא תתכן כי אם בדימת ההרגל במעשים ראשונה איך שיהיו. וכוונת' במאמרי' ז"ל זה היתה לומר נרגיל עצמנו במעשה המצו' כענין למוד הכתיבה כדי שנשמעם ונקבלם קבול נפשי והשמעות שכליי והוא הויית הקנין החזק קשה ההסרה. והפירוש הזה הוא מחוייב מקדימת נעשה לנשמע שהוא לשון שמלאכי השרת משתמשין בו כאומרם ז"ל (שבת פ"ח.) עושי ברישא והדר לשמוע כמו שנתבאר בשער מ"ד ח"א. ובאמרם ושמענו ועשינו כיוונו אל אופן צאת המעשה השלם שאמרו ראשונה מזה הקנין הנבחר שראו שזה לא יתכן אם לא בקדימת זאת השמיעה והקבול כמו שאמרנו. ולזה אמר שישמעו וילמדו באופן שתמצא נפשם שלמות מהקנינים אשר בעבורם יעשו מעשים שלמים. כמו שאמר ז"ל (תו"כ אחרי פ"ט) ושמרתם זו משנה ועשיתם כמשמעו שכל שישנו בכלל משנה ישנו בכלל מעשה אמתי. הנה שנתבאר היטב מפי החוקר ונתקיים מכל הראיות האמתיות שסמכנו כי הקנינים הנפשיי' יתהוו מהפעולות החסרות גם כי הפעולות השלמות הם תכליות הקניינים ואשר הם בעבורם. והנה א"כ הפעולות יש להם מציאות יותר משובח והוא הפך מה שעלה בידינו מהטענות הראשונות. והנה אחר שהטענות הראשונות והאחרונות כלן הן אמיתיות ראוי ומחוייב להשתדל בהסכמתם בזה הדרוש הנכבד מצד עצמו. ונרא' שתוכן הענין כלו הוא בשנשכיל בענין המעלה הנמצאת בנפש שתי בחינות. בחינה מפאת המעלה בעצמה ובחינה מצד היות' בנושא חלקי. כי הנה מצד היותה מעלה מדותית הנה היא תהיה ענין ראשיי כולל כל המעלות והוא שלם בעצמו בלתי הווה בפעולות ואינו בעבורם אבל הוא טוב נמצא בעבור עצמו. קראה החכם בעשירי מהששי מספר המדות בהחלט מעלה מהמדות תבוניות. כי התבונה הוא מעלה ראשיית נמצאת בעצמה. אמנם מצד היותה בנושא הנה היא חסרה בכחה והנה היא הווה ע"י הפעולות ובעבורם ובבחינה זאת קראה שם החכם מעלה טבעית. וביאר כי מצד היותה כן בנושא נמצאו המעלות נפרדות בזה אחת ובזה אחת כפי הכנת החומר ההוא המקבלה להיותו יותר קרוב להרגיל אחת מזולתה מה שאין כן מדרך המעלות מצד עצמן להפרד זו מזו כי כלן מקשה אחת תמצאנה אצל המעל' התבונית לא תחסר אחת כמו שאמרו אבל כפי אשר בהחלט אמר טוב לא יקרה זה כי כלם יחד עומדות בתבונה כלם יהיו שוים. אמנם הוא גלוי כי גם אם תהיה בבלתי פועלי תהיה. עד כאן. וכבר זכרנו זה בשער י"ז. יראה בבירור שקנין המעלה מהמדות המוחלטת מצד עצמה אינה תלויה בפועל אמנם הוצרך הפועל להקנותם אל החומר ההוא אשר נמצא בו ומזה הצד ישיגוה שאר החסרונות הנזכרות. והנה אם כן מצד עצם המעלה בהחלט צדקו כל הטענות הראשונות. אמנם האחרונות יצדקו מצד היותה מעלה טבעית בזה הנושא וכבר קרה אליה מה שקרה לתורה האלהית כי היא מצד עצמה היא ראשיית על כל הנמצאות והתכלית לכלם. אמנם מצד היותה מצויה בינינו ומסירתה לנו הנה אנחנו הסבה כמו שכתבנו בשער הראשון:

ראה זו רעה חולה ומכה בלתי סרה כי אם באור התורה האלהית השמה ראשיתה יראת יי' בהניחה תחלת דבריה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ שהכוונה שחדשו בחפץ ורצון אחר שלא היה אשר זה יחייב שכמו שהיה העולם בכללו אפשרי בראשונ' כן היא וחלקיו תמיד אצלו יתע' אפשריית לשימשכו על מציאותם זה או על זולתו כפי מה שיצרהו בוראו יתעל' כמו שכתבנו שם בשער הראשון וזה מה שיוכרח להיות עולמו בידו כפי מה שיאות להנהגתו כמו שנתבאר ממעשה הנסים ופליאותם ועל הדרך שכתבנו שם בשער ט"ו כי הנה באמונה האמתית הזאת באמת היו כל הדברים אפשריים מצד סבותיהם כי אפשר שיהיו הסבות ההנה ושלא יהיו. ועל זה האופן תפול עליהם היראה והפחד לכל בעל שכל ואפי' היותר רחוקי המציאות ^*ומזה הצד וכו'. ר"ל שהכונה במצות היראה היא רק שיתבונן האדם תמיד בדרכי הנהגת הי"ת לדעת ולהכיר מהם, כי ביכלתו הוא גם לשנות כרצונו חקי הטבע, ולהשיב עי"ז גמול הטוב והרע אל חיק בעליו גם באופן נסיי. והשגחה פרטית. (ולא יהיה כאותם רבים שחושבים, כי רק מה שיחייבו חקי הטבע להיות בכל המקומות והזמנים, הוא שיהיה ועליו אין להוסיף, וממנו אין לגרוע, ויתרון מעלת הנביאים הוא רק שידעו מקודם את מה שיחייבו אח"כ חקי הטבע, ויגלו אותו לבני אדם גם לפני בואו עוד, וכבר בטל הרב ז"ל הדעה הזאת בשערים הקודמים, (ועיין מזה גם ביאורי בראשית דף קט) וע"כ אחז"ל גם כן "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" כי היראה הזאת הבנויה רק על התבוננות האדם בדרכי הי"ת ואמונתו בהשגחתו הפרטית היא תלויה ביד האדם, אפס רק האיש ההולך בתום לבו ברוב דרכיו, ורק לפעמים יחטא ואשם ראוי להתנהג מהי"ת בהשגחה פרטית ובהנהגה הנסיית הזאת אבל האיש השקוע כבר במצולת העון והרשעה עד לאין מרפא כאחר וחביריו הוא משולל כבר לצמיתות מהשגחת אלהים הפרטית, ונמשל רק כבהמות ושאר בע"ח הנתונים רק תחת ממשלת ההנהגה הטבעית המחויבת רק לפי חקי הבריאה, ולו אין עוד אימתה ופחד ממקרי הזמן ופגעיו, כ"א תוגה ועצב, אחרי שידע אל נכון, שבעבורו לא ישתנו עוד חקי הטבע, ולא יחדל עוד מבוא עליו, מה שמחויב ומוכרח לבוא על פיהם, וע"כ לא תוכל ג"כ להיות עוד יראת אלהים על פניו כמו שהיה הענין באמת אצל אחר, כמסופר ממנו, ונמשך מזה ג"כ, כי אחרי שאין צדיק בארץ אשר לא יחטא, לולא המציא הי"ת הסליחה והכפרה על עון בני אדם, לא היה מקום עוד להתנהג עם בריותיו בהנהגה נסיית, וגם לא היה מקום עוד ליראתם מפניו, וע"ז רומז גם מאה"כ "כי עמך הסליחה למען תורא" ומאה"כ "אתה תשמע השמים וסלחת וכו' למען ייראוך כל הימים". ומזה הצד ולא מזולתו שמה התורה האלהית היראה למצוה ולעצה טובה ונכונה אמרה את יי' אלהיך תירא כי ודאי יש בידו לעשות ולמנוע מעשות וההפחדה בצרות ותלאות מבהילות עשאם האלהים כדי שייראו מלפניו כמו שסופרו בדברי הברית והתוכחות לא כמו שחשבו רבים אפי' מבני עמנו שהם ענינים מחוייבים יגלו הנביאים מציאותם טרם בואם ואם יש הרבה מזה המין כמו שכתבנו פרשת פקודי שער נ"ו אבל על כל פנים הוא מחדש בכל יום ביכלתו העצום מה שירצהו בשינוי מנהגו של עולם וכנגד טבעו כי על כן יראוהו כל חכמי לב וזה עצמו בצורתו מה שאמר המשורר בדבר יי' שמים נעשו וגומר. כונס כנד מי הים וגומר. יראו את יי' כל הארץ וגומר. כי הוא אמר וגומר (תהילים ל״ג:ז׳) אמר שהיראה נמשכת אל היותו יתעלה בורא עולם בחפץ ורצון ואל היות מנהגו תמיד נמשך אל רצונו וכן אמר האותי לא תיראו נאם יי' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים וגומר (ירמיהו ה׳:כ״ב) והכוונה שהוא נקל בידו לקיימו ולבטלו כמו שנתבארו אלו הענינים משלם בספור המבול שער שלשה עשר. הנה שהיראה היא מחוייבת מאותו האדון אשר הכל בידו לעשות כרצונו להרע או להטיב. וכמו שאמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא וגומר (דברים ל״ב:ל״ט). והנה לפי שאם נניח שבהכעיס האדם את אלהיו ברוע מעשיו שוב לא ינתן למחילה הנה כבר יחזור הענין אל צד החיוב ונסתלק ממנו היראה שכבר יחשב הרע אליו מחוייב ולמה יירא ממנו. כמו שאמר אלישע אחר כבר שמעתי מאחרי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאלישע אחר וכו' (חגיגה ט"ו.) שכבר נסתלקה היראה ממנו אם שא"א שלא יתעצב על הענין מאד והיתה הגזירה הזאת מתפשטת בכל האנשים אחר אשר הוחלט המאמר כי אין איש בארץ אשר לא יחטא (קהלת ז׳:כ׳) עד שכבר לפי זה כמעט נסתלקה ושבה להפסדה. הנה לזה המציא האל יתעל' הסליחה הכפרה אשר בם ישיב הדברים אל אפשרותם והיראה תשוב אל קיומה והוא עצמו מה שאמר המשורר אם עונות תשמור יה יי' מי יעמוד כי עמך הסליחה למען תורא (תהילים ק״ל:ג׳-ד׳). ירצה אם העונות תשמור יה הנה באמת לא תמצא היראה אבל הבריחה מהרע הוודאי כי מי יעמוד לפניך מעוז אפך אבל עמך הסליח' למען תורא מצד האפשרות הנופל בדברים לפי מדות חסידותך. והוא עצמו שאמר שלמה בתפלתו אתה תשמע השמים וסלחת וגומר. וסמיך ליה למען ייראוך כל הימים אשר הם חיים (מלכים א' ח') וזהו ענין נכבד מאד נותן טוב טעם ודעת בשאלה שאנחנו עליה ובמאמר המצורף אליה. ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את יי' אלהיך כי וודאי זהו סוד האמונה אשר לא באו בה כל הפילוסופים וכל החכמים אשר מעולם אבל נמסרה לעם יי' אלה בראשית דבריה כמו שאמרנו ומכחה קבלו כל המצות התלויות בירא' כמו שכתוב בהרבה מהן בפרט ויראת מאלהיך אני יי' (ויקרא י״ט:י״ד) ועל זה אמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (נדה ט"ז:) כי באמת האמונה בו יתעל' על זה האופן היא ביד המאמין בו ולא בו. ועל זה נאמר באברהם אבינו והאמין ביי' ויחשבה לו צדקה (בראש' ט"ו) כי היא לבדו מכל הפילוסופים אשר לפניו בא אל זאת האמונה ועליה נאמר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (שם כ"ב) והוא ענין נכבד מאד ויסוד תורניי נפלא ביאר אותו שלמה החכם ושם אותו פרי כל חקירתו בספר קהלת בשחתם סוף דבר הכל נשמע האלהים ירא ואת מצותיו שמור וגו'. כמו שזכרנו קצת זה בשער ל"ג וס"ד ונתבאר עוד ענינו בשער השלישי מחבור קטן שתקנתי קראתיו חזות קשה שהכוונה בו לעורר רוח קנאה על התור' ועל היראה ועל העבודה. ומעת' יודע ונשכיל מין שלישי מהירא' ממוצע בין שני המינים שזכרנו ראשונ' והוא ענין הרגש וידיעה נתאר אותה בצורתה כשנאמר בגדרה שהיא הפעלות אשר לתקות רע נמשך מחסרון זריזות המקבל ואמרנו מין ממוצע לפי שאם זו אינה היראה השלמה השכלית הנטיעה בלב האלהיים או הנביאים לפי השגתם ברוממותו יתעל' כמו שאמרנו הנה היא קרובה אליה ונמשכה ממנה אחר שבאה מכח הישרת התורה האלהית המודיעה אופיה של אלהיה וגם אינה משוללת מפחד הרעות והנזקים ומגורתם אלא שאין בה האונס וההכרח שהנחנום