וְאֶל־אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑וֹ וַֽיֶּחֱזוּ֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ׃ (ס)
עקידת יצחק
וידבר ה' אל משה (א) יראה שהדבור הזה שהיה למשה לא היה רק בקרבתם לפני ה' וימותו לומר כי אחר שמתו הודיע לו סבת מיתתם אשר השתוממו עליה ולא ידעו מה היא כמו שאמר משה (ויקרא י׳:ג׳) הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש וגו'. לומר שהוא התקדשות לבד בלי חטא. והוא דבר אליו כי בקרבתם לפני ה' בעבודת הקטרת אשר לא צוה להם פשעו וימותו. ומאמר דבר אל אהרן אחיך ואל יבא הוא מאמר אחר נאמר לו אחר כך. וסמך זה אל זה מפני אומרו בכאן ואל יבא בכל עת ולא ימות וטעם כי בענן אראה על הכפורת כלומר כי לא בפומבי ודרך חול אראה רק בענן של כבוד ועל פני הכפרת כמו שיתבאר זה עוד באומרו וכסה ענן הקטרת את הכפורת וגו': בזאת יבא אהרן וגו' כתנת בד וגו' (ה). הראוי שנדע שלא הזכיר בפרש' זאת דבר מהקרבנות התמידין ולא מהמוספין הנזכרים בפרשת פנחס לכל הימים המקודשים והם רצוני תמיד של שחר כמשפטו בכל יום. גם קרבנות המוספין הן היו נקרבין ראשונה על ידי כהן גדזל (יומא ע'. אבל יזכיר מה שהוא מיוחד מהקרבנות לביאתו לשם יביאם מה שהוא מהם בבגדי לבן מפני שעבודתם לפנים ומה שהוא מהם לחוץ בבגדי זהב ודרך חליפות הבגדים וגניזתם. והנה עם זה הפרש' כתקנה בלי יתרון וחסרון בלי צורך סירוס כלל כמו שיתבאר. אמר כי הכהן הגדול יביא פר החטאת כי הוא קרבנו המיוחד לו בפ' ויקרא (פ' ד') ואיל לעולה. וטעם הקרבן הזה הוא מבואר למה שהכח החמרי אפילו בשלמים הוא גובר עם שרוב מעשיהם הם בלתי נאותים ומיעוטם הם בינוניים ומיעוט מן המיעוט הם טובים ונאותים (ב) ולזה היה פר לחטאת כנגד זה שבשרו ועורו ופרשו הכל נשרף חוץ למחנה וממיעוט ממנו שהוא החלב יקטיר במזבח החיצון אמנם מיעוטא דמיעוטא בא לפני לפנים להזות ממנו על הכפרת אמנם היה האיל לעולה כנגד הכח השכלי אשר הוא עולה כלו לרצון לה' וצוה שיהיו קרבנותיו אלו בבגדי בד קדש עם הנקיות המחויב לאדם השלם וההרחק' מכל מיני המותרות וכמ"ש החכם (קהלת ט׳:ח׳) בכל עת יהיו בגדיך לבנים וכמו שזכרנו. (ב) והנה לפי שכלל העם יצאו בזה החלק מהחטאת אל הקצה האחרון עד שכבר ישלחו יד רוע תאוותיהם אל האיסורים החמורים ואל התשוקות הבהמיות כאכילת חלב ודם ושכיבת העריות והזכור וכדומה לזה שבהם יוצאין מגדר הטבע האנושי ונכנסין אל טבע הבהמיות. לזה כפל בהם החטאת בשיהיו שני שעירי עזים לחטאת ואיל לעולה. שנים מהן כהלכתן בכהן. אמנם היה שעיר אחד לשלח אותו לעזאזל המדבר' כאשר הוא חי כי לא הוכשר ממנו דבר לפנים כלל ואפילו זריקת דמו על המזבח החיצון אמנם אמר ולקח את השעירים והעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל (ג) *כי יראה וכו' כונתו כי מצות הפלת הגורל על שני השעירים היא להורות לנו, שכמו שרק עפ"י הגורל אשר ברוב העתים והזמנים (מלבד בימי שמעון הצדיק שעלה תמיד הגורל בימינו לה') נפל רק במקרה והזדמנות מי משני השעירים האלה השוים במהותם בכל ענין, יהיה לה', ומי לעזאזל? כן הוא בבחינה מה גם בבני אדם, כי לפי נטית טבע חמרם ומזגם הטוב הוא אם רע יעשו גם המה הטוב והישר בעיני ה' או ירעו מעשיהם, ואף שיש להם הבחירה החפשית להכריח טבעם הרע אל הטוב, אשר בעבור זאת יוכו ג"כ על עונם אם יעמדו ברשעתם, בכל זאת יש להם בזה כעין התנצלות אם יחטאו, כמאה"כ "הן בעון חוללתי וכו'" וע"כ יוקל או יכבד גם ענשם, לפי שינוי מדרגת רוע תכונתם הטבעית, ורק בעבור זאת יסלח ה' גם לעונם ויכפר על פשעיהם ביה"כ. כי יראה שכיוון בזה כוונה נכבדת מאד והיא לתת הסבה והטעם על כפרת הפשעים החמורים אשר יכפר עליהם בזה השעיר המשתלח וללמד שאפילו על הפושעים והמורדים בשעור ההוא יש טעם להמציא להם מחילה וכפרה בשנלמוד עליהם זכות כי רבים מהם היותם על השיעור ההוא מהרוע לא היה רוע בחירתם אלא מצד חוזק חומרם ורוע תכונתם הטבעית שעלה כך בגורלם מהסבות שנזדמנו להם בעת הוויתם אשר לא עצרו כח לכבשו. וכמו שכתב הרב המורה פרק ל"ג חלק שלישי כי מי שטבעו חם ביותר אי אפשר שיהיה ירא שמים בתאוותיו וכבר חשבו קצת החכמים שאין האדם רצוניי על הרעות וכל שכן אם הם נמשכות אל רוע תכונתם עם שכבר דחה אותם הפילוסוף וביאר שהכל בידי אדם כמו שכתבנו בשער כ"ב מכל מקום דינא רבא ודינא זוטא איכא בינייהו כי אחר שהם לא בחרו להם אלו ההתחלות הפחותות והטבע העלה אותם בגורלם וידו חלקתם לא בקו עד שאם יכבשום היה ראויין לשכר גדול כמו שאמר (אבות פ"ה) לפום צערא אגרא הנה כשלא עמדו כנגדם ראוי להמציא להם תקון והוא מה שבארו יפה באלו הגורלות, כי הנה שני השעירים הם שם לפני ה' והגורל יבדיל האחד חטאת לה' והשני לעזאזל כמו שעל זה הענין הם האנשים ולא הועילה לשם השתדלות כלל כי אין עצה ואין תבונה מועלת שם שההזדמן בו אל כל אחד ההצדדים היא שוה. האמנ' בזמן שישראל היו עושין רצונו של מקום או שהיה להם משרת הגון כשמעון הצדיק היה נעשה נס בגורלות אלו שהיה עולה תמיד גורל השם בשל ימין (יומא ל"ט) כי ימין ה' רוממה כמו שהיה הענין בגורלות הארץ (במדבר ל"ג) וזולתם על דרך ההשגח' ועל פ' ה' וכמו שאמר (משלי ט״ז:ל״ג) בחיק יוטל הורגל ומה' כל משפטו, אמנם אח"כ היה ענינם כשאר הגורלות של הדיוט שהם מתעתדים אל המקר' מבלי שום נטיה אל דבר מאשר כנגדו ולזה אפילו בנפול לשם גורל הש"י בימין לא היה להם סימן כי אלו הענינים לא יתאמתו בכמו זה רק במה שירבה מציאותו פעמים הרבה כמו שאמר (בראשית מ״א:ל״ב) ועל השנות החלום וגו' כי נכון הדבר. וכל שכן ביותר. ועל זה נאמר ועתה לכו ונפיל' גורלות וגו' (יונה א') כי לכאור' היא היתה עצה נבער' שהרי אי אפשר שלא יפול הגורל על אחד מהם בין זכאי בין חייב וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין מ"ג:) שאמר לו עכן ליהושע עד שאמר לו (יהושע ז׳:י״ט) בני שים כבוד לה' אלהי ישראל ותן לו תודה והגד נא לי מה עשית אל תכחד ממני ויען עכן ויאמר אמנה אנכי חטאתי וגו'. אלא שהכוונ' באומרם ונפילה גורלות שיפילו הגורל פעמים הרבה כי לזה נקראו גורלות רבות לא כהפיל הגורל על אנשים הרבה שכן נאמר (במדבר כ״ו:נ״ה) אך בגורל יחלק הארץ. וכן עשו וילכו ויפילו גורלות ובכל פעם ופעם נפל הגורל על יונה ועם זה נתאמת להם הענין. הנה אם כן שענין גורל הוא זה שיורה תחלה על ענין ההזדמן כמו שאמרנו: והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וגו'. ושחט את פר החטאת אשר לו ולקח מלא המחת' וגו'. אחר שהתוד' ראשונ' וידוי עצמו וביתו על זה הפר קודם הגורלות (יומא ל"ה:) שנאמר והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו בא אחר הגורלות להתודות עליו על עצמו ועל אחיו הכהנים ושוחטו ומקבל את דמו להביאו להזות ממנו לפני לפנים (שם מ"א:) ואולם קודם בואו הוצרך להקטיר שם את קטרת הסמים כמו שנאמר כי בענן אראה על הכפרת והקפידו מאד על שיהא מתן הקטרת מהכף אל חפניו ומחפניו על האש הכל לפני ה' בהיכל לפנים והוא עבודה קשה שבמקדש (שם מ"ז:) לפי שכך הוא מפורש בכתוב ולקח מלא המחת' גחלי אש מעל המזבח וגו'. ומלא חפניו קטרת סמים דקה והביא מבית לפרוכת ונתן את הקטרת על האש לפני ה' וכסה ענן הקטרת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות: ונרא' שהכוונ' בזה כדי שיהא שם טרוד בעבוד' ההיא הקשה ולא יזין עיניו מהשכינ' ולא ימות כמו שנאמר (שמות כ״ד:י״א) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. אמנם הצדוקים קלקלו בזה והיו מתקנים מבחוץ והיו אומרים שאין דרך ארץ לעשות כן לפני מלך בשר ודם קל וחומר לפני הקב"ה. ואולי היתה כוונתם כדי שיוכלו לזון עיניהם שהיו אומרים שזו היא כוונת הכתוב באומרו כי בענן אראה על הכפורת. ובגמרא (שם י"ט:) תנו רבנן מעשה בצדוקי אחד שתקן מבחוץ והכניס ביציאתו היה שמח שמחה גדולה פגע בו אביו אמר לו בני אף על פי שצדוקין אנו מתייראין אנו מן הפרושין אמר ליה כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה כי בענן אראה על הכפרת אימתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו. אמרו לא היו מועטין עד שמת והוטל באשפ' והיו תולעים יוצאים מן חוטמו ויש אומרים ביציאתו נוגף דתני רבי חייא כמין קול נשמע בעזרה שבא מלאך וחבטו על פניו ונכנסו אחיו הכהנים ומצאו ככף רגל עגל ביו כתיפיו שנאמר (יחזקאל א׳:ז׳) וכף רגליהם ככף רגל עגל במה אנן מקיימין כי בענן אראה על הכפרת שיתן לשם מעלה עשן הא אם שנה וחסר אחת מכל סממנים חייב מיתה (יומא נ"ג.) ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפרת קדמה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים לפי שנאמר אחר כך והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת משמע דבהזא' אחת הוא עושה אחת למעלה ושבע למטה כמו מי שמנגיד ברצוע' שיש לה בית יד שבהיות ידו קבועה במקום אחד מכה לכאן ולכאן כרצונו (שם נ"ה.) ושחט את שעיר החטאת אשר לעם ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר והזה אותו וגו'. וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם בתוך טומאותם. והוא שיזה גם כן מדם הפר והשעיר על הפרוכת (שם נ"ג:) ועם זה יכפר על אותם שהם עונות ופשעים בצירוף אל הקדש ואל המקדש השוכן אתם אשר אין בידם לעמוד על הטהר' והקדוש' הראוי' להם ולכן סבר וקביל לשכן אתם בתוך טומאותם וכמו שאמר (ויקרא כ״ו:י״א) והתהלכתי בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, וכל אדם לא יהיה באהל מועד היא הדבור אשר חוץ לפרכת ולכן היה הממרס את הדם על הרובד הרביעי שבעזר' כי אין לו לבא משם ולפנים: ויצא אל המזבח וגו'. ירצה שיצא מאת פני הקדש פנימה אל מזבת הקטרת שהיה שם לפני הפרכת ויכפר על קרנותיו כשיזה עליו באצבעו מן הדם שבע פעמים וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל (יומא מ"ג.) ושיירי הדם היה שופך אל יסוד מערבי של מזבח החיצון (שם נ"ח:) וכלה מכפר את הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח והקריב את השעיר החי וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והותודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדבר' ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה ושלח את השעיר במדבר. לא אמר בו שכפר על הקדש כי אלו העונות והפשעים הם יוצאים מהשווי האינושי כמו שאמרנו לא בהקש אל הקדש כראשונים ולזה נעשו מנה דורון לעזאזל המדבר' (פר"א פ' מ"ו). (ג) אמנם טעם זה המעש' לפי הדעת הפשוט נתבאר להלן (ויקרא י"ז) בפסוק ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם אלא לשם לבד כמו שכתב הראב"ע ז"ל וזה כי לפי שהיו הטועים אז מורגלים לזבוח זבחים אל השעירים להיותם ממשלת השדים או להיות להם דרך עבודה ואלהות כמעשה ארץ מצרים והיו משוטטים דמיונותם בכמו אלה הענינים הנפסדים והמשחיתים בעם היה מהרצון האלהי כי ביום הזה הגדול והנורא תעשה המצוה הזאת אשר ענינה הוא לנהוג בזה השעיר מנהג הפקר ובזיון בתת עליו כל עונות בני ישראל ופשעיהם היוצאים מההקש האנושי כאשר אמרנו ושלח אותו אל הר עז וקשה ולהפיל אותו שם אל תתתית ההר להפסד ונתוח (יומא ס"ז.) כדי לטעת בלבם כי שוא עבוד אלהים זולתו יתעלה ולא עוד אלא שהוא דבר שנוי ומשוקץ ומטמא במגע דכתיב והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים ואחר יבא אל המחנה. (ג) ולפי שהענין הזה הוא למוד והישר' גדולה אל דעות האנשים ולכוחם הדמיוני הרואה במפלתו ובזיונו ומתוך כך מסיחין דעתם ורצונם ממנו ומהדומה לו ומהנמשך אליו. יאמר עליו שהוא נושא כל עונותם אל ארץ גזירה שכבר ישארו בזה בלי עון כלל והוא מה שאמרו (שם כ'.) שאין כח בשטן לקטרג ביום הכפורים. ולא עוד אלא שהשטן על כרחו מודה ומעיד ביום ההוא שיש לו יתעלה עם אחד בארץ כמלאכי השרת שאין להם יצר הרע (פר"א שם) והוא ממש טעם אומרו ז"ל תנו שחד לסמאל הוא שטן הוא יצר הרע והוא ודאי שרו של עשו (ב"ר פ' ס"ה) המליץ בעדו תמיד כמו שאמר (בראשית כ״ז:מ׳) והיה כאשר תריד ופרקת עלו וגו' כפי תרגום אונקלוס כי בזה המעשה ודאי הושחד והותש כחו ולא יליץ בעדו אדרבה יהפך למליץ לנו ולטעון בעדנו והיא מליצה נכבדת מאד והדבר נכון מאת האלהים וכשר לעשותו. ואם יש דברים בגו מקובלים בזה נקבל ויתכן כי להיות זביחת פסח מצרים מזה המין (ש"ר פ' ט"ז) נקרא יום מקחו ומפלתו שבת הגדול (שבת פ"ז: תוס' ד"ה ואותו) שכבר יתיחסו שני הימים האלו בגדול' זו כמו שכתבנו שם שער ל"ח עיין עליו וכאן בענין השלישי מזה השער נדבר עוד במליצתו של סמאל על פי מאמר פרקי רבי אליעזר נוסף על מה שכתבנו בהקדמת השער. ועוד יתכן בדרך הרמז שיותן בזה רושם נפלא בהבדל אשר בין הבנים בניו של יצחק אבינו אשר בא זכרון עקדתו ביום הדין הקודם כי שניהם נתדמו אל השעירים. זה בעצמו שנאמר (בראשי' שם) הן עשו אחי איש שעיר. וזה בחלקיו שנאמר (שם) ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צואריו עד שהחליט עליו הזקן והידים ידי עשו. ולהייתם תאומים וזה טוען מההזרעה ולזה מהלידה נפלה ביניהם קטטה על הבכורה ויתרוצצו הבנים בקרבה (רש"י בראשית כ"ו) ולא סרו אחרי כן מהתקוטט עליה לכן צוה שיטילו עליהם גורלות כי מדינים ישבית הגורל ובין עצומים יפריד (משלי י״ח:י״ח) ומיי' כל משפטו (שם י"ו.) אי זהו לשם ואי זהו לעזאזל. ומה נפלא מה שאמרו (יומא ל"ט.) שהיה סימן טוב כשעלה גורל השם בימין שיורה שאותו שעיר הנקרא בשם יעקב ימין ה' רוממה בו ומכוונת כנגדו ובקבלת דמו והזאותיו כהזאות דם פרו של כהן גדול עם מה שנודע שאם כל בעל חי הוא הנפש כמוזכר להלן בשער ס"ד. הנה הוא יורה כי נפשות כל בית יעקב אשר בחר לו יה הנה הנם נפשות הכהנים הנגשים אל ה' וכלן זוכות ובאות תחת כנפי השכינה עם שמדרגותיהן בלתי שוות ולכל אחד מחיצה בפני עצמה. אלו לפני ולפנים תחת כנפי הכרובים ובין בדי הארון. ואלו על הפרכת. ואלו על מזבח הזהב. ואלו על מזבח החיצון. מכל מקום הנה הוא יתעלה חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח כי על זה נאמר (שמות י״ט:ו׳) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. אמנם השעיר אשר הוא שעיר בעצם אשר עלה עליו הגורל לעזאזל הנה הוא נושא עליו את כל עונות בני ישראל במה שמכבידין את עולם עליהם בגזרות קשות ורעות הממרקים עונותיהם והוא משתלח לארץ גזרה אשר שם נפל שדוד בלי שום תקומה כי לסוף יפול בנופלים ולא יהיה שריד ופליטה לבית עשו לא בעולם הזה ולא בעולם הבא והוא ענין נכבד מאד ראוי שיעשה ממנו סימן גדול ביום הכפורים הזה כמו שאמרנו כי על זה אחז"ל (ב"ר פ' ס"ה) וקח לי משם שני גדיי עזים טובים (בראשית כ״ז:ט׳) טובים לך טובים לבניך. ואחר שנתישב זה נאמר מה שנמשך מענין הכפרת. והנה בנוסח הוידוין הנעשים בו ביום אמרו ביומא (ל"ו): תנו רבנן כיצד מתוד' אומר עויתי פשעתי חטאתי וכן בשעיר המשתלח הוא אומר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם וכן במשה הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים עונות אלו הזדונות וכן הוא אומר הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה. פשעים אלו המרדים וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי, אז תפשע לבנה בעת ההיא, חטאים אלו השגגות וכן הוא אומר נפש כי תחטא בשגגה. וכי מאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתודה על השגגות אלא אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי וכן בדוד אומר חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו וכן בשלמה אומר חטאנו עוינו והרשענו. וכן בדניאל אומר חטאנו ועוינו וגו'. והרשענו ומרדנו. אלא מה שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא בשעה שישראל חוטאין ועושין תשובה עשה להם זדונות כשגגות. אמר רבה אמר שמואל הלכה כחכמים פשיטא מהו דתימא מסתבר טעמיה דרבי מאיר דקא מסייע ליה קרא קמ"ל. הנה שלש מלות הללו כוללות השלשה מינים מהחטא אשר בם יפלו האנשים במעשיהם כמו שאמר החוקר בפרק י' מהמאמר החמישי מספר המדות זה לשונו. *משלשה פנים וכו' כונת החוקר כי על ג' אופנים יסבב לפעמים איש נזק לרעהו' הא' בבלי דעת, אם ישליך ד"מ אבן רומח ונפל על רעהו והכהו נפש, או סבב לו פצע וחבורה (ובכל זאת לא ינקה האיש ההוא לצמיתות, אחרי כי היה לו להזהר שלא לשחק בכלי מות ומשחית כאלה כמאה"כ "כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות וכו' (משלי כ״ו:י״ח) והנזק אשר יעשה איש בשכרותו הוא ג"כ ממין זה רק שהוא רע עוד יותר, אחרי שהוא בעצמו סבב בשתותו יין למכביר לעור עיני שכלו זמן מה, ולהסיר דעתו ותבונתו מעליו, עד שנעשה כאינו בן דעת אשר כל עון לא יחשב לו, והב' אם יסבב איש נזק לרעהו בדעת שלימה אך בעת כעסו או בעבור הכרח שאר התפעליות נפשו, מעונו זה אמר החוקר הוא "בלי הצטדק" ר"ל שאין לו שום התנצלות, אחרי שנעשה בדעת בעליו, והג' הרע מכלם הוא הנזק אשר יסבב איש לרעהו בזדון ובשאט נפש, לא בעת שכעסו או שאר התפעליות נפשו שלטת עליו, כי אם בדעת צלולה והתקררות דם, ובכונה מיוחדת להרע לרעהו רק בעבור הרעימו והכעיסו, ומאיש כזה וכל הדומים לו יאמר החוקר כי הם "רשעים ורעים," אחרי שעושים רשעתם בבחירה חפשית ובלי שום הכרח פנימי, וכמו שיש ג' מינים אלה בעושי הרע לעמיתם, כן יש גם ג' מיני עושי הרע בעיני ה' בבחינת העבירות שבין אדם למקום ובמקראי הקודש ודחז"ל נקרא המין הא' בשם חטא והב' בשם עון, והשלישי בשם פשע כמו שהולך הרב ומבאר בזה כמה כתובים, משלשה פנים יבואו הנזקים בחברות בני אדם. אחד מהם עשות החטא בבלי דעת כי לא ידע למי ובמה ומה ולא למה. כי עשה זה ולא חשב להשליך הרומח או לא זה או לא לזה או לא בעבור זה. אבל קרה כן. ואמר כי מזה המין הוא השכור והדומים אשר יכו בכוונה ויודעים את אשר יעשו אלא שאינם עושים בבחינה שלימה אלא שזה יותר רע במה שהוא עצמו תחלת הסבה. ועל הפן השני אמר אמנם כאשר הוא יודע ולא הקדים עצה הוא בלי הצטדק כמו העושה בעבור כעס או בעבור שאר הפעליות הכרחיים או טבעיים. ועל הג' אמר אמנם כשהם עושים בבחירה הם רשעים ורעים וכו' וברור הוא כי אלו הג' פנים עצמם הם אשר כוונום חז"ל בפי' חטא ועון ופשע כפי מה שפרשום בפיהם. והוא מה שיחייב הסדר ההוא שסדרוהו על פי ראש המתודים שאמר (תהילים י״ט:י״ג-י״ד) שגיאות מי יבין מנסתרות נקני גם מזדים חשוך עבדך אז איתם ונקתי מפשע רב ובמה שאמר חטאנו עם אבותינו וגו' (שם ק"ו). כמו שפירש בפסוק שלאחריו ודברי החכם עצמם כשאמר (שם) אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך לא זכרו את רוב חסדיך וימרו על ים בים סוף. כי השוגג עקרו העלם הדבר מדעתו כמ"ש (במדבר כ״ב:ל״ד) חטאתי כי לא ידעתי וגו'. ולזה כנגד מה שאמר חטאנו עם אבותינו אמר אבותינו במצרים לא השכילו וגו' וכנגד מה שאמר העוינו אמר לא זכרו את רוב חסדיך כענין יען אשר לא זכר עשות חסד (תהילים ק״ט:ט״ז) לא זכר יואש המלך החסד וגו' (ד"ה ב' כ"ד). כי בבא תאוותיו לפניהם היו עוברים על מצותיו בזדון ולא זכרו את ידו יום אשר פדם מני צר להיות לו עבדים. ועל אומרו והרשענו אמר וימרו על ים בים סוף וכן אמר (שם ל"ב) חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי וגו'. אמנם באומרו (שם) ואתה נשאת עון חטאתי סלה יראה שירצה להיישיר האנשים שלא יהיו מהחנפים המתודים על העברות הקלות ומראים עצמם שהם חמורות מאד בעיניהם ובמצפוני לבם יהיו החמורות כקלות אשר עליהם אמר הנביא הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה (ישעיהו ה׳:י״ח) ירצה שהם מושכים עליהם העון שהוא המזיד בנקלה מאד כאלו נמשך אחריהם בחבלי תוהו וקורי עכביש ולא ינתקו ומורים בחצוניותם שהם מושכים בעבות העגלה החטאה לכבידתה בעיניהם. ועל זה הדרך אמר המשורר אוילים מדרך פשעם וגו' (תלים ק"ז). יאמר שהסכלים הם פושעים מני דרך במרד גמור ומהעונות אשר אם הם בהם מזידים אינם מורדים מהם יתענו. ולהישיר מזה אמר חטאתי אודיעך וגו'. ירצה כשאני מודיע החטאים ומודה אותם ראוי לי שלא לכסות החמורות אבל עוני שהוא הזדון לא כסיתי אמנה העצה הנכונה בזה כי אודה עלי פשעי לה' והם המרדים היותר חמורים ועם זה נשאת עון חטאתי סלה. והנה השעיר אשר כן התודו עליו את החטאים והעונות והפשעים אשר חטאו ועוו ופשעו כל בית ישראל (יומא ס"ו.) מהמין היוצא מהשווי כמו שאמרו היו קושרין לשון של זהורית בין קרניו (שם ס"ז.) לומר שלא שמשו במעשיהם בבגדי לבן ושטעונין כפרה חזקה על דרך אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו (ישעיהו א׳:י״ח):
עקידת יצחק
כבר דרשו הכתובים האלו בספרי (פ' נשא) מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין רשות לפי שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר וגו' (דברים י״ד:כ״ג). ושכר והלא יין הוא שכר ושכר הוא יין אלא שדברה תורה בשתי לשונות. כיוצא בדבר שחיטה זביחה קמיצה הרמה שפלה או עמוקה אות או מופת. ויש אומרים להביא את החי ואת המזוג מדכתב ונסכו יין (במדבר כ"ח) מחומץ ייו לפי שהחמיץ לא פקע איסוריה מיני'. וכל משרת ענבים להבי' נותן טעם ומכאן לכל האיסורין שבתורה. וענבים שבא מק"ו אם חייב על היוצא מן הפרי אינו חייב על הפרי עצמו אלא שאין עונשין מן הדין. מכל אשר יעש' מגפן היין וגומר. בא ללמד שאם אכל כזית מכלן לוקה מכאן אתה למד לכל איסורין שבתורה: ואם שכל אלו משפטי ה' אמת כמוזכר בארוכ' במדרש הנזכר ובזולתו מדברי חכמי האמת אשר לא נסור מהם ימין ושמאל לענין מעשה מ"מ לענין חקירה ודרישה לא נסור לבבנו מהשכיל בד' ענינים אלו אשר הבדיל' אותם התור' במספרם וכ"ש במה שפירש' המספר הזה אחרי כן אחד לאחד בארבעה פסוקים רצופין אשר תחלת ארבעתן כל ימי כל ימי כאשר זכרנו. *ולזה וכו', תוכן דעתו, שאף שדברי הכ' יורו על פשוטם שיאסרו לנזיר כל היוצא מגפן היין, ירמזו בכל זאת גם במצפוניהם להזהיר את האדם מכל מיני שיבוש המעשים ובלבול הדעות, אשר הם בכלל על ד' אופנים, הא' והרע מכולם הוא, אם אינו מבחין ומבדיל האדם בכל מעשיו בין הרע המוזהר ובין המותר, ותכונה זאת תקרא בל"א מאראלישע גלייכגילטיקייט אינדיפערענץ, וע"ז רומזת הזהרת שתית היין והשכר אשר כל שוגה בהם ושותה אותם לרויה ישכר, ולא ידע עוד בין ימינו לשמאלו, והשני הוא אם ירגיל האדם עצמו להגביל הנאות גופו, אבל הגבלתו זאת בעצמה תהיה משובשת, כמו שהוא לרוב בדתות הנימוסיות האינושיות, ד"מ הישמעאלים אשר יתענו בחדש התשיעי בשנה שלהם שנקרא בלשונם ראמאדאן, בכל יום ויום, ובלילה מרבים לאכול ולשתות יותר מדי ולהורות על הרחקת מין שיבוש זה שאינו רע כמו הראשון נאמר, חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה, שאינו משכר כמו היין והשכר בעצמו, אחר שהוא רק יין ושכר נפסד. וההזהרה מאכילת כל משרת ענבים שפי' חז"ל בפסחים דף מ"ד לנזיר ששרה פתו ביין, שהוא עירוב ושיתוף דבר פחות הערך, ר"ל הפת ביין שהוא יקר הערך ממנו, רומזת על מניעת שיתוף מחשבת פיגול ודעה נפסדה בלימוד התורה ועיון החכמה האלקית, (עיין ביאורי לשה"ש דף קע"ד ע"ב סי' נ"ה.) ואיסור הענבים הלחים והיבשים, אשר הם ביחסם אל היין היוצא מהם כיחס המחשבה אל המעשה, המסובלת ממנה, כי בטרם יעשה איש מעשה מה צריך שיחשוב עליה תחילה איך יעשהו, יורה שכמו שצריך להרחיק גם מהענבים אשר מהם יצא היין המשכר כן צריך להזהר גם מכל מחשבה רעה בעניני הדת והאמונה, למען לא יבוא על ידה אח"כ גם לפעולה ומעשה, ויען כי יש מחשבה רעה הקרובה לצאת אל הפועל ד"מ ההכחשה במציאות הי"ת המשגיח על כל מעשינו תביא על נקלה את האדם לחטוא כמאה"כ "אמר נבל בלבו אין אלקים" וכו', והמסובב ממנו הוא "השחיתו התעיבו עלילה," ויש מחשבה רעה אשר לא תמהר לסבב פעולה רעה ד"מ הכפירה בגמול ועונש נצחי, כי לפעמים ישמר הכופר בה בכל זאת מעשות רע, מיראתו את העונש הגופני והזמני אשר יענשנו הי"ת בעודנו בחיים חיותו, והנה הענבים הלחים אשר מהם יצא יין על נקלה רומזים על המחשבות הרעות הקרובות לצאת אל הפועל, כמו שיורו היבישים אשר רק על ידי שריה ועישוי זמן רב יצא היין מהם על הבלתי קרובות לבוא לידי פעולה רעה,
והנה ד' שיבושים אלה, באים לאדם זה אחר זה לפי שניו, כי בתחילת נעוריו יסוער עוד בקרבו רוח התאוה החמרית העזה והחזקה המשכרת שכלו כיין ושכר, ועל זה אה"כ "לא ברוח ה'" וכאשר יגדל יותר ויראה צורך האדם להגביל עצמו בהנאותיו הגופניות יפול לפעמים ברשת הטעות האחרת להגביל עצמו שלא כראוי, יען כי אז כל רעיוניו יגועשו וירעשו עוד ממקומם, והוא במעמד ותכונה נפשית הנקראת יוגענדליכע שווארמערייא, וע"ז רומז מאה"כ
"לא ברעש ה'" וכאשר ירבו ימי חייו, ויחל להכנס יותר בלימוד התורה והחכמה אז תלהט בקרבו אש תשוקת הידיעה עד שתרהיבהו לפעמים לאחוז גם בלימודים בלתי נכונים המשבשים דעתו, וע"ז רומז מאמר הכ' "לא באש ה'," וכאשר יבוא לימי הזקנה בעת אשר ישקטו כבר גלי רעיוניו הרמים והנשאים ויוחלשו ג"כ כוחות גופו לפעול עוד פעולותיו, אז ימצא עצמו נוטה רק לעיין במושכלים רוחניים ואלקיים, ואז צריך להזהר מאוד ממחשבה זרה ודעה נפסדה, וע"ז רומז מאה"כ "ואחר האש קול דממה דקה" ועל אלה ארבעה זמני חיי האדם רומזים גם פה ד' הכתובים המתחילים במאמר "כל ימי" וכו', כאשר הולך הרב ז"ל ומבאר. וע"ז מורה ג"כ ספור שמשון אשר מלבד הוראתו הפשוטית הוא רמז גם על קורות כל בני אדם עלי ארץ בבחינתו המוסרית, כי שמשון בכחו אות וסימן הוא, לכל אדם אשר יתן לו הי"ת מלידה ומבטן עוז ועצמה, למשול ברוחו, ודלילה אשתו רומזת על חמרו הנפסד ותשוקתו הגופנית המדלדלת כחו וגבורתו המוסרית, ארבעה אופני החלשת כחו אשר הגיד לה רומזים על ד' מיני שיבושים שזכר למעלה, כמו שהולך ומבאר כל זה, עיין בפנים הספר. ולזה אני אומר שכוונת התור' בזה להרחיק אותנו ולהזהירנו מן הדרכים הרעים המפורסמים אשר ידחו אותנו משלמותנו אשר אל ההשמר מהן ולהזדרז בשמירתן אנו צריכין לחגור איש כלי מלחמתו ולהיות לבן חיל כמו שהוכח. ומהידוע כי היין והשכר בכל התורה כלה הם משל וכנוי אל שבוש המעשים ובלבול הדעות כמו שנתבאר אצל יין ושכר אל תשת וגו' (ויקרא י׳:ט׳) וזולתו. וזה מה שיחייבהו הדעת בענין הנזיר ולזה חוייב כל בעל שכל לתת אל לבו רוב האזהרות ומותר הכתובים הבאים לפי הפשט שלא יהו כפל ענין במלות שונות וזה כי שכרות השבוש וההפסד המשבש והמבלבל מעשיו ודעותיו הוא על ד' פנים. (ג) האחד והוא הגדול שבכלן העדר ההגבלה בכל מעשיו אשר איננו מבחין בין מאכל מותר לאסור ובין ממונו לממון חבירו או אשתו ועבדו ואמתו כי בכל אשר יפנה ירשיע בלי שום רסן והגבלה כלל כענין הכת היותר מקולקלת שכתבנו אצל הלוך הלכו העצים בפרשת נח שער י"ב. ולפי שזו היא על תכלית השכרות והבלבול רמז אליו באומרו מיין ושכר יזיר כי ראוי להזיר עצמו ולהתרחק מאד מעצם היין הזה ותקפו אשר לא יותן בו מים ולא שום עירוב שהוא מערבב את הדעת לגמרי וע"ד שאמרו לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב (פסחים מ':) והדרך הב' הוא היותו מלומד או מורגל על הנבלה מה במעשיו אבל היא משובשת ונפסדת כמו שהיו רוב הנמוסים מהדתות האנושיות אשר עליהם רמזו באומרם כדי שלא יינק במקום הטנופת (ברכות י') כמו שכתב' בשער ו'. ומהענין ההוא היה חטאם של אנשי סדום הרעים והחטאים שקיימו וקבלו עליהם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם כאשר כתבנו במקומו. ואל מין השבוש הזה המוגבל אמר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה כי כמו שיש לו להתרחק משכרות היין העצום הנזכר כך יש לו ליזהר שלא יקנה דעות ומדות משובשות אף כי יהיו מוגבלות הגבלה מה כמו שקלקול החומץ הוא יין נפסד אבל ענין מוגבל בהגבלה ההיא שהוא עליו לפי ענינו. והדרך הג' הוא שבוש הדעות והסברות בדרך למדו בעיון החכמה והתורה אשר בו ישתף הענינים המושכלים הפשוטים בחמריים ויבא לידי טעות וכפירה במציאות הנפשות האנושיות ובסוף תכליתן והצלחתן כמו שנפל בזה כת צדוק וביתוס (אבות דר"נ פ"ה) והדומים אשר על זה אמר וכל משרת ענבים לא ישתה כי כן הוא ענין צירוף ושתוף היין עם זולתו מהדברים הכשרים לנזיר כמ"ש נזיר ששרה פתו ביין (נזיר ל"ז.) ומזה הענין או קרוב אליו אמרו (במ"ר פט"ו) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (שמות כ"ד) כאדם שנושך בפתו ומדבר עם המלך. והדרך הד' הוא המסוכן שבכלם והוא שבוש המחשבה והפסד הדעת באמונתו באל יתעלה שמץ דבר מהדברים הפוסלים בה בדרך שיהא לו צד מינות כענין כל המינים והאפקורסים אשר נתנו תפלה באלהותו יתעלה או שנמשך אחריהם בדעת מה כלל ועל זה אמר וענבים לחים ויבשים לא יאכל כי הענבים אל היין הם במדרגת המחשבה אל המעשה ומק"ו הם נאסרין. ואמר לחים על המחשבות וההרהורים שהם קרובים לצאת אל הפועל כענבים הלחים הללו שבנקל נוציא מהם המשקה ויבשים על שאינן קרובות כל כך או כמו שאמרו במדרש להביא את הבוסר (במ"ר פ"י) כי ודאי כן ימצאו במחשבות האדם בכמו אלו הענינים דעות בלתי שלמות אשר אינם מבושלות כל צרכן ולזה אמר שמחשבת שכרות כלל לחה ויבשה לא יהיה בו: והנה לפי שהתחלפות העניינים האלה ארבעתן על הרוב יבאו או יופיעו על האדם בזה אחר זה בהמשך זמן שני חייו כי מיד בנעורים קופץ עליו הענין הראשון והוא תגבורת התאות ושלוח המעשים הבלתי מוגבלים בכלל שלזה ראוי שיאמר לא ברוח ה' (מלכים א' י"ט) והכוונה שהאדם בהיותו על זה האופן מההשתבש כהשתבשות הרוחות א"א להיותו דבק לאלהיו כי אין יי' בקרב האיש אשר כל מעשיו יהיו אל מקום אשר יהיה שמה הרוח ללכת מבלי שום הגבלה כלל, ואחריו ימשך לו הענין השני והוא ההגבלה המשובשת במעשיו כי ירצה להגביל עצמו ולצמצם מעשיו ולא נסה כדרך המתחילין בדברים כי על זה אמר ואחר הרוח רעש לא ברעש יי' (שם) והוא עצמו ענין התנועות המוגבלות בשבוש. ואחריו בבא השער לה' אל דרכי הלמוד והעיון הוא ממשמש ובא אליו הדרך הג' והוא שבוש הדעות אשר בהם יקדיח תבשילו בתוכו כי לזה יאמר ואחר הרעש אש לא באש ה'. ואחריו בימי הזקנה הוא בא לידי הצורך הנפלא להזהר מהדרך הרביעי והוא תכלית ההזהר במחשבות האלהיות כי על כן יאמר קול דממה דקה כי הוא מורה על בישול העיונים ויושרן. ועם זה כבר נגלה אליו הכבוד שנאמר ויהי כשמוע אליהו וילט פניו באדרתו ויצא ויעמד פתח המערה והנה אליו קול ויאמר לו מה לך פה אליהו (שם) ובפרשת שפטים דברנו בזה מה שיאות לפי ענינו (ג) לזה מה שבאו הד' פסוקים שזכרנו בזה אחר זה שכל אחד מהם יתחיל כל ימי וגו' להזהיר אותו בכח נזירותו על ד' זמנים אלו הנמשכים אליו בזה אחר זה , ועל הראשון אמר כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל הנה הרחיקו לגמרי מרוח השטות והבלבול המורגל לבא מימי הנערות מיין שכרות הטבע ורתיחתו. ואמר מחרצנים ועד זג להזהיר על הנסתרות והנגלות כמ"ש בדרש החרצנים אלו החיצונים והזגין אלו הפנימיים דברי ר' יהודה ר' יוחנן אומר שלא תטעה בזוג של בהמה החיצון זוג הפנימי ענבל (נזיר ל"ד:) ועל השני הבא אחריו אמר כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הימים אשר יזיר לה' קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו הרי שזרזו והודיעו שאין השלמת תקון הנזיר בהיותו על אי זו הגבלה שתזומן בענינו כי אם באותה ששיער אותה אליו מהרחקת הענינים המדומים דוגמת אומרו קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו שיהיו קיוצותיו תלתלים ומסודרים. ועל הג' הנמשך אליו אמר כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם כי נזר אלהיו על ראשו יאמר כי בבא השער לה' להשכיל ולהבין בתורה ובחכמה לא ישתף עניני הנפש עם עניני הגוף ויגזור עליהם גזירה אחת אין יתרון לזה על זה כמות זה כן מות זה ולא יטמא במחשבות אלו במה שיראה במיתת אביו ואמו ויתר קרוביו וכי ודאי נזר אלהיו על ראשו והוא נשמת חיים שכלית אשר נפח באפיו בו ישאר לעד. והנה על הרביעי הבא בסוף אמר כל ימי נזרו קדוש הוא לה' והוא שלמות הדעת ואמתות האמונה אשר עליה יחיה האדם כי הוא עקר הכל ותכליתו וכל האזהרות הקודמות הן בעבורה כמו שאמר הכתוב וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב׳:ד׳-ה׳) והכוונה כי עקר שלמות האדם וחיוחו הוא באמונתו עד שכבר אפשר שלא יושלמו לו שאר הענינים יחיה בה מה שא"א לחיות אם יחסר באמונה ויושלם בהם וכמה גדולים חטאו בדברים פרטיים וחיו על אמונתם וכבר הליץ המשורר על בני הגלות כל זאת באתנו ולא שכחנוך וגו' לא נסוג אחור לבנו ותט אשורנו מני ארחיך (תלים מ"ד) ירצה אע"פ שנטתה אשורנו מני ארחך לפעמים הנה לא נסוג אחור לבנו באמונתנו והוא עצמו מה שירצה אם שכחנו שם אלהינו אע"פ שלפעמים פירשנו כפינו לאל זר על דרך שאמר ועבדתם שם אלהים אחרים (דברים ד׳:כ״ח) מה שלא היה מליץ עליהם כן אם היה הענין בהיפוך וזה הדבר בעצמו אחשוב שירמזוהו הכתובים (שופטים י"ז) במעשה שמשון נזיר יי' עם דלילה אשתו שלא נכתבו הדברים ההמה רק לצרף מהם הדברים הללו שאם לא כן מאי דהוה הוה וגם כי לא לכבוד הוא לו וליתר הנזירים ונניח שיהיה שמשון רמז אל כל אדם ודלילה אשתו אל החמר הרע הנפסד המדלדל כחו וגבורתו וכמו שאמר למה נקרא שמה דלילה שדלדלה את לבו ודלדלה את רוחו ודלדלה את כחו (סוטה ט':) והיתה שאלת וחקירת השטן ויצר הרע אליו במה יסור כחו ממנו מאלו הארבעה ענינים שאמרנו והנה על הענין הראשון אמר שאם יאסרוהו בשבעה יתרים לחים אשר לא חורבו רמז אל רבוי הלחיות המותריות שבנערות שהם מקשרין השלמות ואוסרין אותו ומבלבלין את רוחו בשבוש המעשים הבלתי מוגבלים שעם זה יחלה וימות להיות כאחד האדם שאינו בעל ברית לאלהים ויבוקש הדבר ולא נמצא שנאמר וינתק את היתרים כהנתק פתיל הנעורת בהריחו אש ולא נודע כחו לומר שאע"פ שיהיה האדם משובש על זה האופן הנה אינו מחויב שיפסד בזה בעוד ראש נזרו קיים באמונתו. והנה על הענין השני נאמר שאם יאסר בעבותים חדשים אשר לא יעשה בהם מלאכה שיוסר כחו וכו' (שם). והוא רמז נכבד אל המעשים החדשים הבלתי שלמים אשר לא באו עדיין לכלל מלאכה גמורה רק הם על דרך ההגבלה המשובשת כמו שאמרנו. ואמר הכתוב שאסרוהו בהם אמנם נאמר וינתקם מעל זרועותיו כחוט. אמנם על הענין השלישי אמר אם תארגי את שבע מחלפות ראשי עם המסכת והוא רמז קרוב אל הסתבכות הדעת ובלבולו בעיוניו אשר הם הרהורי ראשו ומחלפותיו שהם מעורבים ומסובכים עם מסכת בלבול שכרותו. אמנם נאמר ויקץ משנתו ויסע את יתד הארג ואת המסכת לומר שאף על פי שיהיה לו כן כאשר יקיץ משנתו יכוין מושכליו עם אמונתו ויוכל להתקיים. אמנם כאשר נגע בראש נזרו ואמר נזיר אלהים אני מבטן אמי אם גלחתי וסר ממני כחי וחליתי והייתי כאחד האדם הנה אז כאשר גולח שם נפל שדוד כי טמא ראש נזרו והוא מה שרצינו אליו. והנה בזה ג"כ רמז נפלא למה שהוא מבואר כי כל עוד שירגיל עצמו באלו הדברים יוסר כחי ממנו ויהיה אליו יותר קשה העמידה על עמדו כי בראשונה לא נודע כחו ובשנית כבר היה כחוט ובשלישית כבר הוצרך להתחזק להסיע את יתד הארג וכן בכל כיוצא מאלו הדברים. הנה שכבר נתבאר כמה זרזנו האל יתעלה בכל אלה הענינים הכוללים כל כתות האנשים והנמשכים בכל חיי האדם אשר בהם הכין לנו כלי קרב להתחזק במלחמתנו ולהפיל אויבנו לפנינו כי על כן השוא לנו עצה טובה בענין הנדרות הלזה הכולל הכל והמועיל לכל וכמו שאמר הכתוב ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזזרים (עמוס ב׳:י״א.) והנה כאשר היו הנזירים על אופן אחר ועל כוונות מתחלפות לאלהי הם נזירים בשם לבד לא בעצם הנזירות , ובמסכת נדרים (ט':) תניא שמעון הצדיק אומר מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד. שמעשה באחד שבא לפני מן הדרום וראיתיו יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו מה ראית להשחית שערך זה נאה אמר לי רועה הייתי לאבא בעירו והלכתי לשאוב מים מן המעין ונסתכלתי בבואה שלי ופחז יצרי עלי ובקש לטרד אותי מן העולם אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך מי שעתיד להיות רמה ותולעה העבודה שאגלחך לשמים מיד עמדתי וחמדתיו ונשקתיו על ראשו אמרתי לו בני ירבו כמותך נודרי נזירות בישראל עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'. הנה נתבאר מהמאמר הזה כללות מה שאמרנו מתועלת הנדרים וההפלאות באלו הענינים כי הנה הבחור הנחמד הלזה מלחמות השם הוא נלחם ומערכותיו נצבות זו לעומת זו וכאשר שלח ידו ולקח כלי המלחמה אשר נתן ה' בידו מיד נצח ויפול אויביו לפניו כמו שאמר מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך מי שעתיד להיות וכו' העבודה שאגלחך לשמים. ולזה חמדו ונשקו והתפלל שירבו כמותו נודרי נזירות בישראל שהוא ודאי נזירות לשמו לא כמו שאר הנזירים שלא היה אוכל מקרבנם כדאיתא במדרש בעי ר' מונה למה לא היה שמעון הצדיק אוכל אשם נזיר משום דסבר בני אדם מתוך הקפדה הם נודרים ולפיכך סופן ללקות וכיון שהוא תוהה נעשו קרבנותיו כשוחט חולין בעזרה. וזה מתוך יישוב הדעת נדר ופיו ולבו שווין (במ"ר פ"י) והכי איתא נמי בגמרא (נדרים שם) והנה על זה האופן הוא לבדו אשר יצדק עליו מאמר אשר ידור כן יעשה שבזה הנודר והמעשה הם שוים ועל זה הענין בעצמו בצביונו ובקומתו ימליצהו יפה הכתוב החותם תורת הנזיר הזה אשר הוא קשה הביאור לפי פשוטו אמר וזאת תורת הנזיר אשר ידור קרבנו לה' על נזרו מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו אשר ידור כן יעשה על תורת נזרו. יאמר כי זאת התחבולה וההמצאה שאמרנו היא תורת הנזיר אשר ידור כי הנדרים הם כלי קרב בידו לעשות מלחמתו כי על ידם תשלום קורבתו אל ה' על נזרו מלבד מה שתשיג ידו מהכושר וכבישת יצרו זולתו כי כפי נדרו אשר ידור כן יעשה על תורת נזרו ולא יגרע חקו כי חזקה שאין אדם עובר על שבועתו כאשר אמרנו ראשונה. והנה באמת כאשר תשיג יד הנודר לנדור על פי הדברים האלה ויעשה כפי נדרו אשר ידור כן ימלא ה' את דברו עמו לצוות אתו את ברכתו באסמנו ובכל משלח ידיו ויהי משכרתו שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר בא להנזר לשמו ולשמוע בקולו להביא עליו את אשר כוון עליו בעת יצירתו וכוונת תכליתו. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער:
והנה ד' שיבושים אלה, באים לאדם זה אחר זה לפי שניו, כי בתחילת נעוריו יסוער עוד בקרבו רוח התאוה החמרית העזה והחזקה המשכרת שכלו כיין ושכר, ועל זה אה"כ "לא ברוח ה'" וכאשר יגדל יותר ויראה צורך האדם להגביל עצמו בהנאותיו הגופניות יפול לפעמים ברשת הטעות האחרת להגביל עצמו שלא כראוי, יען כי אז כל רעיוניו יגועשו וירעשו עוד ממקומם, והוא במעמד ותכונה נפשית הנקראת יוגענדליכע שווארמערייא, וע"ז רומז מאה"כ
"לא ברעש ה'" וכאשר ירבו ימי חייו, ויחל להכנס יותר בלימוד התורה והחכמה אז תלהט בקרבו אש תשוקת הידיעה עד שתרהיבהו לפעמים לאחוז גם בלימודים בלתי נכונים המשבשים דעתו, וע"ז רומז מאמר הכ' "לא באש ה'," וכאשר יבוא לימי הזקנה בעת אשר ישקטו כבר גלי רעיוניו הרמים והנשאים ויוחלשו ג"כ כוחות גופו לפעול עוד פעולותיו, אז ימצא עצמו נוטה רק לעיין במושכלים רוחניים ואלקיים, ואז צריך להזהר מאוד ממחשבה זרה ודעה נפסדה, וע"ז רומז מאה"כ "ואחר האש קול דממה דקה" ועל אלה ארבעה זמני חיי האדם רומזים גם פה ד' הכתובים המתחילים במאמר "כל ימי" וכו', כאשר הולך הרב ז"ל ומבאר. וע"ז מורה ג"כ ספור שמשון אשר מלבד הוראתו הפשוטית הוא רמז גם על קורות כל בני אדם עלי ארץ בבחינתו המוסרית, כי שמשון בכחו אות וסימן הוא, לכל אדם אשר יתן לו הי"ת מלידה ומבטן עוז ועצמה, למשול ברוחו, ודלילה אשתו רומזת על חמרו הנפסד ותשוקתו הגופנית המדלדלת כחו וגבורתו המוסרית, ארבעה אופני החלשת כחו אשר הגיד לה רומזים על ד' מיני שיבושים שזכר למעלה, כמו שהולך ומבאר כל זה, עיין בפנים הספר. ולזה אני אומר שכוונת התור' בזה להרחיק אותנו ולהזהירנו מן הדרכים הרעים המפורסמים אשר ידחו אותנו משלמותנו אשר אל ההשמר מהן ולהזדרז בשמירתן אנו צריכין לחגור איש כלי מלחמתו ולהיות לבן חיל כמו שהוכח. ומהידוע כי היין והשכר בכל התורה כלה הם משל וכנוי אל שבוש המעשים ובלבול הדעות כמו שנתבאר אצל יין ושכר אל תשת וגו' (ויקרא י׳:ט׳) וזולתו. וזה מה שיחייבהו הדעת בענין הנזיר ולזה חוייב כל בעל שכל לתת אל לבו רוב האזהרות ומותר הכתובים הבאים לפי הפשט שלא יהו כפל ענין במלות שונות וזה כי שכרות השבוש וההפסד המשבש והמבלבל מעשיו ודעותיו הוא על ד' פנים. (ג) האחד והוא הגדול שבכלן העדר ההגבלה בכל מעשיו אשר איננו מבחין בין מאכל מותר לאסור ובין ממונו לממון חבירו או אשתו ועבדו ואמתו כי בכל אשר יפנה ירשיע בלי שום רסן והגבלה כלל כענין הכת היותר מקולקלת שכתבנו אצל הלוך הלכו העצים בפרשת נח שער י"ב. ולפי שזו היא על תכלית השכרות והבלבול רמז אליו באומרו מיין ושכר יזיר כי ראוי להזיר עצמו ולהתרחק מאד מעצם היין הזה ותקפו אשר לא יותן בו מים ולא שום עירוב שהוא מערבב את הדעת לגמרי וע"ד שאמרו לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב (פסחים מ':) והדרך הב' הוא היותו מלומד או מורגל על הנבלה מה במעשיו אבל היא משובשת ונפסדת כמו שהיו רוב הנמוסים מהדתות האנושיות אשר עליהם רמזו באומרם כדי שלא יינק במקום הטנופת (ברכות י') כמו שכתב' בשער ו'. ומהענין ההוא היה חטאם של אנשי סדום הרעים והחטאים שקיימו וקבלו עליהם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם כאשר כתבנו במקומו. ואל מין השבוש הזה המוגבל אמר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה כי כמו שיש לו להתרחק משכרות היין העצום הנזכר כך יש לו ליזהר שלא יקנה דעות ומדות משובשות אף כי יהיו מוגבלות הגבלה מה כמו שקלקול החומץ הוא יין נפסד אבל ענין מוגבל בהגבלה ההיא שהוא עליו לפי ענינו. והדרך הג' הוא שבוש הדעות והסברות בדרך למדו בעיון החכמה והתורה אשר בו ישתף הענינים המושכלים הפשוטים בחמריים ויבא לידי טעות וכפירה במציאות הנפשות האנושיות ובסוף תכליתן והצלחתן כמו שנפל בזה כת צדוק וביתוס (אבות דר"נ פ"ה) והדומים אשר על זה אמר וכל משרת ענבים לא ישתה כי כן הוא ענין צירוף ושתוף היין עם זולתו מהדברים הכשרים לנזיר כמ"ש נזיר ששרה פתו ביין (נזיר ל"ז.) ומזה הענין או קרוב אליו אמרו (במ"ר פט"ו) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (שמות כ"ד) כאדם שנושך בפתו ומדבר עם המלך. והדרך הד' הוא המסוכן שבכלם והוא שבוש המחשבה והפסד הדעת באמונתו באל יתעלה שמץ דבר מהדברים הפוסלים בה בדרך שיהא לו צד מינות כענין כל המינים והאפקורסים אשר נתנו תפלה באלהותו יתעלה או שנמשך אחריהם בדעת מה כלל ועל זה אמר וענבים לחים ויבשים לא יאכל כי הענבים אל היין הם במדרגת המחשבה אל המעשה ומק"ו הם נאסרין. ואמר לחים על המחשבות וההרהורים שהם קרובים לצאת אל הפועל כענבים הלחים הללו שבנקל נוציא מהם המשקה ויבשים על שאינן קרובות כל כך או כמו שאמרו במדרש להביא את הבוסר (במ"ר פ"י) כי ודאי כן ימצאו במחשבות האדם בכמו אלו הענינים דעות בלתי שלמות אשר אינם מבושלות כל צרכן ולזה אמר שמחשבת שכרות כלל לחה ויבשה לא יהיה בו: והנה לפי שהתחלפות העניינים האלה ארבעתן על הרוב יבאו או יופיעו על האדם בזה אחר זה בהמשך זמן שני חייו כי מיד בנעורים קופץ עליו הענין הראשון והוא תגבורת התאות ושלוח המעשים הבלתי מוגבלים בכלל שלזה ראוי שיאמר לא ברוח ה' (מלכים א' י"ט) והכוונה שהאדם בהיותו על זה האופן מההשתבש כהשתבשות הרוחות א"א להיותו דבק לאלהיו כי אין יי' בקרב האיש אשר כל מעשיו יהיו אל מקום אשר יהיה שמה הרוח ללכת מבלי שום הגבלה כלל, ואחריו ימשך לו הענין השני והוא ההגבלה המשובשת במעשיו כי ירצה להגביל עצמו ולצמצם מעשיו ולא נסה כדרך המתחילין בדברים כי על זה אמר ואחר הרוח רעש לא ברעש יי' (שם) והוא עצמו ענין התנועות המוגבלות בשבוש. ואחריו בבא השער לה' אל דרכי הלמוד והעיון הוא ממשמש ובא אליו הדרך הג' והוא שבוש הדעות אשר בהם יקדיח תבשילו בתוכו כי לזה יאמר ואחר הרעש אש לא באש ה'. ואחריו בימי הזקנה הוא בא לידי הצורך הנפלא להזהר מהדרך הרביעי והוא תכלית ההזהר במחשבות האלהיות כי על כן יאמר קול דממה דקה כי הוא מורה על בישול העיונים ויושרן. ועם זה כבר נגלה אליו הכבוד שנאמר ויהי כשמוע אליהו וילט פניו באדרתו ויצא ויעמד פתח המערה והנה אליו קול ויאמר לו מה לך פה אליהו (שם) ובפרשת שפטים דברנו בזה מה שיאות לפי ענינו (ג) לזה מה שבאו הד' פסוקים שזכרנו בזה אחר זה שכל אחד מהם יתחיל כל ימי וגו' להזהיר אותו בכח נזירותו על ד' זמנים אלו הנמשכים אליו בזה אחר זה , ועל הראשון אמר כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל הנה הרחיקו לגמרי מרוח השטות והבלבול המורגל לבא מימי הנערות מיין שכרות הטבע ורתיחתו. ואמר מחרצנים ועד זג להזהיר על הנסתרות והנגלות כמ"ש בדרש החרצנים אלו החיצונים והזגין אלו הפנימיים דברי ר' יהודה ר' יוחנן אומר שלא תטעה בזוג של בהמה החיצון זוג הפנימי ענבל (נזיר ל"ד:) ועל השני הבא אחריו אמר כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הימים אשר יזיר לה' קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו הרי שזרזו והודיעו שאין השלמת תקון הנזיר בהיותו על אי זו הגבלה שתזומן בענינו כי אם באותה ששיער אותה אליו מהרחקת הענינים המדומים דוגמת אומרו קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו שיהיו קיוצותיו תלתלים ומסודרים. ועל הג' הנמשך אליו אמר כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם כי נזר אלהיו על ראשו יאמר כי בבא השער לה' להשכיל ולהבין בתורה ובחכמה לא ישתף עניני הנפש עם עניני הגוף ויגזור עליהם גזירה אחת אין יתרון לזה על זה כמות זה כן מות זה ולא יטמא במחשבות אלו במה שיראה במיתת אביו ואמו ויתר קרוביו וכי ודאי נזר אלהיו על ראשו והוא נשמת חיים שכלית אשר נפח באפיו בו ישאר לעד. והנה על הרביעי הבא בסוף אמר כל ימי נזרו קדוש הוא לה' והוא שלמות הדעת ואמתות האמונה אשר עליה יחיה האדם כי הוא עקר הכל ותכליתו וכל האזהרות הקודמות הן בעבורה כמו שאמר הכתוב וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב׳:ד׳-ה׳) והכוונה כי עקר שלמות האדם וחיוחו הוא באמונתו עד שכבר אפשר שלא יושלמו לו שאר הענינים יחיה בה מה שא"א לחיות אם יחסר באמונה ויושלם בהם וכמה גדולים חטאו בדברים פרטיים וחיו על אמונתם וכבר הליץ המשורר על בני הגלות כל זאת באתנו ולא שכחנוך וגו' לא נסוג אחור לבנו ותט אשורנו מני ארחיך (תלים מ"ד) ירצה אע"פ שנטתה אשורנו מני ארחך לפעמים הנה לא נסוג אחור לבנו באמונתנו והוא עצמו מה שירצה אם שכחנו שם אלהינו אע"פ שלפעמים פירשנו כפינו לאל זר על דרך שאמר ועבדתם שם אלהים אחרים (דברים ד׳:כ״ח) מה שלא היה מליץ עליהם כן אם היה הענין בהיפוך וזה הדבר בעצמו אחשוב שירמזוהו הכתובים (שופטים י"ז) במעשה שמשון נזיר יי' עם דלילה אשתו שלא נכתבו הדברים ההמה רק לצרף מהם הדברים הללו שאם לא כן מאי דהוה הוה וגם כי לא לכבוד הוא לו וליתר הנזירים ונניח שיהיה שמשון רמז אל כל אדם ודלילה אשתו אל החמר הרע הנפסד המדלדל כחו וגבורתו וכמו שאמר למה נקרא שמה דלילה שדלדלה את לבו ודלדלה את רוחו ודלדלה את כחו (סוטה ט':) והיתה שאלת וחקירת השטן ויצר הרע אליו במה יסור כחו ממנו מאלו הארבעה ענינים שאמרנו והנה על הענין הראשון אמר שאם יאסרוהו בשבעה יתרים לחים אשר לא חורבו רמז אל רבוי הלחיות המותריות שבנערות שהם מקשרין השלמות ואוסרין אותו ומבלבלין את רוחו בשבוש המעשים הבלתי מוגבלים שעם זה יחלה וימות להיות כאחד האדם שאינו בעל ברית לאלהים ויבוקש הדבר ולא נמצא שנאמר וינתק את היתרים כהנתק פתיל הנעורת בהריחו אש ולא נודע כחו לומר שאע"פ שיהיה האדם משובש על זה האופן הנה אינו מחויב שיפסד בזה בעוד ראש נזרו קיים באמונתו. והנה על הענין השני נאמר שאם יאסר בעבותים חדשים אשר לא יעשה בהם מלאכה שיוסר כחו וכו' (שם). והוא רמז נכבד אל המעשים החדשים הבלתי שלמים אשר לא באו עדיין לכלל מלאכה גמורה רק הם על דרך ההגבלה המשובשת כמו שאמרנו. ואמר הכתוב שאסרוהו בהם אמנם נאמר וינתקם מעל זרועותיו כחוט. אמנם על הענין השלישי אמר אם תארגי את שבע מחלפות ראשי עם המסכת והוא רמז קרוב אל הסתבכות הדעת ובלבולו בעיוניו אשר הם הרהורי ראשו ומחלפותיו שהם מעורבים ומסובכים עם מסכת בלבול שכרותו. אמנם נאמר ויקץ משנתו ויסע את יתד הארג ואת המסכת לומר שאף על פי שיהיה לו כן כאשר יקיץ משנתו יכוין מושכליו עם אמונתו ויוכל להתקיים. אמנם כאשר נגע בראש נזרו ואמר נזיר אלהים אני מבטן אמי אם גלחתי וסר ממני כחי וחליתי והייתי כאחד האדם הנה אז כאשר גולח שם נפל שדוד כי טמא ראש נזרו והוא מה שרצינו אליו. והנה בזה ג"כ רמז נפלא למה שהוא מבואר כי כל עוד שירגיל עצמו באלו הדברים יוסר כחי ממנו ויהיה אליו יותר קשה העמידה על עמדו כי בראשונה לא נודע כחו ובשנית כבר היה כחוט ובשלישית כבר הוצרך להתחזק להסיע את יתד הארג וכן בכל כיוצא מאלו הדברים. הנה שכבר נתבאר כמה זרזנו האל יתעלה בכל אלה הענינים הכוללים כל כתות האנשים והנמשכים בכל חיי האדם אשר בהם הכין לנו כלי קרב להתחזק במלחמתנו ולהפיל אויבנו לפנינו כי על כן השוא לנו עצה טובה בענין הנדרות הלזה הכולל הכל והמועיל לכל וכמו שאמר הכתוב ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזזרים (עמוס ב׳:י״א.) והנה כאשר היו הנזירים על אופן אחר ועל כוונות מתחלפות לאלהי הם נזירים בשם לבד לא בעצם הנזירות , ובמסכת נדרים (ט':) תניא שמעון הצדיק אומר מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד. שמעשה באחד שבא לפני מן הדרום וראיתיו יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו מה ראית להשחית שערך זה נאה אמר לי רועה הייתי לאבא בעירו והלכתי לשאוב מים מן המעין ונסתכלתי בבואה שלי ופחז יצרי עלי ובקש לטרד אותי מן העולם אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך מי שעתיד להיות רמה ותולעה העבודה שאגלחך לשמים מיד עמדתי וחמדתיו ונשקתיו על ראשו אמרתי לו בני ירבו כמותך נודרי נזירות בישראל עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'. הנה נתבאר מהמאמר הזה כללות מה שאמרנו מתועלת הנדרים וההפלאות באלו הענינים כי הנה הבחור הנחמד הלזה מלחמות השם הוא נלחם ומערכותיו נצבות זו לעומת זו וכאשר שלח ידו ולקח כלי המלחמה אשר נתן ה' בידו מיד נצח ויפול אויביו לפניו כמו שאמר מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך מי שעתיד להיות וכו' העבודה שאגלחך לשמים. ולזה חמדו ונשקו והתפלל שירבו כמותו נודרי נזירות בישראל שהוא ודאי נזירות לשמו לא כמו שאר הנזירים שלא היה אוכל מקרבנם כדאיתא במדרש בעי ר' מונה למה לא היה שמעון הצדיק אוכל אשם נזיר משום דסבר בני אדם מתוך הקפדה הם נודרים ולפיכך סופן ללקות וכיון שהוא תוהה נעשו קרבנותיו כשוחט חולין בעזרה. וזה מתוך יישוב הדעת נדר ופיו ולבו שווין (במ"ר פ"י) והכי איתא נמי בגמרא (נדרים שם) והנה על זה האופן הוא לבדו אשר יצדק עליו מאמר אשר ידור כן יעשה שבזה הנודר והמעשה הם שוים ועל זה הענין בעצמו בצביונו ובקומתו ימליצהו יפה הכתוב החותם תורת הנזיר הזה אשר הוא קשה הביאור לפי פשוטו אמר וזאת תורת הנזיר אשר ידור קרבנו לה' על נזרו מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו אשר ידור כן יעשה על תורת נזרו. יאמר כי זאת התחבולה וההמצאה שאמרנו היא תורת הנזיר אשר ידור כי הנדרים הם כלי קרב בידו לעשות מלחמתו כי על ידם תשלום קורבתו אל ה' על נזרו מלבד מה שתשיג ידו מהכושר וכבישת יצרו זולתו כי כפי נדרו אשר ידור כן יעשה על תורת נזרו ולא יגרע חקו כי חזקה שאין אדם עובר על שבועתו כאשר אמרנו ראשונה. והנה באמת כאשר תשיג יד הנודר לנדור על פי הדברים האלה ויעשה כפי נדרו אשר ידור כן ימלא ה' את דברו עמו לצוות אתו את ברכתו באסמנו ובכל משלח ידיו ויהי משכרתו שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר בא להנזר לשמו ולשמוע בקולו להביא עליו את אשר כוון עליו בעת יצירתו וכוונת תכליתו. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער:
עקידת יצחק
ובמדרש (ב"ר פרשת מ"ז) לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה. כתיב אשת חיל עטרת בעלה (משלי י"ב). א"ר אחא בעלה מתעטר בה והיא אינה מתעטרת בבעלה. והכוונה כי האיש הוא עצם הזווג ועקרו אמנם האשה כלי צריך לגמר תקונו וכשהיא הגונה חוייב מה שאמר הכתוב כי בגדולת האיש תגדל העטרה מעצמה. מה שלא היתה כן אם היתה היא משתררת לפי שאין האיש נמשך עמה עד שתהיה היא העקר והוא העטרה שיתגדל עמה. והוא עצמו מה שרצינו עם היות כי לכאורה נראה ההפך מדבריהם: וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן והיתה לגוים כו'. הודיעו שאותם ההבטחות המיוחדות אשר הזכיר למעלה מתוספת הזרע בהוד מלכות לא יהיו אלא ממנה: ויפול אברהם על פניו. כבר פירשנו הסבה יפה: ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה כו', אם באנו בעקבות הראשונים להפריש בין צחוק לצחוק אולי אמציא קצת טעם לדבריהם ממה שאמר הלבן ולא אמר הבן מאה שנה יוליד וגם ממה שאמר לו ישמעאל יחיה לפניך ומאן אמר לו שימות אלא שיראה כמודה על רוב הטובה והוא שמחכה ואמר האם כבר היה אפשר להוליד לבן מאה שנה זרע רב ע"י ישמעאל בני לקיים מה שנאמר אב המון גוים נתתיך למה זה מצאתי חן בגדולות ונפלאות מהמנהג הטבעי עד ששרה בת תשעים שנה תלד שמא הוא ידוע לפניו שישמעאל לא יחיה ולא יאריך ימים ולזה הוצרך לבקש ממקום אחר (יז) ולזה אמר לו ישמעאל יחיה לפניך. אבל שרה היא בעצמה פירשה דבריה שהיה הדבר זר ונפלא בעיניה כמו שאמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה כו' (בראשית י"ח): אמנם לדעתי אין לדחוק בכל זה רק שיפורשו הכתובים כפשטן ובדבר הזה נמצא בו ג"כ ע"ה שמץ עון ומיעוט אמונה על דרך שאמר מרע"ה הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם (במדבר י"א) כפי דעת המדרשים (תנחומא פ' ואתחנן) היה לו להוכיחו בפניו אלא שהיום ההוא יום בשורה הוא לא יום תוכחה ופקודת עון כי בו נתנה לו מצוה רבה של מילה לו ולבניו אחריו לדורותם שהיא שקולה כנגד יום מתן תורה. ואמרו חכמינו ז"ל (שבת ק"ל.) מצוה שקבלוה ישראל בשמחה דכתיב שש אנכי על אמרתך (תהלים קי"ט) וכבר אירע כענין הזה ביום מתן תורה עצמו שנאמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו (שמות כ"ד). ואז"ל מכלל דהוו בני שליחות יד אלא כדי שלא לערבב שמחתם וסלקה ליום אחר כו' (ויקרא רבה פ' כ'). (י"ב) וכן הדבר בכאן בשוה כי לא רצה הש"י להעציבו ולהחרידו בדברי תוכחות ביום חתונתו ושמרו לו ליום ג' למילתו יום פקודת שרה כי גלוי ידוע לפניו כי כמקרה הזקן גם היא יקרה ודי לו אז גערה במבין במה שהוכיחה על ידו כמו שנאמר ויאמר יי' אל אברהם למה זה צחקה כו'. היפלא מיי' כו' (בראשית י"ח). ובלאו הכי למה לא יוכיחה על פניה בינו לבינה והלא גערה בפני בעלה בדבר יותר מגונה ממה שאמרו שנזהר בחלוף הדברים מפני דרכי שלום (ב"מ פ"ז.) וזו היא דרך ישרה וסלולה נדחו בה כמה ספקות משתי פרשיות אלו. הראשונות הנה באו וחדשות אני מגיד בשער הבא אחרי זה ב"ה. (י"ג) והנה לפ"ז תהיה הכוונת הלבן מאה שנה יולד ויסבול זה טבע המציאות ואם שרה הבת תשעים שנה תלד שהוא יותר רחוק ונפלא והן הנה דברי עצמה אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדוני זקן (בראשית י"ח). והיתה תשובתו יתב' אבל שרה אשתך יולדת לך בן כי היא ראויה שתשתתף בטובות הגדולות שהבטחתיך והזרע ההוא ששמתיהו בעל בריתי לדורות עולם היא אמו. וקראת את שמו יצחק. (יב) לזכרון שצחקת עליו להיות דבר נפלא בעיניך וזו היא תחלת תוכחה. ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו בשתהיה אב המון גוים ושנים עשר נשיאים יוליד כמו שאמרנו. אמנם את בריתי החדש אקים את יצחק אשר תלד לך שרה כו': (ט"ז) ויכל לדבר אתו כו'. זה יורה הוראה גמורה מה שאמרנו מהיות זאת הנבואה ממדרגה עליונה מהראשונות אשר לא נזכר כן בהם כי זה היה גלוי שכינה כמנהג הנביאים הגמורים וכמו שהיה לו אחרי כן רק שהפעם הזאת נפל על פניו ואחרי כן לא נפל כמו שאמרנו פעמים, וכן נאמר להלן וילך יי' כאשר כלה לדבר (שם) כמו שאמרנו ולזה היה מהירות אברהם אבינו לעשות אותה בעצה היום ההוא כי בהרגישו תוספת המעלה והחסרון אשר הוא עומד עליו אצלה לא איחר הזקן אפילו רגע אחד. ועם זה נתבאר שהספור הזה מכלל סדרי בראשית הוא כי עד הנה לא נשלמה תמונת האדם ולא נגמרה עשייתו לעשותו הגון להוליד זרע כשר. ועם נברא יהלל יה. וכמו שאמר רבי ברכיה ואשימך ואתנך לגוי גדול לא נאמר אלא ואעשך כשאני בוראך בריאה חדשה תהיה פרה ורבה (ב"ר פ' ל"ט) וכבר היה הברית הזאת בקשתו של אברהם אבינו וזרעו אחריו תקון מוסיף על ברית הקשת הנתן לנח על קיום העולם בכללו כמו שהיה ברית הקשת ההוא תקון נוסף על ברית העולם אשר עליו נאמר לנח והקימותי את בריתי אתך (בראשית ו') כי הוא אשר בו שם גבול לים כמו שפירשנו שם. ועל בריתות אלו אמר ירמי' כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חקות ירח וככבים כו' אם ימושו החקים האלה מלפני נאם ה' גם זרע ישראל כו' (ירמי' ל"א). והנה על חק הבריאה הראשונה אמר נותן שמש לאור יומם חקות ירח וככבים לאור לילה כי הם עקר הבריאות הראשונות אשר נתן להם חק וטבע קיים ועל הבריאה השנייה הנעשית בימי נח על הדרך שזכרנו אמר רגע הים ויהמו גליו (שם) כי בצאת טבע המים מגבולו היה הענין הנפלא ההוא אשר בעבורו הוטבע באדם טבע יותר נכון ומזג חדש, ואמר כי כאשר לא ימושו שני החקים והבריתות האלה מלפניו מהיות כל אחד מהם מעמיד ומקיים המכוון ממנו כן יהיה ענין הברית השלישי הזה אשר כרת עמם להיות לו לעם והוא יהיה להם לאלהים קיים לעולם ולא ישבתו מהיות גוי מסויים בעולם כל הימים כי לא יספיקו חטאתם מעתה להשליכם כלה מעל פניו והוא אשר אמר אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל נאם ה' (שם). ירצה כמו שהשמים והארץ ואם הם בעלי תכלית ושיעור כמו שבא המופת על המנע מציאות גשם בלתי ב"ת אמנם אין ממנהגם וטבעם להיות נמדדים ומשוערים בפועל משום מודד ומשער בעולם כן אע"פ שטבעם לא ימנעם מחטוא לגמרי שכבר נשארו בבחירתם ובאפשרותם לחטוא אבל כבר תהיה נטייתם במעשיהם על אופן שתתכן להם המחילה אחרי התוכחות והייסורין באופן שלא אמאס ולא תגעל נפשי אותם על כל אשר עשו והוא ממש ענין ברית הקשת אלא שהוא בתוספת טובה וקורבה אל האלהים עד יבא ויגיע הייעוד הנאמן שייעד אדון הנביאים, והביאך ה' אלהיך אל הארץ כו'. ומל ה' אלהיך את לבבך כו' (דברים ל'). כי אז תהיה הנטייה אל הטוב בכח חזק כאלו סרה הבחירה מהרע לגמרי וזה לפי שהתקון יהיה במקום הצורך עצמו ולא יגיע אליו על דרך ההמשך מאחר כמו שאמרו מהיכן ימול כו', ונאמן הוא בעל מלאכתנו שיקיים לנו דברו הטוב וזהו מה שרצינו בזה החלק מהספור: