שמות י:ב מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גבורות השם ומורה נבוכים

טוב להודות לה' (תהלים צ"ב). כי מי יאמר לו שאין טוב להודות לה'. אבל יראה באמת כי הוא מאמר פוסק וגוזר בענין שהיה לו ראשונה שום ספק ופקפוק בו ויאמר שאחרי ראותו היטב הטעמים המחייבים ההודאה והשבח לו יתעלה ביחס אליו בכמו אלה העניינים עם הטענות שידומה בעדם המניעה מזה הנה הוא יגזור בשכלו ורוח קדשו העולה על כל עיון שהוא טוב להודות לה' ולזמר לשמו מבלי שיוחס אליו שום חסרון מהחמשה טענות שטענו עליו כלל. והנה בזכרו שני מיני השבח האלו רצוני הודאה וזמרה יראה שנמשך אל כונת מה שכתבו החכם בפרק י' מהמאמר הא' מס' המדות אמר נראה שכל דבר משובח ישובח בעבור דבר אשר לו אצל דבר אחר כי הצדק ואנשי החיל ובכלל הטוב והמעלה נשבחם בעבור הפעולות והמעשים והאמיץ והרב וכל אחד מהאחרים יש לו בטבעו דבר אצל דבר אחר טוב ומעולה מפורסם זה אצל התושבחות אשר הם אצל האלהות כי היו דברי צחוק או נעריכם אלינו וכו'. עד אומרו כי נהלל האלהות ונאשרם וגם נהלל האנשים האלהיים. אמר כי ענין השבח בלשונו הוא מה שיתואר בו הדבר כשהוא טוב לענין מעולה ממנו כמו שנשבח המעלות בעבור הפעולות המסודרות מהם וכיוצא בזה ושלזה יהיה לעג שישובחו האלוהות אלא אם יהיה ע"ד דברה תורה כלשון בני אדם אבל שיהוללו כי ההלול בלשונם הוא שבח המכוון לכבודו ומעלתו מצד עצמו לבד. וכבר תראה במקומות מה סגולת זאת המלה על זה האופן כמ"ש הכתוב, כל הנשמה תהלל יה (תהילים ק״נ:ו׳) ובשומו ראש המזמורים וסופם מלת הללו יה שאומרו רבותינו ז"ל (פסחים קי"ז.) שהוא הלשון היותר משובח שבשירים ואמרו שכולל שם ושבח כאחת שהכוונה שהוא שבח המתיחס והנאות לשם ויצדקו יחד והוא מה שיכוון מהחכם באומרו (משלי ל״א:כ״ח) בעלה ויהללה כמו שיעיד הכתוב הסמוך רבות בנות וגו'. ואיך שיהיה בזה יראה שכיון המשורר היטב בחילוף הלשונות אמר טוב להודות לה' שהוא ענין הנאות אליו מבלי צירוף אל דבר אחר אמנם ולזמר לשמך עליון כי הוא שבח שיאמר בצירוף אל ענין מעולה ממנו ואמר זה לפי שהשם הוא מה שיורה על הפעולים אשר עמדנו עליהם ומהמפורסם כי מצד מעשיו המיוחסים אל שמו הגדול נבוא לדעת אותו יתעלה ולזה היא ידיעה משובח' במה שענינה הוא להגיע בה אל טוב מעולה ממנו והידוע כי לשון זמרה הוא תרגום של שבח ושבח תרגום של זמרה: להגיד בבקר חסדך וגו'. כי טוב להגיד מעשה חסדיו אשר הם מצד הפעולים האלו שבהם יוכל להגיד המגיד הגדה ברורה מפורסמת כאור בקר כדי שתושג לנו בה אמונת אומן לידיעה אשר מצד הפעולות שהיא אצלנו במדרגת הלילות אם מצד קיצורנו בהם ואם מצד שהם עניינים שחויב לכסותם כלילה. והנה אחר שגזר על זה המשפט הנכון וביאר תועלתו בקצרה עשה משל נמרץ מאד למה שאמרו מתועלת אלו הפעולים אשר בו תגדיל תושיה להתיר בו רוב הספקות שטענו על זה הדרוש שבעבורם אמרו שאין טוב להודות לה' כמו שאמרנו והוא אומרו עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור הנה הוא מבואר שכלי הנגון כל עוד שיתרבו טורי מיתריו וכל שיהיה בטנו יותר חלולה יהיה מה שינגנו בו יותר נראה לנגון אדם ויהיה קרוב להשמיע אל האזן כוונת מה שישורר בו וכ"ש כשיהיה הנגון עלי הגיון קודם, רצוני שישורר המנגן תחלה בפיו כמנהג לוקחי כנור סובבי עיר בלילות כי אז יראה כאלו הכנור אומר הדברים ממש בנגון מיתריו ואמר שכבר ישיג המשבח והמזמר בזה המין מהפעולים השגה מה במין המעולה ממנו מן הפעולות כמו שתושג כוונת המשורר המנגן עלי עשור ועלי נבל שהוא מיטב הכלים גם כשיוקדם ההגיון אל מלאכת הכנור והוא מה שפירש היטב באומרו. כי שמחתני ה' בפעליך במעשה ידך ארנן. כי השמחה המגעת מהפעולות הוא ע"י שירנן וישבח במעשה ידיו והם הפעולים והנה בזה התיר הספק היותר עצום שבענין וזה שאם יהיו אלו הפעולים תכלית לעצמם כמו שהיה הנבל או הכנור מצד מה שהם פעולים תכלית אצל האומן מצד מה שהוא אומן הנה יצדק עליהם מאמרם שישתלם השלם בפחות כמו שיושלם האומן בהוצאת הכלי למעשהו לפי שכבר יהיה אצלו הפעול יותר טוב מהפועל. אמנם אין הענין כן רק הם כמו כלי הזמר אצל המנגן המצוה לעשות אותם שלא ידרשם לעצמם רק מחמת הנגון שהוא פועל נשאר בעצמו או אל התעוררות הנפש אל פועל עליון ממנו כי אז אין הפעול ההוא אצלו נכבד מהפעולות אדרבה הם נכבדות הימנו למה שהוא מסודר אליהן. וכן הוא באמת אצל כל העניינים הפעולים האלו אשר אמרנו שאינם מכוונים לעצמ' כי אם להגיע בהם אל אמתת מציאותו יתעלה יכולתו וחכמתו העצומה כמו שנאמר בנמצאים הכוללים (ישעיהו מ״ב:ה׳) בורא השמים ונוטיהם וגו'. (ירמיהו י׳:י״א) עושה ארץ בכחו וגו'. (שם) אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא וגו'. ובאלו העניינים החלקיים בכל מה שיסופר מהם נזהר מאד בזה הענין ולא סר מתת הסבה התכליתית לכלם הדעת אותו יתברך שאין דבר יקר למעלה ממט בשום ענין. כמו שאמר (שמות ו׳:ו׳) לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם וגו' והצלתי אתכם וגו' וגאלתי אתכם וגו' וכוונת הכל ותכליתו וידעתם כי אני ה', גם אמר (שם י') למען שיתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר וגו' וסוף וידעתם כי אני ה' וכן בכלם הודיע כי תכלית כל הפעולים האלו אינם לעצמם אבל עקר כוונתם ותכליתם הוא הדעת את ה' שהיא פעולה מעולה נשארת בעצמה בלתי יוצאת ממנו יתעלה אשר הוא הדעת אותו כמו שאמרנו. וכבר עמד החוקר על זה הספק עצמו רצוני מהיות הפעולים טובים מהפעולות והתירו על זה האופן בעצמו כשאמר תכליות רבים לרבות מהפעולות וכו'. עד אומרו הנה אם יש שם תכלית לנפעלים וכו'. והוא פירוש נכון ודרך ישר בחלקי מאמריו שם כמו שביארנו במקומו ת"ל. ומזה ימשך התר השנית והשלישית מהטענות ועליהם אמר מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך. ירצה כי אחר שנתבאר שאין להשקיף הפעולים האלו ואם גדולים ונוראים הם מצד עצמם כי אם בבחינת התכלית העליון ההוא להם הנה הוא ראוי להפליג שבחם מאד ולומר כמה גדולים מעשיך ה' ממה שיחושב מהם בתחלה כי באמת בבחינה ההיא אינם פעולים מורגשים רק דרושים מושכלים נמצאים בשכל ועומדים בו עמידה קיימת כמו שאמר המשורר בפירוש (תהילים קי״א:ב׳) גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם וסוף שכל טוב לכל עושיהם תהלתו עומדת לעד. ולזה כשנניח שנתעצם היודע יתעלה במה שידעהו מהם מענין תכליתם לא יתעצם רק בו יתעלה מצד מה שיסודרו להודיע ולפרסם רוממותו בעולם. ומזה הטעם עצמו יתבאר כי מאד עמקו מחשבותיך מהיותם מחשבות היולאניות כמו שיטענו המטעים וזה שהפעולים האלו מצד צורתם ותכליתם אי אפשר שיסתרו מעיני בחינתו בשום צד כי זאת הכתיבה דרך משל מצד היותה על הספר בדיו היא ודאי חומרית ונתפשה בכל אותן הטענות שאמרו. אמנם מצד צורתה ותכליתה אם היה המובן ממנה דבר מושכל או הישרה אל הידיעה האלהית וקיום מאמרו המביא אל ההצלחה כמו שהוא ענין התורה האלהיות הנה צדדים אלו לא יפרדו ממנה לעולם. ובבחינה זו לא ראתה התורה למנוע ממנו הרגשת אלו העניינים החלקיים בשום פנים אמר דוד (שמואל א י״ז:מ״ו) היום הזה יסגרך ה' בידי והסירותי את ראשך מעליך וסיים וידעו כל הארץ כי יש אלהים לישראל וכן וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה' וגו'. כי הנה אלו הפעולים החלקיים הנפעלים על ידי איש מעבדיו בכל המון הנזכרים כבר כלם הם נודעים אליו ומשיג אותם מצד מה שהם מסודרים אל הודעת אמתתו. ולפי שאלו העניינים לא יבינם רק האיש הנלבב נקי הדעת משולל מהדעות המשובשות ומהאמונות הנפסדות לזה אמר איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת. ירצה הפתי לא ידע אלו העניינים הדקים וגם לא יבינו כל כסילים החושבים לדעת בינה והיא רחוקה מהם. ואיפשר שיהיה זה הכתוב דבק אל מה שאחריו או חציו האחרון, יאמר איש בער לא ידע מה שאמרנו וכסיל לא יבין את זאת והיא הטענה הה' שאמרו מרוע הסדור. ואמר עליה בפרוח רשעים כמו עשב וגו'. יאמר שאחר שהוא מבואר לכל בעל דת שסדור העולם ומנהגו הוא על פי שתי ההנהגות הידועות הטבעית וההשגחיית הנה הוא מחויב שיפלו בה לפעמים דברים מסודרים ממנהג הטבע לטוב או לרע בלתי מסכימים אל פעולות האיש ההוא כאשר לא יספיקו מעשיו להדיחם מעליו בצד מצדדי ההשגחה כמו שכתבנו בשערים כ"ב וכ"ו. אמנם שהענינים שיהיו על זה האופן אי אפשר להתקיים לפי שלא יחודש ולא יעשה בעבור האיש ההוא. ולזה יתחייב שצמיחת הרשעים ופריחת' לא יהיה רק כעשב השדה שבין לילה היה ובין לילה אבד וכמ"ש החכם (קהלת ח׳:י״ג) וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל וגו' כמו שנתבאר בשער שלישי. ולא עוד אלא שאפי' מעט מההצלחה ההיא תהיה להשמדם עדי עד והנה היא זאת תשובה נכונה מאד לא יפקפק בה כי אם איש בער וכסיל כמו שאמר. והנה על הטענה הרביעית אמר ואתה מרום לעולם ה' ירצה ומה שטענו שאם תתבונן באלו הנמצאים המשתנים כבר תשוה להם גם אתה בשתשיג אותך התנועה ויגבילך הזמן זה באמת מבואר הביטול בעצמו שכבר נתפרסם שאתה מרומם ומעולה משתכנס עם אלו הנמצאות תחת הזמן שהוא ידוע שהזמן הוא מחודש ומוגבל ממך ואתה מרום מעולם ועד עולם בלי ראשית ותכלית וממך ימשך הקיום והנצחיות לכל אשר ימצא אתו אמנם אין שום הפסד וכליון נמשך ממך כי הנה אויבך ה' הנשמדים והאובדים מפניך הנה אויביך מעצמם יאבדו לעולם הבא ומאליהם יתפרדו כל פועלי און בעולם הזה ויתקלקל חבורם ויאבדו מהר כמו שאמר (איוב ט״ו:ל״ד) כי עדת חנף גלמוד, ומפי עליון לא תצא הרעות. אמנם הטובות באמת יתיחסו אליך מבלי שום טענה מאלו. הוא מה שאמר ותרם כראם קרני וגו'. שוה למה שאמר (שמואל א ב׳:ל׳) ועתה נאום ה' חלילה לי כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. ואמר שיגיע לו ולכל צדיק וצדיק שני מיני הצלחות הפך מה שזכר ברשעים. הא' שירים קרנם במעלה ורוממות בעולם הבא מכל זולתם ועל הצלחת העולם הזה אמר בלותי בשמן רענן כי עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו על נעימות ותענוג החיים. ויתכן גם זה שרצה בשני אלו הפסוקים כי הנה אויביך ה' הדוברים אליך סרה בטענות הנזכרות ודוגמתן הנה המה יאבדו ולא יספיקו להאביד זולתם בפחזותם ושקריהם. שאפילו כל פועלי האון יתפרדו מהם ולא ישמעו לקול דבריהם ולי אני עבדך הסותר טענותיהם ומבטלן נתת שכר טוב ותרם כראם קרני וגו'. אמר שהגיע מאמות זה הדעת שיעור מהאמות שאפילו אויביו העויינים אליו והקמים עליו מרעים תשמענה אזניו שהם אומרים עליו צדיק כתמר יפרח וגו'. הפך בפרוח רשעים כמו עשב. ויכוין אל שלשה הבדלים גדולים. האחד החוזק והיופי שזה כתמר וכארז בלבנון ואלו אינם רק כעשב ייבש. והשני כי הרשעים הם נפרדים ובלתי מסכימים אפילו לעצמם כמו העשב שכל נימא ונימא היא בפני עצמה אמנם הצדיקים הם מוסכמים במעשיהם ואם רבים הם לבם פונה בהם אל תכלית אחד כמו התמר והארז שעם היות שענפיו מרובים הכל מתיחדים בגזע אחד. והג' כי העשב הוא גדל בכל מקום הדיוט ואלו שתולין בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו וזהו כנוי אל העמידה הנצחות לפניו כי מצד שהיו בחייהם שתולים בחצרות ה' לעבוד עבודתו ראוי ומחוייב כי אף אחרי כן לא יעקר גזעם משם אבל יפריחו בחצרות אלהים לאכל פרי מעלליהם. ולזה אין ראוי לכל אוהבי האמת לשמוע טענות אלו ודומיהם ולמנוע עצמם מספר תהלות י"י כי עוד ינובון בשיבה מרוב ימים ועם כל זה דשנים ורעננים יהיו להגיד כי ישר י"י בכל מעשיו אלה ואין דבר מהם נעלם ממנו וכי הוא צורי וישועתי לא ניחס אליו דבר שיהיה עולתה ליחסו בו יתעלה כלל. הנה שנתבאר מה שרצינו אליו ראשונה מהיות השלמות המגיע אלינו מהעיון בעניינים האלהיי' יותר מצד אלו הפעולים ושההלול בהם לא לבד הוא מותר אבל מחוייב כי על כן מלא לב הנביאים והמדברים ברוח הקדש כמה הודות שירות ותושבחות עליהם כמו שנתפרסם מכל ספורי העניינים האלו החותמים בשירה הנפלאה שמפלגת בזה הענין כמו שיתבאר ושירות דוד המלך אשר לא יחשה מזכרונן בכמה מזמורים אין צורך לזוכרם והחכמים צוו עלינו תמיד על זה באמרם (בהגדה) ואפי' כלנו חכמים כלנו נבונים כלנו יודעים את התורה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים כי העניינים הנפלאים האלה הנה הם אשר השיגום אבותינו למראות העין והשאירום בידינו כאלו ראינום בעינינו והורגלו בהם לקחת מה שחוייב לנו שיתאמת אצלינו מאמתת מציאותו ויכלתו והשגחתו יתעלה אשר אי איפשר לשום ההצלחה זולת זה מאי שאי אפשר להגיע לזה מצד העיון מהפעולות וכבר תהיה זאת ההשגה במה שהיא מגעת באמצעית אלו הפעולים בענין הלמוד העיוני המגיע באמצעות המופתים ההקשיים אשר יובדל עניינם מהמושכל הראשון כמו שנתבאר זה בשער כ"ח אבל מ"מ הוא הלמוד הנאות והמועיל אל קצרי ההשגה אשר בדרכו יוכלו להשיג מה שנעלם מהם בזולתו. וכל זה הוא מה שכיוונוהו חז"ל במאמר שזכרנו ראשונה (ש"ר פ' כ"ג) בא וראה כמה גדולים יורדי הים משה כמה נתחבט ונתחנן לפני הקב"ה עד שיראה הדמות שנאמר (שמות ל״ג:י״ח) הראני נא את כבודך אמר לו הקב"ה (שם) לא תוכל לראות פני. וזה כי מר"עה למה שהיתה כוונתו לפי עוצם תשוקתו לבקש ולהשיג בלי אמצעות שנאמר הראני נא את כבודך כי הוא בקשת המהות כמ"ש הרב המורה ולזה היו לו העניינים נמנעי ההשגה כי נאמר לו לא תוכל לראות פני ולבסוף מה שהשיג הראה לו בסימן והוא ענין השגת השלילות שהיא ראיית אחורים כמו שיתבאר שם ב"ה. ואמר שגם החיות שהם נושאות הכסא אינם מכירות הדמות לפי שאין השכלתם ממין השכלתו ולזה אומרים (יחזקאל ג׳:י״ב) ברוך כבוד ה' ממקומו כלומר ישתבח ויתרומם כפי השבח הראוי לו. אמנם יורדי הים מצד מה שהיו השגותיהם באמצעות אלו הפעולים המורגשים בעיניהם אשר יאמר כי הוא זה הנה עם זה היה נקל להגיע להכרת מציאותו ויכלתו והשגחתו יתעלה שהוא הדבר הנאות להם והמחוייב לשלמות'. אמנם לעתיד לבוא זה יאמר שני פעמים וזה כי כשתתרבה להם ההכרה וההשגה אשר מזה המין ובמראה עיניהם המה יביטו יראו בה כפלי כפלים כיוצאי מצרים כבר יגיעו למעלתם זו עצמה מהשגת השלמות והנה כאשר תושפע עליהם שפע השכל והחכמה בימים ההם כאשר נועד (ירמיהו ל״א:ל״ד) ולא ילמדו עוד איש את רעהו לאמור דעו את ה' כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם ונאמר (ישעיהו י״א:ט׳-י׳) כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים ונאמר (יואל ג׳:א׳) והיה אחרי כן אשפוך את רוחי וגו'. הנה בלי ספק שישיגו מצד מהותו מה שלא הושג עד הזמן ההוא לכללם והוא מה שאמר (ישעיהו כ״ה:ט׳) הנה אלהינו זה וגו'. שני פעמים כי אומרו הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה הענין האחד זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו זהו הענין השני. והנה אחר שנשלם מה שרצינו אליו לשומו כמו שער לבוא אל ביאור אלו הספורים הנפלאים אזכור הספקות הנופלות בהם קודם שנבא אל ביאורן:

אמנם המין האחד הוא מבואר כי זה העם היוצא ממצרים אשר החלה בהם התפשטו' הנבוא' וההשגחה האלהית בעולם הם רבים עתה מהבוערי' בהם מצד הרגלם כל ימי עבודתם תחת יד מצרים המכחישים פמליא של מעלה בכל מיני כשופיהם ופחיתות עבודותיהם הזרות והנכריות אשר כתבנו ראשונה רוע כונתם ופחיתותם הנה הנם נטו אחר המורגל בהם עד שנשכח מפיהם שם י"י הגדול כמו שאמר משה (שמות ג') ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם על דרך שאמר פרעה (שם ה') מי י"י אשר אשמ' בקולו לא ידעתי את י"י וכבר הוצרכו האותו' והמופתי' לשיאמינו בו ואף על פי שהאמינו בתחלה מיד חזרו לומר (שם) ירא י"י עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה וגו'. ומזה נתרעם ואמר (שם ו') הן בני ישראל לא שמעו אלי. ואם חזרו להאמין בראותם מכות הארץ ההיא ותחלואיה עוד מעט חזרו בהם וימרו על ים בים סוף (תהלים ק"ו) באומרם (שמות י"ד) המבלי איו קברי' במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו וגו' הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרי' לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים וגו'. ואף כי נאמר שם וייראו העם את י"י ויאמינו בי"י ובמשה עבדו הנה על שפת הים אמרו (שם י"ו) מי יתן מותנו ביד י"י בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע. כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה וגו'. הנה שייחסו תמיד העלייה ממצרים למשה כסבורים שבחכמת מצרים היה עושה אלא שהוסיף חכמה עליהם כמו שמעשיו יתרים על מעשיהם ועדת קרח רשעם הגידו לא כחדו (במדבר י"ו) המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר וזאת היתה סבה עצומה להם שתמיד כל היום היו מסופקי' במעשיו כמו שיחוייב לבוא בהכרח לשום דבר מהדברים כי בסלק ההכרח או שישב ויסירהו מלבו מיד ישוב לסורו. וכבר נתבאר כל זה בפירוש גמור באומרו (שמו' י"ז) על ריב בני ישראל ועל נסותם את י"י לאמר היש י"י בקרבנו אם אין יורה שאע"פי שהיו מודים בחכמתו הנפלא תמיד כל היום הם פוסחים על שתי הסעיפי' וחושבי' מחשבות ומרבים הרהורי' לחקור ולפשט במה היה כחו גדול אלא כל זמן שהיה משה עמהם לא היה להם מקום לצרף מחשבתם למעשה עד עתה שנאמר וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר. ומהידוע שלא נמצא בכתוב שייעד להם משה יום חזרתו אליהם שלא נאמר אלא (שם כ"ד) ויעל משה אל ההר (שם) ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה ואולי למשה עצמו לא נודע יום בואו. (א) וא"כ כוונת אומרו כי בושש משה שראו שהסתיר משה פניו מהם קצת ימים ולא אץ לבוא כפעם בפעם ואז היה להם עכובו זה זמן מוכן להוציא אל פועל מחשבתם הרעה לבעבור נסות היוכלו עשות דבר שידמה למה שהיה עושה אותו משה והיה אז להם שהות להקהל על אהרן לא יום אחד ולא יומים כי אם הרבה ימים לאמר לי יום יום קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש וגו' והכוונה שינסה לעשות להם האלהים אשר אמרו להם זה כמה: (ג) ויתכן שבמאמר הזה כוונו ויחדו להם אל צורת מזל שור כי הנה הם לחשבם עצמם מכלל המצרים אשר ישבו בארצם זה כמה שנים אמרו כן אשר ילכו לפנינו כלומר לפני מזלינו אשר היינו עד הנה תחת ממשלתו כי הנה מזל שור הוא עומד תמיד לפני מזל טלה בסדר האפודה כלומר למזרח העולם כשהם על האופק ואם הוא אחריו בתנועה היומית. וחשבו כי בכח שור זה נצח משה לכחו של טלה מזל מצרים והוא אומרם כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו כלומר לא ידענו באמות מה כח היה לו אבל אנו חוששין שזו כחו לאלוהו ואתה מפני היותך בעל סודו תוכל להישירנו בזה דרך נכונה. ולזה החליט עליהם המשורר וימירו את כבודם בתבנית שור וגו' (תהלים ק"ו). כי הם עצמם אשר בחרו להם כן. ויסבול שירצה שהמירו את כבודם כבוד טלה בתבנית שור. (יג) ובלי ספק כל הימים ההם היה דוחה אותם בטענות ודברים עד שהרגו את חור לפי קבלת חז"ל (סנהדרין ז'.) ולא ספר הכתוב דבר מזה להיישירנו אל אמתת כוונת אהרן וחומר מעשהו בזה. שאם היה מספר פרטי הקהלותם ודחיותם מדי הפצירם בו יום יום הנה לסוף כאשר עשה יראה שחטא חטאה גדולה אלא שעשה אחר ההפצר ואין ההפצר התנצלות לו מדעתו. אבל עכשיו שלא ספר רק מה שעשה בסוף יראה שמתוך גופו של מעשה לעמוד על התנצלותו אם ישנו פה מה שלא יסופק אחר שנודע ששלם לו האל ית' טובה תחת זאת כמו שיתבאר. והנה זה ממש דומה למה שעשה בפרשת מרגלים שנאמר (במדבר י״ג:ב׳) שלח לך אנשים וגו' וישלח אותם משה וגו'. מבלי שיתנצל במה שנזכר במשנה תורה מהפצירם על זה הענין ודחותו חותם ממנו בכל עוז. כי אם היה כותב כן לא יובן עקר חטאם במעשה ההוא כמו שיתבאר במקומו שער ע"ז ב"ה. והנה לפי זה שתק הכתוב מכל מה שעבר ביניהם בכל הזמן ההוא וספר מה שדבר להם בסוף. ויאמר אליהם אהרן פרקו את נזמי הזהב וגו'. הנה אהרן קדוש י"י כשראה אותם ברע ושאין לו שום טענה ותחבולה לדחותם עוד ראה בחכמתו להסכים עמהם בנגלה ממעשיו והראה את עצמו כאלו הוא מזדרז בכל כחו לעשות רצונם להוציא הצורה ההיא המבוקשת מהם אל הפועל והיתה כוונתו כי כל עוד שיעשנו על צד היותר נאות לכוונתם ולבסוף יראו שאין בו ממש יבושו ממחשבותיהם ותשקוט תשוקתם זאת הפחותה ולא תהיה להם עוד תקומה מה שלא יהיה זה בזולת זה האופן. ולזה אמר להם פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי הסכים עמהם לעשותו מהחמר היותר נכבד והיותר קיים והמתייחס בגוונו אל הצורה אשר שאלו אל הסבות אשר כתבנו ראשונה. וגם הראה להם פנים כי אותו הזהב אשר נשתמשו בו הנשים והבנים והבנות בתכשיטיהן היה היותר נאות למלאכה ההיא כי מחשבת המשתמשים בו ברגילות מועלת בכמו אלה מעשים השמאליים. והיתה עקר כוונתו שהנשים והבנים והבנות ימאנו להוריד עדיים מעליהן ויהיה עכוב בדבר ומשפט הכתוב נראה שכן היה שנאמר ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ואלו נשים ובנים ובנות לא נאמר. וכן אמר הוא ואומר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי. אמר כי הוא חשב לדחותם עד יסכימו במי ומי ראוי לתת הזהב הראוי למלאכה והם לא נתעכבו בדקדוק זה ויתפרקו הם עצמם ויתנו לי. ולפי קבלת חז"ל (פר"א פ' מ"ה) כבר קבע הקב"ה לנשים שכר לפי שלא רצו לתת נזמיהם למעשה העגל בשהם בטלות ממלאכה בכל ראש חדש ור"ח אשר בעליהן מקריבים שעיר עזים לחטאת לי"י (במדבר כ״ח:ט״ו). ואל הכוונה הזאת עצמה נאמר ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה כי הוא צייר וחקק אותו לעיניהם בתוך דפוס כדרך שחוקקים הצורפים חוקקי כל תמונה וכל תבנית בדפוסים של עפר או של חול לצקת בם כל כלי ואחשוב שאותו דפוס החלול שעשה קרא בכאן חרט לפי שבו היה נחרט ומחוקק מהצורה ההיא ואמר ויעשהו עגל מסכה כי אחר שנעשה הדפוס התיך הזהב באש והשליכו אל תוך הדפוס ויצא צורת העגל שלם לפניו כמ"ש להלן ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. (יג) ויהיה אומרו ואשליכהו באש כמו ופעל בפחם ובמקבות יצרהו יתארהו בשרד יעשהו במקצעות וגומר (ישעיהו מ״ד:י״ג) וזולתם ושם יבאר תכלית כוונתו כמו שיבא. סוף דבר כוונתו היתה שלא לגרוע מחוקו דבר כדי שלא יתלו חסרון דעתם בחוסר המעשה. וכמו שהוא מבואר שראה ועשה כמוהו אניהו ז"ל לנביאי הבעל שהישיר להם בדרך עבודתו וקריאתו ותפלתו כשאמר בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה כי אתם הרבים וקראו בשם אלהיכם וכאשר עשו ולא הועילו נאמר ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו ויאמר קראו בקול גדול כי אלהים הוא כי שיג וכי שיח לו וכי דרך לו אולי ישן הוא ויקץ (מלכים א י״ח:כ״ז). וכבר כתב הרלב"ג ז"ל כי כל אלו הענינים קורים בעבודת הככבים להיות הככב ההוא הנעבד פעם הולך פעם נזור פעם עומד וזולת מהמצבים. ויראה שרצה בהתוליו אחר שאתם עושים את הבעל בעל תמונה ובכלים גשמיים אם כן תודו שיש לו שיחה וצפצוף דבור כשאר האדם ואם כן כל משיגי הגוף משיגים אותו ואם כן דרך לו ג"כ מדרכי האדם מן היגיעה והשינה וכדומה ולזה יש לחוש שמא מדי עלותו למרום לבקש חפצכם מפטרונו. וכל שכן אם היה הצלם הנעשה לככב מאדים שהוא בגלגל החמישי כי ירד עיף ויגע כי רב הדרך ונשתקע בשינה ואפשר כי באומרו וכי דרך לו כיון להתל בהם לומר שהבעל ההוא הוא בעל דעת ורצון בתנועתו כי זה מה שיבדל בו מאמר דרך מלשון תנועה כלומר שכבר היה לו דבור והשגה שכלית כמו שאומרים בככבים עצמן. איך שיהיה לא הניח דעת מדעותיהם הפחותות שלא הזכיר להם והכל עשו כנזכר שם ויקראו בקול גדול ויתגודדו כמשפטם עד שפך דם עליהם. והכל כדי שלא ישאר שום פתחון פה לבעל הדין: וכך היתה כוונתו של אהרן זקנו להעתיקם משבושיהם ולהודיעם שהם רודפים אחר ההבל שאין בו ממש היודע ידע שיהיו מהם אנשים בוערים בלי שום דעת ותבונ' שבראות' אותו יוצא מתוך הדפוס מיד ישתחוו לו דאמרו אלה אלהיך ישראל מבלי שינסו בו אם יש לו שום צרך של אלהות: (ג) ועל זרוז הסכלות הזה הנפלא אמר הכתוב וירא אהרן ויבן מזבח לפניו על דרך וירא וירץ לקראתם (בראשית י״ח:ב׳) שראה והתבונן שהיותר נאות לפי צורך השעה לבנות מזבח לפניו ולקרא חג לי"י ליום מחר כי עכ"פ יודיע השם יתעלה למשה את כל המעשה ההוא ובוא יבוא ולא יאחר. ואין ספק שאם היה יודע כי בא יומו לבוא היה דוחה אותם מסוף המעשה עד הבקר עם שרוב העסק במלאכ' ההיא היה בהמשך הזמן שעמד שם כמו שאמרנו וישכימו ממחרת ויעלו עולות וגו' הנה אלו הבוערים בעם אשר הודו מיד באלהותו ואמרו כי הוא המעלה אותם מארץ מצרים וכי בכחו עשה משה את כל הגדולות והנוראות ההן ואשר השתחוו וזבחו לו הם היו דלת העם כשלשת אלפי איש אשר נהרגו ע"י בני לוי אבל יתר העם אם שנתכוונו למה שאמרנו הנה לא השתחוו לו ולא עבדוהו עד אשר יראו מה טיבו ולזה לא נענשו במיתה. (ד) כ"ש שלא יהיה עוון אשר חטא אהרן המכוין להוציא מלבם כל חשד ושיהיו נאמנים לה' ולמשה עבדו. ובמדרש משל לבן מלך שזחה דעתו עליו ונטל את הצפורן לחתור בית אביו אמר לו פרגוטא אחד אל תיגע בעצמך תן לי ואני חותר הציץ המלך עליו אמר לו יודע אני איך כוונתך חייך איני משליט על פלטין שלי אלא אותך. כך בשעה שאמרו ישראל לאהרן קום עשה לנו אלדים אמר להם פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם וגו' אמר להם אני כהן ואני עושה אותו ומקריב לפניו והוא לא עשה כן אלא לעכבו עד שיבא משה א"ל הקב"ה אהרן אני יודע היאך היתה כוונתך חייך איני משליט על קרבניהם של בני אלא אותך שנאמר (שמות כ"ח) ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו' (ש"ר פ' ל"ז): הנה הרלב"ג הליץ בעד אהרן ענין העכבה בלבד והביא זה המאמר לראיה. אמנם רואה אני בו את כל דברי כי הם חשבו לחתור השגתו של משה עם אלהיו באותו המעשה הגרוע והפחות שאין בו ממש כמו שלא היה ממש בצפורן העשויה לחרט אותיות דקות כד"א (ירמיהו י״ז:א׳) בעט ברזל צפורן שמיר לחתור חומה חזקה של פלטין מאבני גזית. ואהרן אמר שהוא יעשה זה באופן היותר שלם שאפשר מצד מה שהוא חכם ויודע לכוין כל הדברים הצריכים אל המלאכ' והכל ראה השם יתעלה ואמר לו אני יודע כוונתך ואתה תהיה כהן לעול' כדי שתתפרסם לכל: וידבר ה' אל משה לך רד וגו' סרו מהר וגו'. אמר שכבר קרה להם אחר מתן תורה מה שהורגלו בו מהשנויים קודם לכן כמו שכתבנו והוא שאף על פי שנכנסה בלבם במעמד ההוא אמונה שלמה שעליה אמר (דברים ה׳:כ״ו) מי יתן והיה לבבם זה להם וגו' עוד מעט סרו מהר ממנה ועשו להם עגל מסכה. ואע"פי שאין בו ממש כבר הודו לו שלשה מיני עבודה הראשי' ההשתחוואה שהוא ענין היראה וההכנעה והזביחה שהוא ההדור והכבוד ואמרו אלה אלהיך ישראל הוא השבח וההלול ששלשתן כללם המשורר באומרו (תהלי כ"ב) יראי ה' הללוהו כל זרע יעקב כבדוהו וגורו ממנו כל זרע ישראל ודי בזיון וסכלות מוחלט: ויאמר ה' ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא. (ה) התחיל מאמר בפני עצמו ואמר הנה לשעבר נסתכלתי בתכונת העם הזה וראיתי אותו עם קשי עורף והחזקתי אותה להם למדה טובה לבלתי היותם כפתאים מאמינים לכל דבר ולזה הוזקקתי לעשות להם את כל הגדולות והנוראות אשר ראו להעתקם מקושי עורפם אל השיווי והמיצוע בענין האמונה והוא להעמידם על האמונה השלמה בכל מה שיגיע להם על ידי הנביא המוחזק כמו שאמרתי ראשונה (שמות י״ט:ט׳) וגם בך יאמינו לעולם. והנה עדין הם על טבעם הפחות שגדל עמם מרוע הרכבתם שהולך ונמוג לבלתי עמוד על מצב אחד כמו שנזכר בדברים אשר בשער ועתה לפי כן הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם: ואעשה אותך וגו'. לקיים מה שנשבעתי לאבות. אמנם עתה ראה כי הודה לו בזה מה שאמרנו בהקדמה שלא יבוקש מהאדם שלא יחטא שאין כך מטבעו ומהרכבתו אלא שיחטא וישוב וגו' (ה) ולזה אמר לו הניחה לי ויחר אפי כלומר אם אתה תניח לו יחר אפי בהם ואכלם ואם לאו לא יחרה כלומר שאין להחרד ולכעוס על מה שהוא כן מטבעם כמו שאין ראוי לכעוס על האש שישרוף ועל האבן שתפול אבל שראוי להחרידם וליסרם ולהענישם באופן שיכירו גודל חטאתם ויכנעו בנפשם וישובו אל ה' וכמ"ש חז"ל (ירושלמי מכות פ"ב הל' ז') שאלו להקב"ה חוטא מה ענשו ואמר יעשה תשובה ויתודה ויתכפר דכתיב (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ונאמר (תהלים כ"ה) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. ודבר ה' היה יקר ונעים על אזן שומעת וטרם ישוב אליהם נזדרז להליץ בעדם ולהתפלל תפלה נפלאה כפי חמר הענין והשעה: ויחל משה את פני ה' אלהיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך וגו'. (ו) לפי שכובד החטא וגדלו יבחן מג' פנים. אם מצד המעש' היותו מגונה מאד מצד עצמו כמו שאמר' תורה בכמה מקומות (ויקרא י״ח:כ״ב) שארה הנה זמה היא (שם) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא ודרך כלל (שם) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו'. או מצד הפועל אותו כמו שהיו המצות המיוחדות לכהנים משמירת הטומא' ומנהג הקדושות כי הבלתי הזהר בם לזולתם אינו חטא ומזה האופן הם כל העבירות הקלות הנעשות ע"י החשובים וכמ"ש יוסף (בראשית ל״ט:ט׳) איננו גדול בבית הזה ממני וכו'. או מצד מעלת המצו' והמזהיר בו כי היא סכנה עצומ' לעבור על דבר מלך שלטון על אי זה דבר שיהי' גדול או קטון וכמו שאמרו ז"ל (במדבר רבו' פ' י"ט) גזירה גזרתי חוקה חקקתי אין לך רשות לעבור עליה. ובשלשתן טעו ישראל בחטא הזה המגונה. וכן סדרם משה בדרך הוידוי באומרו אנא חטא העם הזה חטאה גדול' ויעשו להם אלדי זהב, כי באומרו העם הזה כיון שהעם מצד עצמו היה כבד עון יותר מזולתו כי הם ראו ולא זר את כל אשר עשה עמהם להפליא. ובאומרו חטאה גדולה כיון אל עברם על מצות מצוה כי בבחינ' ההיא תקרא עשיית הגנאי חטא כמ"ש יוסף על כיוצא בזה (בראשית שם) וחטאתי לאלהים. ויהודה (שם מ"ד) וחטאתי לאבי. ואמר גדולה כי גדל עוון עמו לפי ערך הכרתם. ועל גנאי המעשה אמר ויעשו להם אלהי זהב כי אין סכלות גדולה מזו וכמ"ש יוסף (שם ל"ט) ואיך אעשה הרע' הגדולה הזאת. הנה הוא ע"ה התחכם ללמד עליהם סניגוריא מפאת כל שלשה בחינות הללו אשר יראה שבאה עליהם התפישה מחמתם. ובמדרש (ש"ר פ' מ"ג) ויחל משה את פני ה' אלהיו שדבר בקלות ראש לפני הקב"ה מפני צרכן של ישראל הדא הוא דכתיב (משלי ט״ז:י״ד) חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה שבשעה שעשו ישראל אותו מעשה מיד עלתה חמתו של מלך מלכי המלכים ושלח מלאכי חבלה להשחית את ישראל הוי חמת מלך מלאכי מות. ואיש חכם יכפרנה זה משה שנקרא חכם שנאמר (שם כ"א) עיר גבורים עלה חכם שלמד סניגוריא עליהם דכתיב ויחל משה את פני ה' אלהיו וגו'. והנה הוא מבואר כי משלחת מלאכי רעים היו הבחינות ההנה אשר כל אחת מהנה תחייבם לכליון חרוץ. והנה חכמתו עמדה לו בנהוג קלות ראש בחלל כל הצדדים ההם ולהפוך אותם אל צדדי הקל וסבות המחילה כמו שיתבאר מסדור דבריו על פי מדרשי חז"ל המאירים פני התורה. ועל עצם המעשה אמר למה ה' יחרה אפך ירצה אתה הוא ה' אלהי האלהים ואדוני האדונים אשר אמתת גדלך גלויה ומפורסמ' בעולם למה חרה לך כי ישאל העם הזה וכי ינסה לדעת היש ה' בקרבם אם אין ואם קצתה לסכלותם השתחוו לו ויזבחו לו הנה באמת עשו דבר בטל וכלום מתקנא אלא גביר בגבור חכם בחכם עשיר בעשיר והוא הדבר אשר ביארו היטב כשאמר ויעשו להם אלהי זהב כלומר שהמעש' ההוא בטוב הבחינ' אינו כדאי שיכעס עליו השיעיר ההוא שלא עשו אלא אלהי זהב ומה כחו וגבורתו שתתקנא בו. משל לאשה שעושה צלמי זכר מעץ ואבן כסף או זהב ותנאף בם כי עם שהוא שטות ובהמות גדול' ראוי להעתיק' ממנו ויסר' אבל אינו כדאי שיקנ' לה בעלה על זה. ואינו כתוב בתור' שאת' אל קנא (שמו' כ') רק על עבוד' צבא השמי' שיש בהם קצת ממש כמו שנא' (תלי' קלו) הודו לאלדי האלדים. ובמדרש (ש"ר שם) ר' נחמיה אומר בשעה שעשו ישראל את העגל עמד משה לפני הב"ה אמר לפניו רבש"ע בניך עשו לך סיוע ואתה כועס עליהם העגל הזה יהי' מסייעך אתה מזריח את החמה והוא את הלבנה. אתה את הככבים והוא את המזלות, אתה משיב הרוח והיא מוריד את הטל אתה מוריד גשמים והוא מעלה צמחים א"ל אף אתה טועה כמותם שאין בו כח לשום דבר א"ל משה אם כן הוא שאין בו ממש למה אתה כועס על בניך זהו שאמר הכתוב למה י"י יחרה אפך בעמך. הנה שהורו על חכמתו הנפלאת במה שבקש לפוטרם מצד המעשה שאין בו ממש ולא היה כדאי לחרות אפו בהם כמו שאמר הניחה לי ויחר אפי כי כלפי זה אמר למה י"י יחרה אפך בעמך כלומר צדיק אתה י"י שלא חרה אפך עדיין וגם מכאן ואילך אין ראוי שיחרה והנה היא טענה נפלאה. אמנם על מה שכיוון להליץ בעדם מצד הפועלים אמר בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים. וזה כי אחר שיצר לב האדם מעצמו הוא תמיד מהרהר ומפקפק כנוע עצי יער באמונת הדברים והענינים הבלתי מושגים בהרגשיהם כמו שאמרנו זה בהקדמה בתת סבה לאלו הענינים המדומים (ו) ונוסף עליו כי זה העם ישבו במצרים וגדלו על קלקול המעשים מכל העמים אשר על פני האדמה ושם מעכו שדיהן ושם עשו דדי בתוליהן כמו שכתבנו בהצעה א"כ הרי היו כמוכרחים מצד טבעם והרגלם והמוכרח על זה האופן כבר יש לו צד התנצלות וכמו שירא' שאמר דוד (תהילים נ״א:ז׳-ח׳) הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי. ובמדרש (ש"ר שם) אמר רבי הונא בשם רבי שמעון בן יוחאי משל לאדם שפתח לו חנות של בשמים בשוק של זונות ומנה את בנו עליו המבוי עשה שלו והחנות עשתה שלה והבחור עשה שלו, יצא הבן לתרבות רעה ובא אביו ותפסו עם הזונה התחיל מצעק ואמר הורגך אני עבר אוהבו התחיל ואמר אתה אבדת את הנער הזה ואתה צועק כנגדו הנחת כל אומניות שבעולם ולא למדת אותו אלא בשם הנחת כל המבואות ולא הושבת אותו אלא בשוק של זונות כך אמר משה לפני הב"ה רבש"ע הנחת כל העולם ולא העבדת את בניך אלא במצרים והמצריים עובדי טלאים הם ולמדו מהם ואף הם עשו לפיכך אמר אשר הוצאת מארץ מצרים והרי היא טענה חזקה מצד החוטאים לקוחה מהמלות הללו עצמן. אמנם מה שכיוון להליץ מצד המצוה עצמו הוא אומרו בכח גדול וביד חזקה למה יאמרו מצרים וגו'. וזה כי הנה הוא ית' בקש לפרסם אלהותו בעולם ע"י ישראל וכל מה שעשה עמהם לא עשאו אלא לכבודו כמו שנאמר בכל מקום (שמות ט') למען ספר שמי בכל הארץ. (שם י') וידעתם כי אני ה'. (שם י"ד) וידעו מצרים וגו'. וכבר יהיו ישראל כלי אומנותו יתע' וכמ"ש הנביא (ישעיהו מ״ט:ג׳) ישראל אשר בך אתפאר. והנה אם יכלה חותם על חטא זה יפסיד כל הטורח אשר טרח להגעת זה התכלית הנכבד ובבחינה זאת כביכול איהו דאפסיד אנפשיה כי כל פעל למענהו ותם לריק כחו וזרועו הנטויה אשר עשה עמהם להפליא ויצטרך לבנות עולם חדש לעשות לו שם תפארת ואם שעל דרך האמת לדור דורים שנותיו מ"מ מאי דאזל אזל ללא תועלת וגם הבאים אחריהם אינם בטוחים שלא לחטא בהם ומזה הצד ראוי לאדון למחול על כבודו כי איך יחל. (ו) ולזה זכר לו מה שהוציאם בכח גדול וביד חזקה. למה יאמרו וגו'. ובמדרש (ש"ר שם) א"ר אבין בשם רבי יוחנן בן יהוצדק משל למלך שהיה לו שדה בור אמר לו לאריס לך פרנסה ועשה אותה כרם הגדיל הכרם ועשה יין והחמיץ כיון שראה המלך כן אמר מה אני מבקש כרם שעושה חומץ קוץ אותה אמר לו אדוני המלך כמה הוצאות הוצאת עד שלא עמד ועכשיו אתה מבקש לקצצו. ואם תאמר שהחמיץ בשביל שהוא נער לכך החמיץ ואינו עושה יין טוב. כך כשעשו ישראל את העגל וכו' אמר משה לפניו רבון העולמים לא ממצרים הוצאת אותם ממקום עובדי ע"א ועכשיו נערים הם שנאמר (הושע י״א:א׳-ב׳) כי נער ישראל ואוהבהו וממצרים קראתי לבני המתן להם ותלך לפניהם והם עושים לפניך מעשים טובים: הרי שלמדו חז"ל תוקף טענה זו ממה שאמר בכח גדול וביד חזקה כי אמר שאם יכלם יקרה לו כמקרה בעל הכרם שיצטרך לנטוע אחרת על כל פנים ולהוציא הוצאות גדולות להגיע אל גבול הראשונה וכולי האי ואולי תהיה רעה ממנה: ועתה ראה כמה היו דבריו אלה מעטים וגדולי האיכות. כי באומרו למה י"י יחרה אפך כיון אל הטענה הראשונה. ועל צירוף השניה עמה אמר למה י"י יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה והנה עצם כח המליץ במה שעשה מעצם הקיטרוג סנגוריא גדול'. והנה על דבר התמורה הזאת אשר יטעון עליה בטענה השלישית הוסיף להורות לפניו שלא תאות לו משני פנים. אחת שאע"פי שיונח שתהי' רע בטוב כבר ימשך לו ממנו דופי ושמץ גנאי כביכול שכבר תהפך לו בזה טוב ברע. והשנית שאין שום בטחון שתהי' השניה קיימת מהראשונה ואפי' כמוה. (ו) ועל הראשונ' אמר למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך. והכונה שכבר ימשך מזה רע ונזק גדול ומפורסם במה שתתן פתחון פה למצרים לאמר אלהיהם של אלו לא עשה כל המעשים ההם אלא בכח שום מחברת ממערכת הככבים שהיתה במבט רע וגם מזל מצרים וההוראה הרעה ההיא פגעה בם ואגבה הוציאה ממצרים והראיה כי בשתם הכח ההוא או נשקע בא עד קצו ואין עוזר לו והוא חלול השם ית' שעליו אמר במרגלים (במדבר י״ד:ט״ז) מבלתי יכולת י"י ואז"ל (ברכות ל"ב.) יאמרו שתשש כחך כנקבה כמו שיתבאר שם ב"ה וכן אמרו כאן (ילקוט כי תשא רמז שצב) כוכב א' עולה ורעה שמו וכו'. ואף כי יודו כי בכחך עשית יבואו לטעות ולומר כי מתחלה ועד סוף כונת ברע הזה כמו הלסטים שנעשה שמש לסוחר ושרת לפניו ימים רבים עד שיצא עמו אל מדבר שומם והרגו כי לא נאמר שהמעשים הראשונים היו טובים כי בהם ארב לדמו של זה אשר בטח בו. לחוזק הטענה אמר שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך. ועל הטענה הב' אמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וגומר. וכמו שאמרו חז"ל (ברכות שם) כסא של שלש רגלים אינה יכולה לעמוד וכו'. שהרי יש להם זכות שלש אבות אשר לשלשתן נשבעת בך על קיום זרעם ותדבר אליהם ארבה את זרעכם כככבי השמים והרי על דעתם נשבעת ומהידוע שלא עלה על דעתם שיתבטלו הי"א שבטים וישאר האחד לבדו כמו שלא יצוייר שיחסרו מספר מזלות השמים ולא אחד בהם. (ז) ועוד אמרת וכל הארץ הזאת אתן לזרעכם ונחלו לעולם. וכבר חלקוה האבות לשנים עשר שבטים כמו שנרא' מברכות יעקב אשר ברך אותם איש כברכתו ארצו ונחלתו. ועוד אמרת ונחלו לעולם והוא לפי שמספרם מתיחס מאד לכללות העולם בשנים עשר מזלותיו כמו שנתבאר בשער שלשים ואחד. ועם כל זה אתה אומר להשמיד אותם ולבטלם מפני רוע מעשיהם ואיך יתקיימו הבאים תחתם אשר לא יהיה להם דבר מכל אלו והיא טענה חזקה ג"כ: ועל חוזק דבריו וטענותיו נאמר וינחם י"י על הרעה וגו'. אמר כי נחם י"י על הרעה הגדולה אשר דבר לעשות כי הוא הראוי לעשות ולנהוג עמהם כפי טבעם בשגם הוא בשר כמו שאמרנו ראשונ' אבל עדיין לא נשא חטאתם להיות עמהם ולהנחילם ארץ חמדה עד שירד משה וביער השיקוץ ועשה משפט בחטאים וחזר והתפלל ועתה אם תשא חטאתם וגו'. כי זה מה שיאות להכניע לב העם ולהכינה אל התשובה המבוקשת מהם אם לעצמם ואם שיהיו דוגמא לדורות כמו שאמרו רז"ל (ע"א ד'.) במאמר שביארנו בהקדמה. והנה הועילו מאד דברי המליץ המופלא כמה שכתב ואיש חכם יכפרנה: ויפן וירד משה. אחר שהפשיר מדת הדין למעל' פנה לרדת לעשות משפט עמו למטה כדי שהש"י יתמלא עליהם רחמים וימחול לגמרי: ושני לוחות העדות בידו לחות כתובים משני עבריהם וגו'. לדעתי זה מה שפי' באומרו והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות כי הוא מכתב אלהים אשר אין הפה יכולה לדבר איך היי כתובים בכתב המפולש מעבר לעבר ועם זה היו כתובים מזה ומזה ונקראת הכתיבה בתמימותה מבלי שתתהפך בעבר השני ממה שהית' בראשון שאם תתהפך ההיא תקרא חקיקה לא חריתה (ח) ולזה מנו אותם חכמים (אבות פ"ה) מעשר' דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות שלכל אחד היה בפני עצמו מציאות נסיי נורא מאד בלתי נמצאים על דרך הטבע הכללי ולא על ידי שינויו ממה שהי' ראשונ' כשאר הנסים שאמרו עליהם חז"ל (ב"ר פ"ז) תנאי התנה הקדוש ב"ה עם מעשה שמים וארץ וגו'. אלא שמעת הבריאה היה הגלות מציאותם הנפלא תלוי ועומד עד בוא עתם כפי מה שימשך ממעשה המקבלים אותם כמו שכתבנו זה הענין יפה אצל אילו של יצחק שער כ"א. ואל פליאת המציאות הזה הנכבד אמר עליהם והלוחות מעשה אלדים המה והמכתב מכתב אלהים הוא. ואמר כתובים באצבע אלהים על דרך שנאמר במעשים השמימיים (תהילים ח׳:ד׳) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך. לא שהיו מכלל שאר הדברים הטבעיים כמו שיראה מדברי הרב המור' פרק ס"ו חלק ראשון שייחס אותה כוונה למאמרם ז"ל עשרה דברים נבראו ערב שבת בין השמשות ואמר זה לפי שחשב ענין זה המאמר ומאמר תנאי התנה הקב"ה ענין א' בעצמו ואינו כן כמו שביארנו שם. ואולם מענין הקדימה שאמרו ז"ל לא נראה מהכתובים דבר שיורה על אמתתו רק נאמר בתחלה (שמות כ״ד:י״ב) עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתור' והמצוה אשר כתבתי להורותם ובכאן ויתן אל משה וגו' שני לחות העדות כתובים באצבע אלהים ועכשו והלחות מעשה אלהים המה וגו'. וכן במשנה תורה (דברים ט׳:ט׳) בעלותי ההרה לקחת לוחות האבנים לוחות הברית אשר כרת י"י עמכם וגומר. ויתן י"י אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלהים. ולא אחד בהם שינגד למאמרם ז"ל שאמרו שנבראו ערב שבת בין השמשות ועל הדרך הנפלא שאמרנו. אמנם מעשה הלוחות השניות וכתיבתם ודאי היה מעשה מחודש לאותה שעה מה שהיה במלאכה ע"י משה ומה שהיה בנס ע"י הקב"ה כשאר הנסים המתחדשים לפי שעתם כמו שנזכר בפירוש פסל לך שני לחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים וגו'. ויפסול שני לחות אבנים וגו'. ולבסוף ויהי שם עם י"י וגו'. ויכתוב על הלוחות וגו'. וכן נזכר ג"כ במשנה תורה (שם) ומשם זכה אל קירון הפנים (דברים רבה פ' עקב) כאשר יתבאר בשער הבא אחרי זה בעזרת האל. ומה שנאמר בסוף הדברות השניות (דברים ה׳:י״ט) את הדברים האלה דבר י"י אל כל קהלכם וגו' ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי אין ספק שעל לוחות שניות ידבר אותן שנשארו לפניהם. או שיכוין באומרו ויכתבם אל מה שנאמר כתובים באצבע אלהי' (ח) והנה אע"פ שבשבירתם נסתלקו יופים ופליאותם הגדול הפליג עתה בשבחם להודיע שעם כל זה לא חסה עינו עליהם לפי גודל צערו על קלקולם. וגם כי פליאתם היתה סבה לשבירתן לפי שלא היו כדאי לקבלם. וישמע יהושע וגו'. (י) אחשוב שאע"פ שלא נסתפק למשה שחטאו חטא גדול מענין ע"א מ"מ כבר יחשוב שלא היו דברים כפשטן שעשו להם עגל מסכה אלא שמפני שבקשו לעשות אף על פי שלא עשו נאמר כן כי המחשבה בדברים החמורים מסוכנת ונחשבת למעשה כאומרם ז"ל (שבת נ"ו:) אז יבנה שלמה וגומר בקש לבנות ולא בנה. או שמא עשו דבר מגונה וכנה אותו לעגל מסכה כענין וישכב את בלהה (בראשית ל״ה:כ״ב). וגם אם עשו שלא היו כלם בחטא וא"ל כי שחת עמך על דרך חטא ישראל וגם גנבו וגומר (יהושע ז') ואיש אחד היה החוטא. ואפילו שחטאו כבר יחזרו בהם או ימחו קצתם בקצתם. ואולי אלו המחשבות וכיוצא היו סבה לשלא שבר הלוחות עד שבא אצלם והכיר שהיו דברים כהויתן עם שז אינה שאלה חמורה כי ברית כרותה לעינים שיתפעל האדם למראיהן יותר ממה שיתפעל למשמע אזניו אף על פי שלא יהי' במה ששמע שום ספק:

"בא אל פרעה וגו'" (שמות י, א). ולא הזכיר התראה כלל, ולפיכך אמרו ז"ל (שמו"ר יג, ד) רמז למשה מכה זאת, שנאמר (שמות י, ב) "למען תספר באזני בנך ובן בנך", וכתיב אצל הארבה בנבואת יואל (יואל א, ג) "עליה לבניכם ספרו", עד כאן.