ראשונה. ^*וזה כי הבדל וכו'. ר"ל כי היראה ההמונית, אשר ממנה אמר למעלה, כי לא נאוה לישראל עם קרובו, היא בעבור זה פחיתת הערך, יען כי בעליה יחללו על ידה כבוד הי"ת שהוא עצם הטוב והמטיב לכל, במה שמדמים אותו בדעתם הנפסדה למושל עריץ (ית' מזה עילוי רב,) אשר רק באונס יכריח את עבדיו לתת לו מה שיחפץ, באמור להם ד"מ "אם לא תתנו לי בתיכם זיתיכם וכרמיכם אהרוג אתכם באכזריות חמה," אבל היראה האמיתית הבאה לאדם רק בעבור הודעו, כי ההולך בדרכי ה' יונהג מאתו בהנהגה השגחיית להצילו לפעמים ממקרי הזמן ופגעיו אף באופן נשיי, תחת כי הבלתי שומע בקולו מלבד שהוא נתון תמיד רק תחת ממשלת חקי הטבע ומקריו הרעים, יבוא לו ג"כ העונש הראוי על פעולותיו הרעות, הלוא בעליה ידמו את הי"ת רק ליועץ חכם המלמד דעת לזולתו, ואומר לו ד"מ "בני שמע בקולי ולך קח לך בר ולחם בעת השובע למען לא תמות כאשר תבוא מהר שנת הרעב," או "קח לך סמי מרפא אלה, למען לא תגוע בדבר אשר באופל יהלוך" כי הוא מירא ומבהל אותו רק במה שהוא מחויב לבא בהכרח על פי חקי הטבע, וע"ז רומז גם מאה"כ אל תיראו וכו' ובעבור תהיה יראתו וכו' אשר בהשקפה ראשונה מתנגד סופו זה לתחלתו, כי הכונה רק "אל תיראו" יראת ההמון מוחרדת הקולות והברקים. לאמר אח"כ כי אנוסים הייתם בקבלת התורה רק מיראת הנזק הבא ברצונו המשולח, ולא עפ"י משפט הצדק והמישרים, "כי לבעבור נסות" ר"ל להרים אתכם במעלתכם על כל העמים כנס וכדגל "בא האלהים, ובעבור תהיה יראתו", (האמיתית הנולדת מהאמונה בו וביכלתו לשנות חקי הטבע, ומהידיעה הנכונה כי משלם הוא גמול הטוב והרע בצדק ובמשפט אל חיק פועלו.) "על פניכם לבלתי תחטאו". וזה כי הבדל עצום יש בין שיאמר לך המושל העריץ תן לי ביתך או כרמך ואם אין אהרגך ובין שיאמר לו היועץ החכם והאוהב קנה לך בר ולחם ומזון למכלת ביתך או כך או כך סמים לבריאותך ואם אינך עושה דע כי מות תמות ברעב או בדבר כי הנה הראשון והדומה לו יקרא תכלית האונס. והענין השני והדומים אליו הם ענין ההרגש השכלי והידיעה הנאותה והמחוייבת לכל בעל דעת. והנה הראשון יקרא שוטר ומזגם. והשני מלמד ומישיר כי אין חכמה גדולה כהיות האדם חושש אל הנולד והיותו ירא וחרד מן הרע המעותד לפי אפשריתו ומשתדל על תקונו וביטולו כי על זה אמר החכם אשרי אדם מפחד תמיד (משלי כ״ח:י״ד) לפי שהפחד הזה אינו רק הרגש וידיעת דבר שהוא נעלם מזולתו והוא המקשה לבו באומרו הגזירה אמת לפי טבעה ואם כן החריצות שקר כי על כן יפול ברעה אבל האיש הירא יניס עצמו מהרע האפשרי בטוב הרגשו עליו תמיד או שיתחדש אליו לשעתו. הלא תראה נאמר ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וגומר. (בראשית כ״ח:י״ז) הורה שענין יראתו לא היה רק שהגיע עדיו הרגש ענין נפלא שלא היו חושש אליו מתחלה כמ"ש בפי' אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי (שם) וכן ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר (שמות ב') בא לכלל דעת בא לכלל יראה. וזהו שהפליגו חז"ל לומר אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה (אבות פ"ג) כי מי שאינו יודע וחושש אל הענינים האפשריים איננו ירא מהם והנה יראתו אותם היא ראיה מופתיית לידיעתו אבל אם אינו ירא היא ראי' עצומה שאין בו חכמה וכמו שהחליטו המאמר אין בור ירא חטא (שם פ"ב) ומזה חוייב שתפול היראה על העדר הטובות ממנו במניעת הבנים והצלחת הנכסים ההכרחיים ואין צ"ל מניעת הצלחת הנפש כי הכל הוא יראת רע אפשרי ומעותד עליו. ומזה הוא מבואר שהיראה אשר מהמין הזה תפול על הכרחיות העולשים והקנסות המושמות בדת האלהית לכל עוברי דרך וגלוזים במעגלותם כמ"ש אוי לרשע רע כי גמול ידיו יטשה לו (ישעיהו ג׳:י״א) כי הוא האונס את עצמו ומי שלא נמנע מעשות הרעות לזולרו מפאת עצמו ראוי שימנע מפני היראה ואין בזה שום אונס כי לא יתכן שיקרא האנס אנום כשיאנס שלא יאנום ולא העושק עשוק כשיוכרח שלא יעשוק. ומזה גם כן שאשר תמנעהו הדת שלא לעשוק את עצמו במדות ה פחותות ובפעולות הנשחתות כי תשים עליו משמר בעונשים ומלקיות וארבע מיתות אינו אנוס בלי ספק כמו החולה הפתי שימנע ממנו הרופא הנאמן הדברים המזיקים שלא יקרא אנוס אף כי יסרוהו על זה ויכפוהו בעל כרחו ואין הפרש בין זה הענין והקודם כשהראשון הוא בדבר מפורסם וזה בלתי נודע עקרו רק אל הרופא החכם היודע טעמי המצות וסגולתם ותועלתם כי על זה הענין בעצמו נאמר אה שמוע תשמע לקול ה' וגומר כל המחלה וגו' כי אני יי' רופאיך (שמות ט״ו:כ״ו) כלומר אני הוא היודע שזאת רפואתך. סוף דבר הירא' הממוצעת הזאת אינה יראה ומגזרת האונם ההכרחי הבא מהזולת כלל אבל היא הגעת ההרגש והדעת אשר בו ידע להזהר מהרע האפשרי והמזומן אליו לבא על המותרי' והעומדי' מפי התורה ובלתי נזהרים בה. וזה ההבדל בעצמו אמרו משה אדוננו בפי' ביום המעש' הנורא ההוא אמר אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו וגו' (שם כ'). כי לכאורה גראים מאמרים סותרים אמנם ירצה בו אל תיראו מן הירא' אשר הוא פחד ומגור הרע והנזק ההכרחי המקווה מבהלת הקולות וחרדת הלפידים והברקים אשר ראיתם עד שתאמרו שאתם אנוסים מפאת הנזק הבא מהרצין המשולח מהזולת או מעניך שהוא הכרחי מצד סבותיו שאינו כן כי לבעבור נסות אתכם והרים דגליכם בידיעה והרגש מכל העמים בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם רצוני אמונתו כי הירא' והאמונה האמיתית בו הם השמות נרדפים כמו שביארנו שמעולם לא נזכרה שום אמונה בשום פילוסוף כלל כי באמונת היראה הזאת תוכל להזהר והשמר מהרעות העוטרות האנשים חסרי הדעת וההרגש לבלתי תחטא במצותה ותקבלו עונש ממנו יתברך והיא עצמו אשר נתפארו כלם עליו באומרו על השגתם שם הן הראנו יי' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום הנה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי (דברים ה׳:כ״א) אמרו כי השיגו בכבודו וגדלו מצד מה ששמעו בקולו מתוך האש את עשרת הדברים אשר בהם נאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגוער. וגם נאמר זכור את יום השבת וגומר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגומר. אשר זהו עקר ושרש האמונה האמתית שאמרנו הנה היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם דבור נפלא ומועיל שמוציא את האדם מכלל בלתי מרגיש או מת לכלל החיות והדעת כענין והחי