שמות כא:יז מחשבת ישראל: עקידת יצחק וגן נעול

ובמדרש (שם פ' ע"ד) ויקרא את שם המקום ההוא מחנים. א"ר איבו נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו הדא הוא דכתיב וישלח יעקב מלאכים יראה שהם מסכימים לשנצנצה רוח אלהים בשלוחיו ועם זה היו מאלו ומאלו כמו שכתבנו למעלה שמלת מחנים תרמוז אל שני המחנות ועל כל פנים יראה מפשט הכתוב שהוא לא העירו לצאת אליו כי טרם הגיעו אליו המלאכים יצא לקראתו כי שמע שמעו. וכבר הועילה השתדלותו לדעת את אשר יעשה בפגעו בו. והתופשים עליו לומר לדרכו היה הולך וכו'. הוצרכו לומר כי השלוחים עשו שליחותם ואם לא נזכר ושהם עוררוהו לצאת לקראתו וזה אומרם באנו אל אחיך אל עשו ודברנו לו את אשר צויתנו ולא די שלא נתפייס בדברינו אלא שנתעורר לשנאתך וגם הולך לקראתך. והרמב"ן ז"ל פירש שכונתם באומרם וגם הולך לקראתך כשם שאתה הולך אליו כן הוא הולך ומהר תפגשו זה בזה או שבאו עדיו ויחפרו כי לא נתן לב אליהם מרוב גאונו וזדונו והם שאלו במחנה וידעו כי לקראתו הוא הולך ולפי דרכינו אין צורך לכל זה: ויירא יעקב מאד וכו'. בהיותו שם עם כל מחנהו ונשיו ובניו אשר מסר נפשו עליהם מאין הובטח לו שלא יפול משערת ראש אחד מהם ארצה שהרי אפשר שיפלו קצתם ועצת ה' לעולם תעמוד והוא מה שביארו היטב אחר כך באומרו פן יבא והכני אם אל בנים. וכבר כתבנו בשער הקודם טעם נכון למה שלא סמך על ההבטחות שהובטח מעמו ית' באומרו (בראשית כ״ח:ט״ו) והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכו'. וגם למה שלא זכרן הנה: ויחץ אח העם אשר אתו (ד) כדי שלא להטיל מום הרישול והעצלה במעשיו שיהיה סבה שלא תחול עליו ההשגחה האלהית כאשר אמרנו ראה הצדיק הזה תחלת כל דבר לחצות העם אשר עמו רצוני עקר העם שיכלול בו נשיו ובניו וקצת אנשי המלחמה אל מחנה אחת ומקנה הבקר והצאן עם הרועים ומקצת אנשי המלחמה במחנה שנייה והיא ההולכת ראשונה. והכוונה אם יבא עשו אל המחנה האחת כלומר שלא יהא בדעתו להכות רק מחנה אחת לשכך חמתו הנה באמת בתנאי הזה (ד) ודאי יהיה המחנה האחת לפליטה ואם היו כלם יחד יכם במחנה אחת וכבר היתה לו עצה עמוקה להשאיר לו פליטה אמנם לא סמך על זה אבל כשהשלים לעשות זה התחיל לשפוך שיחו לפני אלהיו: ויאמר יעקב אלהי אבי וכו'. ה' האומר אלי וכו'. כבר כתב רש"י ז"ל שסדר תפלתו בשני התארים האלו להזכיר סימני הבטחותיו והוא נכון. (ה) ואפשר שירמוז כי מצד זכות אבותיו היה מבקש קרוב לצד הדין כי אין ראוי שהאבות אשר התהלכו לפניו אברהם ויצחק ילדו לריק ויגעו לבהלה. אמנם מצד עצמו היה מבקש מצד החסד הגמור והוא מדת ה' האומר אלי וכו' והוא מה שסמך קטנתי מכל החסדים וכו'. ירצה כי הוא מעצמו קטון מהכיל שיבקש משורת הדין כי זכור היה כי במקלו עבר את הירדן הזה ולרש אין כל לולי חסדי השם והשגחתו אשר היה עליו עד שהיה לשני מחנות והם מחנה הנשים והבנים שהם עצמו ובשרו כי רב הוא ומחנה העבדים והמקנה שהם קנינו. ואולי רמז אל מה שכתבנו במלת מחנים כי לא יתכן שיאמר כן על מה שחצה אותם לשני מחנות כמו שאמרנו בספקות. ואם עליהם אמר יתכן שיהא מאמר זה תחלת הבקשה יאמר קטנתי בעיני לשאהיה ראוי לקבל כל הטובות אשר עשית את עבדך וענין הקטן הוא כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה ה' אלהי כבר עשיתי מה שעלי לעשות (ה) וחציתי את העם אשר אתי לשתי מחנות לשמא יבא עשו אל המחנה וכו'. ומעתה עשה אתה בחמלתך מה שבידך לעשות: (ו) הצילני נא וכו'. ירצה כי מצד היותי כאן שטוח על פני השדה כאם על בנים אי איפשר אם נבוא לידי מלחמה שלא יפקד אחד מהם או יותר ולא ימנעו מלהתקיים הבטחותיך בנשארים: (ז) ואתה אמרת היטב אטיב עמך וכו'. ירצה ואתה התרת רסן היראה על פני הבטחותיך כי לא אמרת שלא יגיעני שום רע אלא שתטיב עמי גם שלא הבטחתני כי אם בלשון עמך שהוא כינוי יחידי כאלו עמי לבדי אתה מדבר כי בבית אל אמרת והנה אנכי עמך ושמרתיך וכו' (בראשית כ״ח:ט״ו). ובחרן שוב אל ארץ אבותיך ואל מולדתך ואטיבה עמך (שם ל"א). ולכן תחוייב לי היראה על הנשים והטף ואף על פי שאמרת ושמתי את זרעך כחול הים כבר אפשר שאשאר אני לבדי או קצת הבנים ויתקיים זה על דרך שאמר (שמות ל״ב:י׳) ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך וכו'. והנה כאשר כלו תפלותיו חשב בלבו שיענהו השם בעת ובצרה ההיא במראה או בחזיון לילה ויחזקהו ויגיד לו את אשר יעשה. (ח) ולזה ספר הכתוב וילן שם בלילה ההוא שהכין עצמו אל שיראה אליו שם במראות הלילה כמו שעשה ביציאתו מבית אביו. (ח) אמנם לא נגלה עליו ולא חזק אותו לפי שעדיין לא השלים מה שבידו לעשות מההשתדלות כי עד עתה הכל היה מבלי חסרון כיס והוא יתברך הסתיר פניו ממנו עד שישים אל לבו ויעשה, גם שרצה שיפרע יעקב בעד הבכורה דבר חשוב כדי שיודה בה בסבר פנים יפות. כי עד עתה לא נתן אליו אלא לחם ונזיד עדשים. (ח) ומזה נתעורר הזקן אל מה שהשכים בבקר ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו כי זה מה שיגזרהו השכל שיועיל מאד לבטל השנאה מעליו: עזים מאתים וכו'. (ח) זווג הזכרים עם הנקבות כמספרם ומשפטם היה לו לחכמה עצומה והיא כדי שיראה עשו זה וירצה שיהיה הדורון תמיד בפני עצמו לכבוד ולתפארת כי לא יצטרך לערבו עם מקנהו ומתוך כך יהיה לרצון לפניו תמיד לאות ולזכרון ברית אחים כי יסתרו איש מעל אחיו. ואיפשר כי מה שצוה את עבדיו וריוח תשימו בין עדר ובין עדר כיוון אל שיהיה לו שהות להתבונן בזווג ההוא כדי שתמשך כוונתו מה שלא יהיה כן אם יהיו כלם בערבוביא מצטרף למה שישנן על האופן ההוא כדי שביעת עין (ב"ר פ' ע"ו): ויצו את הראשון וכו'. ושאלך לאמר למי אתה וכו' (ט) הנה הוא בחכמתו שם בפיהם דברים שיסבלו היותם תשובה לאיזו שאלה שישאלו מהם על זה הענין. וזה שאם ישאלם למי אתה תהיה התשובה מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו. וכן אם ישאלהו אנה תלך. וכן אם ישאל למי וכו'. שהם השאלות הקרובות שיושאלו בזה. והכוונה שידע כן עשו עכ"פ טרם שיראו פנים ויהיו וא"ו ואנה תלך ולמי אלה לפניך כוא"ו ומקלל אביו ואמו (שמות כ״א:י״ז) והדומה שהיא מושכת הפועל עמה ומקלל אביו ומקלל אמו. וכן ושאלך למי אתה ושאלך אנה תלך וכו': והנה גם הוא אחרינו. אמר אל הראשון שיאמר זה כדי להגדיל את הדורון שכבר יחשוב שהדורון יהיה זה לבד. וכאשר יראה העבד השני יהיה לו למנחה חדשה. וכן השלישי וכן כלם יהיו לי לתוספות וחדושין והוא אומרו ויצו גם את השני גם את השלישי גם את כל ההולכים וכו'. ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו (ט) כי כל אחד ואחד מהם יזהר על שני ענינים אם על היות התשובה מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו והוא מה שכיוון באומרו כדבר הזה תדברון אל עשו וכו'. ואם אל מאמר והנה גם הוא אחרינו שזכר ראשונה. ולפי שבאה הקפדה הגדולה בסדר הדורון ובדברי המוליכים אותו הוצרך הכתוב לגלות את טעמו ולומר כי הקפיד כל זה השיעור למה שראה שהוא צריך לכך ועדין כוליה האי ואולי (ט) והוא אומרו כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני בטרם נתראה פנים ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פני כי הרגיש שהמשטמה רבה עליו וכל זה לזכור חסדי השם כי רבו להביאו בכפל רסנו להשיב אפו ממנו: ותעבור המנחה על פניו וכו'. כיוון שיקדים הדורון הזמן ההוא לסבה שקדמה וכמו שנאמר בסוף מי לך כל המחנה וכו'. ויאמר למצוא חן בעיני אדוני. ויקם בלילה הוא. ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבר את מעבר יבק ויקחם ויעבירם את הנחל. אמר שהוא בעצמו עבר את הנחל עמהם שלקחם והעבירם אחד לאחד או שנים שנים ואחר חזר להעביר את אשר לו במאמר כי הוא צוה ויעבורו ואז נותר יעקב לבדו: ויאבק איש עמו עד עלות השחר ראה נפלאות מרמיזות סיפורי תורתינו כי הנה בהטרד יעקב אבינו אחר הטפל יותר מדאי כמו שאמרו ז"ל (חולין צ"א.) שחזר על פכים קטנים הנה נשאר לו שם יעקב לבדו והוא המורה על כחניות שלימותו כמו ששאר השמות יורו על פועליותו כאשר יתבאר בפרשת ויחי ב"ה. ומצד זה ויאבק איש עמו עד עלות השחר והוא שרו של עשו המקטרגו והמנגדו (ב"ר פרש' ע"ז). (י) אמנם הוא לא יכול לו כי זכותו עמדה לו גם כי מיד ישוב לאיתנו אבל זה הענין עצמו הוא שהספיק ליגע בנחשלים אחריו מיוצאי ירכו אשר חטאו בזה לגמרי כמו שהיה בעמלק ובכל דורות החרבן והשמדות והוא מה שאמר ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו כי בפועל נתקיים בהם והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צואריך (בראשית כ"ז) ונפל זרעו ביד בני עשיו: ויאמר שלחני כי עלה השחר. (יא) לפי הפשט אמר ליה כן למה שכבר הגיעה שעה ליעקב ללכת לדרכו עם מחנהו אחרי מוליכי המנחה ועצה טובה השיאו שלא יתעכב עוד והוא השיב אליו עכ"פ לא אשלחך כי אם ברכתני:

ודע כי בספר "מעין גנים" יתבאר בעז"ה שרש "יסר" ושרש "יכח" בכל כלליהן ופרטיהן. אבל פה הכרח הענין מאלצני לבאר בקצרה פירוש שרש "יסר". כי נמצא בלשון הקדש שרש קרוב לו. והוא שרש "אסר". ושתיהן על ההקשרה. וחפשתי ומצאתי שכל הנכתבין באל"ף הן על קשירת הגוף, לא בעבור כחות הנפש. וכל שהן ביו"ד הן על הקשר כחות הנפש בעבור הנפש. והדברים דומים. שכמו שיאסור האדם חבירו בחבל ובברזל שלא יפרוץ ללכת מהלאה מבית האסורים. כן הקשר כחות הנפש שלא יפרצו לעבור הגבולים הראוים. כי בארנו שנטועים בכל נפש הכחות והפוכי-הכחות. והבחירה ביד האדם לנהוג באיזו שירצה. ולפי שיצר הלב רע וחפץ להשתמש ולהתיר הכח הנוטה לרע, הנה החפץ בחכמה צריך לקשור וליסר כח זה ולא יתירנו כחפצו, אבל ישתמש בכח שתלוי עליו מִפְעָל כפי החכמה. וכן בארנו שאין בטבע הנפש גבולים לכחות האדם. והכח הטוב בהשתמשו בו יהיה השמוש במשקל כפי שקצבה לו החכמה. ולפי שבטבעו להתפשט יותר לצאת חוץ מגבולו צריך שיאסרנו כפי הגבול שהוגבל לו במדת החכמה. וזהו ענין המוסר הנזכר בספרי הקדש, אין יוצא מכלל זה. כולם על מאסר הכחות הנפשיות הנוטות לרעה, שלא יפרוצו פרץ בנפש לצאת ולפעול פעולות. ועל מאסר הכחות הנוטות לטובה שלא יתפשטו מהלאה [ל]גבולי החכמה שגבלה השמוש בהן בכל ענין וענין. ויש מוסר עונש ויש מוסר השכל כמבואר בספר הנ"ל. והנה היראה היא המוסר ר"ל מוסר השכל. כמו שתבין ממה שבארנו שהמשתמש בכח היראה לירוא את השם, אוסר כל כחותיו להנהיגם כפי החכמה, וכמו שאמר על זה (משלי טו, לג) "יראת יי' מוסר חכמה". ואמר (דברים ד, לו) "מן השמים השמיעך את קולו ליסרך". כי הראה להם יראתו וכבודו שיקבלו מוסר השכל ביראת ה', ויתבאר במקומו בעז"ה. ורמזתי על ענין זה פה, להבינך למה הקפידה התורה מאד בכל מצות והאזהרות הנכללים בכח היראה. כי חייבה מיתה לאיש מקלה אביו ואמו, ולמכה, ומקלל אותם. כמו שנאמר (שמות כא, יז) "ומקלל אביו ואמו מות יומת" (שם שם טו) "ומכה אביו ואמו מות יומת". והמכה והמקלל הוא עז פנים שהוא הדרך ההפוך מן היראה. שנאמר (ויקרא יט, ג) "איש אמו ואביו תיראו". וכמו שאמרו ז"ל (קידושין לא, ב) "איזהו מורא? לא ישב במקומו ולא יכנס בדבריו ולא יסתור דבריו". ואין צריך לומר מחלל ומקלל, מקלה ומכה וכיוצא. כי גם מי שאינו נוהג בהן מורא, נכון לצלע.¹מליצה ע"פ תהלים לח, יח ואמרו ז"ל (קידושין ל, ב) "הִשְׁוָה מוראם למורא המקום ב"ה שנאמר (דברים י, כ) 'את יי' אלהיך תירא'". וכל זה לפי שכח היראה יסוד חיי הנשמה. והמשחית כח היראה עושה הכנה בנפשו להיות מִכַּת המשחיתים מנאצי השם ב"ה כי יגיע באחרית להיות עז פנים ביראת השם ב"ה. וכן צותה התורה (ויקרא יט, לב) "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן".²סוף הפסוק "ויראת מאלהיך אני ה'" כלומר קיום "והדרת פני זקן" יביא לזה לקבוע בלבנו יראת כבוד מפני מי שגדול ממנו בחכמה או בשנים. וכן חייבה מיתה לזקן ממרא, לפי שהעיז פניו נגד השופטים העליונים היושבים בבית ה'. וזה קרוב להיות עז פנים גם נגד התורה, כשידמה בעיניו שהם הפוכים מדרכי השכל והבינה. וקדמוננו ז"ל אמרו (קידושין לא, א) "מי שאינו מכבד אבותיו, אמר הקב"ה יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם, שאילו דרתי ביניהם צערוני". ואל תפלא על דבריהם לומר מי שאינו מכבד אבותיו עובר על מצות השם ב"ה שצוה לכבדם. ומה צער נוכל לגלגל יותר מההעברה על מצותיו, כדרך (איוב לה, ו) "אם חטאת מה תפעל בו?". ועוד לשון "אילו דרתי ביניהם" אין לו פירוש. כי הוא ב"ה את השמים ואת הארץ הוא מלא. כי תדע שיראת אבות הוא בשקול דעת כל אדם. כי הולידוהו וגדלוהו, וכמה טורח סבלו עבור הבנים והם זקנים ממנו. ואין כפיות טובה יותר גדולה ועזות פנים ממי שמקלה ומחלל כבוד אבותיו. והעושה כן נותן מופת שהוא ממשוחתי³מושחת הדעת. ואין כן העובר על מצות השם ב"ה. כי אולי שוכח גדלו וכבודו בעת העבירה. וכן העונשים שיחולו על הפושעים הם כנשכחים ממנו בהתגברות יצר הלב, אבל עז הפנים ואיש משחית, אע"פי שזוכר כבוד השם וגדלו ומצוייר על לוח לבו, איננו ירא אלהים. כי השחית כח יראתו, והגביר כח העזות ואין לו תקנה. ועל זה אמרו מי שאינו מכבד אבותיו, ואע"פי שיראתם חרותה בטבע כל נפש, אומר הקב"ה אילו דרתי ביניהם, כלומר שהיו בעלי הרוח לחשוב בכבודי וגדלי, ג"כ היו מצערים אותי כביכול לעבור על מצותי ותורתי, לפי שהן עזי פנים ומִכַּת המשחיתים דעתם בזדון. ויפה עשיתי שלא שפכתי רוחי עליהן להורותם כבודי ותהלתי. וכן תמצא במתן תורה שפחדו ישראל מן האש והלפידים, ונאמר (שמות כ, יז) "ויאמר משה אל העם אל תיראו, כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". פירוש אל תפחדו מן המראות הנוראות שאתם רואים, ואל תדמו פן תמותו. כי רחום וחנון ה', וחפץ להטיב עמכם. ואולם השמיעכם את קולו והראה אתכם כבודו וגדלו כדי שתגיע יראת רוממותו בנפשכם. וכן הראכם את אשו הגדולה והלפידים והקולות, כדי שתגיע יראת משפטיו ודיניו בנפשכם. ותדעו כי העובר על דבריו תאכלהו אש. ובהיות בכם יראת השם תלמדו חכמה ותתנהגו בדרכיו. ואם לא, אי אפשר שתקבלו דבריו וכל שכן שאי אפשר שתנהגו כאשר חפץ אלהים. ומלת "פניכם" על פני הנפש כמו שיבואר במקומו. ולכן אמר "לבלתי תחטאו". וכאשר יַגִיעֵנוּ צורנו לפרש שרשי "מוסר ותוכחה", אבאר הכל ברחבה בעז"ה: