שמות יט:ט מחשבת ישראל: דרוש ועקידת יצחק

"בחודש השלישי וגו'" (שמות יט, א). ראוי לעורר הספיקות בפרשה זאת; א', למה לא כתיב כאן "בחודש השלישי באחד לחודש", כמו שכתוב (במדבר א, א) "במדבר סיני באחד לחודש". ב', הרי כתיב (שמות יט, א) "באו מדבר סיני", וחזר אחר כך לכתוב (שם פסוק ב) "ויסעו מרפידים ויחנו במדבר". ג', "ויחן שם ישראל" (שמות יט, ב) כתיב לשון יחיד, ולפני זה כתב (שם) "ויחנו", לשון רבים. ד', מה שכתוב (שמות יט, ג) "ומשה עלה אל האלקים", וטפי הוה ליה למכתב "ויעל משה", כדכתיב בכל מקום. ה', והלא לא צוה לו השם בכאן לעלות, ובכל מקום צוה לו לעלות. ו', "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" (שמות יט, ג), שפירש בו רש"י ז"ל (שם) לנשים בלשון רכה, ולאנשים בלשון קשה, פירש להם עונשין ודקדוקי מצות. מה נפשך; אם צריך לפרש עונשין לאנשים, דאם לא כן יאמרו אדעתא דלקבל עונשים גדולים לא אמרנו (שמות כד, ז) "נעשה ונשמע", אם כן נשים נמי, הרי הקשה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (ב"ק טו.), עדיין יאמרו הן על מנת כן לא קבלנו עלינו. ואם אין כאן בית מיחוש לטענה זאת, אם כן לאנשים למה הוצרך לפרש. ז', מה שבא הכתוב לכפול ולומר (שמות יט, ה) "ושמרתם את בריתי", שרצה לומר התורה, הרי כבר כתיב ברישא דקרא "אם שמוע תשמעו בקולי". ח', שכתב (שמות יט, ה) "והייתם לי סגולה", מה ענין לשון "סגולה" הנאמר כאן. ט', מהו מובן והוראת (שמות יט, ו) "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". י', איך יפול אומר[ם] (שמות יט, ח) "כל אשר דיבר ה' נעשה", הרי לא צוה להם דבר. יא', "ויגד משה את דברי העם אל ה'" (שמות יט, ט), מה מדבריהם הגיד לו. ורש"י (שם) פירש "רצוננו לראות את מלכנו", הרי גם הקב"ה אמר שיבא אל משה בעב הענן בעבור ישמע העם בדברו עמו. יב', "ויהי ביום השלישי ויהי קולות וברקים וענן כבד" (שמות יט, טז), קולות וברקים וענן כבד למה היו. יג', "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד" (שמות יט, יט), ופירש רש"י (שם פסוק יג) דשופר של אילו של יצחק היה, מה ענין אילו של יצחק לכאן. יד', בכאן כתיב (שמות יט, טז) "ויהי קלת" חסר, וכן במקרא הזה כתיב עוד "וקל שופר" גם כן חסר, ואחר כך כתיב (שמות כ, טו) "וכל העם רואים את הקולת וגו' ואת קול השופר", שניהם מלאים. ועוד, כי בפרשת ואתחנן (דברים ה, יט) כתיב "קול גדול ולא יסף", בלשון "קול" אחד, ולא כתיב "קולות", ואלו בכאן בב' המקומות כתיב "קולות" לשון רבים.

^*כוונתו בקוצר, כי כל דבר יתאמת אל המשכיל יותר בהתבוננו בו בבחינה מכופלת. ר"ל אם יבחין הדבר בעצמו ובהפכו ד"מ אמתת המשפט שכל משולש יש לו שלש צלעות יתאמת לנו יותר אם נבחין אותו מצד עצמותו שגדר משולש הוא מרחק מוגבל משלשה קוים שהם ג' צלעותיו, וגם מצד הפכו, כאשר יודע לנו שמשולש בעל פחות או יותר מג' צלעות הוא דבר נמנע, על כן אמתה לנו התורה הקדושה אמונת החדוש ג"כ משני צדדים אלה, כי ספרה לנו תחלה סדר הבריאה הנכון והמתוקן כראוי המורה לנו מצד אחד אמיתת אמונת החדוש, ואח"כ ספרה לנו ג"כ חרבן העולם והפסד כל חקי הטבע במי המבול, שהוא כעין ההפך מהבריאה, להורות לנו ג"כ מצד אחר לא לבד אמונת החדוש ברצון הי"ת (כי לפי אמונת הקדמות שהוית העולם נמשכת תמיד מהוית הי"ת לא היה אפשרות לאבדן העולם ע"י המבול בבחינת צורתו הקדומה,) כ"א גם שהטבע כלו ביד הבורא תמיד, ולפי מעשינו הטובים והרעים ישנה וירחלוף חקיה לפעמים, ובזה יותן יד ומקום לאמונת האותות והמופתים והנסים המסופרים במקראי קודש ובדחז"ל, ופה מצא הרב מקום לחלוק על קצת מחכמי ישראל ובתוכם הרלב"ג אשר השתדלו לבאר הנשים המסופרים האלה בדרך טבעי, והניעם לזה מה שחשבו שאם ילוקחו הדברים לפי פשוטם יהיו הנסים שנעשו ע"י שאר הנביאים כהעמדת השמש והירח ע"י יהושע, ועצירת טל ומטר והחיות בן הצרפית והשונמית על ידי אליהו ואלישע, והחזרת צל המעלות ע"י ישעי' יותר גדולים ונפלאים מהנעשים ע"י משה אדון הנביאים כלם, ודחה מאמרם זה בשתי תשובות, האחת, באמרו כי לו הביא הצורך וההכרח את משרע"ה לעשות נסים כאלה ועוד יותר נפלאים מהם מה נקל הי' לו לעשותם, ולא לחסרון ופחיתת מעלה נחשבת לנביא שלם זה, מניעת עשותי נס, שלא הי' בזמנו הצורך אליו, והשנית כי נוכל לאמר שהנס הנעשה ע"י שינוי הברואים התחתונים ותכונתם בעת אשר ישארו כחות העצמים העליונים המניעים הכל על פי חקי הטבע על מתכונתם, יותר גדול ויותר נפלא מהנם הנעשה ע"י שינוי הגרמים השמימים, וכחות העליונים בעצמן, כנודע לכל מבין, שהסרת המסובב בהשאר סבתו עוד, יותר נפלאת מהסרת הסבה בעצמה, כמו שנקל יותר למנוע סבוב המים המניעים את הרחים, מעצירת הרחים בעצמן, בעת יסבבו המים עוד את גלגל הרחים, וע"כ היתה סגירת פי האריות לבל יזיקו לדניאל, נס יותר גדול מאלו המיתם הי"ת. מלבד זה גדול גם בזה כח מרע"ה משאר הנביאים, שהמופתים שנעשו על ידיהם נעשו רק אחרי הפצרת תפילותיהם משא"כ משרע"ה, אשר בקלות ובמהירות עשה כל מופתיו, ונדמה בזה לשר נכבד משנה למלך אשר שרביטו בידו לעשות כל אשר יחפוץ, וע"כ נקראת רק מדרגת נבואתו, ידיעת ה' פנים אל פנים.- עם היות שידיעת ההפכים אצל החוקרים במופתיהם אחת היא עם כל זה כבר יישלם חוזק המופת כשיבחן בשני הפכיו. המשל כי כשנדע שהיובש מקבץ החלקים יודע איפה שהלחות יפרידם כי חוייב שימשכו מאיכיות הפכיות פעולות הפכיות. ואם אמר הכתוב מזרה ישראל יקבצנו (ירמיה ל"א) זה יהיה על דרך נס ופלא כמו שיעידו עליו דבריו באומרו שמעו דבר ה' גוים והשמיעו באיים ממרחק (שם) ואמר מזרה ישראל כו'. שנראה שמיעד דבר זר ונפלא והוא שמסבה אחת בעינה ימשכו שתי פעולות הפכיית מה שלא יעשה כן על המנהג הטבעי בשום פנים. או שיאמר כן על דרך הסבה הרחוקה כמו שהוא הענין בהויה וההפסד שעם שהם הפכים שניהם נמשכים מטבע ההויה הכוללת. והוא מה שביארו באומרו ושמרו כרועה עדרו. כי הרועה פעם מזרה הצאן ופעם יקבצם ושני הענינים יהיו מסדר הרעיה וטבעה. כן האלהים פעם יזרה ליסרם ולהוכיחם ופעם יקבצם והכל מכח ההשגחה בהן להיטיבן. אמנם מסבה אחת קרובה לא יתכן זה. ולזה כשנדע פועל ההפך האחד כבר חשבנו שידענו פועל הפכו. אמנם כשיבחן הדבר משני צדדיו כבר יסולק כל ספק שישוער בלמוד זה. אם מצד ההנחה עצמה שמא היתה אצלו דמוי לבד או אם שמא היה כן במקרה לא בעצם וכדומה. צא ולמד מה עשה גדעון בן יואש כשרצה שיתאמת אצלו המופת בהחלט בקש נסיון הגזה משני הפכיה. כי בתחלה גזר עיונו שהמנהג הטבעי לארץ לפי קרירותה שיתקיים בה הלחות זמן יותר ארוך מהגזה אשר לחומה הטבעי תיבשהו. לזה שאל בהפך זה ואמר אם טל יהיה עלהגזה לבדה ועל כל הארץ חורב כו' (שופטים ו׳:ל״ז). אמנם כאשר היה לפי דברו עלה בלבו ספק כי שמא היה כן לפי המנהג הטבעי במה שנמשך החורב אל יובש הארץ אשר בטבעה. ושרפיון הגזה וספגיותה העמידו בה הלחות ואמר אנסה נא רק הפעם בגזה יהי נא חורב אל הגזה לבדה ועל כל הארץ יהיה טל (שם). ובזה נתאמת לו ענינו ולא נשאר לו שום פקפוק במופתו. וכזה וכזה קרה לחזקיהו המלך כשבא אליו ישעיה הנביא במלאכות ה' ואמר לו זה לך האות מאת ה' כי יעשה ה' את הדבר אשר דבר הלך הצל עשר מעלות אם ישוב עשר מעלות ויאמר חזקיהו נקל לצל לנטות עשר מעלות לא כי ישוב הצל אחורנית עשר מעלות (מלכים ב כ׳:י׳). והכוונה לו בזה כי לא רצה שיהיו לו חייו תלויים מנגד במופת מסופק ומפוקפק. ולזה שאל מופת חותך שלאי פול עליו שום גמגום. אמנם איך היה זה הנה באמת לא דברו בו המפרשים דברים של טעם כמו שאזכור דעות המפורסמים מהם להבא. ואולם מה שיראה לי בו דרך ישרה ונכונה ביישוב הכתובים והתרת הספקות הנופלות עליהם בהודאת אמתת האות והמופת המפורסם מדבריהם. הוא כי צוהר היה לחזקיהו בארמונו מעשה מלאכת חרש וחושב במלאכת החכמה התכוניות. בו יבא השמש ויקיף דרך המעלות המכוונות ומסומנות לשם לכוין בהם שעות היום. ומהידוע כי נצוץ השמש אשר יכנס בדרך חלון או ארובה שיגבילהו הצל פנים ואחור. והנה כל עוד שמתנועע ניצוץ השמש ההוא כלפי פנים. הצל אשר לפניו מתהלך לאטו הלוך ונסוע על פי דרכו כאלו הוא בורח מפניו. וכן ועל הדרך הזה הצל אשר לאחריו רץ לרגלו וידביקהו כאלו הוא רודף אחריו. ולזה כשאמר לו הנביא הצל הלך עשר מעלות אם ישוב עשר מעלות. הנה חזקיה אמר לו שחזרת הצל אפשר שתאמר על שני פנים. אם על הצל המתנועע לפני השמש מבלי שישוב עמו אותו הצל אחורנית לשמש. או שישוב ג"כ עמו הצל ההולך ובא אחורי השמש. והנה חזרת הצל אשר לפני השמש לבד היא אפשרית מבלי שיחזור גוף השמש אחורנית בתנועת גלגלו כלל. כי נקל מאד הוא שיתכסו פני השמים במקום ההוא החלקי בעב קטנה אשר ינטו צלליה אל המקום ההוא ויראה כאלו שב הצל. ובאמת אינו כן כי השמש הולך לדרכו. אמנם כאשר יחזור גם כן הצל האחורנית לשמש עשר מעלות. א"א בשום פנים כי אם בחזרת השמש עצמו בתנועת גלגלו ממש שאין סבה מהסבות החיצונות שתוכל להזריח השמש על הצל כמו שיכול להמצא צל על השמש. ולזה אמר חזקיהו מה שאמרת שישוב הצל אחורנית לא יהיה מהמין הראשון אשר אמרנו כי נקל מאד להמצא במקום ההוא צל מעט כמו שראינו בכל יום קצת צל על פני האדמה לעומת איזו עב קטנה והנה זרחה השמש על פני כל הארץ. וכאשר יקרה כן לא יהיה שם חזרה על דרך האמת כי אם צד נטייה שינטו צללי הענן לשם. אמנם האות האמתי הוא שישוב ממש הצל אחורנית ושיהיה כן כדברך בלי הטעאה. שזה לא יתכן רק בחזרת השמש ממש אחורנית כמו שאמרתי. ואין למפקפק שיאמר שכבר אפשר שקדם להתיצב על המקום ההוא עב הענן תחתיה עמד אותו הצל האחורני. ועתה כשנעלה הענן ונסע נגלה שם ניצוץ השמש הנסתר מבלי השבת תנועתו. כי זה א"א מבלי שיורגש הרגש חזק בשיעור רוחב הניצוץ הנכנס באותו חלון שחוייב שיהיה שוה לאותו חלון או יותר כ"ש שיתקצרו ממנו עשר מעלות. ולזה היתה שאלתו מופת מוחלט. ואחר שהוסכמו באופן המופת מיד ויקרא ישעיהו הנביא אל ה' וישב את הצל במעלות אשר ירדה במעלות אחז אחורנית עשר מעלות (שם). והתבונן בזה כי לא אמר במעלות אשר בא או אשר הלך שאז היה משמעו אל מעלות השמש אשר לפניו אשר הוא הולך ובא אליהם שישובו. והוא האות המסופק כאשר אמרנו. אמנם אמר במעלות אשר ירדה כי המעלות אשר המה דרך ירידתו הן הנה אשר נשארו לאחוריו כשמתנועע והולך והוא המופת המוחלט באמת. וראה איך נתבאר זה ביאור שלם בספר ישעיהו אמר הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש אחורנית ותשב השמש עשר מעלות במעלות אשר ירדה (ישעיהו ל״ח:ח׳) כי שם בספרו ביאר את אשר יהיה עם לבבו כאשר אמר הלך הצל כו'. והוא כי ישוב הצל במעלות אשר ירדה והם הם הנשארות לאחוריו אשר א"א זה בלא חזרת השמש בתנועתו ממש כמו שאמרנו. וכי לשתוף הלשון הזה הקפיד עליו חזקיהו עד שהוצרך לבאר לו כי הענין הוא שישוב השמש ממש. ושיעור הכתוב הנני משיב את הצל במעלות אשר ירדה במעלות אחז. אשר א"א זה אלא בחזרת השמש עצמו וכן היה כי שב השמש עשר מעלות במעלות אשר ירדה. ואפשר כי בתחלה כאשר אמר ישעיהו וזה לך האות מאת ה' כי יעשה ה' את הדבר אשר דבר הלך הצל כו'. לא היה דעתו לעשות לו זה המופת על זה השיעור מהפלא. אלא שישוב הצל לכסות עשר מעלות מן המעלות אשר לפני השמש שכבר ברח מהמה כמו שאמרנו. וכבר יהיה אות ודבר מתמיה מב' פנים אם במה שיתהוה לפי שעה כנגד אותו מקום הענן אשר יכסנו מבלי סבות טבעיות. ואם מפני שיהיה הצל ההוא משוער עשר מעלות לא פחות ולא יותר. וחזקיהו אמר אליו נקל לצל כו'. שכבר אפשר שיזדמן כך בדרך המנהג הטבעי ולא יהא מופת מוחלט אלא בשישוב ממש השמש כמו שאמרנו. ולזה אמר ויקרא ישעיהו הנביא אל ה' כו' דמשמע שנתחדש לו אז הצורך שאליו הוזקק להשיב שולחו דבר. ומ"מ באומרו הנני משיב את צל כו' לא כוון אלא על ההסכמ' האחרונ' כי לא נזכרו שם דברי חזקיהו כלל. זה הנרא' לי טוב ויפה לפי פשטי הכתובי' ויסודו' התור' והאמונ' ומתקבל על הדעת במעט ציור ועיון. למדנו מתוכה שהמבקש אמתת איזו גזרה או מופת צריך שיסתלק מכל מיני הספק והפקפוק שאפשר שישוער לשם. עד שיתאמת אצלו שההנחות אשר יקחם במופתיו הם אמתיות ועצמיות. ולזה שצריך החקירה מכל צדדי הנושא אשר יחקר בו. והוא מה שרצינו אליו ללמוד וללמד כי על הבחינה הזאת באמת היה תועלת הספור הזה מענין המבול רב ועצום מאד. וזה שאם כבר נתבאר מספור מעשה בראשית שבפרשה ראשונה שאמתת חדוש העולם ומציאותו על האופן שהוא עליו מסדור העשרה מאמרות. יורה על אמתת מציאות ממציאו בחכמה ותבונה עצומה אשר הוא יסוד הראשון שעליו נבנה שלמות האדם והצלחתו. אשר משם יתבאר על הדרך הטבעי כי העושו יגיש חרבו כאשר יעלה על רצונו לבטלו ולהחריבו ולהחזירו אל האפס אשר היה בראשונה. כי ידיעת ההפכים היא אחת בעצמה. עכ"ז לא סר מלבאר בספור הזה ענין המבול אשר כלל מהאפיסה וההעדר לשלישו של עולם בכללו מה שכלל ושנשתנו בו סדרי מערכות השמים כמו שנראה מפשט הכתוב באומרו עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחרף כו' (בראשית ח') מכלל ששבתו כל הסדרים ההם ובפרט תנועת השמש בכל הזמן ההוא כי לבטולה בטלו ימים ולילות וכל תקופות השנה. אמנם נשארה התנועה היומית לבדה אשר על ידה יחשבו ימי גבורת הגשם ועמידתו וירידתו עד סוף שנה שלמה. ובמסכת (ר"ה י"א:) רבי אליעזר אומר אותו יום י"ז במרחשון היה שמזל כימה עולה ביום ומעינות מתמעטות ולפי ששנו מעשיהם שנה הקב"ה עליהם סדרי בראשית ונטל שני ככבים מכימה והביא מבול לעולם. ר' יהושע אומר אותו היום י"ז באייר היה שמזל כימה שוקע ביום ומעיינות מתגברים ומתוך ששנו מעשיהם כו': הנה שלדעת שניהם נשתנו להם סדרי מערכת השמים ובטל מצבם להביא את המבול. והנה שנמשכו מהספור לפי זה שני תועלות גדולות והם הסרת שני מיני הספק שזכרנו ראשונה. האחד כדי שתתאמת אצל באי עולם פנות החדוש אם יפול להם שום ספק עליה לבלתי היותו מפורסם לעיני רבים יבאו ויעידו לבניהם אחריהם לפי שלא יסבול כן טבע החדוש כמו שביארנו בסוף שער הג'. ועכשיו כשהיה הענין הנפלא הזה לעיני נח ובניו ואשתו ונשי בניו אשר כלם כא': או עולם בנוי חרב ובנוי. כבר יקיימו אמת חדושו למפרע בלי שום ספק כי אי אפשר שיביא עליו זה ההפסד הכולל רק מי שהמציאו מן האפס. ויורישו אמונה זו כלם לבניהם אחריהם ויהיה להם זה מהדברים המפורסמים שאין שום אדם יכול להכחישם והשני להשלמת המופת משני קצותיו כי ספור מעשה בראשית יאמתהו מצד מה שתכלול הבריאה מהמציאות והקיום אשר לכלל הנמצאות וטבעיהן כמו שבארנו בשער הראשון והשני וזה הספור יאמתהו מצד ההעדר והאפיסה אשר ישיגם וכבר נתבאר החדוש מצד האפיסה כמו שתתבאר האפיסה מצד החדוש מלבד מה שנתברר כל אחד בפני עצמו. והוא המופת השלם אשר לא יפול עליו שום ספק וכל זה מה שיחזיק האמות בלב האומה המקבלת עול מלכותו ובלב כל איש מאישיה. כי נקל לה' לשנות סדרי מערכות מעלה ומטה ולחדש אותות ומופתים בשמים ובארץ כענין שמש בגבעון דום וצל חזקיהו וזולתם מהנסים אשר באו בתורה האלהית כי בזה יטו ויכריחו לבם להכנע לעבודתו לתקות גמולו ועוצם מוראו. אמנם אם יצוייר בלבם קיום המנהג הטבעי למערכות השמים והארץ כמו שהיו חושבים הפילוסופים הקדמונים כבר תפול התרשלות גדולה בעבודה האלהית ויבחנו עבודת מלאכת השמים וכל צבאם גם עבודת האדמה כמלך אשר במלכותו נולד רש. ונמסרה הנהגת המלכות ביד השרים והסגנים ואין בידו לעשות קטנה או גדולה בלא רצונם. כי עם הארץ הולכים לרגלם ועובדים עבודתם ויותר הוא לבדו נקלה ואין עבד לו. והנה בחיי נפלאו קצת מחכמי ישראל האחרונים בזה מכל חכמי העמים אשר על פני האדמה. שהמה משתדלים בכל עוז להעמיד ולקיים שם ושארית לדברים אשר הניחום לנסים ונפלאות אשר אמרו שנעשו להם לקיום דתם ואמונתם והמה מבטלים וסותרים כל יסודות החכמה וממאנים בכל מופתי פילוסיפותם בכל מה שיעמדו כנגדם או כנגד שום דבר מפנות דתיהם. כמו שידוע זה מחכמי האומות והישמעאלים אשר אנחנו בקרבם. וחכמינו אלה בכרתם ברית עם הפילוסופיא היונית משתדלים בכל עוז לבטל נסים ונפלאות אשר העידה התור' האלהית עליהם עדות ה' נאמנה. עם פרסומם מקצה השמים ועד קצה השמים עם היות קיום אמתתה בלתי תלוי בהם. לא כן עשו חכמי הקדש בעלי התלמוד והמדרש שהם מעוררים אותנו בכל מקום על נסים ומעשים נפלאים שלא ספרה אותם התור' בפירוש כמנהגם בכל מקום שאומרים מעשה נסים נעשו שם. דרשו מעל ספריהם וקראו כי רבו מספור. והני פילוסופי עמנו הם משתדלים בכל עוז לעות עלינו את הכתובים להחזיר תהו ובהו המופתים היותר מפורסמים אשר נתפארו בהם הנביאים ע"ה. כאשר עשה לנו הרלב"ג והנמשכים אחר דעותיו. באומרם השבת הצל אשר זכר והשמש בגבעון דום (יהושע י׳:י״ב). וכדומה אשר אמרו בהם דברים שאסור לשומען. אבל אי אתה שומע להאמינם אבל אתה שומע להבין ולהורות ביטולן ולשמוח במפלתן. וזה כי הוא כתב על מאמר חזקיה נקל לצל כו' (מלכים ב כ׳:י׳) זה לשונו. הנה זה הפסוק קשה מאד בפירושו וזה כי הוא ידוע כי נטיית הצל תהיה מנטיית השמש ולפי תנועת השמש מעט מעט יטה הצל מעט מעט וזה מבואר מעצמו. ובהיות הענין כן מה זה שאמר חזקיהו נקל לצל לנטות עשר מעלות איך חשב חזקיהו נקל מה שהוא אות מופלא מאד לא ראינו כמוהו בביאור אפילו למשה אשר לא קם כמוהו לכל האותות והמופתים אשר עשה כי המופתים ההם היו לשנות סדר אלו הדברים השפלים והוא יותר נפלא לאין שיעור מה שישתנה בו סדר הגרמים העליונים. ובהיות הענין כן הנה המאמר הזה מחזקיהו בתכלית הסכלות. ואיך ראוי שנחשוב זה עליו עם שלמותו הנרא' בדבריו כל זה לשונו. והנה הספק הזה באמת יספיק לבטל פירוש המפרש כונתו של חזקיהו על האופן ההוא כמו שפירש הרד"ק ז"ל זה לשונו. פיר'. הלך השמש ענינו ילך כי ישעיהו אמר שימהר השמש תנועתו עשר מעלות בפתע פתאום והוא אמר כי נקל לו לעשות זה אלא שישוב השמש או הצל עשר מעלות אחורנית ע"כ. ולבאר כונה אחרת בו. אבל איננו כדאי לבטל את המופת מעקרו כמו שביטל בביאורו שאמר שהמופת הזה לא היה מצד תנועת השמש בעצמו כי אם מצד העננים אשר מנהגם כשיתנועעו תחת השמש להביא ניצוץ השמש אל זולת מקומו. והנה ישעיהו אמר שיחדש לפי שעה אידים מתנועעים לצד ההוא אשר יביאו שמה ניצוץ השמש במהירות נפלא. ולפי שראה חזקיהו מתנועת הרוח אז וקצת האידים שהיו תחת השמש שנקל להם בתנועתם המהירה להשיב הצל עשר מעלות לאותו צד שהית' תנועתם בקש ממנו שיהי' הענין בהפך זה כדי שיוכר לו מופת השם ע"כ. והנה מלבד שהפירושים האלו לא יכילם לשון הכתובים ולא יסבלם הדעת. הנה זה שכתב הרלב"ג יכחישנו הכתוב בפירוש באומרו ותשב השמש עשר. כי הכתוב יזכור בפירוש השבת גוף השמש והוא תלה האות והמופת בדברי רוח אשר אין לסמוך עליו בשום פנים. כי מבואר הוא שנקל הוא שיתנועעו העננים אל כל צד אשר יהי' שמה הרוח ללכת. ומי הוא שליט ברוח לכלוא אותו עד אשר יתברר לו בלא שום ספק שלא יניע שום איד או ענן מהעננים ההמה אל הצד ההוא. באמת לא ידעתי איזה הרוח עבר לפתות אותו לומר כדבר הזה אשר אין לו שחר. ומפני כי המופת הזה על האופן שהניחו בלתי מורגש אלא לעצמו הוצרך לכתוב על מה שנתבאר פרסומו בספר דברי הימים שנאמר וכן במליצי שרי בבל המשלחים עליו לדרוש המופת אשר היה בארץ (ד"ה ב' ל"ב) שהיה זה על חיל סנחריב שמתו כלם בזולת ידי אדם שאם יאמר על מופת השמש לא היה בארץ לבד אך בכל העולם. והנה הוא עושה (בזה) סניגרון לדבריו כי אדרבא אין לשון שיהא בוקע ועולה משמעו בכל העולם זולת זה וכמוהו בפר' רבו מספור. את המבול מים על הארץ. הנני ממטיר על הארץ. יבשה הארץ. ומלאו את הארץ. וזולתם בכל כתבי הקדש אין מספר. והדריש' הזאת הכתוב פירשה בספר מלכים (ב' כ') שנאמר בעת ההיא שלח בראדך בלאדן בן בלאדן מלך בבל ספרים ומנחה אל חזקיהו כי שמע כי חלה חזקיהו וזהו אשר נאמר בדברי הימים שהלך לדרוש את המופת כי בא לו האות והמופת. ותמה עליו ואמרו לו שנעשה על חליו של חזקיהו ושלא לדרוש ולתור אמתת הדבר ממקומו: וגם מה שהניח מהולכת העננים את ניצוץ השמש אל זולת מקומו שהוא דבר נראה לחוש. באמת לא נודע מי יחוש בזה חוץ ממנו. וסוף דבר שאין בכל דבריו אלה קורת רוח. ויותר מגונה מזה מה שכתב בשמש בגבעון. והנה הוא בקש שם תואנה במ"ש שמש בגבעון דום וירח וכו' (יהושע י׳:י״ב) כי אמר שזה יעיד שלא היה הדבר כפשוטו שא"כ לא היה לבד בגבעון ובעמק אילון כי אם בכל העולם. אלא שאמר כן על ענין הנקמה הגדולה שהיה לשם במעט מהזמן והוא באותה חצי שעה שנראה השמש כעומד בעברו על אופק חצי השמים. כי זהו מה שרצה באומרו וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו. ואמר שהוא מה שפירשו הכתוב באומרו ויעמוד השמש בחצי השמים ולא אץ לבא כיום תמים (שם) כי היה זה למה שדרכו של שמש להיותו העומד בחצי השמים ובלתי אץ להתנועע כאשר הוא בתמימות היום שהוא עת עמדו בסוף עלייתו. כמו שכתב כל זה בפירוש נביאים ובספר מלחמות. והנה באמת תלה המופת הנפלא הזה ג"כ בדמיון ורעיון רוח. אמנם הדמיון במה שנתדמה אליו שתנועת השמש לשם בחצי השמים תקרא בכתוב עמידה עם היותו אז בכוחו אץ בתנועתו כבכל שעות היום. ואולם הרעיון במה שחשב מאמר וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו כאלו אמר ויקום גוי אויביו עם דום השמש ועמוד הירח. והו דברים שאין מוצאם מפשט הכתוב כמו שיבא. אמנם התואנה אשר בקש באמת הוא סניגרון שני כראשון וזה שאין לכתוב לשון אחר לפי הכוונה בלי ספק. וזה שכוונת יהושע היתה שתעמוד השמש בחצי השמים שם בגבעון מקום המלחמה לפי שהוא המצב והמקום מהאופק שבו יכירו הכל בנס ההוא יותר משיהיה בזולתו מהעליה או הירידה. וגם כדי שיהא לב הלוחמים סמוך ובטוח ולא ירפו ידיהם בראותם כי פנה השמש לערוב. כמו שאמר הכתוב ויעמד השמש בחצי השמים. ולזה חוייב להיות מאמרו שמש בגבעון דום כו' לומר שיעמד באותו מקום שהוא מיוחד לאפקו של גבעון ממש. ואין זה רק בשיהיה בנקדת נכח ראשו שאם יהיה השמש בזולתו מהמקומות לא תהיה עמידתו ממש בגבעון. כי אם באותו מקום שהשמש אז נכח ראשו. והוא הטעם עצמו בירח בעמק אילון. כי לא רצה שישתבשו מהלכי המאורות רק שישמרו יחסם זה עם זה ולפי שראה שהרגע שיהיה השמש בחצי השמים בגבעון היא עצמה שבו תעמוד הירח בחצי השמים של עמק אילון לזה צוה על שניהם. ויתכן שלא על הירח לבד אמר כי אם על כל צבא השמים הנמנים בממשלתה שנאמר את הירח וכוכבים לממשלת בלילה כו' (תהילים קל״ו:ט׳). ואיך שיהיה מזה הכתוב אמר שהיה כדברו ולא אץ לבוא השמש אל מערבו כיום תמים וכל זה דבר מבואר לא יכחישנו שום בעל שכל משולל מהרצון הנוטה: ולפי דבריו כבר השתדל הכתוב בספור זה להסתיר זה הנס ושלא ירגישהו רק מי שיעמוד על הדמיון ההוא אשר עמד הוא עליו ולומר כי מדי עברו כחצי השעה בחצי השמים נשלמה הנקמה. ואין דרך הכתוב להסתיר הנס במקום אשר בא לפרסמו. או שנאמר שכוון הכתוב לשבש המון העם בשיבינו ממנו מה שלא היה והוא יותר מגונה ואלו ואלו כלם דברי הבאי: ואולם מה שטען ממאמר ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש (יהושע שם) ואמר שבא הכתוב להודיע כי לא היה הנס זולת מה ששמע ה' בקול יהושע על ענין הנצחון, ח"ו. אבל הכוונה היא נפלאה מאד והוא להודיע כי מהנסים אשר נעשו ע"י התפלה והתחנה לא נמצא כמוהו לפניו ולאחריו להוציא הנסים והנפלאות אשר לא נעשו ע"י התפלה רק במלאכות השם או מרצונו כענין המבול שעמדנו עליו. או כמעשה משה במצרים ועל הים ובסיני. וכענין אות צל המעלות ששלח ביד ישעיהו וכדומה. כאשר יתבאר עוד בפ' בלק שער פ"ב ב"ה אצל ומנו בלעם. והנה א"כ לא נשאר לו שום סמך לא מהשכל ולא מהכתובים. והנה הרב המורה ז"ל (ח"ב פל"ה) למה ששם אחד מהבדלי מופתי משה רבינו ממופתי שאר הנביאים הפרסום הנפלא שהיה בהם כמו שנתברר לו ממאמר הכתוב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה כו' לכל האותות כו' (דברים ל"ד) וחתם אשר עשה משה לעיני כל ישראל. הוצרך להתחכם בכאן ולדקדק במה שאמר ביהושע ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום כו' ולא אמר לעיני כל ישראל. והוזקק לומר שעמידת השמש לשם לא היה רק קצת שעות והוא שנתארך היום ההוא בגבעון עד שהיה כיום הגדול שבימי הקיץ שם. והוא פי' כיום תמים כלומר כיום היותר שלם לשם. ודבר כזה כבר ירגישוהו קצת ולא כלם מה שא"א שלא ירגישוהו אם היה הנס עומד כיום תמים ממש כמ"ש כל זה פרק ל"ה חלק ב'. והנה באמת לא מיעט בזה הנס ההוא ולא סופק לו בו כלל ולא הכריח הכתובים להוציאם מפשוטם כמו שעשה הרלב"ג. אמנם מפרשי דבריו חפאו עליו דברים אשר לא כן כמו שנראה בביאוריהם המפורסמים. והתלונה הגדולה על הנרבוני שכתב עליו ז"ל קשרו בשני קשרים אצלם שם. והנה באמת לפי כוונתו אין שם קשר רק של תפילין. כי שני הגבולים ההם הם מגבילות כוונתו לשם. כמו שיראה מדבריו ומהם אין לגרוע. אמנם הוא קשר קשר אמיץ ברבו בזה ובכל כיוצא בו. שהשתדל להטות דבריו הנקיים אל צד החשד ומיעוט האמונה. והנה בכל דבריו אשר דבר שם שם אור לחשך לא יאמרו כי אם שהם דברי עצמו. והרב המורה ותורתו נקיים בזה. ואולם הסבה הפנימית אשר הניעה החכמים האלו לשבש הכתובים ולבטל האותות והמופתים היא אשר נתמעטה דמות האדם בעיניהם ובפניהם צלמו יתבזה. באומרם כי איך יתכן שיכנעו הנמצאים העליונים השמימיים וכ"ש הנבדלים המניעים אותם לצרכי זה הנמצא השפל והפחות שתחלתו זמה וסופו רמה. וחלילה ליוצרם מהכניע היקר לזולל כו'. כמו שכתבתי דבריהם וביטולם בשער הה' עיניך שים עליו. כי שם נתבאר שא"א להתקיים סברא זו בידם ולא עליה הסכימו הכתובים. וגם שאין דעת חכמי התלמוד והחקירה נוחה מהם. אמנם מה שהתחכמו אליו להעמיד דעתם זה הוא אשר יאמרוהו למזמה. ויקנאו למשה במחנה הנביאים לאמר מי לנו גדול ממנו אשר ישלח ידו במרומיו לחדש אותות ומופתים בשמים ממעל ובצבאותיהם. כי הנה הוא ע"ה עם היותו רבן של נביאים כלן לא סופר עליו ששנה טבע הנמצאות כי אם בארץ מתחת. רצוני ביסודות השפלים ובמורכבים מהם. ואיך יאמן שתלמידו ותלמידי תלמידו יעלו שמים במעלת השגתם. זה יאמר שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון. וזה יקרא הלך הצל עשר מעלות אם ישוב עשר מעלות וכדומה לזה מיעקב אבינו ונקדימון בן גוריון (תענית כ'.) וזולתם. והתורה אמרה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו יי' פנים אל פנים לכל האותות כו'. ואיך יקובל שהנביאים אשר אחריו הגדילו לעשות ממנו פלאי פלאות. זהו שרש סברא זו והיתד אשר זה הדעת תלוי עליה. ואני בעניי לא ירדתי לעומק כוונתם גם היא נפלאת בעיני. והיתד הזאת ג"כ ראיתיה תקועה במקומות לא נאמנו. כי מהנראה מבואר שלא תגדל מעלת איש על זולתו בשיביאהו צרכו או צורך העם ההולכים לרגלו לשנות סדרי הטבע לספק צרכם ההכרחי או להצילם מרעתם. רק בשיוכל עשוהו כאשר יהיה דבר מאלו בא אליו. הלא שנינו במסכת שבת (נ"ג:) ת"ר מעשה באחד שמתה אשתו והניחה לו בן להניק ולא היה לו שכר מיניקה ניתן ונעשה לו נס ונפתחו דדיו כשתי דדי אשה והניק את בנה ואמר רב יוסף עלה בא וראה כמה גדול אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית א"ל אביי אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית: ועתה ראה כי למה שלרוע מזלו לא היה לו שום תקון על המנהג הטבעי בצד מהצדדים כי אם בשישתנו עליו סדרי בראשית אמר עליו אביי שהוא גרוע מאד. וכ"ש שלא תגדל מעלת האיש להצטרכו לזה. אמנם כבר יהיה לו מעלה וכבוד כי אחר שהורע כחו כשלא יושלם תקונו כי אם בשנוי גדול כזה. שיפה כחו בשלא ימנע ממנו בהצטרכו אליו. ואל בחינה זו אמר רב יוסף שהיה גדול המעלה, וזה וזה נתקיים. והנה באמת על הענין הזה היתה מדרגת הנביאים והחסידים אלו עם אלו דרך כלל. הלא תראה כי שובחו ר"ש בן יוחאי ורבי יהושע בן לוי וקצת קדושים אשר בארץ מפני שלא נראתה הקשת בימיהם (כתובות ע"ז:) כי לא הוצרך העולם לכך ולא נשתבחו בשנעשו עמהם מעשה נסים. כי מהידוע שבבא הצורך ליד איש מהם יעשה וגם יוכל מה שלא הוצרך אליו גדול הימנו. תדע שהרי יעקב אבינו ויגל את האבן הגדולה אשר נאספו שמה כל העדרים לגללו (בראשית כ״ט:ג׳) ולא ספר הכתוב כי משה אדון כל הנביאים יעשה כדבר הזה. אבל נאמר וידי משה כבדים ויקחו אבן כו' (שמות י״ז:י״ב). וגם יהודה גבר באחיו ולו נתנה הגבורה והמלכות על כל שאר אחיו ולא נמצא שנתגבר הוא על עיר שכם כמו שעשו שמעון ולוי אשר לדעתם בא לידם חיוב זה. ועוד תוסיף להביט כי יהוא מלך ישראל אשר נאמר עליו רק חטאי ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל לא סר יהוא מאחריהם עגלי הזהב אשר בבית אל ואשר בדן (מלכים ב י׳:כ״ט) כבר מלא בית הבעל פה לפה מכומרי ע"א והרגן מה שלא עשה כן אדוננו ראש המלכים משיח אלהי יעקב. אמנם נהרגו על ידו ולסבתו כל כהני השם אשר בנוב. והקש על זה מכל הדברים אשר לא בא צרכם ליד הנביאים והמלכים או האנשים גדולי המעלה ובא ליד קטנים מהם. והמפליגים בכבודו של משה רבינו ע"ה במופתי השמים מה יעשו לו בארץ כי אליהו ז"ל עצר את השמים אשר לא יהיה טל ומטר כי אם לפי דברו והחיה את בן הצרפית (שם א' י"ז) ואלישע תלמידו החיה אחד בחייו ואחד במותו ונתן אל השונמית העקרה בן לזקוניה (שם ב' י"ג). ולא סופר ממשה ע"ה שעשה את כל הגדולות והנוראות האלה. ולא עוד אלא שאלישע אמר תן להם ויאכלו (שם ד'). ונאמר ויאכלו ויותירו כדבר ה'. ועוד אמר למחר סאה סלת בשקל וסאתים שעורים בשקל בשער שומרון (שם ז'). ומשה לא די שלא עשה כזה אלא שאמר שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו כו' (במדבר י״א:כ״א). ואף לפי דעת הרב רבי לוי בן גרשון כבר השיגה ידו של יהושע עוז ותעצומות להנקם גוי מאויביו בשעה קלה ממשה רבו אשר הוצרך במלחמ' קטנה של עמלק להתיצב ראש הגבעה ומטה האלהים בידו ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ויהי ידיו אמונה עד בא השמש (שמות י״ז:י״ב) ואחר כל הטורח והצער הזה והיה כאשר יניח ידו וגבר עמלק (שם). ולפי דעתם תהיה גם כן מדרגת יעקב אבינו בנבואה גדולה ממדרגתו של משה ע"ה. כי ביעקב נאמר וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו (הושע י״ב:ה׳). והוא אשר העידה התורה האלהית עליו באומרו שלחני כי עלה השחר (בראשית ל״ב:כ״ז). והכי קרא שמו ישראל כי שרה את אלהים. ולא סופר בכתוב שמשה נתאמץ להאבק במלאכי עליון ויכול להם. אמנם נאמר ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' כו' (שמות ד׳:כ״ד). והרי כל אלו הדברים וזולתם ממינם אשר לא נכתבו הנה כדי שלא להאריך. הנה לדעתם יפה כחם מכחו של משה אשר לא עשה דבר מאלו. ועוד אשוב אתפלא בי מדבריהם כי לא ידעתי כוונתם בענין מעמד הר סיני הגדול והנורא יום אשר עמדנו לפני ה' אלהינו ביום הקהל. שכבר יחייב השכל שהענין ההוא היה למעלה מכל מה שנתחדש לפניו ולאחריו מהאותות והמופתים בשמים ובארץ בערך בלתי משוער. וכמו שאמר כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים כו'. השמע עם קול אלהים כו'. אתה הראית כו'. מן השמים השמיעך את קולו כו' (דברים ד׳:ל״ו). ובמקום אחר כי מי כל בשר אשר שמע כו' (שם ה'). הנה שהפליג באלה הדברים וזכר אותם לפי שאין ספק כי מה שירד ה' עליהם ברכב אלהים רבותים עם בריאת הקולות וחדוש הדברות האלהיים והמאמרות הרוחניים אשר דבר ה' בם לעיני כל העם באמצעות משה אדון הנביאים שנאמר הנה אנכי בא אליך כו' (שמות י״ט:ט׳) אנכי עומד בין ה' וביניכם (דברים ה׳:ה׳). הנה היה ענין נפלא ומעולה על שנוי סדרי מערכות השמים כמה מעלות טובות. ואם כן כל שאר הנסים היו טפלים אל השגת משה אדון כלם בלי ספק. וקשה עוד מזה כי לפי זה הדעת כבר נתחייב להסיח הדעת ממאמר הנביא ונתתי מופתים בשמים ובארץ וכו' (יואל ג׳:ג׳). ומשיפקוד על צבא המרום במרום בשום זמן מהזמנים. כי אם על ידי משה רבינו ע"ה לא נשתנו מערכות השמים. וגם אי אפשר לשום נביא שיבא אחריו לחדש דבר שלא חדשו רבו. כבר נמנעו מצאת אל המציאות על ידי שום נביא בעולם. והנה אין מבוא לניסים שיעשו אלא על נביא המשמיעם באזני העם והמאמין בהם דבריו כפי אשר ראינו בעינים. אמנם האמת הברור בענין הזה כי הנביאים אשר מעולם כלם שמשו בכל האותות והמופתים הצריכות לפי שעתם. ואם התלמידים חדשו ענינים נפלאים ומפורסמים מרבותיהם כפי צרכם לא המעיטו בזה מעלתם. כי מעלת הנביא תגדל בשיעשה זה כאשר יבוא הצורך לא בשיצטרך אליו כאשר אמרנו. אדרבה גדולה ורוממות כי מעשיהם אלה מוכיחים עליהם שאם באו לידי צורך יגדילו לעשות מהם כפי ערך מעלתם עליהם. ולא עוד אלא שהמעשים הנוראים ההם יחשבו להם כיון שהם תלמידיהם ונאצלים מאצילות. כמו שנראה בבירור שהפלא הגדול שנעשה ליהושע בשמש בגבעון הנה הקב"ה בעצמו ייחסו למשה רבו באומרו בתשובת מה שבקש מלפניו ונפלינו אני ועמך מכל העם כו' הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ כו' (שמות ל"ד). כי אין ספק ששם בישרו על הנפלאות הגדולות אשר נעשו ליהושע ולכל ישראל בכניסתן לארץ ובכבישתה במעברות הירדן (יהושע ג') והפלת חומת יריחו (שם ו') והשליך אבנים גדולות מן השמים במלחמת גבעון ועמידת השמש והירח. אשר נאמר עליהם ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום כו' וידם השמש והירח עמד כו' (שם י'). והנה לא מצינו בכל התורה זכר לפרסום נסים ונפלאות אשר תצדק עליהם הפלגת אלו היעודים זולתי אלה. וגם כי משה לא נכנס לארץ. אבל יורה באמת כי מה שעשה יהושע שם בשליחותו של משה רבו עשה. וכל אשר נעשה לו בהם הוא היה עושה וכמו שאמר הכתוב בסוף כל מלחמותיו כאשר צוה ה' את משה עבדו כו צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה (שם י"א) נראה ששלוחו של משה היה יהושע ובשרביטו היה עושה כל המלחמות ההנה להשלים עם ישראל מה שנמנע ממנו לחטא מי מריבה. והוא עצמו מה שהעיד הכתוב על אמתתו במה שאמר משה בעצמו ואתחנן אל ה' כו' ה' אלהים אתה החלות כו' את גדלך ואת ידך החזקה כו' אעברה נא ואראה כו' (דברים ג׳:כ״ד) כי זהו מה שאמר לו נגד כל עמך אעשה נפלאות כו' (שמות ל"ד) כמו שאמרנו. ומזה הטעם היה שואל ממנו לעבור את הירדן כי שם מקום הנפלאות ההם, ואמר ויתעבר ה' בי כו', ויאמר ה' אלי רב לך עלה ראש הפסגה כו' וצו את יהושע וחזקהו כי הוא יעבור לפני העם הזה והוא ינחיל אותם כו' (דברים שם). ביאר לו כי אותם פלאות אשר ייעד בידו לעשות את העם ההוא הם אשר תיעשינה על ידי יהושע תלמידו ולא יכזב דבריו. כי בזה יתקיים מה שאמר אשר אני עושה עמך (שמות שם) והוא מה שאמר שם הלא היא כתובה על ספר הישר (יהושע י׳:י״ג) אלא כי לפי שעדין לא נגזר עליו שלא יעבר את הירדן הוא ית' אשר הכל גלוי וצפוי לפניו דבר אותו בלשון משותף. לפי שכל מה שיעשה על ידי יהושע תלמידו הרי היא כאלו יעשה עמו וכ"ש שכל מה שעשה יהושע בפרנסות העם היה זיו רבו עליו שנאמר ונתת מהודך עליו (במדבר כ"ו) ונאמר ויתמוך משה את ידו עליו (שם) וחז"ל אמרו עליהם שכל המניח תלמיד הגון אינו מת דכתיב כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון (דברים ל״א:כ״ט) והלא כל ימי יהושע לא השחיתו דכתיב ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע (שופטים ב׳:ז׳) מכאן שתלמידו של אדם חשוב עליו כגופו וכל זמן שיהושע חי. נראה לו למשה כאלו הוא חי. וענין החשיבות הוא זה שכל מה שיעשה על ידו יחשב כאלו עשאו רבו והוא גדולה וכבוד לו. ואין צריך לומר שלא המעיט מעלתו. והנה אם כן אין טענתם זו טענה לעיולי פילא בקופא דמחטא בפירוש הכתובים המעידים בתורה על האותות והמופתים המפורסמים שנשתבחה בהם אומתנו החכמה לעיני העמים. במה שנעשו על ידי איזה נביא מהנביאים אשר נקראו שמם עליהם. כי אם הותר לבאר קצת פשוטיה ולהראות פני שתופיה בכל הדברים אשר הוצרכו לומר עליהם חכמינו ז"ל דברה תורה כלשון בני אדם. הנה לא הותר לעקור שרשיה ולהרוס שתותיה עד היסוד בה. וגם מה שהניחו שהנסים הנעשים ע"י הגרמים השמימיים הם גדולי הערך מהנעשים בנמצאות השפלות. אין לנו ערבות על אמתתו שכבר יש פני הראות אל ההפך. והוא מה שהמשדד טבע הנמצאות השפלות בעוד כח המניעים אותם מגרמי השמים עומד עליהם בתקפו וגבורתו. הנה הוא כחו גדול מאשר ישדדם בהסיר כח המניעים ההם. משל למעכב בכח הזרוע תנועת גלגל הריחים בעוד אמת המים עוברת בו שהוא כח עצים ונפלא ממה שיעכבה על ידי הסרת המים והטותם אל מקום אחר. והוא דוגמת מה שאמר לו דניאל לדריוש אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני (דניאל ו׳:כ״ג) שענין זה הוא גבורה נפלאה מהמית האריות כמו שיבא ענינו אצל פסח מצרים שער ל"ח ב"ה. וברוך היודע מה בלבם בכל זה כמו שארמוז שער ט"ו ב"ה: ואולם אשר טענוהו ממאמר ולא קם נביא עוד בישראל כו' לכל האותות כו' (דברים ל"ד) שידמה שיעיד הכתוב שלא ישוה אליו עוד נביא לחדש אותות ומופתים וכ"ש לא יוסיף. הנה באמת הוא בידם סניגרון שלישי כי בידוע שאין כוונת הכתוב לכך כלל. אבל הכוונה האמתית שלא קם נביא כמוהו אשר תבא אליו ההתאמתות הגמור' באותה מדרגה מהנבואה המכונה בלשון פנים אל פנים בקדימת ההודעה לכל עיני האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים שהם המיוחסים והמיוחדים אליו מצד עוצם מדרגתם אשר בהיותם על זה האופן לא נפל בהם שום ספק או שום השערה אחרת זולתי אמתת הענין אשר ייעדהו. כמו שיקרה לשאר הנביאים בעקרי מופתיהם המיוחדים אליהם שבכלם באו ע"י התפלה והצעקה. וכבר סופק להם מתחלה אם תיעשינה כמשפט כל מתפלל וספורי מעשיהם והפצר תפלותיהם יוכיחו עליהם. לא כן עבדו משה כי הוא היה יוצא ובא ושרביטו של מלך בידו לעשות כל אשר יצווה מבלי שום ספק ושום השערה אחרת לא בתחלה ולא באמצע ולא בסוף. אמנם היות ענינו של מרע"ה וענין כל הנביאים על האופנים שאמרנו והראיה שעל הפירוש האמתי הזה סמכו חכמינו ז"ל מאמרם הנפלא בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם (במ"ר פרשה י"ד) הכל יבא בשלימותו כמשפטו ומעשהו בפרשת בלעם שער פ"ב ב"ה. ושם יאורו עיניך לראות שיעור מה שספרו בגנותו של בלעם הגנאי והדופי המתיחס אליו דרוש אותו משם ולבך מה יגל מאד. ומה אאריך עוד מדברים האלו כי כלם נכוחים למבינים אותם ולישרים בלבותם:

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא. כי אחרי שהאדם מורכב מעצם גשמי שהוא הגוף הנוטה תמיד כל עוד היותו עלי ארץ רק אל ההנאות הגופניות ותשוקות חמריות, ומעותד בבוא יום פקודתו אל הבליה וההשחת', ומעצם רוחני שהוא הנפש הקימת ונשארת גם בכלות הגויה, ונוטה גם פה עלי ארץ רק אל ההנאות הרוחניות שהן העיון וההשכלה, ועשיית הטוב והישר, הלוא מעצמו ישפוט כל משכיל, כי יותר טוב לאדם להשקיף תמיד בכל מפעליו רק אל חלקו הטוב היקר והמעול' שהוא הנפש הנחצבת מצור רם ונשא בהיות' חלק אלקי ממעל, כי אז תהיינה כל פעולותיו גם טובות ונכוחות כמאה"כ "קדושים תהיו כי קדוש אני" וכו' מאשר ישקיף רק על חלקו הנבזה שהוא הגוף, כי אז תהיינה גם פעולותיו רעות ובלתי נכוחות בהשקיפן תמיד רק אל הנאות הגוף ותשוקות החומר כמאה"כ אשר הושם בפי אנשים כאלה לאמור "אכול ושתוה כי מחר נמות" (ישעיהו כ״ב:י״ג) כי כן נוסד בכלל גם בטבע כל אדם, כי רק האיש המייקר נפשו ויחשוב עצמו בתור האדם המעלה, ישמר רגלו מלכד ביון הרשעה, כי אם ייטיב פעלו ויישר ארחו, אבל המבזה ומקטין ומשפיל כבודו בעצמו, עד שיהי' קל או רשע בעיניו, הלא ילך מדחי אל דחי לבושות תמיד בשאט בנפש מעשים אשר לא יתכנו, וע"כ כמו שאמר שמואל אל שאול בהוכיחו על פניו דרכו, בעבור הקטינו את עצמו בבחינת גדולתו ומעלתו המדינית, "הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה" וכו', כן הזהיר התנא (פ"ב מאבות) בבחינה מוסרית את כל איש ישראלי לאמר "אל תהי רשע בפני עצמך" גם החוקר בס' המדות העיר על זה באמרו שאף שראוי לו לאדם לדעת כי הוא בן מות (ר"ל בבחינת גופו,) והדברים אשר לאדם ודברי המתים ר"ל המקרים והפגעים אחר יגיעוהו בעבור היותו בן אדם המעותד למות, ראוי ג"כ לו לדעת בכל זאת יעשה כל פעולותיו כאילו אינו בן מות, ר"ל שיזכור בכל פעולותיו המוסריות תמיד, כי הוא בבחינת נפשו אשר דרך נתיבה אל-מות יקר ונכבד מאוד, ועפ"י הדברים האלה הלא יקשה לנו להבין עצת עקביא בן מהללאל שאמר "הסתכל בשלשה דברים" וכו' כי בהשקפ' ראשונה, ולפי מה שאמרנו למעלה יסבב זכרון פחיתיות אלה שנוצר האדם מטפה סרוחה והולך למקום עפר רמה ותולעה ההפך ממה שרצה השלם הזה, כי בהסתכל האדם על זאת, הלא יושפל כבודו ותקטן מעלתו בעיניו עד שיעשה כל אשר יחפוץ בשרירות לבו, מבלי אשר יחוש עוד על כבודו ויקרת מעלתו, וכאשר ישים עוד אל לבו גם מהירת חליפת ימי חייו, הלא ישתדל ויתאמץ בכל עוז להתענג מהר בתענוגים גופניים וחמרים זה שבתו בית חומר מעט עלי ארץ, באמור לנפשו הבחינ' חמרית וגופנית "שיננא חטף אכול, חטוף שתי דעלמא דאזלינן מיניה לבי הלולא דמיא" מאמר שאמר שמואל לתלמידו ר' יהודה רק בבחינה מוסרית להזהירו שימהר ויחוש לעשות הטוב והתושיה בארץ ככל אשר תמצא ידו בקוצר ימי חייו עלי ארץ? ואף שרצו קצת החכמים לבאר דברי התנא השלם הזה באמרם שבעבור היות שלש סבות מביאות את האדם לחטוא שהן הקנא' בהון ורכוש זולתו והחמדה המחוברת אליה לקנות כמוהו עושר ונכסים, התאוה הגופנית והתשוק' החמרית אל הנאות חושיות ובשריות, והגאוה ורדיפת הכבוד המדומ' כמאחז"ל "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", ר"ל מאשרו הזמני והמוסריי ע"כ אמר שזכרון אלה שלש ענינים מציל אותו מנפול ברשת אחת מהנה, כי בהעלות על לבו תמיד מקורו הנבזה לא יתגאה על זולתו ולא יחפוץ בכבוד ובזכרו כי כל קניני הזמנים יכלו ורמה ותולעה אחריתו לא יקנא רעהו בעד הונו ורכושו, ולא יחמוד אותם, אף לא יתאוה להתענג בתענוגי בשרים בשומו על לבו, כי יעמוד למשפט לפני אדון כל, בכל זאת לא נחה דעת הרב ז"ל בזה בעבור הספקות אשר העיר עליו בדברים נכוחים ומבוארים, (עיין בפנים הספר,) וע"כ באר דברי התנא באופן אחר ואמר, כי הראיה היותר נצחת על השארת הנפש היא, כי רק מה שנתהוה מדבר הנפסד ישוב אחר זמן מה להיות נפסד ג"כ, ד"מ צמחי ופרחי השדה או זרעוני גינה אשר נתהוו רק מעלי השדה אשר בלו, או מזרע למינהו אשר נשחת תחילה בארץ אחרי אשר נזרע, יכלו וישובו ג"כ לעפר כבוא עתם להיות נבולים, אבל הנפש אשר לא תתהוה מהעדר הקדום כי היא עצם פשוט ורוחני הנאצלת ממקור האלקים עליון, היא לא תוכל להיות נפסדת ככלות הגויה, כי אם לשוב עוד אל מקורה ואל בית אביה כנעוריה, [וע"ז מורה לדעתי מאה"כ (קהלת) "וישוב העפר על הארץ כשהי' והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", אשר יתורגם,] וע"ז העיר גם התנא באמרו "הסתכל בשלשה דברים" וכו', ר"ל בן אדם שים תמיד אל לבך, כי רק בעבור היות גופך וחמרך בא מטיפה סרוחה שהוא ההעדר הקודם להויה, הוא הולך למקום עפר רמה ותולעה שהוא ההעדר האחוז בעקב החומר, וע"ז תשפוט מעצמך, כי נפשך האצולה ממרומים ורוח אלקים אשר יפעמך לא יכלו בכלות בשרך ושארך, אחרי שאינם הוים מדבר הנפסד, כי אם ישארו לנצח, וישובו אל האלקים, וע"כ "אתה עתיד ליתן דין וחשבון" וכו', ובשומך זאת תמיד אל לבך "אי אתה בא לידי עבירה", כי רעיון זה שתשאר הנפש ותעמוד למשפט על כל מעשיה לפני הי"ת השופט כל הארץ ישמור בעליו מחטוא, וע"כ שבחו חז"ל גם את עקביא בעל המאמר הזה, אשר בלתי ספק שמר מוצא שפתיו זה מאוד כל הימים, שהי' ירא חטא יותר מכל זולתו, עד שיראתו זאת הסבה אותו להשאיר עומד בדעתו אשר בעין חכמתו חשב אותה שהוא אמיתית, ולא רצה להחליפה בדעת חביריו, אף שאם הי' מסכים עמהם היה נעשה מהם לראש ולאב"ד, כי כן משפט יראי ה' האמיתיים, כי בעד כל הון ומחיר כל קניני הזמן והכבוד המדומה לא ימכרו האמת האהוב להם מכל וע"ז יורה לדעת הרב ז"ל גם דברי ר"ח בן דוסא שהחל בהם, "כל" שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת", ר"ל שלא יסור מדעתו שהשיג והכיר בחכמתו שהיא אמיתית בעבור שום סבה בעולם, כי לעון ומרי גדול וכמעל בה' אלקי אמת יחשב לו להכחיש האמת אשר השיג בשכלו. דבר קדוש הוא להגיע האדם אל שלמותו המכוון שתהיה השקפתו באופני חיותו אל הטוב שבשרשי מציאותו לא על הרע שבו. וזאת העצה היא מבוארת התועלת כי ההחחלות והשרשים הטובים יחייבו האנשים לפעול פעולות טובות אמנם הרעות יחייבום אל הפחיתות ולפחות יתנצלו בהם לאמר כי כאיש גבורתו כי על זה הענין תפס שמואל על שאול כשפשע בשליחותו וא"ל הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וימשחך ה' למלך על ישראל וישלחך ה' בדרך (שמואל א ט״ו:י״ז-י״ח). אמר כי היה לו להסתכל מאין בא מראש שבטי ישראל וגם שהוא הווה להם למלך והשליחות אשר הוא הולך אליו. כי לפי יוקר התחלותיו ושרשיו כן צריך ליתן את הדין, וזה המוסר החזיק בו החוקר וכתבו בפרק י"א מהמאמר העשירי מהמדות זה לשונו. לא כמו שכתבו המזהירים כי האדם ראוי לו לדעת הדברים אשר לאדם ודברי המתים כי הוא בן מות אבל יעשו בכל הדברים כאלו אינן בני מות וכל הדברים יעשה לחיות כפי היותר נבחר אשר בו. הנה אם קטון הוא בשיעור ובכח וביקר יתר מאד יתעלה. ראה כמה ערבים דברי החכם אשר בהם למד דעת ויראת ה' בשיסתכל האדם תמיד אל שרשיו היקרים ויעצים עיניו מדברי המתים ומהחלט על עצמי כי הוא בן מות לפי טבעו אשר הם דברים המפילים עליו חבלי שינת ההתרשלות תנומת העצלות והרפיון אבל שישים אל לבו תמיד יוקר נפשו ומעלתה אשר אם קטן הוא בעיניו, על דרך האמת הוא גדול יתר מאד וזו עצמה עצת המשוררים בני קרח במליצתם הנכונה בתוכחת הנפש ומוסרי'. אמרו שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך (תלים מ"ה). ירצה שכחי עמך ובית אביך החמריים וזכרי כי ממקום קדוש לוקחת דכתיב (בראשית ב׳:ז׳) ויפח באפיו נשמת חיים. והוא עצמו מה שכוון מהמאמר האלהי הקדוש שנאמר (ויקרא י״ט:ב׳) קדושים תהיו כי קדוש אני ה'. ירצה לא תתרשלו במנהג הטהרה והנקיות בטענות פחיתות חומריכם כי קדוש אני ה' הנותן רוח בכם והנופח נשמותיכם כמו שנזכר. ונאמר (ישעיהו נ״ז:ט״ז) כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. והנה לפי זה יש תימא נפלא על מאמר עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה מאין באת ולאן אתה הולך וכו'. מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה (אבות פ"ג). וזה כי הוא מבואר ממה שאמרנו כי זאת אינה עצה כי אדרבא בזכרו התחלותיו הפחותות יתיר עצמו לדברים פחותים וגרועים ולא ישים אשם נפשו עליהם. והרי איוב לא היה פוטר נפשו מן הדין אלא בטענות אלו עצמן. אמר אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז כציץ יצא וימל ויברח כצל ולא יעמוד אף על זה פקחת עיניך ואותי תביא במשפט עמך (איוב י"ד). כי באומרו אדם ילוד אשה וכו'. הוא עצמו מה שאמר מאין באת מטפה סרוחה וכו'. ובאומרו כציץ יצא וימל וגו'. הוא מה שאמר ולאן אתה הולך. ירצה כי במעט הזמן הוא נעתק ממקומו זה ויברח אל מקום רמה ותולעה אשר נסעו אבותיו. ואמר ידעתי שלא נעלמו ממך שני אלו הענינים ואיך תביא אותי במשפט עמך כאלו הייתי מהתחלה נכבדת או שהיה לי מציאות קיים באמת בצדק אפטר מדינך, והנה אם כן איך יצדק אמרו כי כשיסתכל שבא מטפה סרוחה או שהוא הולך אל מקום עפר רמה ותולעה יתרחת מעשות פעולות מגונות אדרבא יעוררוהו להפנות לבו אל הבטלה והשעשוע בעודו בחיים על דרך שאמרו בעירובין (ר'ד.) אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא חטוף אכול חטוף ושתי דעלמא דאזלינן מניה לבי הלולא דמי. עם שהמאמר הזה הוא משל הטוב האנושי הראוי לדרוש אותו בעוד בחיים חייתו מכל מקום הוא משל בפי ההמון בהפך מה שישים עקביא לפניהם. גם כי לפי מה שפירשו הראשונים במאמר הזה יש בו פקפוקים אזכור אותם אחר שאזכור פירושם: והוא כי לפי שהאדם עשוי לחטוא בא' משלשה סוגי חטאות תחתיהם יעמדו כל מיני העבירות ואישיהם והם אשר זכרו החכמים (אבות פ"ד) החמדה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם כי אין אדם אשר יחטא רק בשלשה ענינים אלו אם לקנות ממון או שום תועלת או לרדוף אחרי ההנאות והתאות הבשריות או ברדפו אחרי הגאוה והכבוד. והנה בזכרו מאין בא יתרחק ודאי מהגאוה כמו שאמר החכם (חו"ה שער הכניעה פ"ה) תמהני מי שעבר מעבר השתן שני פעמים איך יתגאה. ובזכרו לאן הוא הולך יבזה הקנינים המדומים כי למה ירדוף אחריהם ומחר יוצע רמה תחתיו. ובזכרו לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון יתרחק מדרכי התאוה וחמודותיה כי ידע כי רע ומר תהיה באחרונה בפקוד חשבונו ממנו וכמ"ש החכם (קהלת י״א:ט׳) שמח בחור בילדותיך וגו' ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט. והנה עם זה ימצא מוגבל בכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה וזאת היא כוונתם דרך כלל ועם שהם דברים נכונים מצד עצמם יראה שיש לפקפק אם היתה זאת כוונת החכם מפני חמשה דברים. האחד כי בואו מטפה סרוחה לא יספיק להרחיק האדם מן הגאוה מצד שכל בני אדם שוים בה ולמה לא יתגאה האדם בהכירו לעצמו יתר שאת בחכמה וגבורה עושר ובכלמעלה על בני גילו אשר אב אחד ילדם ויכוננו ברחם אחד. והשני למה יזכור ג' דברים יזכור לאן הוא הולך ויועילנו להרחיק הגאוה כי איכה מעלה רמה יבקש ומחר תהיה רמה אחותו ומה אם יספיק זכרונו להרחיקו ולהפליגו מבקשת הדברים הזמניים אשר הוא צריך. לקצתם כ"ש שירחיקנו מהנמאסים ומהמתועבים הנמשכים מהגאוה וגודל לבב. והשלישי כי מה לו לזכור שהוא הולך למקום עפר רמה ותולעה די לו בשיזכור כי מחר הולך אל בית עולמו ויעזוב לאחרים חילו ואף על פי שלא תשלוט רמה בבשרו והרביעי כי בכלל השלישית הם כלם כי הזוכר את החשבון יפחד ויחרד לבבו ליום דינו וישמר מכל אשר יבוא לידי חשבון מאי זה מין שיהיה וירא אלהים יצא את כלם וכך שנה לנו רבי בתחלת פרק שני הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה הבט מה למעלה מהך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין ושלש אלה כלם מענין החשבון הם כמו שהוא מבואר ואם כן החשבון לבד יספיק להרחיק האדם מהעבירה ולמה יפליג עקביא בדברים. החמישי כי הנה דבריו נראין סותרין זה לזה כי אם הוא הולך למקום עפר רמה ותולעה איך יצייר שיש לו ליתן דין לפני מלך המלכים והוא ידוע שאין שם מקום המשפט וכמו שהבטיח היצר הרע לבעליו באומרו (קהלת ט') כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה והכוונה לו כי כשם שאין שם דין ותשבון אלא כליית הגוף והפסדו ככה אין לו לתת את הדין בשום מקום ובשום ענין וההמשך הוא הכפירה וההסתה הכוזבת. אמנם הכוונה לעקביא בן מהללאל יתכן שיהיה הענין הנכבד עצמו שאמרנו והוא ליקר ולקלס החלק המעולה שבנו ולהחשיבו ולהקפיד מאד שלא לחלל כבודו לעשות דבר מגונה שלא יאות לעשותו מצד מעלתו. ולזה אמר שישים כל אדם אל לבו אלו שלשה דברים ולא יבא לידי עבירה והם ^*התחלות ההויה וכו', כונתו כי לדעת החוקר יצטרך כל דבר נמצא שלש דברים להויתו, א' החומר הנושא ההויה, ב' ההעדר הקודם לה, ר"ל הסרת הצורה הראשונה שהיתה תחילה החומר ההוא, כי רק אז יוכל להיות דבר חדש אם יוסר מהיות מה שהי' בתחלה, "ד"מ חלקי העשב והחציר אשר תאכל הבהמ' למזונה צריכים תחילה להסיר ע"י העיכול במעיה צורת העשב והחציר בטרם יוכלו להשתנות ולקבל צורת דם או בשר הבהמה ולהיות חלק ממנה, ג' הצורה החדש' אשר תקבל עתה, ועל שלש אלה רומז התנא כי מאמר "מאין באת" "וכו' יורה על חומר האדם אשר ממנו יתהווה והצורה אשר קדמה להויתו אשר נעדר' היותו, ובמאמר "ולאן אתה הולך" וכו' רומז על ההעדר הקודם להויה, כי להוית הרמה והתולע' צריך אתה להפשיט תחילה מחמרך צורת הבשר האנושי, למען תוכל לקבל אח"כ צורת הרמה והתולע', ומאמר "ולפני מי" וכו' מורה על הצורה, כי רק בעבור היות צורתך בצלם אלקים, אינה נפסדת ועתיד' לתת דין וחשבון לפני יוצרה, כי מאתו היא שלוחה הנה עלי ארץ ואליו תשוב. התחלות ההויה שזכרם החוקר. החומר הנושא ההויה. וההעדר הקודם לה. והצורה ההווה. כי באומרו מאין באת מטפה סרוחה זכר מה שהוא ההיולי להויה בלי ספק. אמנם ההעדר זכר אותו ורשמו במה שאמר לאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה לפי שההעדר ההוא הוא הכרוך בעקבי כל הווה והוא המחייב הפשטת הצורות ההוות והמרתן בזולתן אשר היו נעדרות כמו שמפשיט החומר הבשרי צורת הבשר האנושי ולובש צורת עפר רמה ותולעה אמנם הצורה היא מבוארת באומרו ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא כי באמת הצורה ענין אלהי שלוח מאתו יתעלה להחיות פגרים מתים והוא מחוייב להשיב שלחו דבר כציר נאמן. ובמדרש פרשת זיבה (ויקרא רבות פ' י"ט) תנן עקביא בן מהללאל אומר הסתכל וכו'. רבי אבא בר כהנא בשם רבי פפי ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי שלשתן דרש רבי עקביא מתוך תיבה אחת וזכור את בוראיך (קהלת י״ב:א׳). בארך בורך. בארך זו ליחה סרוחה בורך זו רמה ותולעה. בראך זו מלך מלכי המלכים הקב"ה שעתיד ליתן לפניו דין וחשבון בימי בחירותיך בימי טליותך עד אשר לא יבא וגו' (שם). והיא היא כוונת רבי עקביא בזכרון אלו ההתחלות בדברי שלמה החכם. אמנם כוונת שלשתן כי ההסתכלות על אלה הדברים יועיל לו מאד לברור החלק המעולה שבו ולהוציא יקר מזולל ולהחשיבו. וזה כי כשיסתכל מאין בא ולאן הוא הולך כמו שאמרנו ידע וישכיל ממוצא דבר כי ההעדר אשר בהתחלתו הוא האחוז והכרוך בעקבות החומר והוא לבדו המחוייב אל ההפסד. אמנם הצורה שהיא עקר ההויה היא שכלית וקיימת ונשארת להתיצב לפני בוראה ומצדה הוא עתיד ליתן את הדין לפניו ולא יחשוב שהוא בן מות מצד היותה נפסדת בהפסד החומר הבא למקום עפר רמה ותולעה מקום שאין שם דין כמו שאמרנו. והוא עצמו מ"ש בסוף פרק רביעי מפרקי אבות ודע שהכל בא לפו החשבון ואל יבטיחך יצרך שיש בשאול בית מנוס שעל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן את הדין לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. יזרז שלא יבטיח היצר הרע אל הנפש ההמלט מהחשבון הזה לאמר כי ביום צאת רוחו ושובו אל אדמתו מיד אבדו עשתונותיו והנה הוא מוצא חסרונו ופחיתותו מנוס וכתריס לפני פורענותו כי אין הדבר כן ויש לך להביא ראיה על זה ממה שאתה רואה בעיניך בחלקי הוייתך אשר אי אתה יכול להכחישו בשום פנים. וזה שעל כרחך אתה רואה שנמשך מן ההתחלה האחת שהוא החומר מה שראוי לפי טבעו והוא היצירה בבטן אמך והיציאה לעולם הזה ע"י הלידה. ומן ההתחלה השנית שהיא ההעדר על כרחך אתה מודה שנמשך ממנו מה שיחוייב לפי טבעו והוא היות הצורה החיונית שהיתה נעדרת מתחלה והפשטתה מפני צורה אחרת אחרי כן ע"י המות. ואם כן על כרחך אתה מודה שימשך מהחלק השכלי שבך והוא הצורה המיוחדת לך מה שיחוייב לה והוא לתת דין וחשבון מכל מעשיה לפני מלך המלכים הב"ה. והיא ראיה חזקה ועצה שלמה הסכימו בה הכל אשר עליה מיוסדת המדה הנכונה אשר קראוה החכמים יראת חטא שאינה אלא ההכנעה מעשות דבר מגונה לפי טבעו. וכמ"ש על עקביא בן מהללאל עצמו במסכת עדיות (פ"ה מ"ו) לא ננעלה עזרה על אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל. שבחוהו בשהיה עיקר החלק החשוב שבו והיה ירא מאד מהחטיאו והביא עליו שום פגם. אמרו עליו (שם) שהלכו אליו כל חכמי ישראל ואמרו לו חזור בך מד' דברים הללו ונעשה אותך אב ב"ד לכל ישראל והשיב מוטב שאקרא שוטה כל ימי ולא אהיה שעה אחת רשע בפני המקום שיאמר שבשביל שררה חזר בו. הנה יראת חטאו מפורסמת מאד במה שחשש למה שיליזו עליו הבריות לומר מפני שררה חזר בו ואין רוח המקום נוחה במי שמכניס עצמו במקום חשד הבריות שיש חלול השם בדבר ולזה אמר שחלילה לו מהיות רשע שעה אחת בפני המקום. והנה הבריחה מהשררה תחת זאת היא מצרף היראת חטא בלי ספק והיסוד אליה אינו רק התיקרות נפשו בעיניו ובלתי התנכרותו בה. וזו נראית כוונת המאמר שזכרנו ראשונה היוצא מפי המפורסם שבחסידים אנשי השם רבי חנינא בן דוסא שאמר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. וזה כי כל שמכיר את נפשו והיא היתה יקרה בעיניו וירא וחרד מאד על שמירתו מהחטיאה הנה באמת הוא ידרוש החכמה כדי שידע ליזהר בשמירת נפשו מהחטא ולזה יחוייב שתתקיים לו חכמתו בעוד שהסיבה קיימת כלומר כל עוד נפשו בו כי א"א זה בלא זה. והשנית שהסרתו מהחכמה והסח דעתו ממנה הנה הוא חטא גדול מצד עצמו ואחר שיראת חטאו קדמה לו לא יסור ממנה בשום צד כמו שעשה עקביה בן מהללאל שלא סר מחכמתו שלמד מרבותיו מפני יראת החטא שלא יאמרו וכו'. אע"פ שבשעת פטירתו צוה לבנו לחזור מהן (שם מ"ז) וא"ל ואתה למה לא חזרת אמר ליה אני קבלתי מהמרובים והם קבלו מהמרובים הם עמדו בשמועתם ואני עמדתי בשמועתי ואתה קבלת מהיחיד וכו'. כדאיתא התם ואם זה החסיד נתקיימה חכמתו בידו לפי שנראה לו שום צד חטא להעזב מקבלתו על זה האופן. כל שכן למי שישב ויסיר החכמה מלבו שהוא עון גדול. וירא חטא ודאי ימלט ממנו ולזה על כ"פ חכמתו מתקיימת. אמנם מי שלא קדמה לו הכרת נפשו ויראת חטאו על זה הענין אלא שנדמה לו החכמה כאחת המלאכות הנה אי אפשר שתתקיים בידו לפי שאינה נדרשת ממנו לעצם צרכה וענינה המיוחד שהוא שמוש נפשו וקישוטה אלא לענין מקרי חצוני בעושר והכבוד וכדומה שבהסתלק הצורך ההוא או שלא יעלה בידו יסתלק העסק בה. והוא עצמו מה שאמר המשורר ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב וגו' (תלים קי"א). ירצה כשיהיה ראשית מחשבת החכמה ותכליתה יראת ה' יורה על שכל טוב לעושה שניהם כי ודאי ימצאו שניהם יחד ולא עוד אלא שיתקיימו בידו באופן שתהיה תהלתו עומדת לעד. וזו היא כוונתם באומרם כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת (אבות פ"ג) כי מי שקדמה לו היראה אין ספק שיהיו מעשיו מרובים מחכמתו. כי אם ידע עושה מפי עצמו ואם לא ידע עושה מפי אחרים. ולכן אמרו (שם) שאיש כזה דומה לאילן ששרשיו מרובין וכו'. שאפי' כל רוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו והוא אומרו חכמתו מתקיימת לפי שהמעשים אחוזים בשרשי היראה והכרת נפשו היקרה וההקפדה על שמירתה. אמנם על מי שמחסר את חקו בזה אמרו חז"ל (שבת ל"א:) חבל על דלית ליה ביתא ותרעא לביתא עביד כי מי שיש לו חכמה ולא יראת חטא הוא דומה ממש למי שישתדל לעשות פתח ועדין אין לו בית כי כן זה הוא אינו מרגיש בעצמו מציאות נפשו היקרה והוא אינו ירא עליה ומבקש החכמה אשר היא כלי תשמישה ושומרת משמרתה וסוף שלא תתקיים בידו כמו שלא תתקיים הדלת ההיא מצד שאין לו מקום לקבעה בו. וזה המשל כוונו הנביא באומרו (ישעיהו ל״ג:ו׳) חכמה ודעת יראת ה' היא אוצרו ולזה בהכרח יהיו מעשיו מועטין ולסוף תתבטל חכמתו. וגם יתכן לומר חכמתו מתקיימת ואינה מתקיימת בבחינת שומעיה לפי שהדברים היוצאים מפי האומרים מעט ועושין הרבה הם מקובלים ומתקיימים ביד שומעיהם. אמנם העושים בהפך דבריהם אינם נשמעים וחכמתם אינה מתקיימת ביד השומעים ^*כי הדברים וכו', עיין למעלה ח"א דף ל"ה ע"ב שער ד' ותראה כי דברי החוקר צריכים להיות כן, "כי הדברים אשר בפעולות ומעשים המאמרים פחות יאמנו מהפעולות ואם לא יהיו מסכימים לדברים המורגשים יבזום ויכחישו האמת", ע"כ ור"ל כי מעשי ופעולות החכם המורה או המוכיח את העם צריכים להיות לפתות מסכימים לדבריו, אם גם לא יהיו יותר טובים מהם באופן שיאמנו המאמרים מהפעולות. כ"א לא יסכימו יחד יבזו השומעים את דבריו ויכחישו, ויאמרו לו כעין מה שאמרו לבן עזאי ביבמות ס"ג ע"ב "נאה אתה דורש, ואין נאה מקיים", (ועיין ס' בראשית דף רט"ז ע"ב בביאורי פי' אחר בדברי החוקר האלה,) וע"ז יורה לדעת הרב גם דברי התנא "כל שמעשיו, (ר"ל הטובים) מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת ר"ל דברי חכמתו אשר יורה לזולתו עושים רושם בלב שומעיהם ומתקיימים אצלם, משא"כ בהפך "כל שחכמתו מרובה", ר"ל שלא יסכימו מעשיו עם דברי חכמתו ותוכחתו אינם עושים רושם בלב השומע אותם ואינם מתקיימים. כי הדברים אשר אצל הפעולות והמעשים פחות יאמנו המאמרים מהפעולות אבל יבזום ויכחישום כמו שכתב זה החוקר בראשון מהעשירי מספר המדות וזכרנוהו בפרשת ויכלו שער ד' והוא מאמר נכון מאד לכל אחד מהפירושים. והנה לפי שהיראה על זה האופן היא יסוד כל המצות האלהיות יסבול שאמר עליה משה עליו השלום (דברים י׳:י״ב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו וגו': הכוונה אינך צריך להשלים כל מצות ה' ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבדו בכל לבבך ובכל נפשך ולשמור כל חקותיו ומצותיו אשר ייטב לך בהם רק היראה לבדה שאם תקדם היראה הכל ימשך ויסכים מאמר חז"ל (ברכות ל"ג:) וכי יראה מילתא זוטרתי היא אין לגבי משה זוטרתי היא כי באמת לגבי דידיה דבר קטון היא להכין חלקי עצמו וליקר החלק המשובח ולירא עליו פן יתקלקל בידו. האמנה כי זה הפירוש לא יסבלוהו הטעמים ותכן פירושו עם אלו המאמרים הנלוים אליו מחז"ל יתבארו במקומו ב"ה. הנה מכל זה נתבאר אמות מה שהנחנוהו ראשונה מחיוב השקפת האדם אל החלק המעולה שבו ולא אל החלק הפחות רק להשמר מאד מפני פחיתותו כנזכר. ^*ועם היות וכו', להבין דברי הרב ז"ל אלה עיין ביאורי תחילת תוכן שער ל"ג (ס' בראשית דף רס"א ע"א וע"ב) כי שם מבואר הכל על נכון. ועם היות שראש חכמי המחקר דבר בזה המוסר והזהיר עליו השיעור שזכרנו הנה באמת הם לא הגיעו לסוף תועלתו ולא באו עד תכונתו: לפי שהם חלקו זה השכל אשר בנו לשני ראשים. האחד הוא המעיין ויודע בעניינים העיונים ההכרחיים אשר לא סודר ממנו פועל ומעשה כלל. והשני הוא השכל המעשי אשר יעיין בענינים האיפשריים אשר ממנו יסודרו הל המעשים האנושיים כמו שכתב זה החוקר בתחלת דבריו לספר המדות באומרו כל מלאכה וכל למוד וכל מעשה וכל בחרה. כי המלאכה והלמוד הם המעשי והעיוני אשר בשני חלקי השכל והמעשה והבחירה הם הפעולות הנמצאות בחלק החמרי וחלקם לשנים האחד מה שיעשה לפי מה שיזדמן אליו לפי הרצון לבד וקראו מעשה. והבחירה הוא הפועל הנעשה בעצת השכל המעשי אשר במעשים האנושיים כנזכר. והנה הם לא ראו שיפול בחלק השכלי לא שום זכות ולא חובה לשמים כלל כי החלק העיוני לא יסודר ממנו לפי דעתם שום מעשה בחלק הגופיי ואשר יסודר מהמעשי היושר בו או החטא והוא אצל הדת המדינית או אנשיה לא אצל האל יתברך כלל. ואין ספק שאם זרח עליו אור התורה והמצוה היה מרגיש כי מהשכל העיוני אשר בו יסודרו כל המצות האלהיות כי השכל הגוזר בעיונו במציאות האל יתברך וידיעתו באלו הנמצאות כלם ומשגיח בהם ומנהיגם ברצונו המוחלט הוא עצמו יגזור במציאות הנבואה ומצות התורה ובאמות שכרה ועונשה וממנו חוייבו כל אלה המעשים האלהיים המוטלים חובה על האדם לעשותם. והיה מוצא המעשיים היוצאים לחוץ שלשה מינים חלק מסודר מהעיוני והם המצות התוריות. וחלק מסודר מהמעשי והם הענינים האנושיים ושניהם תחת הבחירה וחלק בלתי מסודר משום אחד מהם רק מהרצון לבד אשר קראו הוא מעשה אשר הוא באמת אינו פועל אנושי בייחוד כי הוא משותף לכל הבעלי חיים המתנועעים ברצון. אמנם לפי חלוקתו עקר המעשים אשר בהם יוצלח האדם חסר מספרו. כי עקר הצלחת האדם וישועת נפשו נא ימצא לו רק במה שנפרד בו משאר הנמצאות השפלות כלן בפעולותיהן ובתכליותיהן העולות במעלה על כל אלה הדברים המורגשים וזה לא ימצא בשום צד רק בהתנהג במעשים אלהיים מגיעים אלינו ע"י החלק השכלי הגוזר לשמוע אל דברי הנביא ולהאמין מצותיו אשר ידבר בשם ה' ולירוא מפניו, כמו שעל ענין זה אמר החכם בחכמתו סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם (קהלת י״ב:י״ג-י״ד). כי הוא כבר העביר החפוש בכל אותם הפעולות אשר כרם החכם שם על סדרם ולא מצא שיהא לאדם בהם ולא בשום אחד מהם יתרון המחייב זולהמצא אליו משאר הנמצאות אשר עליו שאל פעמים מה יתרון לאדם בכל עמלו וגו' (שם א') רק מצא יתרונו מצד זה החלק השכלי אשר עיונו יחייב על יראת האלהים הנפשיית. והפעולות אשר יסודרו מהעיון ההוא שמור מצותיו ואמר כי זה כל האדם ולא זולת וכבר התחלנו לדבר קצת בזה בתחלת שער ל"ג וזכרנו מה שנטה הרב המורה אחר הדעת הפלוסופיא ונלחץ בעניינו עיין עליו כי הוא ענין נכבד מאד. והנה א"כ הוא מבואר שתועלת זה המוסר אשר זכרנו וטוב הישרתו הלא לנו הוא ולבנינו לעשות ככל דברי התורה הזאת אשר שם לפנינו לפי שהחטא הנופל בהם ובכל אחד מהם הוא חוזר אל זה החלק הנכבד אשר בנו ^*כי ע"ז תמצא וכו', יען כי לפי האמור עד הנה רק השכל העיוני המאמין בה' ובתורתו יחייבנו לעשות כל המעשים שנצטוינו בה, ורק בעבורו תהי' יראתו על פנינו ע"כ יחס הכ' גם כל חטאות האדם רק אל הנפש (שהיא השכל העיוני,) באמרו "ונפש כי תחטא, ואשמה הנפש ההיא, הנפש החוטאת" וכו', ורק אונקלס אשר תרגם התורה בל' ארמי ללמדה ולהבינה להמון העם אשר לא ידעו ולא יבינו זאת, כי השכל העיוני לבד הוא העיקר בכל מעשיו ופעולותיו המוסריות, כי אם יחסו הכל אל הגוף הנרא' העושה אותן בפועל, (אף שהוא באמת החלק הפחות באדם ומעלתו גרועה ממעלת הנפש,) תרגם מאה"כ "ונפש כי תחטא, ואינש ארי יחוב", כי על זה תמצא בכל מקום שהתורה תולה החטאים והאשמות והעונשים בחלק ההוא כמו שאמר (במדבר ה׳:ו׳) ואשמה הנפש ההיא, הנפש האוכלת את הדם, הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה (במדבר ט״ו:ל״א). וכן תמיד. לפי שהחטאים נתלין במקור הפעולות ושרשם והיא הנפש והיא תשא את עונם כמו שאמר (יחזקאל י״ח:ד׳-ה׳) הנפש החוטאת היא תמות כי הכל הוא לפי חוזק אמונתה או חולשתה וקרא דוקא בלי ספק. אמנם אנקלוס שהסב בכל מקום מלת נפש אל האיש הנה הוא דבר אל ההמון כפי הראוי להם כי הם יותר יחושו אל הגופות ואם הם החלק הפחות שבהם כמו שביארנו בתחלת השער הקודם. ולזה נראה באמת כי אל עם ה' אלה בייחוד כיוון החכם במה שאמר במאמר שזכרנו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת לפי שאין יראת חטא בזולתה מהאומות ואין לעכו"ם ולחכמיהם חלק באמונה כלל. וזה אשר נתיחדו בו במעמד האלהי אשר נאמר בתחלתו (שמות י״ט:ט׳) הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם ולבסוף (שם כ') כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו להורות כי אם אין אמונה אין יראה ואם אין יראה אין אמונה כי הענין הראשון יחוייב מחבירו בהמצאו ונפסק בהעדרו בלי ספק. והנה לפי ששלמות האדם כפי מה שנזכר הוא תלוי בשלמות זה החלק השכלי והוא במה שתצליח ותשכיל נפשו בטוב עיוניה הדעות הנכונות האמתיות כי אז תבין יראת ה' ותרתע מפניו כמו שהונח גם בתקון הכח החמרי אשר עליו מוטל להוציא אל הפועל המעשים המסודרים מזאת ההשכלה והיראה כשיהיה מזומן ונכון לפניו לעבוד עבודותיו מבלי שיטה אל הטבע הבהמי המשותף או הקרוב אליו. לזה תראה מזה החלק התוריי אשר לפנינו שיסדר אלו שני הענינים בזה אחר זה. ראשונה יישיר במה שתסור הנפש מדעות פחותות ודמיונות נפסדות המרחיקות אותה מכל דעת ותבונה. ואחר יישיר במה שירחיק הכח החמרי מהיותו נטרד אחר הבהמיות בתאוותיו הנפסדות והשיבו שומע ונכנע אל מאמר השכל ועבודותיו. ובסוף יבאר הכוונה ותכלית ההיישרות וזה יתבאר כפי מה שנאמר אחר שנתעורר אל קצת ספקות שראוי להתעורר אליהם בזה החלק: