שמות לא:טז מחשבת ישראל: עקידת יצחק, יסוד מורא וסוד תורה, גן נעול והגיונות אל עמי

וזהו מה שיראה פשוטו של מאמר רשב"י שזכרנו ראשונה אמרה שבת לפני הקב"ה לכל נתת בן זוג וכו' וזה כי לפי שכל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראו רצוני אם שיהיה עלה ועלול או שיהיה פועל ומתפעל כי הכח הפועל הוא במדרגת הצורה שהוא הזכר והכח המתפעל במדרגת החמר שהוא הנקבה. וכן הוא עצמו ענין העלות כי היותו עלה הוא במדרגת הזכר והיותו עלול הוא במדרגת הנקבה וזה הענין הוא מבואר בכל הנמצאים מגדולם ועד קטנם. והוא מה שכוונו בו ז"ל כשאמרו מבלתי יכול לא נאמר אלא מבלתי יכולת. אמר לפניו רבש"ע תשש כחך כנקבה (ברכות ל"ב וע"ש.). אך כמו שיתבאר במקומו ב"ה: והנה לפי ששביתת השבת הוא העדר הפעולות וביטול המעשים כלם הוא מבואר שענין מציאותה יראה חלוש מאד כי השביתה אין בה מכח המתפעל כ"ש שימצא בה כח הפועל. ואף שימצא לו שום מציאות אחר שענינו אינו רק ההמנע מעשות דבר הרי הוא חסר הכח הפועל לגמרי והשלימות הוא בפעל לא בבטלה כי הבטלה מביאה לידי שעמום (כתובות נ"ט.) והאושר שמו גדרו פועל הנפש כפי המעל'. גם במעמד הר סיני נתקיים זה הגדר באמרם נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳) כמו שיתבאר שם ב"ה. ולזה היתה תלונת השבת חזקה מאד כאלו מתרעמת על חולשת מציאות' ואומרת כי לכל הנמצאי' נתן הכח הפועל לעשות שום דבר של שלימות או אם הוא מתפעל שיוציא ההפעלות ההוא אל הפעל והוא תאר הבן זוג ע"ד האמת. ולי לא די שלא עשיתני פועל אבל לא נתת לי בן זוג שיוציא אל הפעל דבר בי והרי אני יושבת בטלה. אמנם היתה התשובה נכונה מאד כנסת ישראל יהיה בן זוגך יאמר שיהא מוטלת על כנסת ישראל שמירת השבת ושביתתו עד שלא יהא ענינה ביטול ושבית' לבד כי גם מעשה ופעל שלם וכמו שאמר בפירוש ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת (שמות ל״א:ט״ז) קרא שביתת השבת ושמירתו מעשה גמור. וזה להיות קונים בשבית' זו הידיעה הנפלא' שאמרנו מהיות העולם נברא ומחודש ברצון גמור אחר שהיה נעדר לגמרי כי הוא היה פועל שישבות ממנו אחרי כן כמו שאמרנו. כי זאת האמונ' היא הכרחית לכל בעל דעת ודת. ולזה אמרו כי כשהיו במעמד הר סיני אמר להם זכורין היו לאותו הדבר שאמרתי לשבת כנסת ישראל יהיה בן זוגך לומר שאם לא יזכרו זה הענין אין שום מבוא לקבלתם התורה המיעדת השכר והעונש על המצות בסדר עניני העולם והנהגתו אם לטוב ואם למוטב כפי מעשיהם. ואיך יתכן זה אם לא במה שנאמין אמונה שלימה במה שהקדימה בפתח דבריה בראשית ברא אלהים וכו'. מבלי שום גלוי פנים של דופי ודעת בטל. הה"ד זכור את יום השבת לקדשו (שם כ') בכניסתו [לפי הש"ס פסחים ק"ו] ובהמשכו בתפלה בתורה ובתענוג על יי' כי בזה ימצא שהשבת יהיה לה בן זוג שיפעיל' כבן זוג לזוגתו וכמו שאמר אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה כל שומר שבת מחללו וכו' (ישעיהו נ״ו:ב׳):

שים לבך להתבונן כי כל המצות שהם עקרים או תלויות בדבר או לזכר כתובות או מקובלות הם מצות עשה או לא תעשה מפורש או עשה שעקרו וסודו לא תעשה כאשר כתוב (שמות ל״א:ט״ז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת. והשביתה איננה מעשה רק כלוי מעשה ומנוחה ממנו. כי כן כתוב (בראשית ב׳:ב׳) וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו ופירוש לעשות לפני יום השבת כדי שלא יעשה בו מלאכה וככה (ויקרא ט״ז:כ״ט) תענו את נפשותיכם והטעם לא תעגנו באכילה ושתיה כי הענוי הפך התענוג וככה (ויקרא כ׳:ז׳) והתקדשתם והייתם קדושים פירושו אל תשקצו את נפשותיכם לאכול כל דבר נמאס ומשחית בתולדות והנזיר אשר לא ישתה יין הוא קדוש.

וכן יסד בעל הלשון שלשה שרשים על המנוחה והשביתה. הא' נוח, הב' שבת, הג' נפש. שכפי הנראה ענין שלשתן אחד. ואם כן מדוע הוצרכו כולן? גם בהן השתמשו הכתובים במקומות מתחלפים. אצל מעשה בראשית הזכירה התורה כולם, כמו (בראשית ב, ב) "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו". (שמות לא, טז) "שָׁבַת וינפש", (שם כ, יא) "וינח ביום השביעי". וכל עוד שאין בידינו לפרש הענין המבדיל בין לשון ללשון, לא נוכל לעמוד על אמתת כונת הכתובים למה בחרו בשלשתן, ומה ההודעה שיתודע לנו על ידיהן. כמו כן התבונן שנזכר לשון מנוחה תמיד אצל הנבואה ושריית רוח הקדש. כמו (במדבר יא, כו) "ותנח עליהם הרוח", (מלכים ב' ב, טו) "נחה רוח אליהו על אלישע", (ירמיה מח, ג) "יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי". ולא נכתב גם פעם אחד לשון שביתה או נפישה בענין הנבואה. ולענין השבת נזכר תמיד לשון שביתה. כמו (שמות כג, יב) "וביום השביעי תשבות". (שם כ, י) "וים השביעי שבת ליי' אלהיך". וכיוצא בהן. ולא אמר בשום מקום "וביום השביעי תנוח" או "תנפש". זולתי בעבד ואמה שהזכיר מנוחה (דברים ה, יד) "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". וכן אצל שביתת בהמה נזכר לשון מנוחה. ואצל בן האמה והגר הזכיר נפישה כמו (שמות כג, יב) "למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר". וכיוצא בחקירות אלו העמוקות הראויות להבקש מלב השואל דברי חפץ. כולם יתבארו בספרנו אלו במקומותיהן בעז"ה. וכן אלו שהזכרנום עוד בקצרה בפתיחתנו זאת.