שמות כד:א מחשבת ישראל: עקידת יצחק ומורה נבוכים

אמנם הנראה ממעשיהם הוא כי לפי שנאמר שם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד י"י אל כל העם ותצא אש מלפני י"י ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם. ואמרו חכמים ז"ל שנכנסו שם על מעשה הקטרת כמו שכתב רש"י ז"ל זה לשונו מצאתי כתוב בפרשת מלואים בבריתא הנוספת על תורת כהנים שלנו (פ' שמיני סי' ל') למה נכנס משה עם אהרן ללמד על מעש' הקטרת או לא נכנס אלא לדבר אחר הריני דן ירידה וביאה מה ביאה טעונה ברכה אף ירידה כן מה ירידה מעין עבודה אף ביאה מעין עבודה. הא למדת למה נכנס משה עם אהרן ללמד על מעשה הקטרת: הנה הם פקפקו בענין ההוא שמא מעשיהם גרמו כי בבואם שמה והקטירם קטרת הסמים סבבו צאת האש מלפניו וכי סגלה זו נמצאת בקטרת לעורר האש היסודיי או האש השמימיי אל האש אשר על המזבח או במחתה לא שהיה יורד האש מהרצון האלהי בקרבנות והעבודות ולזה מה שלקחו איש מחתתו ויתנו בהן אש מכל מקום וישימו על האש ההיא קטורת לומר איכה הורידו הזקנים האלה האש ונעשה כן גם אנו והוא מה שאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם לומר שהסגלה היא דבקה במצווה כי לא באש ה'. והנה הוא מבואר כי זה הפקפוק והלגלוג שלגלגו אלה האנשים במעשה ההוא הגדול אי אפשר שלא קדמו אותו סבות חזקות והנה חכמים ז"ל לא כוונו במאמריהם על עצמות החטא ומהותו כי הוא מבואר בכתוב. אמנם השתדלו לדבר על הסבות ההנה אשר הביאים אליו וסתמו הדברים עליהם כדרכן בכל כיוצא בזה ואמר שאי אפשר שלא קדמו הד' סוגי סבות הנמצאות בכל הפעולות הראשונה שבוש השכל ובלבול הדעת באלהות אמרו היוכל או הישגיח לשלח מלפניו האש הזאת על דרך הרצון המוחלט מבלי שיחייבהו ההקש הטבעי או לא וזהו שבוש וחסרון בהם מצד הכח השכלי שבהם שהוא צורתם. השניה רוע המזג ופחיתות תכונתם החמרית אשר מצד התעורר בהם הזדון והקנאה והנצוח לבא לנסות אלהים על האופן ההוא והיא סבה חמרית. השלישית היותם משוללים מקנייני המדות המעולות המונעים האנשים מלכת אחר שרירות לבם הרע וטבעם הזונה וזו בסבת הפעולות. והד' רוע תכליתם בפנימיות מעשיהם ועבודת' והוא הענין התכליתי. והנה בבחינת הסבה הצוריית אמר שתויי יין נכנסו והוא ודאי ערבוב השכל בדעות האלהיות והפקפוק באמיתת מציאותו או בהשגחתו או ביכלתו וזולת זה כי על זה אמרו (ברכות מ'.) עץ שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה וגם נח שתה וישכר ויתגל (בראשית ט׳:כ״א) ולפי שזה היה העקר שהכל תלוי בו שלפי חולשתם בהשגתם זו כן גברו החסרונות האחרות לזה ביארה התור' סבה זו סמוך למיתתם וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (ויקרא רבות פ' י"ב) משל למלך שהיה לו בן בית ומצאו פתח החנות והתיז ראשו בשתיקה ומנה אחר תחתיו ואמר לו אל תכנס לחנות וכו'. והוא מבואר כי זה החנות הוא חנות של שכרות וכמו שאמר ר' מאיר (חזית שיר השירים ב׳:ד׳) הביאני אל בית היין (שיר השירים ב׳:ד׳) אמרה כנסת ישראל השליט בי יצר עד שאמרתי (שמות ל״ב:ד׳) אלה אלהיך ישראל כהאי חמרא כדעייל ביה באינש הוא מערבב ליה הוא ודאי ערבוב הרשעות וההתפקרות כלפי מעלה ולזה כתב בה מיתה. אמנם בבחינת הסבה החמרית אמר שנכנסו שלא רחוצי ידים ורגלים כי הוא באמת כנוי מיוחד על טבע חמרם ומזג הרכבתם כי לא טהור על דרך שנאמר (משלי ל׳:י״ב) דור טהור בעיניו ומצואתו לא רוחץ אשר בעבור קלקולו נמשכו אחר הנצוח והכבוד עם רבם ועם אביהם וכמו שאמר עליהם שהורו הלכה בפני משה רבם. וכבר הפליגו בזה חכמינו ז"ל ובאו וכוונו עליהם מכח הכתובים אמרו במדרש (ויקרא רבות פ' כ') אמר ר' לוי הרבה נשים יושבות עגומות וממתינות להם ומה היו אומרים אחי אבינו מלך אחי אמנו נשיא אבינו כהן גדול אנו שני סגני כהונה אי זו אשה הוגנת לנו הדא הוא דכתיב (תהילים ע״ח:ס״ג) בחוריו אכלה אש ובתולותיו לא הוללו. ועוד מן הכא (שמות כ״ד:א׳) ואל משה אמר עלה אל ה' מלמד שהיו משה ואהרן מהלכין תחלה ונדב ואביהו מהלכין אחריהם אמרו מתי שני זקנים הללו מתים ואנו נוהגים שררה על הצבור תחתיהם. רבי יודן בשם רבי איבו אמר בפיהם אמרו רבי פנחס אומר בלבם הרהור אמר רבי ברכיה אמר ליה הקב"ה אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום (משלי כ״ז:א׳). הנה שכל זה הוא מפחיתות הטבע ורוע התכונות אשר מפאת חמרם, ובזה נתבאר טעם מי שאמר מפני שלא היה להם נשים כי זדונם וגודל גאותם הושיבום יחידים בחטא והכל בכלל שלא רחוצי ידים ורגלים שכתוב בה מיתה. והנה בבחינת הסבה הפועלות אמרו שהיו מחוסרים בגדים שהוא מבואר שהבגדים בלשון התורה נאמרו על קנייני הפעולות כמו שנתבאר יפה אצל בגדי כהונה ולפי שכבר נתבאר שם שהמעיל יורה על סגולות נפלאות בזה מזולתו מהבגדים אמרו שהיו חסרים מעיל וזה שלא היו בידם מדות טובות ימנעום מהמשך אחר רוע תכונותם להצילם מהמית'. אמנם מה שהורו מצד התכליתית הוא מה שכוונו אליו באומרם שלא היו להם בנים וכבר אמרנו מה שישיג מהבטולים לזאת הסבה אלא שיש להבין מדבריהם שאמרו זה על צד המשל הקרוב אל המשך הפעולות המיוחדות לאדם והתמדתם ועל דרך שאמרו (ב"ר פ' ל') עקר תולדותיהם של צדיקים מעשה טובים כי הוא הענין המורה הוראה עצומה על כוונת התכלית המיוחד בפעולות ההן כי המכוון אליו בעצם וראשונה הנה הוא יחזיק בו ולא יסור ממנו לעולם. אמנם מי שיהיה לבו במעשה אל תכלית חיצוני ממנו הנה הוא לא יתמיד במעשה ההוא ולא ימשך אליו אלא כל שיצטרך אל הענין ההוא הזולתי. ולזה אמרו (ספרי פ' עקב פ' והיה אם שמוע) שלא ילמד אדם תורה על מנת שיעשיר או על מנת שיקרא רבי לפי שאלו הן תכליות מתחלפות אל עצמיות' וכאשר תזדמן לו השררה או העושר ממקום אחר יסורו ממנה והוא מבואר. ולזה היה המשל הזה נאות אל הוראות כוונתם על התכליות במעשיהם שלא היתה הטנה ולז"א (ויקרא רבות שם) כי בחטאם מתו ובנים לא היו להם. כלומר שלא היו ראויים לבנים שימלאו מקומם המוחזק להם לפי הפרסום לפי שהמפורסם במעשיהם והתכליות המתחלפות בלבם היו מתחלפים ופעולות כאלו אין מטבעם להמשך ולהתקיים בידם ועל זה הדרך עצמו בא במסכת נדרים (פ"א.) מפני מה תלמידי חכמים אין מצוי לצאת מביניהם תלמידי חכמים רבינא אמר משום שאין מברכין בתורה תחלה. והתימה אם חוייבו לברך למה אין מברכין. ולא עוד אלא שנראה שהוא להם למנהג והיתר בידם ולמה לא יכפום לברך על כרחם. אלא שהכוונה היא מה שאמרנו וזה שמי שעוסק בתורה לשמה ולתכלית עצמיותה הנה הוא מקפיד עליה מאד ומחשיב' ומוקרה ומודה ומשבח תמיד למי ששם עמלו בה ולזה עולה בידו וכמו שאמר (משלי ה׳:י״ח) יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך כי המברך מקורה ודאי ישמח בה כי הוא בא אליה באות נפשו כמשפט האיש אשר העשיר אחרי עניו כי הוא שומר ממונו ומהלל לאל הנותנו בידו ועל כן אמרו (סנהדרין צ"ו.) הזהרו בבני עמי הארץ שמהם תצא תורה. אמנם מי שהעסק וההשתדלות בה אינו על זה הענין אלא שמתעסק בה לפי שנמצא בידו זה העסק מזולתו או שפונה לתכליות אחרות הנה באמת לא חשקה נפשו בעצם וראשונה בעסק ההוא ולא תתפאר בו ולא ישבח לאלוה עושיו עליו גם ברך לא יברכנו והיא הסבה אשר לא נתקיימה בידם בלי ספק עם שיראה שהם ראשונים וקרובים אליה מזולתם. ולפי שהסבה הזאת נעלמת כי רבו המחניפים והמראים חצוניהם הפך מה שהוא בלבם נאמר שם (בנדרים) בסמוך דאמר רב יהודה מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר (ירמיהו ט׳:י״א) דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו שנאמר (שם) ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה היינו ולא שמעו בקולי היינו ולא הלכו בה אמר רב יהודה אמר רב לומר שלא היו מברכין בתורה תחלה כי היתה השאלה קשה ותמוהה העם אשר קבלו התורה והמצות והיו עושין אותה ומורגלים בקיומה איך היו לשמה כרגע מפני ביטולם ממנה לגמרי וזה נשאל לחכמים ולא פירשוהו כי השכל האנושי יגזור כי ההרגל יקיים אותה בידם וכמו שאמרו (סנהדרין צ"א.) מאי דלא הוה הוה מאי דהוה לא כל שכן. גם הנביאים לא היה בידם כי היו רואים המעשים אשר בידם ולא היו יורדין לעומק לבם וכמו שאמר הנביא (ירמיהו י״ז:ט׳-י׳) עקב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו אני ה' חוקר לב וגו'. ושלמה בחכמתו אמר (מלכים א ח׳:ל״ט) כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם ירצה כי הוא נסתר מכל זולתו. גם מלאכי השרת שמשמשין לפניו במרום בהנעת מערכות השמים לא היה זה בידם כי לא חוייבו מהם הפסדם ואבדנם על האופן ההוא. גם לא רעיון לבם וסוד מחשבתם אדרבא כל מה שנעשה בהם היה כנגדם ובסדורם. עד שפירשו הקב"ה בעצמו כי הוא לבדו יודע תעלומות לב כנזכר וכמו שפירשנו אמות זה ההתיחדות בשער י"ד אצל ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד וגו' (בראשית ח׳:כ״א.) והוא יתעלה אשר ידע הסבה ופירשה לומר שהסבה החזקה אשר הביאתם לזה, היתה שאפילו בשעת עסקם בתורה בחיצוני מעשיהם הנה באמת לא הלכו בה בשרירות לבם כי היו פונים בכוונותיהם אל דברים אחרים והוא הטעם שלא ברכו בתורה תחלה כמו שאמרנו. ולהיותה רפויה בידם על זה האופן היתה נסבה לשישיגו קצת עונשים ומזה באו להעזב לגמרי עד שמצאום הרעות כלם. ולזה הענין הנכבד אמר הכתוב בפרשת אחרי מות את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלהיכם לומר הזהרו בענין הכוונה כי היא העקר וזה כי כשתעשו את דברי התורה והמצוה תכוונו ללכת בהם ולהיותם עסקכם בעצם וראשונה כי אני ה' אלהיכם היודע לבות בני האדם ומעיד עליהם כמו שאמר ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה כנזכר. והנה זה הפירוש אמיתי מצד עצמו ומחוייב מצד המאמר וענינו בדוק ומנוסה ומעשים בכל יום בכל הדברים הנעשים מתורה ויראת שמים כי הנה יעשו אל הפנים האחרים ומבקשים עליהם שכר כעושין מעשה שלם ולפי שלא בא השכר עליהם יעזבו מהם וישיגו העונשים הכבדים והרעים ושואלין ודורשין על מה אבדה הארץ. ואם יאמרו להם חכמיהם לפי שבטלתם מעשה כך וכך, היתה תשובתם הרי עשינו כמה שנים ולא שוה לנו או פלוני ופלוני עשו ולא הועילו. והרי פירש הסוד יודע הסודות ברוך הוא. ואמר כי כשעשו לא הלכו במעשה ההוא על דרך האמת ולא ברכו אלהים בלבבם על מעשיהם והוא סבת העונשין הנמשכים בזה אחר זה. וכל זה הוא מענין אמרם בכאן שלא היו להם בנים ראויין להמשך פעולותיהם החצונות לפי שכוונותיהם היו בלתי מסכימות אליהם ונראים כעובדין והרי הם מכעיסים. והרי נגעו חכמינו ז"ל בכל ארבעה סוגי הסבות אחת לאחת ובאלו הארבעה עצמן כוונו באומרם על הקריבה ועל ההקרבה ועל האש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה. כי הקריבה היא הראשונ' כי הרסו אל השם לראות שנאמר בקרבתם לפני ה' וימותו. וההקרב' היא השנייה שהעיזו פניהם להקריב עצמם אל הנצוח וסכנת הנסיון. והשלישית הוא הפועל בעצמו שהקריבו אש זרה. והד' היא התכלית שאף שניהם לא הוסכמו לכוונה אחת וזה עצמו ענין העושים שלא לשמה שכל אחד מכוין לתכלית בפני עצמו כמו שדקדקו עליהם שנאמר איש מחתתו. ואם היתה העבודה לשמה היה תכלית אחד להם והוא מבואר. והנה עם זה דברי החכמים בזה הענין בתכלית השלמות במה שיודע זה החטא בכל סבותיו אמנם לא אמרו שלא שמרו את משמרתם שכתוב בה גם כן מיתה כי הם דברו בסבות החלקיות אמנם הענין ההוא הוא כולל את הכל כמו שכתבנו ראשונה. והנה מכל זה נתבאר כמה צדקו משפטי ה' כמה שנאמר ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם והוא מה שבאת ההוראה מצד ראשית חטאתם ועקרו ששמו תפלה באלהים בענין האש. והאלהים אשר יענה באש להענישם בו יתבאר כי הוא האלהים העושה על ידי הרצון המוחלט. לא שהאש והקטרת גורמין על הדרך הטבעי שהרי לא מתו משה ואהרן. אמנם הם מתו לפני ה' כי באש חטאו להקריב אש זרה אשר לא צוה אותם ובאש ה' נשפט (ישעיהו ס״ו:ט״ז) לבא לפניו אשר לא כדת או שלא ברשות קל וחומר מאחשורוש (אסתר ד') והוא מה שאמרו ז"ל (במדבר רבות פ"ד) בעדת קרח, סם המות נתון בתוכו שבו נשרפו נדב ואביהוא וחלילה מהיות שם סם המות זולתי זה שהמקריב עצמו אל מקום שאינו ראוי לו תאכלהו אש לא נופח. וברוך הוא דיין אמת שופט בצדק אשר משפטיו וגזרותיו הן הנה היו דברי תוכחה וקולות גערה בלב כל העם להחרידם ולהבהילם ביראה ורעד לאמר הן בקדושיו לא נשא פנים ואיך נעמוד אנחנו. והוא מה שאמר משה לאהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד כי רש"י ז"ל כתב היכן דבר ונקדש בכבודי אל תקרי בכבודי אלא במכובדי וכו' והראב"ע ז"ל כתב שכבר הודיעו כך על דרך רק אתכם ידעתי וגו' (עמוס ג׳:ב׳) והרמב"ן ז"ל אמר כי מאמר אשר דבר ה' הוא כאומרו אשר גזר ה" כענין ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר ה' (בראשית כ״ד:נ״א) וזולתם. אמר משה המקרה הזה הוא גזרת השם לאמר אל לבו בקרובי אקדש ולא יהרסו אל קדושתי ועל פני כל העם אכבד שיהיו נוהגים כבוד במשכני וטעם וידם אהרן שהיה בוכה בקול ואז שתק או כטעם אל תדום בת עיניך (איכה ב׳:י״ח) כל אלו דבריו ז"ל:

במדרש (שיר פרשה י"ב) מאי דכתיב (תהלים קל"ה) כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ. משל למלך שגזר על מלכותו בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי. לימים בקש המלך לישא אשה מסוריא עמד ובטל הגזירה ואמר מכאן ואילך ירדו בני רומי לסוריא ויעלו בני סוריא לרומי. ואני אתחיל. כך כשברא הקב"ה את עולמו בתחילה אמר (שם קט"ו) השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם וכשבקש ליתן תורה לעמו ישראל אמר מכאן ואילך יעלו תחתונים אל עליונים וירדו העליונים אל התחתונים ואני ארד תחלה דכתיב וירד ה' על הר סיני ואח"כ (שמות כ״ד:א׳) ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים איש מזקני ישראל. הוי כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ.

בחדש השלישי וגו'. כבר פירשנו בחלק השני מהשער שכוונו בכאן ששה ענינים שצריך לכוין אותם ולסדרם בבקשת דברים כאלו. והם הזמן והמקום והאמצעי וסדור הדברים. ואפשרות המבוקש וכשרותו. והנה הפסוק ראשון ידבר מהכשר הזמן. והב' מהכשר המקום. והשלישי מהאמצעי ומהקפדת כוון הדברים באומרו כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל וכבר דברו חז"ל (מכלתא פ' מ"ת פ"ב) במה שייחד לשון אמירה לבית יעקב והגדה לבני ישראל ואמרו בית יעקב אלו הנשים וגו'. ולהלן תתבאר הכוונה: אתם ראיתם את אשר עשיתי וגו'. לפי שלא יערב על האדם לשמוע מה שקבל מהטובות מזולתו כי הוא לו ענין הכנעה ושעבוד וכבר ייחס החכם זאת המדה אל ההמון אשר בעבור' יהיו עושי הטובה אוהבים למקבלים הטבותם יותר ממה שיאהבו המקבלים לעושים אותו בשמיני מהתשיעי מהמדות לזה קצר הספור במה שעשה עמהם מהטובות והזכירם בדרך כלל באומרו אתם ראיתם את אשר עשיתי במצרים ואשא אתכם וגו'. לומר שלקחתם מקצה הרע והביאם אל קצה הטוב ובאופן היותר נאות שאפשר והוא על כנפי נשרים ואחשוב שרמז להם בזה אל הקלות המגיע להם בזה המעמד להגיע אל שלמותם מבלי שיוקדמו אליהם ההתחלות הראויות להקדים בהמשך זמן רב רק בפתע כאשר ידאה הנשר וכנפי נשרים הם נשרי שמים הידועים לבעלי הצורות שהתנוע' היומית תניעם עם כל המון הכוכבים תנועה שלמה בכל יום. ואיפשר שעליהם אמר ירמיהו במליצת הקינה (איכה ד') קלים היו רודפינו מנשרי שמים. וירצה במדבר ארבו לנו כי מזמן המדבר שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי לדמם יארובו כי ידעו שבתם וקימתם. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו'. ירצה עם היות שבעבור מה שעשיתי עמכם תתחייבו לעשות מצותי בלי שום תגמול אחר אבל עם כל זה איני חפץ בכך רק כי אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה וגו'. והנה קיצר להם בזכרון המצות וסתמם בכלל. אמנם הרחיב במתן שכרם לפי שעכשו בא עליהם בדברי חן ופיוסי' הפך ממה שעשה במרה שנאמר (שמות ט"ו) שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו וכו' הרבה בזכרון המעשים ומיעט בגמול כמבואר שם היטב. (א) אמנם ענין הסגול' הזאת הוא הלציי מאד להורות שאם עכשיו יקבלו עליהם עול מלכותו בו יושלם נסיונם להביאם באוצר סגולתו מזולתם מכל העמים מבלי שיהיה שם ערעור ומחלוקת מהשרים אשר חלק ה' ממשלת העולם ההם לאמר שכבר נמסרו תחת ממשלתם מתחלת אבותיהם אשר מעולם תרח ומולדתו ומי יוציאם מתחת יד ממשלתם. ולזה אמר שהוא היה כמלך שנתן לעבדיו או עיר או מקום או אחוזת נחלה ואחר זמן נמצא באחד מהם מחצב כסף או זהב כי מהידוע מחוקי המלוכה שהוא למלך כי לא נתן להם רק פירות הארץ הנהוגים והנראים לעין רק כל עושר טמון הוא למלך וכן מתחל' עובדי ע"א היו אבותינו והיו נמסרין תחת אלהי נכר הארץ כאשר אמרנו אמנם כשנתעורר ממזרח שמש צדקו של אברהם אבינו היה כמוצא מטמון יקר מזהב ומפז רב ואז שם לו חק ומשפט ושם נסהו לבחון אותן ולצרפו אם הוא שלם עמו וכזהב יצא מזוקק מכור הברזל כמו שאמר (נחמיה ט') והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך ואחרי כן הוסיף לנסותו עשר פעמים (אבות פ"ה). אמנם היו פסולות וסיגים רבים בתוכו כי ישמעאל ובני קטורה רבים ויצחק יחידי אשר מטעם זה אמר (בראשית כ"ב) את בנך את יחידך והנה ביצחק כבר נתמעטו הסיגים חלק בחלק. אמנם יעקב היתה מטתו שלמה אבל עדין לא היה טבעם יוצא עד שירדו למצרים ויהי שם לגוי ומשם הוציאם ה' והביאם אל המקום הזה הנכבד והנורא למען נסותם כיום הזה לדעת מה יענו אותו דבר כי בזה יושלם הנסיון לקחת אותם ממשלת כל שרי מעלה לברור אותם לחלקו ולתתם עם סגולתו. ולזה אמר אם שמוע תשמעו בקולי וגו' והייתם לי סגולה מכל העמים ויש לי יכולת לעשותו כי לי ממשלת כל הארץ והמטמונות הנמצאות שם הם סגולות המלך בלי ספק. והנכון שיאמר ומה הוא ענין הסגולה כי לי כל הארץ בכלל ואתם לבדכם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ובזה יודע סגולתכם. ואולם באומרו ממלכת כהנים וגוי קדוש כלל כל עניני הפרישות והקדוש' המיוחדים אל השרידים בעם והנכספים אליהם כמו שבלשון סגלה כלל הענין המשותף לכללם ויתכן שמהפלגת כיון הדברים האלה ותיקן מליצתם היה לחלק המאמרים על שני קצותם. (ב) וזה כי אומרו ראשונה כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל כיון לסדר שני מיני מאמרים. אחד לכללות העם הנקרא בית יעקב והוא מה שאמר ראשונה אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים כי מה שיפייס מאד החלק ההמוני הוא מה שהוציאם משעבוד הגופי' אל החירות השלם ובבחינתם הוא מה שסמך אומרו ועתה אם שמוע וגו' והייתם לי סגולה מכל העמים לומר אמנם כי אתם עם אבל תהיו לי סגולה מכל העמים בתת להם חקים טובים ומנהיגים נאותים אשר עליהם יחיו בחיים הזמניים על הצד היותר נאות ויותר מספיק ומצליח מכל שאר האומות אשר על פני האדמה. (א) אבל אל השרידים אשר בשם ישראל יכנו אמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' שהוא חיי הפרישות והשלמות הנפשיי כלומר ועצמיכם אתם תהיו לי וגו'. (ב) ועל המאמר הזה המיוחד סמך בסוף אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל כלומר שהענין הזה האחרון הוא אשר ייעד ראשונה להגיד אותו ולכל אשר בשם ישראל יכנה לבד כי להם יאתה וכמ"ש אח"כ (ויקרא י"ט) דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו וגו'. (ג) ועל זה הענין הנכבד תמצא שלא נשתמש בכל הספור הזה רק בלשון עם עד אחרי העשרת הדברות שנאמר כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם וגו' וסמיך ליה אלה המשפטים וגו' ואמרו ז"ל (גיטין פ"ח:) לפניהם ולא לפני הדיוטות והטעם לפי שבענין הזה של המעמד הנכבד עסק רב היה לו עם ההמון כמו שיבא בפירושנו ובסדר קדושים תהיו שער ס"ה יתבאר זה ג"כ ב"ה. והנה הפירוש הזה הוא נאות אם מצד ענינו ואם מצד התכת הכתובים דוגמת מה שנאמר לו בתחלת ענינו (שמות ג') כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם לך ואספת את זקני ישראל וגו' כמו שנתבאר שם. ובמדרש (ש"ר פ' כ"ח) לבית יעקב אלו הנשים ולמה לנשים תחלה שהן מזדרזות למצות וכו' אמר רבי תחליפא אמר הק"בה כשבראתי את העולם לא צויתי מתחלה אלא לאדם ואח"כ לחוה ועמדה וקלקלה את העולם עכשיו אם אין אני מצוה לנשים תחלה הן מבטלות את התורה לכך כה תאמר לבית יעקב. מהמבואר שהוא דרך זר לומר שדבר עם הנשים תחלה גם כי זה לא נזכר שנעשה. אבל יראה שכוונתם לחלוף מדרגות העם כמו שאמרנו כי לאדם לא אמר רק (בראשית ב') ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו וגו' והוא הפרישות המיוחד אל החלק השכלי לבד ולזה לא עמד בו כי צריך התקון החומרי תחלה והוא ענין נכון. גם ענין הקדימ' יתכן שהיה בהקדים בעבורם כל הדברים הראויים להמצא שם להכין החמר שהוא הנקבה והזמנתו אל הקבלה כדי שיבא הכח השכלי אל שלימותו בלי שום קיטרוג והכל ענין אחד ועל כל פנים כלל בדברים מה שיורה בהם איפשרות הדבר המבוקש וקירובו לעשותו גם הפלגת תועלתו אל הכלל ואם אל הפרט כל אחד לפי תשוקתו: ויבא משה אל זקני העם וישם לפניהם את הדברים האלה. נראה ששמם לפניהם כשלחן ערוך כלומר הדברים עצמן כמו שהושמו בפיו מבלי תוספת וגרעון ואם שהוא כיוון לדבר אל הזקנים הנה כל העם יחדו להתחבר בדבור ההוא שכלל וששה העניינים שקדמו ולא מצאו מענה אחר כי אם להודות ולומר כל אשר דבר ה' נעשה. ובהגדה (שבת פ"ח.) אמר רבי אבדימי בר חמא מאי דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם ההר כגגית ואמר אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. כוונו חז"ל אל עוצם ההכרח והכפייה השכלית שהיה שם מחוזק העניינים ההם אשר הקדים אליהם הנאותים להביאם אל ההודאה ומכח הדברים אשר סדר לפניהם באומרו אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם וגו'. ועתה אם שמוע וגו'. והייתם לי סגולה מכל העמים וגו'. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. כי הודיעם כי בזה הענין תהיה הבדלתם מכל העמים וסגולה והבדל כמו שביארנו היטב בחלק הראשון אשר בשער ולזה המריצו המליצה שהכריחם בסדור עניני ומתק שפתיו כאלו כפה עליהם ההר ההוא כגיגית לאמר אם תקבלו את התורה מוטב שתזכו להיות מסוגלים ונבדלים מכל העמים לחיות חיים נעימים בעולם הזה והשאיר אחריהם ברכה לעולם הנצחי. ואם לאו אכן כאדם תמותון ושם תקברו ואחר קבורתכם לא יהיה לכם עוד אחרית ותקוה ולזה סבר וקבלו ברצון שלם. אמנם מפני שהבחינה הזאת היא מיוחדת לבני עלייה המכוונים אל השלמות הנפשיי המקווה אחר המות יותר מההצלחות הזמניות אמרו שם אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעה רבה לתורה. והכוונה להמון העם כי באשר לא ידעו הודו ובאשר לא הכירו הוסכמו ואין אונס ואונאה גדולה מזו. והיתה התשובה (שם) שכבר קיימו וקבלו עליהם בימי מרדכי שנאמר (אסתר ט') קיימו וקבלו עליהם קיימו מה שקבלו תחלה. והכוונה שלא לבד בבחינת ההצלחה הנפשיית הוכרח להם לעשות כי גם בבחינת מציאות החיות הזמניי אשר לא ישוער כי אם בהיותם חיים על פי התורה אשר עמה הם בעלי ברית לאלהים ושומר אותם מכל רע ופגע. ושם לזכרון ומשל. מה שהצילם בימי מרדכי ואסתר אשר נגזר עליהם להשמיד להרוג לאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד וגו' (שם ג'). לולי ה' שהיה לנו, והנה בבחינה זו יחוייב לקבל כלם את אשר החלו לעשות והנה היה ההכרח אם מצד הטוב המשותף הזמני ואם מצד הטוב המיוחד הנכסף אל השרידים והמכוון מהם ולזה היה מענה כל העם אשר דבר ה' נעשה. אמנם מה שראוי לתת לב אליו הוא מה שהקדימו מאמר נעשה לבד למאמר (שמות כ"ד) נעשה ונשמע הנאמר אחר כך מפיהם בפעם השלישית כי הנה זה יורה על שלמותם וטוב בחינתם במאמריהם הנכונים והיות תשובותיהם באשר שם כהלכתן ומשפטן. וזה כי למה שראו והשכילו ששלימות כל אדם הוא כשיפעל לא כשישב ובטל כמו שביאר אותו על ידי אותות ומופתים החוקר בספר המדות אזכרם בסמיכות הכתובים שער נ"ה ב"ה. ולזה הודו במעמד ההוא בתחלת המעשה ואמרו כל אשר דבר י"י נעשה והוא מאמר שלם כי לא קבלו עליהם אי זה מעשה. אבל שיהיה המעשה המיוחד אל האדם השלם שהוא פועל הנפש כפי המעלה ולזה כוונו באומרם כל אשר דבר י"י כי המעשה ההוא המיוחד אשר דבר או ידבר י"י הנעשה בעצת הנפש המשכלת והסכמתה אותו נעשה והוא עצמו המכיון ממנו בעת הבריאה באומרו (בראשית ב') ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. ירצה לעבוד ולשמור משמרת הנפש הנזכר ראשונה בספור באומרו (שם) ויפח באפיו נשמת חיים שהיא פירו' נכון כמו שכתבנו שם ^*אמנם, ר"ל אחרי שהכירו כי ע"י קבלתם התורה האלקית ישיגו מעלה עיונית ומעל' מעשיית מעלה עיונית, כי על ידה יתישרו דעותם בהכרת הי"ת ותאריו הנשגבים, ומעל' מעשיית כי על ידה יתוקנו מעשיה בכל מעמדי ויחסי חייהם עלי ארץ ראו ג"כ כי המעל' העיונית תהי' למנה רק להשלמים ולאנשים האלקיים הפורשים עצמם כפי היכולת מעניני החומר ורק קנין המעל' המעשיית יושג מכל העם וזשאה"כ "ויענו כל העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה". אמנם לפי שהכירו והשכילו עוד שפועל הנפש ישנו לפי המעלה המעשיית וישנו לפי המעלה השכלית וזה מצד המעלה השכלית ייוחד לשכלים הנבדלים ולאנשים האלהיים הפורשים עצמם הרחק מאד מאדם אשר ימעט מאד מציאותם. והיה כוונת המעמד ההוא אל טוב ושלימות כללותם בזה השתוף האלהי כאשר ביארנו בחלק השני מזה השער בא מחכמתם להשיב שלחם דבר כלבבו לאמר כל אשר דבר ה' נעשה לומר כי קבלתם עליהם פועל הנפש כפי המעלה המעשיית יוכלו כלם לעמוד עליה והוא טעם ויענו כל העם יחדיו כי כלם אפשר שישוו בזה והוא עצמו מה שיזכור אחרי עשר' הדברי' (שמות כ"ד) ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה. ואולם בפעם השלישית נזכר מה שנתייחד מהשלמות אל יחידי סגולתם על ידי אזון וחקור התורה האלהית בטעמיה וסודותיה שהוא ודאי פועל הנפש לפי המעלה השכלית ולזה נאמר שם ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע וכבר כללו הפועל אשר לפי המעש' במלת נעשה ואשר לפי השכל במלת נשמע שהאחת בלי ספק הכנה לחברתה ודרך אליה ובזה נגמר מה שאמרו חז"ל (שבת שם) לשון שמלאכי השרת משתמשין בו עושין ברישא והדר לשמוע כמו שכתבנו ראשונה. וזה מ"ש שדבר עם הנשים תחלה כי הם ענו תחילה נעשה כנגד החלק החמרי אשר בעבורו נאמר אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים כנזכר. ואחר כך אמר ונשמע כנגד החלק השכלי אשר בעבורו נאמר ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו'. כמו שכתבנו למעלה או קרוב אליו. ובשער מ"ז יתבאר עוד טעם נכבד להתחלפות המאמרים פעם נעשה פעם נעשה ונשמע פעם ושמענו ועשינו (דברים ה') נוסף על מה שכתבנו הנה ב"ה. וישב משה את דברי העם אל ה'. (ה) לפי שעדין לא בא משה לתכלית כונתם באומרם כל אשר דבר י"י נעשה כי לא שיער מהם בתחלה רק הקבלה עליהם כל אשר דבר אליהם לזה לא נאמר ויגד משה כי מלת הגדה כוללת תורף הדברים וכונתם אבל נאמר וישב משה שיש במשמע שהשיב המלות ההם בעצמם מבלי ההתבוננות בכונתם. אמנם כשאמר לו השם יתעל' הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם הבין שלא לחנם אמר ליה כן רק מפני שגלוי וידוע לפניו שהם חפצים לשמוע מפיו דבר ואז נתעורר לרדת לסוף כוונתם ושיער כי באומרם כל אשר דבר י"י נעשה ירצו כל אשר יתברר לנו שדבר י"י אותו נעשה כמו שאמר אם שמוע תשמעו בקולי ולזה חזר ואמר ויגד משה את דברי העם אל י"י כלומר עתה ידעתי סוף כוונתם בדבריהם כי הוא הנרצה אליהם באומרם כל אשר דבר י"י נעשה. והנה עד עתה היה משיב דבר בטרם ישמע ועכשו מגיד דבר אמת. והוא עצמו שאמרו ז"ל (מכלתא פ' מ"ת פ"ב) תשובה על דבר זה שמעתי מהם רצוננו לראות את מלכנו כלומר ודאי על דבר זה שאמרת היתה תשובתם רצוננו וכו'. והנה באמת היתה כוונתם שלמה מאד וכמו שבא בקבלה (מדרש חזית שיר א') על זה מאמר (שיר א') ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין. ולהמשך העין אחרי זאת ההגדה נאמר לו לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלות' כי לא יוכלו לשמוע כאשר רצו באופן אחר: והפירוש הזה הוא נכון מאד מכל מה שראיתי בו. והנה הרלב"ג ז"ל לישב שני אלו הכתובים המציא המציאות בענין הנבואה אשר כלבבי ואמר שלא תושפע הנבואה לנביא מאת השם יתעלה על דבר מהדברים רק על האופן אשר תשוטט מחשבתו בדבר ההוא. ולפי שכבר היו במאמר כל אשר דבר י"י נעשה שתי משמעיות. האחד שיתאמת להם כי דבר י"י אותו בשום אות וסימן. והב' שיתאמת להם כי מה שידבר להם בשם י"י הוא עצמו אשר דברו י"י בלי ספק. ומפני שהבין משה ממאמרם בתחלת הענין הראשון שאליו כיון הכתוב באומרו וישב משה את דברי העם אל י"י לזה באה לו התשובה מתיחסת אל מה שהבין מהם הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך כמו שהם מבקשים והנה אחרי כן כאשר הוסיף להתבונן בדבריהם ונפל על הכוונה השנית שעליה נאמר ויגד משה את דברי העם וגו'. באה התשובה השנית על פיה ואמר לך אל העם וקדשתם שכיון שהם חפצים לשמוע קול דברים ממנו ית' ראוי הוא שיתקדשו. זהו תורף דבריו ואם הוא האריך הרבה וחשבו לתועלת נפלא בסודות הנבואה ועינינו הרואות שהוא המשיך בזה מציאות העניינים הנבואיים למה שנתדמה אליו צרכו לישב הכתוב אחר אמתת מציאותם. כי מי שמע כזאת ואם משה נשתבש בדמיונו ולא הבין מאמרם מי סכל את רוח ה' שישיב לו דבר בסכלותו וחלילה מהיות דבר ה' על זה האופן שהוא לעג וקלס בערך אחד מקטני הנביאים כ"ש אצל רבן של כלם. אמנם מה שכתבתי הוא נכון מאד כי בא דבר י"י אליו להודיעו אשר לא עלה על לבו וגם הוא חכם והבין את טעמו: ושוב מצאתי במדרש חזית (שיר א') משל למלך שמבקש ליקח לו אשה בת טובים ובת גנוסים שלח אצלה שליח ואמר אליה אמרה איני כדאי להיות שפחתו אלא רצוני לשמוע מפיו כיון שחזר אותו שליח אל המלך היו פיו שוחקות ושיחותיו אינם נשמעות. המלך היה פקח אמר פניו של זה שוחקות דומה לו שקבלה עליה ושיחותיו אינן נשמעות. דומה לי שא"ל רצוני לשמוע מפיו. כך ישראל בת טובים השליח זה משה המלך זה הקב"ה בשעה ההיא אמר וישב משה את דברי העם אל י"י ומה ת"ל ויגד משה וגו'. אלא ע"י שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם אמר כך תבעו. הנך רואה בעיניך כמה הפליגו לבאר הענין הזה כמו שכתבתי כי הנה הוא ע"ה בתשובה הראשונה היו פניו שוחקות כמי שיבין מהם שהם מקבלים על עצמם מבלי שום תנאי אבל שיחותיו אינן נשמעות אליו כלומר שהוא לא הבין עדיין סוף כונתם אמנם פקחות המלך הבין מהם שרצונם לשמוע מפיו וע"י שאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' הבין השליח גם כן ואמר כך תבעו. והנה לא נפל דבר אחד מכל דברינו בו. והנה תוכן הפירוש הביאנו לרדת לכוונתם ז"ל בזה המאמר הנכבד אשר לא תובן זולתו: ואחר שנתישב זה נשוב אל כוונת עקר הכתוב האומר הנה אנכי בא אליך וגו'. והנרצה בזה כי למה שהנבואה היא עקר ושרש התורה האלהית ואם תוכחש הנבואה תפול התורה בכלליה ופרטיה והיה הדבר אשר יגיע אמתתו אל האדם מצד עצמו חזק ההתאמתות ממה שיגיע לו מזולתו. לזה היה מהחסד והרצון האלהי שיזכו כל העם המשותפים בקבלת עול התורה האלהית במעמד הנכבד והנורא ההוא אל מעלת הנבואה עד שיושוו כלם בענין אמותו מבלי השערת שום ספק: (ט) אמנם לפי שהוא זר ונפלא שיהיה עם רב ועצום מוכנים תמיד אל הנבואה כל שכן שיהיו כלם כאחד נביאים אמנם מה שהיה אפשר לפי טבעה היא להמצא על איש מהאישי' או במתי מעט בדור. כמו שנאמר (דברים י"ח) נביא מקרבך יקים לך י"י אלהיך אליו תשמעון. והיתה הכוונה שיכירו וידעו כי סבת היות הדבר על זה האופן המעטי הוא חסרונם והעדר הכנתם לא קצור יד וצרות עין של מעלה מהיטיב לטובים ולראויים לה כלל. והיה זה ע"י החרדה והמורא הגדול המחוייב להיות להם שם באותו מעמד מהקולות וברקים וזולת זה להיותם בלתי שלמים מצד עצמם אל ההשגה ההיא כמו שנראה זה מהנביאים בזמני הטרדות ומיעוט ההכות מהצער והחרדה כמבואר מיחזקאל ומדניאל אשר היו השגותיהם בתוך הגולה איש כפי מעלתו. וכל שכן שיתחייב זה לכל הקהל הגדול ההוא להפשיט העניינים החמריים מהם ולהפרידם מהדברים המורגשים כדי שתתרשם בנפשם ההשגה ההיא הנפלאה אשר בזה יהי' להם המעמד ההוא נורא מאד ולא ישוערו האיפשרות בהתמדתם בו והנה אלו הכוונות ביארם הכתוב במאמר הזה ועל האיום והמורא הגדול אמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן כי עב הענן הוא החשך והערפל אשר ממנו היו הקולות והברקים כמו שנא' ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר ונאמר (דברים ה') מתוך האש הענן הערפל: אמנם אמר שהי' זה ההראות להם על זה האופן בעבור שימשכו משם ב' ענינים. האחד שישמע העם את קול דברו כמו שאמר כל אשר דבר י"י כפי מה שפירשנו והוא אומרו בעבור ישמע העם בדברי עמך. והכוונה שישמע וישכיל העם ענין דברי עמך שזה לא יהיה רק בהגיעם אל מעלת הדבור עצמו ושומעים הדברים הנדברים שם: (ד) ועל השני והוא השמעת עצמם מהנבואה מכאן ולהבא בהוראת' חסרונם והעדר הכנתם לשיהיו כל עם י"י נביאים והתחייבם לסמוך על נביא אחד בדור אמר וגם בך יאמינו לעולם שלא יהרסו עוד אל י"י רצוננו לראות את מלכנו אבל יסמכו עליך או על נביא מקרב אחיהם כמוך. והרי הכתוב מעיד כי לא שב דבר י"י ריקם כי אם עשה את כל אשר חפץ בענין ההוא וזהו במה שאמר בסוף וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר וגו'. וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק והרי שהיה להם המעמד נורא מאד אשר בעבורו אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה. הרי הענין הראשון שעליו אמר בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. ועוד אמר ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות הודו האמנה אל הנביא המוכן יותר מהם כי מעתה ראו והכירו שא"א שיהיו הם מתמידים בדברות ההם פן ימותו עליהם והוא עצמו מה שנזכר במשנה תורה (דברים ה') ותאמרו הן הראנו י"י את כבודו וגו' היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי שכבר האמינו במציאות הנבואה כמ"ש, בעבור ישמע העם בדברי עמך ואמר ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע וגו'. כי מי כל בשר וגו' קרב אתה ושמע וגו' (שם) הודו כי אין בהם ולא יתכן שיהיה בכלל כל בשר כח לעמוד בכמו המעמד ההוא. ולכן שיקרב הוא לבדו והנמשכים אחריו מהנביאים ומפיו ישמעו ויעשו. ועל ענין אלו הכוונו' נענה דבר הש"י (שם) שמעתי את קול העם אשר דבר אליך לאמר הטיבו כל אשר דברו ויאמר י"י אל משה לך אל העם וקדשתם הזהירם על ההזמנה בפרישות הגופות וכבוס הבגדים וזכוך המדות הראויות להקדים לבא לידי רוח הקדש עם היות שהם הגיעו לזה ברצון האל יתברך בזמן קצר כמו שרמז להם באומרו ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי כאשר אמרנו והוא מה שאמר והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד י"י לעיני כל העם כמו שבקשו ממך: והגבלת את העם. כל המפרשים נדחקו בפירוש הכתוב הזה עד שיש מי שאמר שהעם נאמר חלוף ההר. אמנם כשיושם לב אל מה שכתב החכם בפ' י"א מהט' מהמדות יודע שכל מי שכללו בספר ההוא אינו רק להגביל האנשים ולהדריכם בחיים המוגבלים אשר אליהם יכספו האנשים המעולים. והיא עצמה כוונת התורה ומצוותיה אשר בה יגבילם ויעמידם על הגבול הראוי ולא יעברוהו כמו שכתב הרב המורה פ' ל"ג חלק ג' ^*והוא טעם מאמר והגבלת, ר"ל שכונת הכ' שע"י התורה והמצות יוגבלו מקבליהם, שלא יהרסו בתאותם לפרוץ גדר המוסרי כ"א לתת משג ורסן לכל תשוקותיהם הגופניות: והוא טעם מאמר והגבלת את העם בלי ספק כי אזהרת השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו כל הנוגע וגו'. בין שיהיה על ההווה בין שירמוז אל כללות התורה הנתונה בהר ההוא אינו אלא הגבלת העם לא זולת: לא תגע בו יד וגו' במשוך היובל וגו'. לפי מה שאמרו ז"ל (ביצה ה':) כל דבר הנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו יראה שהיה לו לומר בפסוק היובל עד שאמרו שהמשך הקול הוא סימן להפסק וא"כ בא הכתוב להתיר בזמן ההמשך ההוא והוא דרך זר כמו שכתבנו בספקות: (ז) ולזה יראה כי פשוטו הוא לצוות לב"ד שאם יעלה על ההר איש או אשה. או יגע בקצהו שלא יגעו בו יד לתפשו ולהביאו לב"ד שמא יהרסו גם הם לעלות בהם או ליגע בו כי סקול יסקל העולה ההוא או הנוגע או ירה יירה מחוץ להר. גם יכוין כי על זה האופן פתאום יבא אידו והוא אומרו אם בהמה אם איש לא יחיה כלל ואם יברחו בתוך ההר באופן שלא יוכלו לסקלו במקום מעמדם או לירות בו חצים אפילו במשוך היובל המה יעלו בהר לסקלו וזהו על דרך שאמר הכתוב (שמות כ"א) וכי יזיד איש וגומר מעם מזבחי תקחנו לתות וזה תראה כוונת אנקלוס, במיגד שופרא אינון מורשן למיסק לטורא וכל זה להפליג האיום והמניעה שלא יבואו לשם כי כשידעו שנתן רשות לבא אחריו להמיתו מי מלאו לבו לגשת: וירד משה וגומר ויאמר אל העם היו נכונים לשלשת ימים וגו'. (ח) לפי הפשט הוא עצמו מה שא"ל הש"י וקדשתם היום ומחר כשיובן שיהיו היום ומחר שני' כמו שאמרו ז"ל (שבת פ"ז.) מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו. ושיעור הכתוב וקדשתם היום הראשון שלם ומחר כי ביום הג' ליום הראשון. ירד ה' וגומר לא ליום הציווי. והוא עצמו מה שאמר כאן היו נכונים לשלשת ימים כי הוא מנה להם יום הציווי עצמו. ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וגומר ויחרד כל העם וגו' ואחר נאמר ויוצא משה וגו' עד ויחרד כל ההר מאד. (ט) לפי שהקושי והמניעה בכמו אלו ההשגות הוא מבואר שיעמדו משני צדדים. אם מצד קוצר המשיגים: ואם מצד מעלת המושג. לכן נרמזו בכאן שני הענינים האלה בעולם. ועל מה שישיגם מהצער והקושי מצד עצמם אמר ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה. יאמר שכבר נפל עליהם בהתחלות מצד קצורם ומעוט הכנתם כל אלו הצערים והחרדות שהזכיר והוא אומרו ויחרד כל העם אשר במחנה. ואח"כ אמר ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה שכבר נעתקו מקצה שפל מצבם ובאו לקראת האלהים. (י) אמנם שהתיצבו בתחתית הר ה' ושם השיגם הקושי והמניעות אשר מצד מעלת המושג ורוממותו ועל זה אמר והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד הנה שהית' שם חרדה מצד העם תחלה ואח"כ חרדה מצד ההר ההוא הר ה' גם כן. וראה כי רוב המניעות והעכובים אשר מצד עצמם ייחס אותם אל המוחשים אשר אצל השמע והם הקשת הגשמים הקשים והכבדים. אמנם אשר מצד ההר ייחס אותם אל המוחשים אל חוש הראות שהם יותר דקים ופשוטים והיא ענין נפלא מאד כי אלו הם מצד הענינים המורגשים ואלו מצד המושכלות: ויהי קול השופר הולך וחזק מאד. (יא) הנה קול השופר היה מהדברי' המורגשי' הנזכרים אצל חרדת העם כמו שאמר שם וקול שופר חזק מאד לומר שעם שהיו שם קולות וברקים וענן כבד המורים על קצורם מצד שהם קולות בלתי מורות על דבר מובן. הנה כבר נתחזק להם קול שופר שקולו מורה על מובן מה והוא כנוי אל ענין התחלתם בהשגה כמו שנזכר. ולזה אמר אחר כך ויהי קול השופר הולך וחזק מאד על האופן ההוא מהמובן עד שהגיע מהשגתם להשכיל ולשמוע כי משה ידבר והאלהים יעננו בקול. והענין שהיו שומעין כל ישראל את הקול בדברו עמו על דרך שואל ומשיב והיה זה כדי שיתאמת להם שהקול אשר בו ישמעו הדברות אחרי כן אשר עליהם נאמר (דברים ה') פנים בפנים דבר ה' עמכם כמו שיבא במקומו הוא קול ה' עצמו המדבר עם משה בפניהם כמו שאמר להם והיה אם שמוע תשמעו בקולי והם דקדקו כל אשר דבר ה' נעשה כמו שאמרנו והוא עצמו מה שייעד בעבור ישמע העם בדברי עמך והנה אחד מהעניינים אשר נדברו בפניהם הוא מה שקרא אליו ה' אל ראש ההר ויעל משה. ויאמר ה' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב. שכיון שעלו ביום ההוא אל מעלת הנבואה אי אפשר שיפול מהם רק רב כי אין עייף ואין כושל בם: ויאמר משה לא יוכל העם. כבר כתב הראב"ע ז"ל בשם הגאון ז"ל כי ימים רבים נצטער על זה הכתוב עד שראה בנמוסי פרס שאין רשות לשליח לאמר למלך עשיתי שליחותך עד שיצוה לו דבר אחר והוא תפס עליו מאד לך רד ועלית אתה ואהרן. והנה הוא הסכימה דעתו אל מה שכתב רש"י ז"ל שהוא חשב שאינן צריכים עוד אזהר' אחר שכבר זרזם הקב"ה אמר שיזהירם עוד בשעת מעשה. (יב) והנרא' כי למה שעלה משה אל ראש ההר סמוך אל הערפל אשר שם האלהים והיה מרצון האל יתעלה שיהי' בשעת הדברות יותר קרוב למחיצת הזקנים והעם כדי שלא יחשבו שהוא המדבר וגם שיראוהו ויוכלו לדבר עמו בשעת צערם כמו שאמרו לו בסוף (דברים שם) דבר אתה עמנו ונשמעה וגו': (יג) לזה א"ל הש"י בדרך תחבולת המוסר שילך להעיד עוד בעם. וכאשר נתירא משה כי בצאתו משם מיד יתחיל הדבור היה דוחה הציווי באומרו לא יוכל העם לעלות וגומר. אולי ישר בעיני האלהים ויקבל תשובתו למלא רצונו ויניחהו שם. והנה כאשר טען עליו טענת אמת חזר ואמר לו לך רד ועלית אתה ואהרן וגו'. והנה הוא שמח במעלת אהרן ויצא ולא יספיק לשוב אל מעמדו הראשון עד שהתחיל הדבור הוא מה שנאמר וירד משה אל העם וידבר אלהים וגומר (א) וחפשתי במדרש ומצאתי דברים כהויתן (ש"ר פ' כ"ח) א"ר לוי ^*משל למלך וכו', אפימטיטא נגזר לדעתי מפעל, # וביחס הפעול, וכונתו שרצה לעשות מה שיעץ חוץ מדעתו וכו' י איפרכוס בל"י. שר הצבא או המדינ'. משל למלך שבקש לעשות אפי מטיטא חוץ מדעתו של אפרכוס אמר לו עשה דבר פלוני אמר לו כבר נעשית שוב אמר לו עשה דבר פלוני במה שהלך עשה המלך מה שבקש. כך בקש הקב"ה ליתן הדברות והיה משה עומד מצדו ואמר לו רד העד בעם. אמר לו לא יוכל העם. ושוב א"ל לך רד ועלית אתה ואהרן. עד שמשה הלך נגלה הקב"ה שנאמר וירד משה וגו'. מיד וידבר אלהים וגומר. כמה נמלצו דברי זה המדרש לישב פשט הכתובים בהורות על הפלגת תשוקת האיש השלם להגדיל מדרגתו וחסידות הרב במה שהערימ' חכמתו לדחותו בדבר אמת וענות צדק כאשר יאות לדחותו וכמו שאמרו (אבות פ"ד) יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך ומאד יתאמת זה מאמרו (שמות כ"ד) ואל משה אמר עלה אל ה' וגו' הבא בסוף אלו העניינים כמו שיתבאר לשם ב"ה וזה שיעור מה שרצינו ביאורו בזה החלק מהספור: