שמות כא:לב מחשבת ישראל: נתיבות עולם ומורה נבוכים

תנן במסכת ערכין (ט"ו, א') האונס והמפתה נותן חמשי' סלעי' בין אנס גדולה שבכהונה ובין אנס קטנה שבישראל והמוציא שם רע לעולם נותן מאה נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה, וכן מצינו שלא נחתם גזר דינם של ישראל אלא על לה"ר שנא' וינסו אותי זה עשר פעמים ע"כ. המשנה הזאת בארה כח הלשון, ודע כי האדם הוא בעל גשם לכך השכל אינו צורת האדם כי אין האדם נברא שכל גמור, אבל השכל הדברי שהוא על ידי אבר גשמי הוא הלשון והוא צורת האדם. כי האדם יש בו שני חלקים שהוא בעל גוף והוא בעל שכל ג"כ, והדבור הוא שכלי כי הב"ח אין להם הדבור רק האדם שהוא שכלי וזהו צורת האדם. ולכך המוציא שם רע נותן מאה מפני שחטא בדבור אשר הוא צורת האדם ועל ידי זה הוא האדם שלם, ואילו המאנס שהוא המעשה המתייחס אל כחות הגוף כמו שהתבאר והגוף הוא חצי לכך נותן חמשים. ודווקא מאה מפני שמספר מאה הוא מספר שלם כמו שבארנו ענין מספר זה במקום אחר, והדבור הוא צורת אדם ועל ידו האדם שלם כמשפט הצורה. אמנם מן הכתוב שאמר ויהי האדם לנפש חיה ולא אמר ויהי האדם נפש חיה, בזה משמע כי אין האדם ג"כ צורתו השכל הדברי כי לא נברא עם האדם השכל, שהרי כאשר נברא האדם אין השכל הדברי נברא עמו, אבל קונה השכל הדברי אחר כך ויוצא אל הפעל. ומכל מקום השכל הדברי היא צורה נבדלת לאדם, והאדם עצמו צורתו מוטבע בגוף לגמרי וזה נקרא אדם. לכך כאשר שמה התורה ערך אדם הזכר נתנה התורה ערכו חמשים סלע ולא שמה התורה ערך של אדם הזכר מאה על שם השכל הדברי אשר באדם, כי האדם הוא בעל גוף, וכל שיש לו כח גופני צורתו מוטבעת בחומר לגמרי לכך ערכו חמשים, שאילו היה האדם עצמו שכלי בלא גוף היה ראוי שיהיה ערך האדם מאה סלע, אבל צורתו מוטבעת בחומר לכך ערכו חמשים. רק הדבור היא צורה נבדלת של האדם דכתיב ויהי האדם לנפש חיה והיא צורה לאדם, ואין השכל הדברי מוטבע בחומר לגמרי אבל נבדל מן החומר, וכבר אמרנו שלא כתיב ויהי אדם נפש חיה שאז היה פירושו כי האדם בעצמו רוח ממללא אבל לנפש חיה כתיב. וכמו שהשכל אין ראוי לומר עליו שהוא האדם עצמו, וכך הדבור אין ראוי לשום אותו שהוא האדם לגודל מעלת הדבור ולפיכך ערך הזכר חמשים כמו שהתבאר בפ' רבי אומר באריכות ע"ש. אמנם האשה ערכה שלשים שקלים, וזה כי הזכר ראוי שיהיה ערכו חמשים שקלים, אף שהאדם הוא בעל אדמה וצורתו מוטבע בחומר, מכל מקום אינו נוטה אל החומר לגמרי כמו שידוע מענין האיש אשר האיש אינו נוטה אל החומר כמו האשה, אבל האשה שהיא נוטה אל החמרי לגמרי כמו שבארנו פעמים הרבה מענין מדריגת האשה שהיא חמרית ביותר, ולכך ערכה שלשים שהוא חצי חמשים. ולא שייך לומר שיהיה ערכה כ"ה מפני שאינה כולה חמרי רק היא נוטה אל החמרי, ולכך נשאר שלשים שהוא רוב חמשים. ותבין מזה כי מדריגת האדם שלשה בחינות, הראשונה היא החומר, ואח"כ אשר הוא כח מוטבע בחומר, ואח"כ הדבור השכלי והוא צורת האדם הנבדלת. ולפיכך התורה אמרה ויהי האדם לנפש חיה ותרגם והוה באנשא לרוח ממללא, כי במה שאמר הכתוב ויהי האדם לנפש חיה יורה בזה כי הדבור משלים את האדם, ובמה שלא כתיב ויהי האדם נפש חיה, הנה יורה בזה כי אין הדבור שנקרא נפש חיה הוא האדם, כי האדם הוא בעל אדמה ואלו השכל הדברי אינו מוטבע בחומר, לכך לא אמר ויהי האדם נפש חיה רק לנפש חיה, כי השכל הדברי צורתו בלתי מוטבע בו, ומפני כי התורה שמה ערך האדם אשר הוא צורה מוטבע בחומר לכך לא שמה ערכו רק חמשים ולא מאה, והדבר הזה דבר מופלג ועמוק בחכמה. וכן תמצא כי העבד והאשה שקולים, כי גם העבד בארנו לך בכמה מקומות שעליו נאמר שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור (יבמות ס"ב, א') וכמו שהתבאר במקומו, וכאשר חייב לשלם העבד אם נגחו שור כתיב (שמות כ"א) כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו, גם בארנו דבר זה בפרק רבי אומר ע"ש, והתבאר לך מה שאמרה התורה שיתן המוציא שם רע מאה סלע. אבל האונס והמפתה נותן חמשים סלעים, מפני כי אין חטא שלו מצד דבור השכלי ולפיכך נותן חמשים כמו שהוא ערך הזכר:

ושם דמי ה׳עבד׳ בכלל – חצי דמי בן חורין בכלל – שאתה תמצא ׳ערכי אדם׳. המרובה שבהם ׳ששים שקלים׳ ו׳דמי עבד׳ – ״כסף שלושים שקלים״.