שמות לב:א מחשבת ישראל: גן נעול, תורת העולה, תפארת ישראל ודרשת שבת הגדול

ולפי שהיו עַם מואב יראים מאד שאלוהו "ומה נעשה?" ואז נתן להם עצה כי צריך לצאת כנגדם בדרך זה למעלה מדרך הטבע, במלאכת הכשפים והקסם, "כמו שהם עושים"¹חשב כך על ישראל לפי דעת הרשע הזה שחשב כי בני יעקב מנחשים וקוסמי קסמים. ומדברי בלעם אתה למד כן שאמר בברכותיו "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" (במדבר כג, כג), להכלים רוע מחשבת בלק שחשב עליהם כן. ולכן שלח אל בלעם בן בעור הקוסם שיקלל את ישראל. והתורה רמזה כל זה שאמרה "וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי" (במדבר כב, ב), לא אמר "וישמע בלק בן צפור", כי הוא היה במואב.²ולא ראה בעיני בשר את מלחמתם ונצחונם אך מלת "וירא" כמו "וירא העם כי בושש משה" (שמות לב, א), "ותרא האשה" (בראשית ג, ו), "ולבי ראה הרבה חכמה" (קהלת א, טז), והוא מראה הלב בעין השכל, ובארנוהו בבית הראשון. ולא אמר "בלק בן צפור מלך מואב", כי בעת שראה כל זה לא היה עדיין מלך למואב. ולא אמר "כי השמיד ישראל את האמורי" או "נצח ישראל את האמורי", אך "כל אשר עשה ישראל" על צד הפלא למעלה מן הטבע. והודיע הכתוב כי זה האיש פִּקֵחַ גדול היה ומיד ששמע השמועה מן האמורי, ראה בעין לבו הזרות והפלא שיש בענין מלחמת ישראל ונצחונם, ודן בלבו כי לא בעם רב ובמחנה גדולה [ינצח] מלך כמותם. אבל דלות העם ושרי מואב לא ראו כן, ואמרו כי ישראל עם רב ובכח ידם הם נוצחים. ועל זה אמר "ויגר מואב מפני העם כי רב הוא" (במדבר כב, ג). כלומר כששמעו הם מה שקרה לאמורי, חשבו כי יכלו להם לישראל מפני רבוים, ולכן שלחו אנשי מואב לזקני מדין שיתחברו עמהם להלחם בישראל. וכשבאו זקני מדין אל מואב בין כך ובין כך באו ישראל אל ערבות מואב, ובעת ההיא הקימו את בלק למלך עליהם. ועל זה אמר "ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא" פירושו בעת שבאו זקני מדין אל ארץ מואב עוד הוקם בלק למלך. ובהיותו מלך וּמְצַוֶה השליך עצת מואב ומדיָן, והעריך לפניהם הסכנה, ושאין תקומה לנלחמים עם ישראל, כי הם מנצחים למעלה מן הטבע. והם שאלו פי מלכם שיתן עצה מה יעשו? ואז יעץ לשלוח אחר בלעם. כך נראין בעיני פשטי הכתובים כפי הסברא הגוברת, ואם לא אמרו כן מפרשי המקרא. וזהו שהודיע הנביא "זְכָר נא מה יעץ בלק מלך מואב" (מיכה ו, ה), למדנו שהוא היה היועץ עצה לקרוא את בלעם. ובהזכרו בבנין הקל למדנו שהיה זה מעמו לתת להם עצה כמו שאמרנו, ומסכים עם הכלל שיסדנו (חדר א חלון כא) בענין זה.

ועל ענין זה נשתבחו ישראל במעמד הר סיני כשאמרו "נעשה ונשמע". ואמרו קדמונינו ז"ל (שבת פח, א) "בשעה שהקדימו נעשה לנשמע, ירדו מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים. וכשחטאו בעגל נטלו מהם". ושמע פירוש דבריהם. מלת "נשמע" איננה לבד על שמיעת האזן אבל כוללת גם קבלת הדבר במחשבת הלב. וכמו שמורגל בתלמוד שאומרין (מועד קטן יב, ב) "לא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי". וכבר רמזנו על זה למעלה (חדר ד' חלון ו'). והנה בלי ספק אין כונת הכתוב שאמרו "נעשה החקים טרם נשמעם בהשמעת אזן". כי איך יעשו טרם ישמעו מה יעשו? אבל הכונה שישראל באמונת לבם ענו על דברי משה שהגיד להם כי יבוא האלהים לצַווֹת להם תורה ומצות. שהם יעשו כל מצותיו וחֻקוֹתיו. בין שיצוה חקים ומשפטים יבינו עניניהם בבינתם ושכלם, ובין יצוה ענינים סותרים לבינת האדם. על כל פנים יעשום מאהבת ה' ומיראתו. ביודעם כי עִם השם ב"ה לבדו החכמה והתבונה שאין לה חקר. ואחר שהסכימו בלב שלם לעשות הכל אמרו "ונשמע", אח"כ נַטה ג"כ לבבינו להשכיל ולהבין, אולי נזכה לשמוע ולהבין טעמי מצותיו וחֻקוֹתיו. דומה ממש לדברי שלמה. שאמר (משלי ד, ו) "ראשית חכמה קְנֵה חכמה ובכל קניניך קְנֵה בינה". וכבר בארנו שמי שחשקה נפשו בחכמה ושומר אותה בלב ועושה כחֻקוֹתיה. זוכה לעזר האלוהי ממרומים, רוח חכמה ורוח דעה בינה והשכל. וכענין (משלי ב, ו) "כי יי' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה". ואלו הן שני הכתרים שקשרו מלאכי השם ב"ה לישראל שזכו אז לשתי המתנות האלו, וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ד' חלון ה'). ואולם כשחטאו בעגל וחשבו מחשבת רעה על ה', וכמו שבארנו בפתיחתנו לבית הראשון בפירוש פסוק (שמות לב, א) "וירא העם כי בושש משה" וזה הפך ממחשבתם הטובה בענין "נעשה ונשמע", אז אבדו שני הכתרים הללו. וכמו שבארנו (שם שם) בבית הראשון. ועוד נדבר על זה בחדר זה:

וכן האריך זמן מעט. כי עמדו ארבעים יום שהיה משה בהר בכתר זה ולא חטאו, כי התגבר בהם האור האלהי. וציורי הלב פעלו טוב בטבע על צד הפלא. כמו שהעיד הכתוב (שמות כד, יז) "ומראה כבוד יי' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל". לא פחדו ולא ייראו, בעבור שהיתה נפשם זכה בעת ההיא, והיו דבקים בכבוד הנאצל עליהם ממרומים. ואם היו מאריכים להתיצב במצב הזה עד שוב משה ע"ה מן ההר עם שני הלחות, לא היה נפסק מהם הטבע הטהור שזכו אליו מן היום ההוא והלאה. והיו מתוקנים בתכלית התקון, וכמו שתלמד מדברי החלון הסמוך בעז"ה. והם לא עמדו בנסיון. כי טרם שב משה מן ההר חטאו חטאה גדולה, ועשו להם עגל מסכה. למופת ולאות שלא היו בעת ההיא עדיין רבי הזכיות וטהרת הדעת, שיזכו למתנה הגדולה הזאת. ולא חטאו בעגל בעבור התאוה, אחרי שהיה הלב מצייר טוב. והכחות שכדמותן בנפשות שאר בעלי החיים, נכנעו למצות הלב המושל. אבל היה חטאם דומה לחטאת האב הראשון. כי חטאו במחשבת הלב שחשבו און, והתאוננו שקרה למשה [איזה] רעה בהר ולא ישוב עוד. ולא אמרו בלבם טוב ה' ולעולם חסדו. ואשרי ילוד אשה שמשתעשע בצל שדי ובסתר עליון! וענין זה תראה מפורש בתורה אם תשים לבבך להבדיל בין שלשה שרשים דומים בלשון הקודש, שהבדלנו ביניהם בטוב טעם בהקדמת הספר הזה. האחד שורש "אֵחַר" כמו (בראשית לב, ה) "וָאֵחַר עד עתה". והשני שורש "מהמה" כמו (שם יט, טז) "ויתמהמה ויחזיקו האנשים". והשלישי שורש "בוש" כמו (שופטים ה, כח) "מדוע בושש רכבו לבוא". וכן (שמות לב, א) "וירא העם כי בשש משה".