כֵּֽן־תַּעֲשֶׂ֥ה לְשֹׁרְךָ֖ לְצֹאנֶ֑ךָ שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ יִהְיֶ֣ה עִם־אִמּ֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י תִּתְּנוֹ־לִֽי׃
גן נעול
ואם נזכר הנפעל בלשון רבים סתם, דינו כדין זכרונו סתם בלשון יחיד, על דרך משל "וַיִוָעַצוּ פלוני ופלוני", דינו כדין "וַיִוָעֵץ פלוני", וענין כולם העצה מנפשם לעצמם, שכל אחד מן המקובצים הסכים מנפשו כהסכמת חבריו שהסכים כל אחד מהם כן מנפשו. ועל פי הכללים הקצרים שיסדנו פה הולכים וסובבים כל לשונות "עצה" הבנויים בבנין נפעל, וכמו שאציגם לפניך בחדר זה, אחד אחד. וטעם ההבדלים האלו מסכים עם עיקר הוראות המלות שבלשון הקדוש הזה. כי מלת "אל" תורה על ההגדה לזולתו, כמו "כה תאמר אל בני ישראל" (שמות כ, יט). "ויאמר אליו אני יי'" (בראשית טו, ז) ורבים כמותם. ומלת "את" תורה על הקבול מזולתו כמו מלת "מן", כמו "כצאתי את העיר" (שמות ט, כט), פירושו מן העיר. וְהָבֵן יופי המליצה, כי מלת "את" תורֶה ג"כ על ההתחברות, כמו "הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א) כמו מלת "עם". ולכן סמך בעל הלשון מלת "את" על קבלת עצה מזולתו, ולא סמך אליו מלת "מן" לפי שהנועץ מזולתו מתחבר עמו [להודיע] לו דעתו, ושואל לשמוע דעת זולתו, והם מדברים דְבַר עצה זה עם זה, וכשיגיד לו חברו העצה ויקבלנה מפיו, הנה היה נועץ עמו. גם "נועץ" [מסמיך] שתי ההוראות האלו. יורה מלת "את", אבל "מן" לא יורה רק על הקבלה ממנו לא על ההתחברות עמו. ומלת "עם" תורֶה על ההשתתפות וההתחברות עם זולתו, כמו "שבעת ימים יהיה עם אמו" (שמות כב, כט) ולא תורֶה על הקבלה מזולתו. ולכן סמוך על הודעת הסכמת נפשו, ובקשתו לשמוע הסכמת חבריו אם יסכים ועושה על פי עצת נפשו, בין יסכימו בין לא יסכימו. וכשנזכר סתם יורה שלא קבל מזולתו ולא השתתף זולתו עמו בעצה, גם לא הגיד דרך [עצתו] וטעמו לזולתו, אבל עשה המעשה טרם הגיד ההסכמה לזולתו, והבן.
מורה נבוכים
ושלמות זאת התורה וקיומה לא תשלם כי אם ב׳מילה׳ בהיותה בימי הקטנות – ויש בזה שלש חכמות. הראשונה – שאילו הונח הקטן עד שיגדל, אפשר שלא היה עושה. והשנית – שלא יכאב ככאב הגדול לרכות עורו וחולשת דמיונו – כי הגדול יפחד וירעד מן הענין שידמה היותו קודם היותו. והשלישית – שהקטן יבוזו לו יולדיו בעת לידתו, שלא התחזקה עדין הצורה הדמיונית המביאה לאהוב אותו יולדיו; כי הצורה הדמיונית ההיא נוספת תמיד בראיה, והיא גדלה עם גדולתו, ואחר כן תתחיל להתחסר ולהמחות גם כן – רצוני לומר: הצורה הדמיונית. כי אין אהבת האב והאם את הבן בעת לדתו כאהבתם אותו והוא בן שנה ולא אהבת בן שנה כאהבת בן שש – ואילו הונח שנתים ושלוש היה זה מביא לבטל המילה לחמלת האב ואהבתו אותו. אבל סמוך ללדתו – הצורה ההיא הדמיונית חלושה מאד וכל שכן אצל האב אשר הוא מצוה בזאת ה׳מצוה׳. – והיות ה׳מילה׳ בשמיני הוא מפני שכל בעל חיים כשיולד הוא חלוש מאד בתכלית לחותו, וכאילו הוא עדין בבטן עד סוף שבעה ימים, ואז ימנה מרואי אויר העולם. הלא תראה כי גם בבהמות שמר זה הענין ״שבעת ימים יהיה עם אמו וגו׳״ – כאילו קודם זה הוא נפל. וכן האדם אחר שהשלים שבעה ימול – והיה הענין קצוב ׳ולא נתת דבריך לשיעורין׳.