שמות כב:ה מחשבת ישראל: שמונה פרקים, מורה נבוכים ונצח ישראל

כִּֽי־תֵצֵ֨א אֵ֜שׁ וּמָצְאָ֤ה קֹצִים֙ וְנֶאֱכַ֣ל גָּדִ֔ישׁ א֥וֹ הַקָּמָ֖ה א֣וֹ הַשָּׂדֶ֑ה שַׁלֵּ֣ם יְשַׁלֵּ֔ם הַמַּבְעִ֖ר אֶת־הַבְּעֵרָֽה׃ (ס)

שמונה פרקים

ואשוב אל כונתי. שאם יאומרו אלו המתדמים באומות מאנשי תורתנו - שאיני מדבר אלא בהם - שהם אינם עושים מה שעושים אותו: מהטריחות גופותם,ופסוק הנאותיהם, אלא על דרך הלימוד לכוחות הנפש, כדי שיהיו נוטים אל הצד האחר מעט, כפי מה שארנו בזה הפרק, שראוי שיהיה האדם כן - זוהי טעות מהם, כאשר אבאר. וזהו: שהתורה לא אסרה מה שאסרה, ולא צותה מה שצותה - אלא מפני זאת הסיבה, רצוני לומר: כדי שנתרחק מן הצד האחד יותר על צד ההרגל. שאיסור המאכלות האסורות כולם, ואיסור הבעילות האסורות והאזהרה על הקדשה, ומה שהצריך בכתובת אישה וקדושיה, ועם כל זה אינה מותרת תמיד, אבל תאסר בעת הנידות והלדה, ועם כל זה גזרו רבותינו, זכרונם לברכה, למעט המשגל ומנעוהו ביום, כמו שבארנו בסנהדרין - זה כולו, אמנם, צונו השם יתברך להתרחק מקצה רוב התאוה רחוק גדול, ולצאת מן המצוע אל צד העדר הרגשת ההנאה מעט, עד שתתחיב ותתחזק בנפשותינו תכונת הזהירות.
שאל רבBookmarkShareCopy

מורה נבוכים

ה׳יציאה׳ כנגד ה׳ביאה׳. נעשה זה השם ביציאת גשם ממקום שהיה נח בו למקום אחר – יהיה הגשם בעל חיים או זולת בעל חיים – ״הם יצאו את העיר״, ״כי תצא אש״. והושאל להוראת ענין שאינו גוף כלל ״הדבר יצא מפי המלך״, ״כי יצא דבר המלכה״ – רצונו לומר: עבור הדבר – ״כי מציון תצא תורה״ וכן: ״השמש יצא על הארץ״ – כלומר: הראות האור.
שאל רבBookmarkShareCopy

נצח ישראל

בפרק הכונס (ב"ק ס:), רב אמי ורב אסי הוי יתבי קמיה דרבי יצחק. חד אמר, לימא מר שמעתתא, וחד אמר לימא מר אגדתא. פתח למימר שמעתתא, ולא שביק מר. פתח למימר אגדתא, ולא שביק מר. אמר להם, אמשול לכם משל, למה הדבר דומה, לאדם שיש לו שתי נשים, אחת זקנה ואחת ילדה. ילדה מלקטת לבינים, הזקינה מלקטת לו שחורים, נמצא קרח מכאן ומכאן. אמר להו, אי הכי אימא לכו מלתא דשוו לכו לתרווייכו. "כי תצא אש ומצאה קוצים" (שמות כב, ה), "כי תצא אש" מעצמה משמע, "שלם ישלם המבעיר את הבעירה" (שם). אמר הקב"ה, אני הצתי אש בציון, שנאמר (איכה ד, יא) "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה". ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר (ר' זכריה ב, ט) "ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה". "שלם ישלם המבעיר הבעירה", אמר הקב"ה עלי לשלם הבעירה שהבערתי. שמעתתא, פתח הכתוב בנזקי (גופו) [ממונו], וסיים בנזקי (ממוניה) [גופו], לומר לך אשו משום חציו, עד כאן.
שאל רבBookmarkShareCopy