וְכִֽי־יִגַּ֨ח שׁ֥וֹר אֶת־אִ֛ישׁ א֥וֹ אֶת־אִשָּׁ֖ה וָמֵ֑ת סָק֨וֹל יִסָּקֵ֜ל הַשּׁ֗וֹר וְלֹ֤א יֵאָכֵל֙ אֶת־בְּשָׂר֔וֹ וּבַ֥עַל הַשּׁ֖וֹר נָקִֽי׃
נתיבות עולם
והתבאר לך כי על ידי התורה יש לאדם חבור ודביקות אל השם יתברך, עד שיאמר "את ה' אלקיך תירא" 'לרבות תלמידי חכמים', שהם טפלים אליו, והם מתרבים בלשון "את", כמו (שמות כא, כח) "ולא יאכל את בשרו", הדבק לבשרו, היינו עורו* (פסחים כב:). וכמו האחרים דמרבינן מן "את", ודבר זה מבואר.
מורה נבוכים
והיות הבהמה נהרגת כשתהרוג אדם, אינו לקחת דין ממנה כמו שירחיקו עלינו הצדוקים, אבל הוא לקחת הדין מבעליה; ומפני זה נאסר להנות מבשרה כדי שיפליג בעל הבהמה לשמרה, וידע שאם תהרוג גדול או קטן בן חורין או עבד יפסיד מדמיה על כל פניו ואם תהיה ׳מועדת׳ – יתחיב ׳כופר׳ מוסף על אבדת דמיה. והיא הסיבה בעצמה בהריגת ׳הבהמה הנרבעת׳ שיזהר בעל הבהמה בה וישמרה כשמרו אנשי ביתו שלא תעלם מעיניו – שחמלת בני אדם על ממונם כחמלתם על נפשם, וקצת בני אדם יגדיל ממונו על נפשו, אמנם להשוות ביניהם הוא על הרוב: ״ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו״.