שמות כד:ז מחשבת ישראל: דרוש ועקידת יצחק

"בחודש השלישי וגו'" (שמות יט, א). ראוי לעורר הספיקות בפרשה זאת; א', למה לא כתיב כאן "בחודש השלישי באחד לחודש", כמו שכתוב (במדבר א, א) "במדבר סיני באחד לחודש". ב', הרי כתיב (שמות יט, א) "באו מדבר סיני", וחזר אחר כך לכתוב (שם פסוק ב) "ויסעו מרפידים ויחנו במדבר". ג', "ויחן שם ישראל" (שמות יט, ב) כתיב לשון יחיד, ולפני זה כתב (שם) "ויחנו", לשון רבים. ד', מה שכתוב (שמות יט, ג) "ומשה עלה אל האלקים", וטפי הוה ליה למכתב "ויעל משה", כדכתיב בכל מקום. ה', והלא לא צוה לו השם בכאן לעלות, ובכל מקום צוה לו לעלות. ו', "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" (שמות יט, ג), שפירש בו רש"י ז"ל (שם) לנשים בלשון רכה, ולאנשים בלשון קשה, פירש להם עונשין ודקדוקי מצות. מה נפשך; אם צריך לפרש עונשין לאנשים, דאם לא כן יאמרו אדעתא דלקבל עונשים גדולים לא אמרנו (שמות כד, ז) "נעשה ונשמע", אם כן נשים נמי, הרי הקשה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (ב"ק טו.), עדיין יאמרו הן על מנת כן לא קבלנו עלינו. ואם אין כאן בית מיחוש לטענה זאת, אם כן לאנשים למה הוצרך לפרש. ז', מה שבא הכתוב לכפול ולומר (שמות יט, ה) "ושמרתם את בריתי", שרצה לומר התורה, הרי כבר כתיב ברישא דקרא "אם שמוע תשמעו בקולי". ח', שכתב (שמות יט, ה) "והייתם לי סגולה", מה ענין לשון "סגולה" הנאמר כאן. ט', מהו מובן והוראת (שמות יט, ו) "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". י', איך יפול אומר[ם] (שמות יט, ח) "כל אשר דיבר ה' נעשה", הרי לא צוה להם דבר. יא', "ויגד משה את דברי העם אל ה'" (שמות יט, ט), מה מדבריהם הגיד לו. ורש"י (שם) פירש "רצוננו לראות את מלכנו", הרי גם הקב"ה אמר שיבא אל משה בעב הענן בעבור ישמע העם בדברו עמו. יב', "ויהי ביום השלישי ויהי קולות וברקים וענן כבד" (שמות יט, טז), קולות וברקים וענן כבד למה היו. יג', "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד" (שמות יט, יט), ופירש רש"י (שם פסוק יג) דשופר של אילו של יצחק היה, מה ענין אילו של יצחק לכאן. יד', בכאן כתיב (שמות יט, טז) "ויהי קלת" חסר, וכן במקרא הזה כתיב עוד "וקל שופר" גם כן חסר, ואחר כך כתיב (שמות כ, טו) "וכל העם רואים את הקולת וגו' ואת קול השופר", שניהם מלאים. ועוד, כי בפרשת ואתחנן (דברים ה, יט) כתיב "קול גדול ולא יסף", בלשון "קול" אחד, ולא כתיב "קולות", ואלו בכאן בב' המקומות כתיב "קולות" לשון רבים.

במדרש (במדבר רבה פ' פ"ז ע"ש) אתה מוצא כשאמרו ישראל נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳) מה עשה הקב"ה הביא מלאך המות לפניו ואמר לו כל העולם ברשותך חוץ מן האומה הזאת שבחרתי לי שכך יעץ הקב"ה על אומה זו שיהו חיים וקיימים שנאמר ואתם הדבקים בד' אלהיכם וכו' (דברים ד') וכן הוא אומר והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות (שמות ל"ב) אל תקרי חרות אלא חירות חירות ממלאך המות חירות מן המלכיות חירות מן הייסורין ובשקלקלו בעצת מרגלים אמר להם הקב"ה ותפרעו כל עצתי (משלי א׳:כ״ה) אני אמרתי שתהיו חיים וקיימים כמותי שאני חי וקיים בעולם ובקשתם המות הדא הוא דכתיב אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון וכו' (תהלים פ"ב) שצויתי לו מצוה אחת כדי שיחיה לעולם שנאמר הן האדם היה באחד ממנו והוא חבל מעשיו ובטל גזרתי ואכל מהאילן ואמרתי לו כי עפר אתה ואל עפר תשוב:

ובזה יסולק מהדרש הזה מה שהשיבו עליו התוספות פרק רבי עקיבה* (שבת פח. ד"ה כפה), היאך יאמר שכפה עליהם הר כגיגית, הרי כבר אמרו בנפש חפצה (שמות כד, ז) "נעשה ונשמע". דלא קשיא כלל, מפני כי השם יתברך גזר עליהם התורה והמצות כמלך שגוזר על עבדיו הקנוים לו, אשר על כרחם צריכים לקבל גזירת רבן. כי במה שאמרו מרצונם "נעשה ונשמע" בזה לא היו עבדים לו, כאשר בחינה זאת אפשרית ומצויה גם בזולת מהעבדים. אמנם במה שכפה עליהם ההר המה עבדים מוכרחים קנויים ומיוחסים אליו. גם בזולת זה היו כמי שאינו מצווה ועושה, ואמרו (קידושין לא.) גדול המצווה ועושה וכו'*. הגם כי אמרם "נעשה ונשמע" גם הוא היה אחרי ציווי ובקשת השם יתברך, סוף סוף היה עוד מקום להם לומר שאם לא היו חפצים בתורתו, לא היו צריכים לקבלה, וכאשר כמעט נמצא באומות, שחזר עליהם השם לשיקבלו התורה, ועדיין היו אם כן ישראל כאינם מצווים ועושים. לכן כפה עליהם ההר, לעשותם מצווים ומוכרחים ועושים.