שמות כב:יט מחשבת ישראל: עקידת יצחק, נפש החיים, בית אלהים ומורה נבוכים

זֹבֵ֥חַ לָאֱלֹהִ֖ים יָֽחֳרָ֑ם בִּלְתִּ֥י לַיהוָ֖ה לְבַדּֽוֹ׃

עקידת יצחק

והנה להיות התפלה היא העבוד' הלביית והמגעת תועלת הקרבנות וטוב תכליתם הנפלא על האופן שאמרנו ראיתי לסמוך אחר שער הקרבנות שער התפלות ולתלותם במאמר זאת תורת העולה. כי התפלה ודאי היא העבוד' העולה על הלב וכמו שאמרו (בי"מ מח"ד ח"ג הובא בל' היינו דאמרי אנשי) תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. ואמר רז"ל (תענית ב'.) אי זו היא העבוד' שבלב זו תפלה והוא מה שיצדק עליו על מוקדה על המזבח וגו' ואש המזבח תוקד בו כי דברי התפלה צריכין חמום והמתפלל בכוונה גמרה אש מפיו תאכל וגחלים בערו ממנו והמזבח עצמו שהוא הלב מתלהב ועולה עמהם. ובמדרש (ויקרא רבות פ"ז) אמר רבי פנחס אש המזבח תוקד עליו אין כתוב כאן אלא תוקד בו המזבח היה מוקד כאש: ולי מה יקרו דבריהם אלו אל זה הענין המכוון. ותחל' אומר שהראוי לדקדק ולהקשות בענין התפלה כי אחר שהתפלות הם בקשת הצרכים כמשאז"ל (ברכות ל"ב.) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך ישאל צרכיו והיו הצרכים ההם ענינים זמניים כי הם הנדרשים ומבוקשים דרך בקשה ותפלה כמו שהענינים האמתיים נדרשים ומושגים בהשתדלות כמ"ש רז"ל (שבת י'.) על המתפללים מניחים חיי עולם ועוסקין בחיי שעה אם כן למה תהיה התפלה אחת מהמצות כמו שחשבוה כל המחברים ז"ל אמרו (רמב"ם ה' תפלה פ"א) מצות עשה להתפלל בכל יום דכתיב (שמות כ״ג:כ״ה) ועבדתם את ה' אלהיכם ונאמר (דברים י״א:י״ג) ולעבדו בכל לבבכם איזו היא עבודה שבלב זו תפלה הנה הראוי הוא שתבא המצוה די שום אינש לא יבעא בעו מזולתו יתעלה כמו שאמר בקרבנות (שמות כ״ב:י״ט) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. אבל על המשובחים שבקרבנות לא נאמר רק אדם כי יקריב מכם קרבן לה' יקריב אותו לרצונו לפני ה' (ויקרא א׳:ב׳). ויהיה הענין בתפלות ראוי שיהיה על זה האופן והוא שאם יצטרך אדם דבר שלא יבקש אותו כי אם ממנו ית'. אבל אם לא ירצה לבקש אותו ולהתפלל עליו יהיה הרשות בידו ולא עוד אלא שאמרו (ספרי בהעלותך פ' וכי תבואו) על כל צרה שלא תבא על הצבור מצוה להתפלל ולגזור אותם תעניות בכל חומרותיהם שנאמר (במדבר י׳:ט׳) וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם ותקעתם בחצוצרות וגו'. כי מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה אם יש להם צער או צורך יבקשו עליו רחמים אם ירצו ומאי איכפת ליה להקב"ה אם ישמעו ואם יחדלו. אמנם הראוי שיודע בזה הוא שענין התפלות הוא כענין הקרבנות וזה כי כמו שהקרבנות עקר כוונתם הוא לתכליות הטובים הנמשכים מהם לא אל עצמותם ממש ועל הדרכים שאמרנו. כן הוא ענין התפלה שאם יש בעקרה הרבה צורך ותועלת אין הכוונה בה לבד אל תועלת עצמה כי גם אל הענינים הגדולים הנקשרים בה והנמשכים אליה. והוא כי התפלה ענינה הוא בקשת דבר בחוזק בטחון ואי אפשר זולת זה וכשתתבונן בדבר שזה תוארו תמצא שהוא אילן גדול ששרשיו מרובים וגדולים וזרועותיו מסתעפים לכמה ענפים ומוציאים סנסנים ופארות ועושין פירות ופירי פירות. כי הוא מבואר כי אילנא דידן רבא ותקיף עקר נופו הוא בלב וכמו שאמר אי זו עבודה שבלב זו תפלה כנזכר. ברם עקר שרשוהי הם שלש פינות עצומות אשר עליהם נבנתה האמונ' האלהית. כי המבקש אותו יתברך בחוזק הבטחון חוייב שתוקדם אליו הודאתו בשהוא יתעלה נמצא ושהוא יכול לעשות בקשתו וכי הוא משגיח ורוצה בטוב מבוקשיו והם הדברים שצריך האדם לסדרם תחלה לבקשת צרכיו לפי שמציאותם הכרחי למי שמבקשים ממנו דבר שאם לא כן מי יתפלל לו. וראה כי הקדימם משה אדוננו עליו השלום באומרו ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר אדוני יהוה אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזק' אשר מי אל וגו' אעברה נא ואראה וגו' והענין מבואר. והנה מהשרשים האלו יצאו כמה ענפים נפלאים בשלמות האדם ומעלותיו כל אחת מהם כפי עניינו כי משרש אמתת המציאות יצא צפע ההשכל בו יתעלה ובמעשיו: ומשרש היכולת יצא ענף היראה והעבודה. ומשרש ההשגח' והרצון יצאו פארות האהבה האלהית והענוה. והנה מהענף הראשון הנצו רמוני הטהרה והקדושה בהצנע לכת. ומהענף השני הבשילו אשכלות ענבי הזהירות לסור מרע ומעלת התשובה. ומהענף השלישי כפתורי המהירות ופרחי הזריזות בשלמות כל מעשה ישר וטוב. והפרי המשובח והמעולה העולה מהכל הוא לחם הדבוק האלה אשר יאכל האדם אותו וחי לעולם. ועתה ראה איך תאר ירמיהו הנביא זה הענין הנפלא בתואר הזה עצמו עד שאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבוא חום, ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי (ירמיהו י״ז:ח׳). כי הנה הוא דמה טוב הבטחון אשר מציאותו הכרחי אל עקר התפלה לעץ שתול על מים אשר מזה חוייב לשלח לו פארות וענפים רבים הנה והנה וזה יתחייב לפי שעל יובל טוב האמונה ישלח שרשיו בהכרח. ומזה ימשך כי בעודו בעו"הז לא יראה כי יבא חום המיבש והמפסיד רעננות השלמיות כלם למיניהם גם בשנת בצורת והוא חסרון קצת הדברים ומציאות התלאות לא ידאג כי פרחי שושניו מחזיקות את לבו בטובות האמתיות ולא ידאג על המדומות הזמניות. ובכל זה לא ימיש מעשות פרי מתוק ומשובח אשר הוא תכלית הכל והוא הדבוק האלהי וההנאה מזיו כבודו כמו שאמרנו. והנה הענין הוא גדול מאד ורחב ידים אלא שיספיק זה לפי הכוונה והפתח פתוח לכל יבא למלאות אותו ולהרחיבו במגילת ספר כתוב עליו בכל לבבו ובכל נפשו. והנה א"כ כשיתפלל האדם אל אלהיו הנה האילן הזה הנפלא הלא הוא שתול לפניו ויך שרשיו בלבו ראשונה ומלבלבין מהן הצאצאים והצפיעים והנצו הרמונים והפרחים ולא ימיש מעשות פרי הדבוק האלהי ואהבתו וזהו עקר התפלה שהאדם ראוי להתפלל לפני אלהיו כי על כן אמרו (ברכות ל"ב:) כי החסידים הראשונים שוהים שעה אחת ומתפללים שעה אחת וחוזרים ושוהים שעה אחת וכן ג' פעמים ביום ולפי שהמון העם אינם בקיאין בכל אלו הענינים הקדימו מתקני תפלות ענין פסוקי דזמרא וקריאת שמע וברכותיה אל סדר התפלה לפי שאלו הענינים עם פרשת שמע וחברותיה עם דברי חז"ל המתוקנים להם הם הענינים השרשיים לאילן והענפים המחוייבים אליהם שהם כוונות הכרחיות כמו שאמרנו. וזהו טעם אומרם ז"ל במדרש (לפנינו ליתא) מהו שיקרא אדם את שמע ולא ישמיע לאזנו כך שנו חכמים הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא. וזה שהקריאה הזאת היא בהפך ענין התפלה כי התפלה הוא הדבור עם אלהיו לכן אינו צריך רק שיוציא הדברים מפיו לבד וישמע אל ויענם כי הוא השומע הדברים שבלב ואמרו ז"ל (ברכות כ"ד:) כל המגביה קולו בתפלתו הרי הוא מקטני אמנה. ועוד אמרו (שם) הרי הוא מנביאי הבעל שנאמר (מלכים א י״ח:כ״ח) ויקראו בקול גדול והוא מה שלמדנו מחנה שנאמר (שמואל א א׳:י״ג) רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע. האמנה כי מפני שהיתה השעה אחרי האוכל ואינה כשרה להתפלל הוא חשב שלא באת לשם רק לדבר אליו ולבקש ממנו לדרוש את ה' על אודותיה כמו שאמר הכתוב (שם) ותקם חנה אחרי אכלה בשילה ואחרי שתה ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה' והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכה תבכה ותדר נדר ותאמר ה' וגוי והוא מה שאמר בסוף (שם) ויהי כי הרבתה להתפלל לפני ה' ועלי שומר את פיה וחנה היא מדברת וגו'. ויאמר כי מצד היות השעה בלתי הגונה לתפלה לפי מחשבתו היה הוא שומר את פיה לראות מה תדבר לו כמשפט הנשים הצובאות שם פתח אהל מועד וכיון שלא יצאו דבריה באופן שישמעו אליו חשבה לשכורה וכי מטרדת היין שבסעודתה היתה מטורפת עד שהשיבה בחכמתה כי לא כאשר חשב אבל שדבריה היו עם מי שדי לו בזה מהדבור והיא אומרה (שם) לא אדוני אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי ואשפוך את נפשי לפני ה' הודיעהו כי מצד היות דבורה עם האל יתעל' תספיק שפיכת הנפש לבד ומה שחשב שעת שכרות היא אינו כן כי היא באה שם ביום צום ועינוי נפשה. סוף דבר אין מענין התפלה להשמיע לאזני האנשים כי צורך המתפלל הוא נשמע לאזניו יתברך וכמו שאמר (בראשית כ"א) כי שמע י"י אל קול הנער באשר הוא שם כי הצער אשר הוא שם בו הוא קולו הנשמע לאזניו כי ידע את מכאוביו. אמנם המאמרים המורים המלמדים אותנו דעה בינה בשרשי האמונה ובסדר המעשים הנה אנו צריכים להשמיעם לאזננו כמ"ש (דברים ו׳:ד׳-ה׳) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואהבת וגו' כי הוא המדבר לעצמו בכל פרשה זו בשם אלהיו ולכן צריך שיהי' הדבור באופן היותר מועיל והיותר מהנה לקבל עול מלכות שמים שלמה בהבנת כל הענינים האלהיים ההם. ומה גם עתה אם יעל' על לבו בתורת תחבולת הזכרון כל המצות הרמוזות בפרשה ההיא כמו שאמר (שם) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך וגו'. כמו שיבא שם במקומו שער צ' ב"ה. שהוא ענין נכון מאד. אמנם יש עוד כונה נפלאה באותו תקון בה ימצאו יתדות חזקות ונאמנות סומכות ומעמידות אמתות האמונה שרשיה וענפיה במה שנמצא בראשי פרקיה כמו שכוונוהו מסדרי התפלות ענינים נחמדים מחזיקים הברית ומקיימים האהבה השלמה אשר עליה נאמר (שם) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך באופן היותר חזק שאיפשר כפי מה שנתפרסם מדברי כל הנביאים פה א' היות בינותינו בינינו ובינו יתברך יחס אהבה וחברה זווגית כמו שאמר (הושע ב׳:כ״א) וארשתיך לי לעולם (שמות ל״א:י״ג) אני י"י מקדשכם קדושין ממש. וכבר היו הנשואין בכתובה ותנאים כמו שכתבנו בפרשת המשכן שער מ"ח כי היא האהבה היותר עצוה שאיפשר כמו שאמר (שמואל ב א׳:כ״ו) נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים. והנה באמת לפי זה צריך שימצאו בינינו ובינו יתברך שבעה דברים ראשיים שבהם ישתלם זה הקשר הזיווגי. קשר אמיץ אשר לא ינתק:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד. כבר ביארנו בשער הקודם מעלת שני הדבורים הראשונים שבי' הדברים אשר בעבורה אז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום (מכות כ"ד.) ואשר היה זה להיותם קבלת עול מלכות שמים שלמות שהוא יסוד ושרש לכל הדברות ולכל המצות כלן. וזה להיות הראשון מורה על אמתת מציאות אלוה משגיח רוצה ויכול. והשני על ביטול אלוה זולתו והרחקת שיתוף העבודות כולן. והוא הטעם עצמו מה שעשה אותם פרשה בפני עצמה וצוה אותה בכל אופני החומרות שהזכיר בה (א) והכונה ועתה ישראל אחר שעמדת במעמד ההוא ושמעת מפי הגבורה אלו השני הדברות על האופן שנזכר שמע באזניך ובלבבך תבין וקבל על רצונך דכלהו איתנהו בלשון שמיעה כי ענינם הוא שיי' אלהינו כמו שאמר בבירור אנכי יי' אלהיך שהוא המנהיג בכוונה ורצון כמו שאמר יי' הוא האלהים והוא יי' אחד שהכוונה היותר מפורסמת בהבנתו הוא על דרך ההפרדה והחלוק כלומר הנמצא המיוחד והמופשט והמשולל מכל מיני רבוי וחבור בכל צד מהצדדים שאפשר ומזה חוייב הרחקת העבודות הנכריות כלן וכמ"ש זובח לאלהים יחרם בלתי ליי' לבדו (שמות כ״ב:י״ט) והוא עצמו מאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני לא תשתחוה להם ולא תעבדם וגו' (דברים ה׳:ז׳-ח׳). כי שם הראינו לדעת כי יי' הוא האלהי' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואין עוד נמצא ראוי ליעבד ולירוא מפניו כלל. *אמנם עד סוף העמוד, להבין דבריו יותר עיין למעל' בביאורי לשער ס"ג ויקרא דף נ"ט ע"א ולשער פ"ח. אמנם כבר כתבנו בפרשת שטים שער פ"ג כי האחד יאמר גם כן על דרך ההכלל והשלמות כי אחד ושלם יאמרו בהרדפה כענין והיה המשכן אחד (שמות כו) ויהיה ענין האחד אשר יאמר בו ית' השלם הכולל כל השלמיות כלן אשר לא נמצא חוץ ממנו שלמות אמתי מכל הצדדים כלל ומזה הצד האחדות והמלכות הם דבר אחד בעצמו כי המלכות אינו רק ייחוד מעלה ושלטנות שכל השררות והמעלות נכללות בו וכמו שאמרו (פסחים נ'.) והיה יי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יי' אחד (זכרי' י"ד) כי כשיהיה השם שלם והכסא שלם ולא יחסר דבר אז יגמר המלכות והאחדות שהם דבר אחד בעצמו ולזה תקנו שיהא פסוק שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד עולה למלכיות (ר"ה ל"ב.) כמו שזכרנו שם וזה טעם מה שאנו עונין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. האמנה כי למה שנתחלפו שתי הבחינות האלה אשר בהוראת מלת אחד במה שהראשון שזכרנו הוא המפורסם ואשר תכוון הבנתו בו אצל ההמון כמו שנזכר והמובן השני הנה יהיה ענינו יותר נשגב ונסתר כי הוא ענין נפלא מסור אל השכל המופשט רצוני הסכמת ההכלל והייחוד האמתי מכל צד אשר להזהיר על זה ולזרז בו נלאו כל פנות האלהיים חכמי הספירות כמו שנראה מכל ספריהם ומזה הטעם אמרו שקלוס ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא מיוחד למלאכי השרת (דב"ר פ' ואתחנן) כי התאחדות המלכות והאחדות הוא ודאי שבח מיוחד להם ולהשכלתם כי לענין הבנת ההמון בו מהחלוקה וההפשטה לא שייך ביה ענין מלכות אבל שדוד ושלילת כל הדברים. (א) ולזה אמרו נימריה לא אמרו משה (פסחים נ"ו.) רצוני שעקר כוונתו בדברו עם כלל העם היה אל המובן אשר לא יפול עליו ענין ההכלל והמלכות כי אם אל המפורסם בו אל ההמון. לא נימריה הא אמרו יעקב וזה לפי שדבריו היו עם הבנים בניו מטתו שלימה כמו הם כמלאכי השרת קלסו בו באומרם שמע ישראל אבינו יי' אלהינו יי' אחד ולזה הסכים הזקן עמהם וענה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וכמו שאמרו שם דענו מה בלבך כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד (שם) ירצו שעה שהם בחכמתם ובהשגתם ידעו ויכירו ברובי הנבדלים והכחות העליונים המאצילים והנאצלים משפיעים ומושפעים עם כל זה כבר ידעו והשיגו היות כלם תחת מלכותו ית' ובמציאותו העליון חוזר הכל אל אחדות פשוטה ושאין שום נמצא שיש לו יכולת כלל זולתו ולפי זה מה שאמרו במדרש (דב"ר פ' ואתחנן) פרשת שמע משל לבן בית של מלך שנכנס לתוך לפלטין וראה קוסמיטין של מטרונה וגנב אותה ובא ונתנה לבתו כו'. כך אמר משה לישראל כל המצות שנתתי לכם ממה שקבלתי מן התורה אבל השם שאני נותן לכם ממה ששמעתי ומלאכי השרת שבו הם משבחים להקדוש ברוך הוא ונטלתי אותו מהם לכך תהיו אומרים אותו בלחישה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ולמה אומרים אותו ביום הכפורים בפרהסיא אלא שהם כמלאכים כו'. והנה ענין הלחישה הוא מבואר והוא כי מפני שלפי המובן המפורסם אין ענין לו להזכירו אמר שלא יפרסמוהו בקולם להשוות בו ובין מאמר שמע ישראל. אמנם לפי המובן השני הנעלם יש לאומרו בהסתר ובהעלם כמוהו. ואולם ביום המיוחד שהכל בו בתכסיסי שלימים יאמרו אותו בקול רם כיקלוסי היום ההוא קלוסי מלאכי השרת הם וכבר ביארתי זה הענין בעבודת יום הכפורים שער ס"ג בבחינות אחרות קרובות לאלו אבל זה יראה לי הטוב והנכון שיאמר מסכים בו אל אמתת ענין הייחוד וטוב טעמו. ועתה ראה כי במה שנאמר אמתת הייחוד על זה האופן (ב) *נתן שני מיני חיובים וכו', ר"ל אף שלרוב תמצא האהב' רק בין הדומים והשוים יחד (עיין מזה באורי למעלה בדבר ד' ע"ז) אשר ע"כ יקשה להבין בהשקפה ראשונה מצות "ואהבת את ה' אלהיך," אחרי שהמרחק גדול ורב מאוד בינינו קרוצי חומר העומדים בשפל המדרגה, ובינו י"ת הרם והנשא על כל כמו שהעיר הרב ז"ל על זה למעלה בסימן ב' בכל זאת יש עוד ב' מיני האהבה אשר יוכלו להמצאות גם בין הבלתי שוים האחת נקראת בשם אהבת המטיב, המועל, והמשנה, והב' אהבת המעולה והנכבד כמו שיאהבו ד"מ הבנים את אבותם אף שאינם הוים יחד בימיהם ושנותם ולפעמים ישתנו גם בתבונותיהם ודעותם רק בעבור שני אלה, כי הם מיטיבים להם מיום הולדם עד היותם לאנשים בלמדם אותו דעה ובינה והשכל ומועילים להם תמיד בהמציא להם לא לבד מחסוריהם ההכרחיים כי אם גם תענוגים והנאות גופניות לרוב יסבבו להם גם האבות הם לרוב חכמים ובעלי מידות טובות יותר מבניהם, כי בהיותם זקנים מהם לימים הם כבר מחוכמים ע"י הנסיון אשר נסו כבר באורך ימי חייהם, גם חום טבעם ודמם, נתקרר כבר, ופחיתיות הנוער והתפעליותיו כבר חלפו ועברו מהם, [ואפשר כי על שני אלה רומז גם מאה"כ (איוב י״ב:י״ב) "בישישים חכמה (ר"ל חכמה הנקנית ברוב הנסיון), ואורך ימים תבונה (ר"ל שאורך ימיהם מסבב להם חיי התבוננות בבחינת הנהגתם המוסרית, בעבור שכבר נתקרר טבעם וחום דמם חלף הלך לו,)] ואם כן הוא ביחס הבנים אל האבות אף כי ביחסנו אל הי"ת אשר רבו טובותיו עמנו עד מאד, כי הוא למדנו להועיל להיישיר שכלנו בדעות אמיתיות ונפשנו במידות טובות ונכוחות ולהדריכנו בדרך הישרה אשר נלך בה לטוב לנו כל הימים, וחסדיו אשר יגמול עלינו להמציא לנו תועליות והנאות לאין מספר לא יכלו ולא יתמו מעת צאתנו מרחם אמנו עד אשר לקברות נובל והוא גם נעלה ונשגב על כל זולתו במעלותיו ומידותיו הרמות והנשאות מאוד מאוד, הלוא מכל זה יחייב משפט שכלנו לאהוב אותו בכל לב ונפש וע"ז רומז גם הב' כי אחר שאמר תחילה "שמע ישראל ה' אלהינו" ר"ל המנהיג והמנהל אותנו תמיד הממציא לנו כל מחסורינו, ומרבה להיטיב עמנו בכל העתים והמקומות בבחינה גופנית ומוסרית, "ה' אחד" ר"ל הוא אחד ושלם בתכלית השלימות נעלה על כל זולתו ואין דמיון ואין ערוך אליו מכל הנמצאי' כלם יאמר אח"כ "ואהבת את ה' אלהיך" וכו', וע"כ אמר ג"כ "בכל לבבך" ר"ל בכח שכלך המכיר מעלת הי"ת הנשגב' והטוב המוסרי אשר המציא לך להיישירך בדרך נכוחה, ולהודיעך הדעות האמיתיות, "ובכל נפשך" החיונית והמרגשת אשר תכיר היטב בכל התענוגים והנאות הגופניות אשר סבב לך. "ובכל מאודך" (ר"ל לדעת הרב ז"ל בכל חפצך אל המועיל לך,) כי רק מידו לבד יתננו לך כל האמצעים האלה אשר יוכלו להועיל לך, גם על ענין אחר רומז הכ' בזה עוד, כי הנה החוקר אמר האהבה לא תוכל להיות שלימה כי אם בהיותה מיוחדת רק לאהוב אחד, אבל לא בהיותה מתחלקת בלב האוהב להרבה אהובים. כי מלבד שבאופן זה יוכל להיות על נקלה כי יקר המקרה שיתקבצו לפעמים שני הרגשים הפכים בלב האוהב ברגע אחד, ד"מ אם אחד מאוהביו שמח ועלז ביום חתונתו, והשני יתאבל אז על מת אשר לפתע פתאום ימות עליו, באופן זה לא יוכל האוהב הזה להראות אהבתו לאחד משני אלה, כי לא יוכל להתערב כראוי בשמחת אהובו זה, גם לא יוכל להתאבל עם האחר, ולנוד לו כראוי, כי כל אחד משני הרגשים אלה המתנגדים יחד, מחליש את רעהו, גם לרוב לא תשיג יד אוהב אחד לתמוך כראוי כל אחד מאהוביו הרבים בגופו או בכספו. ורק בהיות לו אהוב אחד לבד יוכל לחבר כל כחותיו יחד לעזרו כראוי, ואף כי כל זה לא יתכן לאמר בבחינת יחסנו אל הי"ת כי הוא נעלה ונשגב על כל מקרי ופגעי הזמן וחסרונות בני אדם: בכל זאת הרעיון אמיתי גם בבחינתו ית', כי רק כאשר ניחד אהבתו אליו לבדו שהוא אחד בתכלית האחדות תהיה שלימה ותמימה בלבנו ובנפשנו משא"כ אהבת המאמין באלהות הרבה אשר לא תוכל להיות שלימה גם לאחד מהם, בעבור כי חלק לבו ואהבתו תפרד והיתה לכמה ראשים וע"כ רק אחרי שאה"כ "ה' אחד" אמר "ואהבת את אלהיך בכל לבבך וכו'". נתן שני מיני חיובין אל האהבה עם היותה בין הבלתי שוים. האחד מצד היותו יי' אלהינו שהוא הטוב והמהנה והמועיל אלינו בכל צרכנו כמו שכתב החוקר פי"ג מאמר ח' מספר המדות. אמנה תהיה אהבת הבנים לאבות ובני אדם לאל יתברך כמו דבר טוב ומעולה כי עשו טוב גדול בהוייתם ובפרנסותם והם סבת היותם מלומדים. וכבר כתב בפ"ז ממנו שכבר תשמר האהבה בין הבלתי שוים שכשישמר ביניהם היחס אשר בין מעלותיהם. וזה כי היותר מעולה צריך להיות יותר נאהב ויותר נעבד וכאשר יקבל הקטון מהגדול הטוב או המועיל או המהנה או שלשתן והגדול יקבל ממנו תמורתם האהבה והעבודה והכבוד הראווי להם זאת תהיה השואת אהבתם בלי ספק. והמין השני הוא מצד היותו אחד וזה שכבר גזר הפילוסוף שלא יקרה להיות אחד אוהב רבים לפי האהבה השלימה כמו שלא יעשה לאהוב דברים הרבה יחד כמו שנתבאר זה לו בפרק ו' מהמאמר הח' ובפרק י"ב מהתשיעי מספר המדות זכרנום אצל את יחידך אשר אהבת בשער כ"א. והנה נתן לזה שני טעמים. האחד כי יחוייב כפי האהבה השלמה שיאהוב או שימצאו בו שני ההפכים יחד כשיקרה שאחד מאוהביו הוא שמח ונעלם בחופתו והשני עומד אז רגע אחד בתוך אבלו וזה מה שאי אפשר. גם שיצטרך לחזור אהבה לרבים ולא יספיק הזמן הממון. ולזה אמר שהי שראוי שתהיה למטע והאהבה היותר שלימה היה לאחד השלם. והנה עם זה נקשר בטוב:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

ובמדרש פרשת צו (ויקרא רבות פ' ח') רבי נחמיה אומר חביב קרבן נשיאים לפני הב"ה כשירה שאמרוה על הים. בשירה כתיב (שמות ט״ו:ב׳) זה אלי ואנוהו ובכאן כתיב (במדבר ז') זה קרבן וגו'. רבי נחמיה אמר כשני לוחות הברית דכתיב (שמות ל״ב:ט״ו) מזה ומזה הם כתובים. ורבנן אמרי כשנים עשר שבטים זה בגמטריא י"ב. ובהשקפת זו יובן מה שאז"ל (במדבר רבו' פ' ט"ו) למה נסמכה פרשת מנורה לחנכת המזבח לפי שראה אהרן וכו'. כי יחס נפלא יש בין שני הענינים כמו שביארתי יפה במעשה המנורה שער מ"ט: ועתה אחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת אני אומר שזה הוא טעם כל הקרבנות שבאו על ידי האבות הקדושים והמלכים החסידים שהקריבו מהם לרוב כי כרובם כן יתחזק זכות מחשבתם וימשך זה התכלית הנפלא ביותר. וזהו טעם כל הקרבנות אשר באו בתורה בזולת כפרת עון אשר חטא כאלה מזבחי שלמים נדרים ונדבות ועולות ראיה וכיוצא כי כלם הם לכוונת שיכוין המקריב להקריב את עצמו לפני ה' והראות ממעשיהם אלו כי כל אלו הבעלי חיים שהם במדרגת הנושא אל הכח הדברי המיוחד באדם ראוי להקריבם אל האלהים ולהתיישר לפניו בכל מיני עבודות עד שישאר השכל זך ונקי והנפש שלמה מכל סיג וחלא' קרוב' אליו יתברך בכל מחשבותי' ופעולותי'. ועל זה אחז"ל (תוס' מנחות ק"י. ד"ה מיכאל) שמיכאל שר הפנים מקריב נשמותיהן של צדיקים לפני הק"בה במזבח של מעלה וכבר יורה על זה ענין קרבנות המלואי' אשר נצטוו אהרן ובניו לחנכם ולהכניסם לעבודת הקדש באמרו (ויקרא ט') קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעול' תמימים והקרב לפני ה' ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת וגו' ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה' וגו' כי היום ה' נראה אליכם והכוונ' כי במה שיכולל היחיד או הצבור משתי הכוונות שזכרנו אם למרק עונותינו על ידי החרטה והתשוב' השלמה הבאה על ידי קצת הקרבנות כמו שהקדמנו וכמו שיבא ביאורו במקומו ובמה שיקריב עצמו כאשר הוא טהור זך ונקי לפניו בכל כחותיו כאשר יביאו את המנח' בכלי טהור. כי הם שני ענינים אשר מציאותם הכרחי להעמדת החיים רצוני ההשתדלות בדחיית המזיק על כל דבר פשע אשר יולד בנפש החוטא להרס' ולהשחית' ובהתקרב אל המועיל בקרבתה אל האלהים ולדבקה בו כי הנה עם זה יוסרו המסכים המבדילים ויוקרבו הרחוקים ויתדבקו העליונים עם התחתונים ויראה עליהם כבוד ה' בשפע הנבוא' ומראות עליונות המושגות לקרובים אליו ואפשר הוא שקצת יקריבו את קרבנם ולא ישיגו השגה זאת לפי חולשות כוונותיהם באלו העניינים או שישתתפו מחשבה אחרת המועלת בקדשים ובלא דעת נפש לא טוב וכמו שאמר החכם (קהלת ד') וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח. הלא תראה שאמר מנוח למלאך (שופטים י"ג) נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים וזה כי הוא שתף בו שני עניינים יחד באומרו נעצרה נא אותך כאשר יזמין איש את רעהו לסעודה. והשני ונעשה לפניך גדי עזים כענין קרבן אלהות ושתי הכוונות בלתי הגונות בו ולזה השיבו (שם) אם תעצרני כאשר יובן מהמאמר הראשון לא אוכל בלחמיך כי לא מנהג אדם לי ואם תעשה עולה כמו שיובן מהמאמר השני לה' תעלנה ולא לזולתו כמו שאמר (שמות כ"ב) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. הוא ולא מלאך הוא ולא שרף חלילה. ראה כי בשירת האזינו כשהזכיר דברי האויבים ואמר אי אלהימו צור חסיו בו אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם היתה התשוב' ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי מחצתי ואני ארפא וגו'. לומר כי הקרבנות היו מכוונין לשמו הגדול לא לזולתו מהשמות:
שאל רבBookmarkShareCopy