שמות לב:ה מחשבת ישראל: עקידת יצחק, יסוד מורא וסוד תורה ותורת העולה

והנה מכל זה ומכל הדומה לו הכתוב בתורה נביאים וכתובים יש תמיהה נפלאה למצוה ראשונה זו שנצטוו בה ישראל באומרו החדש הזה לכם והוא קדוש החודש על ידי חדוש הלבנה כמ"ש ז"ל (ר"ה כ'.) החודש הזה מלמד שהראה לו לבנה בחדושה ואמר לו כזה ראה וקדש ומכל הכבוד ההוא אשר צוה לעשות ביום חדושה מהקרבנות וההלל וכל הדברים הנמשכים כי הדברים האלו ודאי הם גופי העבודות ואין להשיב למה שנאמר (במדבר כ״ח:י״א) ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' שכן במעש' העגל נאמר (שמות ל״ב:ה׳-ו׳) חג לה' מחר וישכימו בבקר ויעלו עולות ויגשו שלמים ונאמר על זה (שם) עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ועל כל פנים יש מקום לטעות בענין עבודת אליל או בדומה לה אשר הרחיק' התורה דברים יותר רחוקים מהנה הפלא ופלא בלי ספק ובאמת אלמלא מקרא כתיב לא יאמן שיצוה השם יתברך על כך. וקשה עוד מאמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחדש הזה לכם וגו' (ילקוט בא רמז קפ"ז). כי הנה באמת זה ענין מהחדוש או קדוש הלבנה נראה הפך המכוון מהודעת הכתוב כי בריאה יברא ה' את השמים ואת הארץ והוא מבואר ולא די לנו זה הצער אלא שאמר בן עזאי (חולין ס':) שקט גם הלבנה על קטנותיה עד שאמר הק"בה הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח שנאמר (במדבר שם) ושעיר עזים אחד לחטאת לה' ועניינים הללו לא נוכל להתעלם מעיין בהם ולשום לב על כוונתם בהגיע העיון אל מקומם המיוחד ואם לא אפוא מי הוא. ואומר כי הוא מהמבואר שהמניעה והאזהרה מהדבר המוחזק טוב תועלתו לרבים הנה היא קשת השמירה והזהירות וקלת ההריסה מאד. המשל אם ימנע מהמון עם רב רעבים גם צמאים אוצר רב שהוא מוחזק אצלם שהי' מחזיק רוב אוכל ומשקה הנה באמת תתרבה התלונה ותקרב ההריס' אם לא שתהיה שם חכמה עצה וגבורה. והנה באמת כל בני עולם הם משתוקקים ונכספים למלאת צרכיהם במה שיצטרך אליהם מכל מיני חפציהם והנה הם נושאים עיניהם השמימה אל הככבים והמזלות כי הם מוחזקים בהם כי משם רועה המציאות בכללו כי על כן קדמו פניהם הדורות הראשונים בכל מיני עבודות צורות והיכלות להפיק מהם רצונם אשר מהם למדו רשעי בני עמנו וסכליהם לומר לירמיהו הנביא (מ"ד) הדבר אשר דברת אלינו בשם ה' איננו שומעים אליך כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמים והסיך לה נסכים כאשר עשינו אנחנו ואבותינו מלכנו ושרינו בערי יהודה ובחצות ירושלם ונשבע לחם ונהיה טובים ורעה לא ראינו. ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל בחרב וברעב תמנו. והנה כאשר ימנעו אותם מעשות זאת ויחדלום מבקש צורכיהם מהם יהיה הענין כמפרישים אותם מן החיים ויהיו כמתאוננים ומתלוננים ולא יאבו שמוע והנה העצה הנכונה בזה הוא לקחת שנים שלשה ראשים מזקני העם וחכמיו אשר כח בהם לבא בהיכל ההוא להודיעם כי האוצר ההוא נעור ורק מכל הטובות ההנה אשר חשבו המוניהם ושכבר טעו ברעיוניהם. ואחרי כן הם יעצרו בעמם וימנעום מסכלות'. ועתה כמו כן זאת העצה היעוצה מאת ה' להעביר טומאת העבודה השמימיית הנכספת לכל מן האומה הזאת הנבחרת על ידי המצו' הנפלא' הזאת כשיעויין בה כראוי. וזה כי העבודה אל צבא השמים תהיה על אחת משלשה פנים האחד שיחשבום שהם עצמם אלוהות ותהיה העבוד' להם עבוד' ויראת אלהות. או שיחשבום כשרים קרובים למלכות להפיק רצין ממנו לזולתם ולכן ראוי שיעבדו' או שיחשבום ככלים טבעיים מחוייבים להמצע ביניהם ובין צרכיהם כענין האש שהוא אמצעי בינך ובין כל אוכל אשר יבושל או אשר יצלה וכדומ' ותהי' לפי כן העבוד' להם כענין מלאכה לבד וכמו שאמרו הסכלים לקטר למלכת השמים והוא על דרך האמת כל מלאכת עבודת האדמה הכתובה בספרי הצאבא אשר זכרם הרב המורה ז"ל: ועתה ראה כי להרחיק אותם מהעבודה הזאת הזרה בכללה וחלקיה הנה הוא יתברך ראה לקרוא חסידיו ואנשי סודו קריאי עדה אנשי שם ונפתחו להם שער שמיו ומסר להם סוד קדוש החדש להיות הלבנה היא היושבת ראשונה פתח השער ועל פיה יודע כל אשר אתה בבית כי בהודע להם חוקיה ומשפטיה על פי תהלוכותיה וסבוביה ובשומם לב אל כל דבוקיה לכל תולדותיה יבואו להכיר מבלי שום ספק שאין ראוי שיעבדו כל צבא השמים בשום עבודת עבודה מהשלשה מינים שזכרנו. וזהו כי כשיעויין בענייני הלבנה כפי מה שיאות ממנה למלאכת הקידוש והעבור ימצאו בה שלשה עניינים. האחד מצד גופה עצמה. והשני מצד תנועותיה. והשלישי מצד המעשה ההוא המיוחד הנעשה בה. אמנם מה שנמצא בה מצד עצמה הוא ענין תוספת אורה וחסרונה מיום ליום שבזמן החסרון ההוא הוא שעת חדושה וקדושה וזה מה שיהא מופת חותך שהיא אין לה אור מעצמה ושאינה מאירה רק פניה אשר נכח השמש כי על כן לעינינו נכרת אורה ולעינינו נוסף כפי מה שיקביל החלק ההוא הנרא' אל השמש ולמקום הבטתנו או כפי מה שיסתר מהם. והנה עם זה עת המולד יעיד עדות נאמנה כיון שהיא עלולה באורה ומושפעת מזולתה כי היא אינה אלוה בעצמה כי מי שיתואר באלהות לא יקבל מאחר ולא יחסר זיוו ממנו וכ"ש שיראה זה ממנה בשעות לקיותיה אשר תשאר חשוכה משני עברי' אם בכלה ואם בחלק ההוא הנלקה ממנה. והנה העדות הזה לא על עצמה בלבד יועיל כי אם על כל צבא השמים אשר תקראן אותם כזה הענין מהעלולות כמו השמש עם היותו הגדול שבהם שילקה פעמים רבות בשעה ההיא ממש כי היא מקום משפטו ודי בזה לביטול הדעת הראשון והוא שראוי שתעשה לה עבודה לשום יראת אלהות כלל. וכמ"ש הנביא (שם י') אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם: אמנם אשר יראה בה מצד תנועותיה כי הנה הוא מבואר ונראה לעין כי בשעת עיון המולד עצמו שהוא נרא' אל פאת המערב סמוך לשקיעת החמה כבר נדבק' הלבנה עם השמש ועברה ממנו אל פאת המזרח ונשאר השמש מערבי אליה מה שיעיד שתנועת' (כלפי מזרח). ועל דרך האמת תנוע' שניהם היא כלפי המזרח אלא שתנועת הלבנה יותר מהירה כמוהו בכמו י"ג פעמים והנה בשעה ההיא מיד שני המאורות כל אחד הן נשקעין במערב והנה הוא מבואר לעיני הרואים כי הם מוכרחים בתנועה ההיא המערביית על ידי גלגל עליון עליהם וחזק מהם. והעדות הזה הוא ג"כ כולל כל הככבים והמזלות בלי ספק והוא מה שיורה עליהם דרך כלל שאינם ראויין ליעבד מצד שהם כשרים קרובים למלכות להפיק רצון ממנו לזולתם. כי מי שלא יכול להפיק רצון להציל עצמו מחזק ממנו המכריחו ללכת אחורנית מטבעו ומהלכו איך יועיל לזולתו. ודי עיון זה לבטל הדעת השני: אמנם אשר ימצא לה מצד המעשה ההוא המיוחד מה שהוא מבואר שמצות הקדוש הזה אינה לצורך הירח ולא לכוין דבר מהמעשים והפעולות אליה ואל טבעה רק לעשות אותה סימן נאות קבוע מיוחד לקבוע ממנו כל מועדי השנה אשר הם יתדות נאמנות תקעה אותן התורה לקבוע בלבינו אמתת היכולת האלהי על המנהג הטבעי ועל שדוד כל המערכות עליות ותחתיות כי הוא שורש מונח לתורה האלהית ולכל מצותיה כי על כן אמר ראשון הוא לכם לחדשי השנה כי ניסן הוא אב לכל החדשים בענין הזה הנפלא כמו שיבא ביאורו בשער הבא ב"ה. והסימן הגדול לזה מה שאמרו בעקר מצותיה כזה ראה וקדש (ר"ה כ'.). והנה באמת לא תתכן ראייתה עד שיעברו י"ח שעות לחדושה לפחות כמו ששנינו תלתין ושתא שעי מכסי סיהרא וכו'. (שם: ועיי' רמב"ם ק"ה פ"א ה"ג) וכל שיקרה החידוש פחות משמנה שעות קודם השקיעה צריכין להמתין עוד כ"ד שעות עד השקיעה השנית הרי הם מ"ג שעות אחר החדוש. ובזה תדע שנשתגעו האנשים שמפקפקים על מועדי' כשמרגישין שקדם המולד אל הקידוש בזמן הזה אבל האמת כי המצוה נעשית כתקנה ומצותה בלי ספק. והנה הוא מבואר כמה הוא רחוק לפי זה להודות ולהאמין כי טבע שום ככב שולט על שום פועל מפעולות האומה הזאת הנבחרת עד שיצטרכו לכוין עבוד' מלאכתם לפי עניינם אדרבא המצוה הזאת אשר בידם תישירם אל הפך זה הישרה גמורה וכ"ש לפי דעת רבינו סעדיה גאון והנמשכים אחריו ז"ל האומרים כי מעולם לא נשתמשו ע"פ ראיית הלבנה לבדה לקדש החדשים (גם ר"ח כתב כן) כי הנה הוא מצד יציאת גלגליה אשר בעבורם ינטו מעגליה עם שבוש מהלכיה אחור וקדם בגלגל הקפת' הנה היא משרכת דרכיה ומשבשת נתיבותיה פעמים ממהרת פעמים מתאחרת עד שאפי' בשעת המולדות שאז נתמעטו חלופיה פעם מקדמת ותעשה חדש קצר ופעם מתעכבת ותעשה חדש ארוך וכמו שאמרו פעמים בא בארוכה פעמים בא בקצרה (שם כ"ה.). ומלבד זה היו להם טעמי' הכרחיים לפי צורך הקביעות הנזכרים, בעבורם חוייב להם שתדחה ראיית הלבנה לפעמים יום או יומים כפי מה שיחוברו הסבות כמו שנודע מדבריהם ז"ל במלאכה הזאת עד שלזה הוכרחו לצרף, עם ראיית הלבנה חשבונות וכוונות אחרות יש בהם תלי הלכות בעבורם ישתקו העדים לפעמים לנהוג על פי הקבלה המסורה בידם וגדולה מזו אמרו שם ר' חייא חזייה לסיהרה דקאים בצפרא בעשרים ותשעה באלול שקלקלה שדא ביה קלא אמר לאורתא מקדשנא בך ואת קיימת הכא זיל ואיכסי אזל ואיכסי. ראה כמה כחן גדול כי הדבר נמסר לבית דין ולא על פיה הם חיין. וכמו שאמר הכתוב אשר תקראו אתם וגו' (ויקרא כ"ג). ואמרו רבותינו ז"ל (ר"ה שם) אתם אפילו מוטעין אתם אפילו שוגגין אתם אפי' מזידין אין לי מועדין אלא אלו: והכלל כי סוד המצוה הזאת כלו הוא להעמיד שם אנשים חכמים ויושבים בישיבה ומסורת החכמה בידם לתקן בה אשר יעוותהו המהלך הירחי על שני מיני ההשתבשות שאמרנו. והוא מה שיראה כוונתם ז"ל (מנחות כ"ט.) באומרם החדש הזה לכם ראש חדשים שנתקשה משה בחדוש הלבנה עד שהראה לו לבנה בחדושה ואמר לו כזה ראה וקדש. כי מה קושי יש בשיצוה עליו כי כשתעבור הלבנה מדבוקה עם השמש עד שתראה עליה קשת אור דק מאד שיקדש החדש. אלא הכוונה על רוב התנאים והדברים הדקים שראוי לצרף עמה עד שהראה לו הענין במשל המלאכה עצמה ואמר כזה הענין ראה וקדש. והנה אם כן על פי העיונים האלה הוא מבואר כי היושבים לפני י"י המצויים אצל המצוה הזאת הנפלאה הם אשר יתרחקו ראשונה משבושי הדעות האלו שלשתן כי הם יראו אמתתן והם אשר יזהירו את העם ויביאום להוסיף כח דעת ויראת ה' להכין לפניו כל עבודתם כי הוא ית' הפועל כל והמושל בכל. והוא עצמו טעם המוסף הקבוע ביום החידו' בשיר והלל לפניו אשר לו הגדול' והגבורה על כל מערכות השמים כלם. ומספרי האישים אשר בקרבן יוכיח על זה הוכחה גדולה. נאמר ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לי"י פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים יורה שהם מייחדים העבודה לו יתברך אשר הוא מושל בשבעה ככבי לכת אשר בשבעה הכדורים הראשונים ועל שני הגלגלים הגדולים שעליהם גלגל המזלות והגלגל היומי החלקי ושהוא איל אחד מכריח את כלן וכמו שאמר רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים (דברים ל״ג:כ״ו). ולזה אמר שאלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני שכינה פעם אחת בחדש דיין (סנהדרין מ"ב.). ועל דרך שאמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחדש הזה לכם ראש חדשים. כי המביטים בפועל ה' ורואים במעשה ידיו יכירו וידעו כי גבוה מעל גבוה שומר אין עוד מלבדו ברוך הוא וברוך שמו: עוד יש תועלת נפלא בעיון הזה אשר מצד עצם התנועות עצמם עליו יצדיקו מאד דבריו של רבי יצחק במאמר ההוא הנזכר וזה כי המצוה הזאת מצד מה שתרגלם ותדריכם אל העיון וההשכלה בהתהלכות שני המאורות הגדולים ואגבן בשאר התנועות השמימיות התמידיות והמכוונות מאד בעיניהם בתנועותיהם הפשוטות ובחלופיהם ובחלופי חלופיהם וישכילו טעמן ברוב תועלותיהם וסוד פליאותיהם אשר לא סרו מהן ולא יסירו לעולמ' הנה בזה תוציאם ממין אחר מהסכלות אשר טעו בו קצת הקדמונים המעיינים בעניינים הטבעיים ובמלאכת השמים. כי כאשר קצרה ידם לדעת מופת סבה או ראיה באלו הנמצאות הנכבדות גזרו בדעתם הגס והמשובש כי אלו הנמצאים לא הגיעו למעלות אלהות כלל בשום מין מהג' שזכרנו אדרבא שכבר היה מציאותה חלוש בעצמו ובלתי ראוי להתיחס אל כוונה מהכוונות כי אל הקרי וההזדמן או שהיו כן מפאת עצמם וכיוצא מאלו הדברים המפקירים את האנשים לעשות אותם הפקר בגופם ונפשותם והוא דעת אפיקורוס והנמשכים אחריו. וכבר הזכיר ארסטו גנות סכלותם בשני מספר השמע ז"ל. ומי שהיה יותר קרוב מהם דבר בהזדמן וייחס דבר מהעניינים הנמצאים אליו ואמנם ייחס אותו דבר אליו לפי שלא יתבאר לו דבר יוחס אליו זה הדבר. ולזה ייחסו רבים מאיברי האדם אל ההזדמן לפי שהם סכלו סבותיהם ולזה היו קצתם ייחסו השמים ותנועותיהם וסידוריהם אל ההזדמן וזה מפני סכלותם בסבות אלו הדברים וכו' ואמר ומי שייחס היות רבים מהדברים אשר יחודשו אל ההזדמן כי יש לו התנצלות יותר ממי שייחס מהגרמים השמימיים מהצדק והיושר אל ההזדמן כי לא יראה בזה הסוג מהנמצאות חדוש דבר בהזדמן כמו שיראה בסוג ההויות שתחת הגרמים השמימיים עד כאן. הנך רואה בעיניך כמה כלל זה החכם מיושר הדעת והרחקת האפקרוסות באלו העניינים עם שכל זה איננו שוה אל האיש התורני עד שיצרף אל זאת הסברא הנכונה ענייני הרצון האלהי השלם. כמו שכתבנו זה הענין יותר בשלמות בשער הראשון המיוחד אליו אשר תראנו משם. כי אין הכוונה עכשו רק להודיע כי מתחלה היו מתפקרים קצת הראשונים באלו הדעות הזרות ועכשו זה המינות מבצבץ ועולה במצחות האנשים כי רבים שתו ולעו והיו המים למרים בקרבם כי שם פחדו פחד מלפרסם בלשונם וכמו שאמר המשורר אמר נבל בלבו אין אלקים (תהילים י״ד:א׳). ולזה כבר יהיה מהראוי ליחד שם ביום המעשה קרבן מיוחד לכפר על הרהור הלב בכמו אלו העניינים וכמ"ש בכלל הקרבנות הנזכרות, ושעיר עזים אחד לחטאת לה' והוא לכפר על מה שחטא האדם אשר לא נודעה חטאתו בלתי לה' לבדו והם הנאמר בהם והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם וכו' (ישעי' ה'). הא למדת כי אשר לא יביטו אל פעולות ה' ואל מעשה ידיו על זה האופן. הם המתפקרים בחייהם בהתהלך אחר מלוי תאוותיהם כי יאמרו אין רואה ואין יודע. ואין ספק כי כל המתפקרים לצאת מהמחיצה הראויה במעשיהם אי איפשר ששמץ מינות זה לא נוססה בו ועל כן הכל צריכין כפרה. ואחשוב שאל הדרוש הזה בעינו כיוון בן עזאי באותו מאמר החמור שהזכיר (בגמרא חולין ס':):

א באומרו וירא העם כי בושש משה וגו'. ויקהל העם וגו'. והלא לא נמצא שנתעכב משה אחר ארבעים יום כלום. ואף כפי מה שאז"ל כי באו שש ולא בא כסבורין שהיה היום ההוא מן המנין (שבת פ"ט) כמו שפרש"י ז"ל. איך היה להם שהות באותו יום אחר חצות להקהל על אהרן ולהרוג את חור ולעשות את העגל ולבנות מזבח לפניו כ"ש למאן דאמר (רש"י שם) שטעו ביום המעונן בין קודם חצות לאחר חצות ולפי שלא נתקררה בזה דעת חז"ל אמרו (שם) שהיו שם מעש' שטן: וגם שלא באו אל אהרן אלא בטענת כי זה משה האיש וגו' לא ידענו מה היה לו. מי שם מחסום לפיו שלא הודיעם כי בוא יבוא ולא יאחר. ואיך איפשר שלא יספיקו לו דברי רצוי ופיוסין לדחותם עד הבקר: ב אחר שלא הניעם אל זאת השאלה כי אם העדרו של משה הנה היה להם לבקש מאהרן שימלא מקומו ללכת לפניהם ומה להם ולאלהים. ומה רצו לומר אלהים אשר ילכו לפנינו: ג כי לפי הנראה הנה הם לא זכרו שיעש' להם אלהי זהב וגם לא הזכירו לא טלה ולא עגל והנה אהרן לא די שלא מיחה בידם אלא שהקדים פניהם באומרו פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי ולא עוד אלא כשהביאו לו הוא לקח מידם ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה. ומי בקש זאת מידו. והקשה מכל וירא אהרן ויבן מזבח לפניו: ד באומרו לך רד כי שחת עמך אשר הוצאת וגו' סרו מהר וגו' עשו להם עגל מסכה ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם. כי למה לא יחס המעשה לעושהו כמו שאמר את העגל אשר עשה אהרן. ולמה לא בקש מידו. וחלילה שיהיה משוא פנים לפניו: ה באומרו יתעלה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא כי לפי ענינם יותר היה ראוי לומר כי עם כבד עון הוא. ועוד מה טעם הניחה לי ויחר אפי בהם היה לו לומר הניחה לי ואכלם: ו אומרו למה י"י יחרה אפך בעמך ואם לא עכשיו אימתי. עוד אומרו אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה הלא היא המחתכת הדין עליהם. וגם מאמר למה יאמרו מצרים אינה טענה וכי בשביל השוטים תלקה מדת הדין. גם כי מלת לאמר יתירה: ז הזכיר עתה בתפלתו ותדבר אליהם ארבה את זרעכם וכל הארץ וגו'. השתא גט בעי מיתב להו כתובה בעי מיניה. ואם נתכוון לזכור לו שבועת האבות הרי כבר השלים עמהם כמ"ש ואעשה אותך לגוי גדול. ולמה אחר זכרון זכות אבות בדבריו תחת שהיה לו להקדימו כמנהג בתפלה: ח באומרו והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא עם אומרם ז"ל (אבות פ"ה) שהלוחות היו מעשרה דברים שנבראו בין השמשות ומה טעם הרבה בכאן בשבחן ולא גמר הלולם כשאמר ויתן אל משה ככלותו וגו': ט מאמר קול מלחמה במחנה ויאמר אין קול וגו'. מאי נפקא לן מהמאמר ומהתשובה מאי דהוה הוה: י אומרו ויהי כאשר קרב אל המחנה וגו' ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וגו'. וכי אם לא ראת לא האמין מה שא"ל האל יתברך: ולמה לא הניחם בהר או לא שברם שם בשעת חמה: יא אומרו ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש דמאי שרפה שייכא ביה. יב באומרו מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו וגו'. שיראה שהוא דבר שהיה לו לעשותו אם עשו לו דבר רע: יג בתשובתו אתה ידעת את העם כי ברע הוא. כי הן לו יהי כדברו היה לו לדחותם יום או יומים כמו שאמרנו ראשונה כל שכן שכחש מעשה שעשה בעגל ומה שצר אותו בחרט ומה טעם ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. וסוף דבר כיון שנאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן יש לתמוה איך לא הענישו. וכ"ש ממה שנאמר ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן טוביה חטא זיגוד מנגד (פסחים קי"ג:). ומה רצה באומרו מלאו ידכם וגו': יד באומרו אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב כי לא הזכיר מה שידע מפיו תחלה ולפי מה שאמרו חז"ל (יומא פ"ו:) שצריך לפרט החטא הי' לו לומר עגל זהב. ועוד אחר שנאמר וינחם ה' על הרעה מה לו לבקש עוד עליהם: טו אומרו בעת ובעונה הזאת לך נחה את העם וגר כי היום לא יום בשורה הוא ודי עתה במחילה לבד. ואיד יתכן עם זה אומרו ביום פקדי ופקדתי. טז אומרו וישמע העם את הדבר הרע הזה כי אחר שהדבר היה רע מפורסם אין צריך לפרש כי אבלותן מוכיח עליהם שהכירו רעתו. ואע"פ שהוא ספק נקל יש במשמעו הבנת הכתובים: יז אחר שאמר הכתוב ולא שתו איש עדיו עליו למה הוצרך אחר כך לומר ועתה הורד עדיך מעליך וכן נאמר עוד ויתנצלו בני ישראל את עדיים וגו'. וגם הוא ראוי לדעת עדי זה שדבר בו הכתוב מה הוא. ועוד אומרו אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך ועתה הורד וגו'. כי מצד אחד חדש להם לשבח וחבה והוא אומרו בני ישראל מה שלא זכר זה בכל הפרשה רק העם או עמך ומצד אחר מגזמם לאמר רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך. והנפש לא תמלא ממה שכתב הרמב"ן ז"ל בזה כמו שיבא ב"ה: יח באומרו ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד וגו': כי מה טעם שיזכור בכאן מה שהיו נוהגין בו בצאתו ובבאו. ושם יאמר טעם ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל מצורף למה שאמרו רז"ל (ב"ב ע"ה.) פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה זקנים שבאותו הדור אמרו. ואחר זכרון אלו הספקות נבוא אל הביאור:

אמר המשורר (תהילים קי״ט:י״ח) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך. (שמות י״ב:ב׳) החדש הזה לכם ראש חדשים יום המולד הוא הראש באמת ובו הוקם המשכן ובעשור דבר החוט המשולש זה נכבד וזה בבית קלון וככה (שמות י״ב:ג׳) בעשור לחדש הזה ויום הזכרון פירשתיו ובחג המצות ובחג הסוכות בשלם וחציו ובעבור התמהמה במהלך על כן יום שמיני עצרת והמילה קרוב מז' ימים שלמים כי רגע שנשאר בו חשוב יום בחשבון התורה וככה יום בשנה חשוב שנה. ודבר השביעי ידוע גם ככה השנה השביעית ושבע שבועות השנים יובל לקרוא דרור כנגד (במדבר ח׳:כ״ה) מבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה. ופסח שני כנגד שנת העבור. (שמות כ׳:י״ט-כ׳״ג:י״ט) ולא תבשל גדי כמו (ויקרא כ״ב:כ״ח) לא תשחטו ביום אחד (דברים כ״ב:ו׳-ז׳) לא תקח האם על הבנים (ויקרא כ״ב:כ״ח) ולא תחרוש. ודבר הרובע ובארצכם לא תעשו (ויקרא כ״ב:כ״ד) לא יהיה כלי גבר ולא ילבש גבר הפך מעשה ה'. וככה (ויקרא י״ח:ד׳) ואת חקותי תשמרו על כן בגד כלאים. וסגירת שבעת ימים הטעם ידוע וככה הנדה והיולדת והערך מבן חדש עד שוב אל המקום ועד ה' שנים ה' שקלים כמספר הזה ומן ה' עד כ' ככה עשרים ומבן ך' ועד ס' אז ככח נפשו וגופו הוא חמשים כנגד ה' שנים ומשם חסר ה' ולנקבה קרוב מחצי והנה הוא שלשה ועשרים ושלשים. ודבר עזאזל כמעשה הצרעת ומפורש סודו בדברי חכמינו הקדושים וככה דבר הערפה בנחל והמבין סוד דיקות הלשון יבין טעם אשר לא יעבד בו. אמר הגאון ר' סעדיה אין לתמוה מדבר פרה אדומה שהיא מטמאה הטהורים ומטהרת הטמאים כי הנה הדבש מועיל ומזיק כפי השתנות מזג גוף האוכל. וטעם הבהמה הטמאה והעוף הטמא ושרץ המים ידוע. ואתנן זונה ומחיר כלב למען הבזיון וכן להקריב קרבן אשר בו מום או יקריבנו כהן אשר בו מום או ראשו מוקרח כי הוא הפך מעשה ה'. וכמצות (דברים ט״ו:י״ד-ט״ו) הענק תעניק לו וזכרת כי עבד היית וה' הוציאך ברכוש גדול. ואריכות ימים למשלוח הקן לא בעבור לקיחת הבנים כי היא רשות וככה בכבוד אב ואם שהוציאו לעולם הזה והם יאריכו ימיך כי (דברים כ״ב:ז׳) והארכת ימים פועל יוצא הוא. ואמר (ויקרא י״ט:י״ד) ויראת מא·להיך במצות לפני עור ודבר החרש פן ישימך כמוהם וככה להדר פני זקן ואם לא תירא ממנו ירא מה' שיביאך במשפט בימי זקנותך. וכתוב על פני בע"ז על דרך (ירמיהו י׳:י״א) די שמיא וארקא לא עבדו וככה (שמות כ׳:כ׳) אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם ולא ראיתם כל תמונה כאשר פירש משה ע"ה (שמות כ) על כן לא תעשון אתי או טעמו אין לכם צורך עמי לעשות תמונה לעבדה וכבר פרשתי מעשה העגל כי לא היה ע"ז והעד (שמות ל״ב:ה׳) כי חג לה' מחר שאהרן צוה כן וככה עשו ויהי ממחרת ויעלו עולות וזה ה' הוא לבדו ואינו כמלת אלהים. וסוד הארון ידעהו המשכיל מהקול היוצא מבין שני הכרובים ואמתים וחצי ארכו להיות הלוח רבוע ארכו כרחבו למלא הארון והחצי בעובי הקורה והנה החצי בקומה עם הרגלים כדרך השולחן כי כן כתוב על ארבע פעמותיו וזאת המלה במקומות רבים בלשון הקודש ואיננה זוית והעד הנאמן ושתי הטבעות כי על דרך המפרשים היה ראוי להיות שתי הטבעות. ומזבח הקטורת נתון בין המנורה ובין השלחן מחוץ לפרוכת והמזבח גבוה משניהם וככה הוא ועשר יריעות. גם עשתי עשרה ידוע סודם וככה כ"ח גם שלשים ומזבח הנחושת תחת כרכובו ומלמטה עד חציו וככה הוא באמת. וסוד האפוד נכבד מאד כי היה בשתי האבנים שהם באפוד ושהם שמאליים גם ימניים ששה שמות בכל אבן והנה שתיהן אבן שהם והנה אין בה צורה וזה כנגד המחשבה ואלה החלקים בישראל. והחשן כמעשה אפוד והיה רבוע כנגד נקודות הארבע על כן לא תדמה אבן אל אבן. ודבר המשבצות והטבעות שיהיה בכל זמן החשן על חשב האפוד שהוא הקו הגדול התיכון שאיננו נוטה. והאורים כמשמען גם התומים כחשבון העגול ומשה נתנם בתחלה על החשן כאשר היו ביום הקים את המשכן והמשכילים יבינו: