שמות כב:ט מחשבת ישראל: מורה נבוכים

אמנם שהמלאכים נמצאים – זה ממה שאין צריך שתובא עליו ראיה תוריה, כי זה כתוב ב׳תורה׳ במקומות רבים. וכבר ידעת, כי ׳אלהים׳ – שם השופטים ״עד האלהים יבוא דבר שניהם״; ולזה הושאל השם למלאכים, ולאלוה – להיות שופט על המלאכים; ולזה אמר כי יי׳ אלהיכם״ – וזה סיפור למין האדם כולו – ואחר כך אמר ״הוא אלהי האלהים״ – רצונו לומר: אלוה המלאכים – ״ואדוני האדונים״ – אדון הגלגלים והכוכבים שהם ׳אדונים׳ לכל גוף זולתם. זהו הענין, לא שיהיה ׳אלהי׳ ו׳אדונים׳ ממין האדם שהם יותר פחותים מזה; וכל שכן שאמרו: ׳אלהיכם׳ כולל כל מין האדם ראשיו ונעבדיו. ואי אפשר שיהיה הנרצה בו גם כן שהוא ית׳ אדון על כל מה שיחשב בו אלוהות מאבן ועץ, שאין הגדלה וכבוד בהיות האלוה אדון האבן והעץ וחתיכת מתכת; ואמנם הנרצה – שהוא ית׳ השופט על השופטים – רצוני לומר: המלאכים – ואדון הגלגלים.

הלא תסתכל ברוב יושר אלו ה״חוקים ומשפטים צדיקים״ איך שפטו ב׳מוציא שם רע׳ והוא – כי אין ספק כי זה האיש הרע לא אהב אשתו אשר ׳הוציא עליה שם רע׳ ולא מצאה חן בעיניו; ואילו היה רוצה לגרשה כדין כל מגרש אשתו לא היה לו מונע מזה, אך היה מתחיב לתת לה חוקה הראוי לה – ושם לה ׳עלילות דברים׳ כדי להפטר ממנה בלא תשלומים והוציא עליה דבה ודבר שקר – להחזיק בחוקה שיש לה עליו והוא – ׳חמישים כסף׳ כי זהו ׳מוהר הבתולות׳ הקצוב ב׳תורה׳; ומפני זה גזר עליו ית׳ לשלם ״מאה כסף״ – נמשך אחר העיקר ״אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו״ וכ׳דין עדים זוממים׳ (כמו שבארנו) – כן זה ה׳מוציא שם רע׳ חשב להפסידה החמישים הראויים לה עליו ישלם מאה – זהו ענשו על שהיה כובש חוקה הראוי לה והשתדלו להחזיק בו. והיה ענשו על שפיחת מעלתה והוציא עליה קול הזנות – שהיו פוחתים מעלתו כשהכוהו בשוט – כאמרו: ״ויסרו אותו״. והיה עונש על בחירתו התאוה ובקשו ההנאה לבד – שנתחיב להחזיק בה עולמית: ״לא יוכל שלחה כל ימיו״ – כי לא הביאו אל כל זה רק היותה כעורה בעיניו.