שמות כא:כד מחשבת ישראל: עקידת יצחק, לנבוכי התקופה ומורה נבוכים

א הוא מה שדברו עליו המפרשים מחזרת פרשה ויקחו אליך שמן זית וגו' בכאן אחר שנזכר' בפרשת ואתה תצוה: ב בזכרון מעשה לחם הפנים בכאן שיראה היות מקומו אצל השלחן במקום שהתחיל לומר ונתת על השלחן לחם הפנים וגומר: ג באומרו ויצא בן אשה ישראלית וגומר כי מה ענין סמיכות זה המשפט בכאן וכל שכן למה שאמרו ז"ל (תו"כ אמור פ' י"ד) שהמקושש (במדבר ט"ו) היה בפרק ההוא כמו שלמדו ממאמר ויניחוהו במשמר לו ולא למקושש עמו ויש לשאול למה לא זכרום יחד: ד כיון שלא נשפט רק על מה שנקב וקלל למה הזכיר ויצא בן האשה הישראלית וגו' וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי כי מאי איכפת לן כי נעו גם נצו. ועוד דמשמע כי האיש הישראלי הוא ידוע מהענין והנה לא ידענו מי הוא זה: ה כי אחר שלא פורש שהוא חייב מיתה עד הנה למה הביאוהו השומעים אל משה: ו למה נכתבה סמיכת ידי העדים אצל המקלל ולא נעשה כן לשום אחד מהרוגי ב"ד כמ"ש בפרק ב' מהלכות עבודת עכו"ם: ז ייתור איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו אחר שנאמר לאחריו ונוקב שם ה' יומת וכבר דרשו אותו (שבועות ל"ו.) לכרת כשיקלל בלא עדים והתראה. ח מסמיכות הדינים הבאים אחריו בכאן וייתורן וטעם ואיש כי יכה כל נפש אדם וכבר השתדלו להצריכם כמו שנרא' מפרש"י ז"ל בפרשת משפטים: ט אומרו ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש דמשמע נפש המכה תחת נפש הבהמה וכן לא יעש' וגם נפש הבהמה אינו משלם רק דמיה: י אומרו ואיש כי יתן מום באדם, למה נאמר שכבר נאמר בפרשת משפטים עין תחת עין יד תחת יד וגו'. ולמה לא זכר בכאן כויה תחת כויה פצע תחת פצע כמו שזכר שם: יא מה שחזר לומר אחר כך ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת שהוא מותר לפי הנראה: יב אומרו אחר שאמר ויוציאו את המקלל וגו'. ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה כי מה להם לעשות עוד. ורוב הספקות האלו זכרום הראשונים. ואחר זכרונן נבא אל הביאור:

אם נעשה כל־כך חביב על הנוצרים פתגמו של אותו האיש: אם סוטרים לך על הלחי האחת – הגש בהדרת כבוד את לחייך השניה; או: אם ימשוך מישהו ביד חזקה את מעילך העליון, מסור לו תיכף בהכנעה מרובה גם מעילך התחתון – כמובן, כל זה רק להלכה ולא למעשה. הרי כל מי שירד לתוך עומקו של דבר יראה, כי יש בזה יותר משיטת האלילות מאשר משיטת היהדות. כי היהדות השונאת את הרודפים תכלית שנאה, אומרת (בבא קמא פג, ב): ״‎׳עַיִן תַּחַת עַיִן׳ (שמות כא, כד) – ממון״‎ – הרודף לא ינקה. אולם, האלילות ראתה תמיד כל תקיף ועריץ, כל מי שיש לו יד חזקה וזרוע נטוייה, כראות פני אלוהים, ותמיד התייחסה ברגש כבוד גדול לכל סוטר על הלחי ולכל חמסן בכוח, ובפתגם הנ״‎ל חידשה הנצרות רק את האופן שבו מחוייבים כולנו להביע לו את רגשי כבודנו...

׳רגל׳ – שם משתתף. הוא שם לרגל בעל החיים ״רגל תחת רגל״. ויפול גם כן בענין ההמשך אחר הדבר: ״צא אתה וכל העם אשר ברגליך״ ענינו – הנמשכים אחריך. ויפול גם כן בענין הסבה ״ויברך יי אותך לרגלי״ – בסבתי – כלומר: בגללי – כי הענין אשר הוא בגלל דבר אחר, הדבר ההוא סבה לענין ההוא – וזה נעשה הרבה ״לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים״.