שמות כא:כב מחשבת ישראל: דרוש חדושי הלבנה וגן נעול

אָמְנָם עִם כָּל זֶה, "וַתִּשַּׁק יָדִי לְפִי". פֵּרֵשׁ הָרַב אַבְרָהָם בֶּן עֶזְרָא, מִין מִמִּינֵי עֲבוֹדָה לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ שֶׁעָבְדוּ הַקַּדְמוֹנִים וכו׳. עַד כָּאן. וּלְפִי דַרְכֵּנוּ יֹאמַר, שֶׁעִם כָּל זֶה הָיָה מְנַשֵּׁק וּמֵשִׂים יָדוֹ עַל פִּיו, שֶׁלֹּא יֹאמַר מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ, כִּי הוּא "עָוֹן פְּלִילִי". לֹא פֵרְשׁוּ הַמְּפָרְשִׁים ^וכגון פירוש רש"י ואבן עזרא, שהיו לפני רבינו. ובמצודות, שחי כמאה שנה אחריו, פירש כמו שכתב רבינו. כְּלוּם עַל 'פְּלִילִי'. וְהַנִּרְאֶה, שֶׁעִנְיָנוֹ לָשׁוֹן "וְנָתַן בִּפְלִילִים" (שמות כא כב). כְּלוֹמַר, שֶׁהוּא עָוֹן שֶׁרָאוּי לִהְיוֹת נִשְׁפָּט עָלָיו ^זעיין באלשיך שם שהביא ראיה מהפסוק (יחזקאל יד ה) למען תפוס את בית ישראל בלבם וגו' שממנו למדו חז"ל (קידושין מ.) שבעבודה זרה הקב"ה מצרף המחשבה למעשה.. וּלְפִי דַרְכֵּנוּ ^חשכוונת איוב היה שלא חשב מחשבת פסול על "משפטי" הקב"ה, ומשפטיו ישרים ונכוחים. יֹאמַר עוֹד, שֶׁהוּא עָוֹן בְּמִשְׁפְּטֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ. וְאִם כֵּן, "כִּחַשְׁתִּי לָאֵל מִמַּעַל" אִם אָשִׂים פְּגָם בְּמִשְׁפָּטָיו.

"עצות" הם הסכמות החלטיות שהסכים השם ב"ה עליהן, שעל פיהן יעשה האדם וחי בהם. והביאו קדמונינו מפסוק "לי עצה ותושיה" (ספרי, האזינו, פסקא יז)¹זו לשונם: "כי גוי אובד עצות המה". ר' יהודה דורשם כלפי ישראל ר' נחמיה דורשם כלפי האומות. רבי יהודה דורשו כלפי ישראל. אבדו ישראל עצה טובה שנתנה להם ואין עצה אלא תורה שנאמר "לי עצה ותושיה" והכונה תבין ממה שבארנו למעלה (בחלון ו') על פסוק זה. ולדעת ר' יהודה אוכל לפרש הפסוק לאמר: שיבוא עליהם הפורענות בעבור שהם מאבדים העצות הישרות, דרכי החכמה עליהם הסכים השם ב"ה בתורתו. וכבר רמזנו בבית הראשון כי החכמה יסוב לשכל ולבינה הנטועים בנפש. ובהיות החכמה תחלה בנפש אז ישכיל האדם ואז יבין. ואם אין חכמה בנפש לא יתוארו המצאותיו ותחבולותיו בתארי בינה והשכל. גם רמזנו שם כמה דברים המושגים בשכל ובבינה רב תבונות. ועיקרי הדברים הללו יתבארו בעז"ה בבית הרביעי²מכאן שהיתה בתוכנית רבינו להרחיב בדברים נוספים, בבית הרביעי ובספר "מעין גנים" עם כל ההצעות הצריכות לזה. ולכן אמר שהן אובדי עצות החכמה ועל כן "אין בהם תבונה". כי בהיותם נלוזים מן החכמה לא ישכילו, ולא יבינו, ובהכרח יחסרו מהפיק תבונות. ואחר כן פירש הרד"ק ואמר "ישכילו זאת. יבינו וישכילו זאת יבינו לאחריתם", כלומר אם לא היו אובדי עצות והיו עושים בחכמה, היו משכילים זאת [מה] שיפרש אח. כן. ואם היו משכילים היה דבר תבונה, והוא לדעת מה יהיה אחריתם אם יסורו מן התורה והעצה. ובאר הדבר שיהיו משכילים "איכה ירדוף אחד אלף" וגו' כלומר אין בדרך הטבע הנהוג שירדוף אחד מישראל אלף מן הגוים, כמו שקרה להם בהיותם צדיקים. וכמו שנאמר "ורדפו מכם חמשה מאה" (ויקרא כו, ח). אין זה אלא "צורם מכרם" כלומר תוקף שלהם מכרם, כי הם בוטחים בשוא ובתהו, כדרך "הן בעונותיכם נמכרתם" (ישעיה נ, א) "ויי' הסגירם". בעבור שֶׁשָׂמוּ צורם בתהו לכן מסרם ה' צור ישראל וקדושו ביד עבדיו הבוטחים. ואמר "כי לא כצורנו צורם", כלומר אין צורם ובטחונם כצורנו ובטחונינו, כי הם בוטחים באלילים וביכלתם להגן על עובדיהם והחוסים בהם. כי גם השמש והירח וכל צבא השמים לא ירעו ולא ייטיבו, ואין צריך לומר הפסילים והצלמים מעשה ידיהם. אבל צורנו הוא אדון כל הארץ, ה' שמו. ולפי שהלכו אחר ההבל והאלילים לכן בערה בם חמת ה' לדונם כרשעתם, ועל זה "ואויבינו פלילים", כלומר הם נתונים במשפט העליון, כמו "ופללו אלהים" (שמואל א ב, כה), "ונתן בפלילים" (שמות כא, כב). והנה אם היו ישראל שומרי עצות והולכים בחכמה, היו משכילים כל זה. והיו מבינים דבר מתוך דבר והוא שהצלחת ישראל בעבור החכמה והצדק, והיו מפיקים דבר תבונה, והוא שאם יעזבו תורת ה' יקרה להם הרעה ומצאום רעות רבות וצרות, כמו שקרו לאויביהם. וע"י כן היו משתמרים מחטוא. אבל לפי שהם "גוי אובד עצות", וחושבים הצלחתם למקרה לא יבינו אחריתם עד תצא כאש חמת ה'.

"הביאי עצה עשו פלילה" (ישעיה טז, ג). פירוש. מקרא זה בנבואת מפלת מואב כי יחריבוֹ מלך אשור. והוכיחם הנביא על רוע מעשיהם והודיעם כי ראוי להטיב עם ישראל הבורחים דרך ארצם מחמת מלך אשור,¹וזה היה לפני שמלך אשור התקיף את מואב ושיהיו להם למחסה ולמסתור מפני אויב. והם לא עשו כן אך הסגירום ביד אשור, ועל כן נגזרה עליהם גזירה ויפלו גם הם בידו. ועל זה אמר "הביאי עצה" וכדרך הכלל (חדר א) שאין דרך לצווֹת על ההסכמה ההחלטית, אבל הציווי על החקירה והדרישה במשפט השכל על הדבר, ואחרי החקירה ימצא האדם העצה בלבו. וכדרך "שימו לכם עליה עוצו וְדַבֵּרוּ" (שופטים יט, ל) ומבואר למעלה (חדר א). וכן "הבו לכם דבר ועצה הלום" (שופטים כ, ז) וגם זה (חדר ד) בארנוהו. וכן פה אמר "הביאי עצה". ומלת "עצה" ענינה עצה טובה, כי נזכרת סתם, וכדרך הכלל שיסדנו (חלון ח). והעצה הזאת בדרכי המנהגים הטובים, והוא שיסכימו להטיב עם ישראל הבורחים ולהסתירם בארצם, וכמו שאמר לבאר דבריו "שיתי כַלַּיִל צלך בתוך צהרים, סַתְרִי נדחים נודד אל תגלי" (ישעיה טז, ג). כלומר היה לך לשית צלך ומחסך לישראל בעת צהריים [שיהי] כמו לילה חשך ואפלה להסתר בה הבורחים. וכן אמר "סַתְרִי נדחים ונודד ואל תגלי". וּמִכֵּפֶל הענין שמענו שעשו שתי רעות. האחד, שלא הסתיר בארצו הנדחים מישראל, ולא הראה להם מקום להסתר. והשני, [שהעוברים] דרך ארצם לברוח משם והלאה, היו הם תופשים בהם ומגלים סודם למלך אשור להסגירם בידם. ואמר עוד על צד [התוכחה] ועצה טובה "יגורו בך נִדָחַי מואב, הֶוִי סתר למו מפני שודד" (ישעיה טז, ד). ומלת "פלילה" הונחה על משפט הלב, כמו "ונתן בפלילים" (שמות כא, כב), וזה כדרך הכלל [מתן] עצה אחר משפט השכל. ולכן אחר שאמר "הביאי עצה", שענינו שיחקרו וידרשו במשפט שכלם דבר עצה, אמר אחריו "עשו פלילה", כלומר יעשו כהסכמתכם שנועצתם עליה במשפט לבבכם, כי גלוי לפני השם ב"ה שאם היו שרי מואב נותנים אל לבם ענין ישראל וצרתם היו נועצים להם הנודדים והנדחים ולרחם עליהם. אבל מואב לא הביא עצה טובה ולא עשה בפלילים. אך בגאותו וגאונו חרף וגדף את ישראל וְהֵרַע עמו. ועל זה אמר "שמענו גאון מואב גֵא מאד, גאותו וגאונו וְעֶבְרָתוֹ, לא כן בַּדָיו" (טז, ו). ולפי שעושה עניניו בגאוה וגאון ועברה לא בעצת הלב ומשפט השכל, לכן נגזרה עליו הגזרה, כמו שאמר "לכן ייליל מואב למואב כֻּלוֹ ייליל" (טז, ז). והנה נאמרה הנבואה הזאת על מואב קודם גלות ישראל על ידי סנחרב מלך אשור. והודיעם והוכיחם שיביאו עצה ויעשו פלילה. ואם לא יעשו כן יפלו גם המה.