יתן אל לבו (קהלת ז׳:ב׳) אשר כל זולתנו מהרבעים הם פגרים מתים וכמ"ש חז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות י"ח:) והיראה הזאת היא משמחת את בעליה כמו שמשמח הדעת את הנפש היודעת כי על זה נאמר וגילו ברעדה (תהלים ב') כי במקום רעדה ההרגש שם תהא גילה ושמחה (ברכות ל':) והוא עצמו מה שאמר הנביא שמעתי ותרגז בטני לקול צללו שפתי וגו'. כי תאנה לא תפרח וגו'. ואני ביי' אעלוזה אגילה באלהי ישעי אלהים ה' חילי וגומר (חבקוק ג׳:י״ח-י״ט): ירצה הנה בתחלה כשצללו שפתי דברי הנבואה המעידים מאלו הרעות העתידות לבא מהגדודים העולים על הארץ ומהשחתת המזונות שמעתי ותרגז בטני. אמנם בסוף מצד שהוא גלוי אזן אנשים בתוכן האמונה והביאם לכלל דעת והרגש להנצל מהם אני ביי' אעלוזה אגילה וגומר. כי בזה היה אלהים ה' חילי וישם רגלי כאילות לברוח ולהנצל מהרעות כצפור נמלטה מפח יוקשים ולזה ראוי לנצח על הנגינות. וזה עצמו מה שיראה מכוונת חז"ל אמרו בפ' רבי עקיבא (שבת פ"ח.) מ"ד משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה (תהלים ע"ו) אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא כדר"ל דאר"ל מ"ד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי (בראשית א׳:י״ג) מלמד שהתנה הקב"ה תנאי עם מעשה שמים אם ישראל יקבלי את התור' מוטב ואם לאו הרי אני מחזר אתכם תהו ובהו. ויש לתמוה שהרי מיד שדבר עליהם אמרו כל אשר דבר ה' נעשה (שמות י״ט:ח׳) ומאי יראה איכא כשהשמיע דין משמים. אלא שכוונו לזה שאמרנו כי מצד שבאו במעמד ההוא לכלל דעת הארץ יראה ממה שלא היתה מרגשת עד הנה והיא היה הסבה ששקטה ושמחה בידיעתה וכמ"ש בתחלת יראה ולסוף שקטה. ועתה ראה כי ביראה הזאת אשר כן תארנוה ואשר אמרו עליה א"ר חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וכמו שביארנו יצדק מאד מה שאמרו אטו יראה מילתא זוטרתי היא שעליה יאמר מת יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך והלא הידיע' הזאת לא הגיעו אליה כל החקירות שבעולם וכלם נבוכו בה והעולה מכלם הוא ענינים מסופקים מאד כמו שכתבם הרב המור' בפרק י"ג י"ד ט"ו מהחלק השני. אמנם היתה התשובה נכונה מאד אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא שכיון שהגיעה לו זאת הידיע' בהשגת הנבואה והוא השרישה בעקר מעקרי תורתנו ושמה לאמונה שלימה לכל בני בריתה הנה מעתה מילתא זוטרתי היא לכל הבאים מכחו זה בלי ספק עד שכבר נאמר שאפי' השאלה בה היא מותר ודבר שאינו צ"ל עליו ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה שיראה ששואל דבר ראוי שישאל ואם אינו גדול מאד. ולזה בא המשל למי ששואלין כלי גדול ויש לו דומה לקטן כי עם היות דבר גדול בערך החוקרים כלם כיון שהגיע לו למשה בנבואה הרי הוא כקטן. אמנם מי ששואלין ממנו דבר קטן והוא המסור לו בתורת אמונה ואין לו מפני שהוא מחוסר אמנה ומפקפק בו הרי הוא כגדול ולזה יפול עליו השאלה וגם שמחזיקים טובה ושכר על ההודאה. וזה הפי' הוא נכבד ומוכרח בעיני שאם לא כן למה להם להחליף הכלים במשל היה להם לומר משל לעשיר ששואלין ממנו ויש לו דומה לקטן לעני ואין לו דומה לו לגדול: