שמות יט:י מחשבת ישראל: בית אלהים, יסוד מורא וסוד תורה, תפארת ישראל ומורה נבוכים

ולע"ד גם כי טעם זה הוא נגלה וגדול התועלת כמו שכתב הרב ז"ל, עכ"ז אינו כולל לכל הברכות, כי הנה כל הברכות של התפלות הם כולם לנכח כמו שכתבתי, וגם באותם שמוזכר בהם קדושת ישראל, כמו ברכת המועדים אנו אומרים וקדשתנו במצותיך, ולא קדשנו במצותיו, אשר מזה נראה היות טעם שכתבתי נכון, כי בכל הברכות שהם תפלה בעמידה כתפלות של חול והזמנים הם נאמרים לנכח שהוא כמדבר עם השכינה בתפלתו, וא"כ צריך לתת טעם לברכות המצות המסודרות בלשון נכח ונסתר ולא נסדר כל נוסח הברכה בלשון נסתר, כמו שהיה ראוי בהיותו בלתי עומד בתפלה לפני השכינה, ולכן אני אומר כי מן הידוע שישראל לא היו ראויים להצטוות במצות ה', מצד היותם נכללים ונמשכים מאדה"ר שעבר על ציווי הראשון שנצטוה ונתקלל הוא ואשתו וזרעם, ואם אדה"ר שהיה יציר כפיו של הקב"ה לא השלים מצות בוראו, ק"ו ליוצאי חלציו אחר חטאו וענשו, שלא היה ראוי שיחשבו לפני השי"ת לשיצוום כמה צווים ואזהרות, כי גדולה היא לעבד שיצטווה מפי רבו, ולחיבת האל בזרע אברהם יצחק ויעקב, רצה לצוותם שיהיו לו לעם והוא יהיה להם לאלהים, ולכן הכין אותם בתפלה שיהיו נקיים וזכים מהחטא, כדי שיהיו ראויים לקבל התורה ומצותיה על הר סיני, וזה היה בצווי האל יתברך למשה רבינו במעמד הר סיני (שמות י"ט) לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם, כי ענין וקדשתם היום ומחר, הוא קידוש הנפש וטהרתה מהמדות הגופניות, ואח"כ יכבסו שמלותם שהוא דבר חיצוני לגוף אחר שנטהר מה שבתוך הגוף, וזה ענין התבודדותם בעזיבת המדות אשר הורגלו בהם עד עתה, ומפני שזה לא היה מספיק לזככם מכל וכל, מצד התמדת הרגלם באותם התכונות והמדות הרעות.

מה יקרה תורת א-להינו ומה נאמנו עדותיו ומה נמלצו אמרותיו כי הזכיר הכתוב דרכי האדם ארבעה שהם משתנים שבת ולכת ומשכב וקימה וכלם פעלים עומדים ואל יקשה עליך ישכבנה כי הטעם ישכב אתה כמו (תהלים ה) לא יגורך רע וחכמינו בלשון התלמוד הפרישו בין שוכב לנשכב ובדרך המקרא שניהם שוכבים והעד (בראשית יט) הן שכבתי אמש את אבי. והנה השכיבה בהקיץ ובעבור שברוב השינה האדם שוכב אמר הכתוב (בראשית כח) וישכב במקום ההוא ולא הזכיר ויישן גם הישן דומה למת על כן כתיב (מלכים א ב) וישכב דוד. והנה הישיבה מנוחת האדם במקום אחד וכאלו היא חצי קימה והקימה היא העמידה כמו (ויקרא כה) וקם הבית. והנה ההליכה תנועה ממקום למקום והוא הפך הישיבה והשכיבה כקו נטוי מראשו לרגליו והנה הקימה שהיא העמידה להפך ובספר תהלות לא הלך לא עמד לא ישב ולא הזכיר לא שכב כי ברוב שכיבה האדם ישן ובתורה כתוב (דברים ו) ודברת בם בלב כמו (קהלת לו) דברתי אני אל לבי גם בפה. והנה כל עסקיו על איזה דרך שיתהפך צוה להגות בתורתו וככה כתוב ובתורתו יהגה יומם ולילה. ואמר שלמה ע"ה בקש החכמה (משלי ו ) בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך ואתה עומד או יושב והדברים האלה שידע שהשם אחד ואין היות להווה רק שידבק בו על כן (דברים ו) ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך. אם תאהב שתעמוד בחיי העולם הזה גם בעולם הבא אהוב את השם ובסוף הספר ארמוז לך זה הסוד כי הוא יסוד כל חכמה כי השם לבדו בורא הכל ויודע חלקי הכל בדרך כל כי החלקים משתנים ונשמת האדם לבדו כאשר נתנה ה' היא כלוח מוכן לכתוב עליו ובהכתב על זה הלוח מכתב א-להים שהוא דעת הנכללים בנולדים מהארבע השרשים ודעת הגלגלים וכסא הכבוד וסוד המרכבה ודעת עליון אז תהיה הנשמה דבקה בה' הנכבד בעודה באדם וככה בהפרד כחה מעל גויתה שהוא הארמון שלה. והנה אין נכון למשכיל שיבקש לעולם הזה רק מה שיהיה לו טוב לעולם הבא הלא תראה כתוב בדברי העריות אני ה' כי הקדוש המרחיק מעריות אז יהיה מן הדבקים אל השם הנכבד כדברי אסף (תהלים עג) ואני קרבת א-להים לי טוב ולמעלה כי הנה רחקיך יאבדו ואמר דוד (תהלים טז) כי לא תעזוב נפשי לשאול ברדת בשרי שם כי השאול הוא הקבר שהוא בתחתיות הארץ. כמו (תהלים קלט) ואציעה שאול הנך ואמר (תהלים טז) תודיעני אורח חיים וככה אמר המשורר (תהלים מט) אך א-להים יפדה נפשי מיד שאול ומלת יקחני מעלה גדולה כמו (בראשית ה) ואיננו כי לקח אותו א-להים וככה (תהלים עג) ואחר כבוד תקחני וכתוב (שמות יט) וקדשתם היום והוא אל תגשו אל אשה. ע"כ הוא טמא השוכב עם אשתו. ואסור שיתפלל עד שירחץ. וככה הזכירו אנשי המשנה ע"ה שהי' מנהג ישראל בבית שני לרחוץ הבגד או העור שנפלה עליו אפילו טפה אחת. ולא יאכל בשר קודש. והחמיר הכתוב על הנדה והיולדת והנזיר קדוש ובהשלימו ימי נזרו וירצה לשוב לשתות יין יביא עולה וחטאת ושלמים וגילוח שערו פתח אהל מועד דרך בזיון לו בעבור שירחק מקדושתו וירד ממעלתו גם היולדת תביא כבש בן שנתו. ובעל השדה יתן תרומה וראשית ומעשרות ושכחה ופאה וחלה (ותרומה) ובעל הכרם ערלה והלולים ובכורים. גם ראשית תירוש ומעשרות ועוללות ופרט. והשנה השביעית. והיובל כוללת בעל השדה והכרם ובעל הצאן יתן ראשית הגז ובכור ועשירי. ואוכל שלמים. שוק וחזה וזרוע ולחיים וקיבה לבד האמורים. כתוב (דברים טז) איש כמתנת ידו והטעם שראוי שיתן כפי מה שנתן לו השם וזהו הראיון. וסוף דבר אליהו איש א-להים גם אלישע יוכיחו:

בפרק רבי עקיבא (שבת פ"ו ע"ב) תנו רבנן בששה בחדש נתנו עשרת הדברות לישראל ר' יוסי אומר בשבעה בו. אמר רבא דכולי עלמא בראש חדש אתו למדבר סיני כתיב הכא ביום הזה וכתיב התם החדש הזה מה להלן ראש חדש הכא נמי ראש חדש ודכולי עלמא בשבת נתנה תורה לישראל כתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו וכתיב התם זכור את היום הזה מה להלן בעצומו של יום אף הכא נמי בעצומו של יום כי פליגי בקביעא דירחא רבי יוסי סבר בחד שבא אקבע ירחא ובחד בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא בתרי בשבא אמר להו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים בתלתא אמר להו מצות הגבלה בארבע עביד פרישה, ורבנן סברי בתרי בשבא אקבע ירחא בתרי בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא בתלתא אמר להו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים בארבע אמר להו מצות הגבלה בה' עביד פרישה. מיתיבי וקדשתם היום ומחר וקשיא לרבי יוסי אמר לך יום אחד הוסיף משה מדעתו דתניא ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו הוסיף יום אחד מדעתו ופירש מן האשה מדעתו מאי דרוש היום ומחר מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו ולילא דהאידנא נפק ליה שמע מינה תרי יומי לבד מהאידנא ומנא לן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו דלא אתא שכינה עד צפרא בשבתא וכו'. הנה בארו חכמים איך היה סדר הנתינה באופן ראוי כי היה ביאתם למדבר סיני בראש חדש בעבור כי הזמן של חדש ג' ראוי לתורה ויש לו הכנה לתורה כמו שהתבאר למעלה, וכן המקום של מדבר סיני שהוא מוכן גם כן לתורה ולכן בחדש הג' באו מדבר סיני, ובראשון אמר להם אם הם רוצים לקבל מצותיו וגזרותיו שדבר זה בודאי צריך ראשון ואחר כך מצות הגבלה וביום של אחריו מצות פרישה. ולא הקדים מצות פרישה ואחר כך מצות הגבלה כדי לקבוע בנפשם שלא יהרסו לעלות והרי הדבר הזה צריך אזהרה יתירה וכמו שאמר הקדוש ברוך הוא רד העד בעם פן יהרסו וגו', ומפני כי צריך אזהרה יתירה הקדים הדבור ואחר כך מצות פרישה ועוד כדי שיהיה מצות פרישה בזמנה ובזמן עביד פרישה. אבל מצות הגבלה אי אפשר לומר בזמנו כאשר כבר היו עומדים לפני הר סיני, ולכך הקדים מצות הגבלה, אבל בדבור הקדוש ברוך הוא היה מצוה כסדר קודם מצות פרישה ואחר כך מצות הגבלה כי הפרישה היה קודם הגבלה ולא שייך בזה שאמר להם הדבר בזמנו. ומה שאמר ר' יוסי שהוסיף יום אחד מדעתו יש לדקדק על זה למה הוסיף יום זה מדעתו ואם בשביל הדרש שדרש היום ומחר קשיא אם כן לא יוסיף דבר רק שפירש הכתוב וכי דרש אחד הוציאו חכמים מן מדרש הכתובים ולא יאמר בזה שהוסיף אותו מדעתו. אבל פירוש זה דודאי כל מה שהוציאו חכמים מן הכתוב על ידי דרשה שלהם נקרא הכל דברי חכמים ודעתם אף שהוא נרמז בתורה והוא מן התורה מכל מקום הם הוציאו הפירוש מחכמתם ודעתם, ודבר זה יתבאר עוד בעזרת השם יתברך, רק כי אלו שלשה דברים הסכים הקדוש ברוך הוא עם משה והבדל גדול יש בין דבר זה לשאר דברים שהוציאו חכמים מן המדרש, כי שאר דברים שהוציאו חכמים מן הכתובים נקראו דברי חכמים, ולא שהם מדרבנן רק שהם דברי תורה כמו שאר דברים אבל נקראו בשם סופרים כדמוכח מתני' דפרק הנחנקין (סנהדרין פ"ח ע"ב) דתנן חומר בדברי סופרים מדברי תורה ושם הוא מדבר במצות התורה רק שנקראו דברי סופרים לפי שהוציאו חכמים מדעתם דברים אלו ואלו שהסכים הקדוש ברוך הוא על ידי משה כאלו כתבם בתורה והוא גוף המצות ולא שהוא פירוש בלבד כמו שהוא כל דברי חכמים שאינם אלא פירוש. ואל יקשה לך אם כן למה לא נצטוה משה בפירוש על זה כמו שנצטוה בשאר מצות, כי דבר זה לא קשיא כי הפרש יש בין הדברים שנצטוה משה מפי השם יתברך ובין אלו שהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו כי שאר דברים הם באים מן השם יתברך בכח גזרה שנצטוה עליו בצווי, אבל אלו דברים לא באו מצד הגזרה רק שהיה מסכים לומר שיפה הוא וראוי הוא לעשות ואין זה גזרה, ומעתה שהסכים השם יתברך עם משה הרי הם דברי ה' כמו שאר התורה. והראב"ע הוציא מכיסו שני עדים נאמנים להעיד לו כי לא הוסיף משה יום אחד, והביא (בראשית מ"ב) ויאסף אותם אל משמר שלשת ימים וכתיב ויאמר להם ביום השלישי, והעד השני (שם מ') בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך וגו' וכתיב ויהי ביום השלישי אלו ב' עדים נאמנים הביא. הנה העדים ראינו ושמענו מעידין אבל בעל הדין לא ראינו ולא שמענו ממנו כי הראב"ע מדיין עם עצמו כי רז"ל מעולם לא הביאו ראיה ממה דכתיב היו נכונים לשלשת ימים דודאי אין הפרש בין יום השלישי או שלשת ימים כמו שאמר הוא, ואלו היה ראיה זאת להם לא היו אומרים כי משה דרש היום ומחר, רק כי דעתם ז"ל על פי קבלתם וחכמתם שהוסיף יום אחד מדעתו והוא דבר מופלג מאד למדרגת התורה ומעלתה. כבר התבאר לך כי היו הימים מתעלים מדרגה אחר מדרגה עד יום חמשים שהוא ראוי אל התורה, אמנם דבר זה שהיום החמשים ראוי אל התורה הוא מצד השם יתברך אשר הוא הנותן אבל קבלת התורה שהוא מקבל אותה המקבל הוא אחר כך וצריך יום בפני עצמו אל קבלת התורה ולכך לא היה יום קבלת התורה ביום חמשים רק ביום חמשים ואחד, משל למלך שנתרצה לתת מתנה לאוהביו, הרצוי הזה הוא זמן בפני עצמו והגעת המתנה אל האוהב הוא זמן בפני עצמו. ולפיכך אף שיום חמשים הוא יום שראוי אל התורה מכל מקום צריך עוד יום אחד אל הגעת התורה אל המקבל שהוא דבר בפני עצמו. ואל תאמר כי דבר זה דוקא למאן דאמר בשביעי נתנה תורה, ולא למאן דאמר שנתנה תורה בו' בו, כי אף למאן דאמר שנתנה תורה בו' בסיון היה קבלת התורה ביום נ"א דקאמר התם ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה' צא וחשוב תמצא ביום השבת שבו נתנה התורה לדברי הבל הוא ביום נ"א לפיכך קאמר שם דאייר דההוא שתא עברוהו, והרי בין לר' יוסי ובין לרבנן היה נתינת התורה ביום נ"א, וזה כמו שאמרנו כי קבלת התורה בפני עצמה, ועוד כי היה צריך נ' יום קודם מעשה נתינת התורה לעולם ואם נתן התורה ביום נ' נתנה התורה קודם שעברו נ' יום וצריך להוסיף יום אחד. ובין לרבנן ובין לר' יוסי קבלת התורה ביום השבת, וזה מפני כי הקבלה יותר ראויה ביום השבת, וזה מפני שהוא יום שבאה בו הברכה מעליונים לתחתונים דכתיב (בראשית א') ויברך אלקים את יום השביעי וגו'. הרי יום השביעי מוכן שתבא הברכה מעליונים לתחתונים ומפני זה הוא מוכן שתבא התורה מן עליונים לתחתונים גם כן שאין לך יותר מן התורה שכולה ברכה ואין לך יום שראוי שתבא לעולם רק יום השבת שהוא יום מיוחד להגעת הברכה אל התחתונים. ועוד כי יום השבת הוא קדוש ונבדל מן הגשמי במה שאין בו מלאכה וכמו שהתבאר למעלה, ולפיכך ראוי שתנתן בו התורה שהיא שכל גמור מופשט מן הגשמי, ומכל שכן כי יום השבת הוא השלמת העולם ונתינת התורה לעולם הוא השלמת העולם, ואנו אומרים בחג העצרת זמן מתן תורתנו, ובודאי לרבנן הוי שפיר משום דלדידהו הוי יום ו' בסיון זמן מתן תורה אבל לר' יוסי דבז' בסיון נתנו עשרת הדברות לישראל ואם כן לא היה זמן מתן תורה. אבל ביאור זה כמו שכתבתי כי בודאי מצד השם יתברך הנותן זמן מתן תורה ביום נ', רק שלא הגיע התורה אל המקבל רק ביום נ"א ומכל מקום זמן מתן תורה הוא ביום החמשים, וכן קדושת חג העצרת שנתקדש לא נתקדש רק יום חמשים, וזה מפני שיום מתן תורה בעצמו הוא יום חמשים והקדושה ליום מצד השם יתברך אשר הוא מקדש היום ולפיכך יום טוב הוא ביום נ' רק קבלת המקבל ביום חמשים ואחד. ומזה תבין על דעת ר' יוסי מה שאמר והיו נכונים ליום השלישי דאין משמע זה רק ששי בסיון מפני כי מצד הנותן ראוי ליום השלישי ומשה שהוא המקבל צריך יום יותר לכך הוסיף יום אחד כפי אשר ראוי כמו שהתבאר, ורמז לו הכתוב מה שראוי אל המקבל במלת היום ומחר כמו שהתבאר למעלה, ומעתה התבאר לך שדברי חכמים הם דברים בנוים על יסוד החכמה כאשר תבין אמתת דברים אלו. אמנם מה ששואלים בני אדם כי אם חג השבועות הוא בשביל שנתן לנו התורה, למה כתב (במדבר כ"ח) וביום הבכורים בהקריבכם מנחה ולא כתב ביום מתן תורה מאחר שעיקר היום טוב הוא בשביל התורה, כמו שאנו אומרים זמן מתן תורתנו, אין זה שאלה כלל כי השם יתברך נתן למועדים זמן אשר הם שמחת ישראל אשר זכו אל הטוב כמו שאמר בחג המצות שבו יצאו ישראל מבית עבדים וסוכות כי בסוכות הושבתי אתכם וביום הכפורים כי ביום הזה יכפר עליכם, ובחג השבועות התורה שנתנה בו נתנה מהשם יתברך והיא לעול על ישראל והרי אומות העולם לא היו רוצים לקבל התורה ואף כי אנו אומרים זמן מתן תורתנו היינו משום שקבלנו התורה בעצמנו ואמרנו נעשה ונשמע אבל מכל מקום השם יתברך הנותן התורה היה כופה ההר עליהם שיקבלו התורה בעל כרחם מפני שהיא עול עליהם ואיך יכתוב בתורה זמן מתן תורה שנתן השם יתברך בגזרתו על האדם. ומזה הטעם לא נכתב גם כן בראש השנה הטעם שהוא יום הדין מפני כי הדין מצד עצמו אינו מקובל ואינו נוח לאדם ולכך לא תלה המועד בזה רק נכתב זכרון תרועה והזכירה שנזכר על ידי תרועה לפני הקדוש ברוך הוא לטובה, וכן הוא הזכירה בכל מקום. ותלה שלש מועדים הפסח בחדש האביב ושבועות חג הקציר וסוכות חג האסיף, ועוד יתבאר ענין אלו שלשה זמנים אל המועדים השלשה. והתבאר לך מה שלא קבע זמן חג השבועות שבו נתנה תורה לישראל: