וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה יְהוָה֙ יֶחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֖וֹל וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃
עקידת יצחק
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי בראותינו ההכנות הרבות אשר יעשה איש חכם ונבון בהשתדלות עצומה למען השיג דבר מה, הלא בצדק נשפוט מזה, כי הדבר ההוא בלתי ספק יקר ונכבד מאוד, כי לולא זאת מה כל החרד' הגדול' הזאת אשר חרד אליו להשיגו, אחר הודענו כי בעד השגת דבר קטן ופחות הערך לא יעמול ולא ייגע איש דעת ונבון דבר להכין הכנות רבות וגדולות כאלה, כמש"א המליץ (פי"ב מס' בחינות עולם) ד"מ שלא יחשב פועל חכם להכין כלים משקלם עשרת אלפים ככר כסף לעשות מחט ברזל אחת ושפט מזה, שגם בריאת השמים והארץ וכל צבאם, שהם גופים גדולים ונכבדים יותר מבני אדם פחותי ערך כנגדם הית' בלתי ספק למען השיג על ידן תכלית יקרה מאוד הנודעת רק ליוצרם ית' ונעלמת מעיני קצרי ראות, כי אם כל בן דעת אנושי לא יכין הכנות רבות וגדולות כ"ח למען השיג על ידן תכליות נכבדות ויקרות, אף כי הי"ת אשר אין חקר לתבונתו ואף כי הרב ז"ל חלק על משפטו זה במקצת (עיין שער ה') בכל זאת השכים עמו בענין זה כי רבוי ההכנות יעיד על יקרת התכלית המושגת מהן וע"ז רמז גם מרע"ה בתפלתו "למה ה' יחרה וכו' אשר הוצאת ממצרים בכח גדול" וכו' שר"ל הלא תתנגד זאת לחכמתך הנשגב' אם כל הגדולות והנפלאות אשר עשית לעמך בהוציאך אותם ממצרים, תהיינה לתוהו ולריק אחרי שתאבדם עתה כרגע' מלבד כי יניא לבב מצרים לחשוב בהיפך ולאמר, כי התכלית אשר שמתי לך למטרה בכל פעולותיך אלה היתה רק לרעה ולא לטובה, וז"ש למה יאמרו וכו' ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים" וכו' ויתעו עי"ז לחשוב כי אל חפץ ברעת בני אדם ושמח לאידם אתה חלילה ולא להטיב למו מגמתך, וזאת היא גם תמיד נחמתינו בענינו, כי לא יטוש ה' את עמו אחרי כי הואיל לעשות להם כבר בימי קדם גדולות ונפלאות, ולמען לא יחולל שמו הגדול בין עמי הארצות אשר נפזרנו בתוכם כמאמר הכ' "וקדשתי את שמי הגדול" וכו' (יחזקאל ל״ו:כ״ג) ונמשך מכל זה בהתבוננו כל ההכנות הגדולות והעצומות, אשר עשה הי"ת בהגלותו על הר סיני לעיני כל ישראל הנקבצים שמה עם כל זקניהם וחכמיהם, לתת להם את תורתו באותות ובמופתים נוראים לאין מספר, אשר הראה להם במעמד הקדוש והנבחר הזה, הלא בצדק נשפוט, כי לכל אלה הפעולות היקרות וההכנות הנכבדות ראוי שתהיה גם תכלית יקרה ומעולה, ועתה הלא נתעורר לשאול, מדוע לא גלה להם אז הי"ת דעות אמיתיות וביאור העיונים השכלים והדרושים העמוקים אשר נבוכו בהם הפילוסופים, ד"מ אחרי שהודיעם במצות זכור וכו' כי בששת ימים ברא הכל מאין, היה לו להודיעם ג"כ האופן, איך נבראו ברואים רבים אלה השונים למיניהם ממנו, אחרי שהוא האחד הפשוט בתכלים האחדות, גם איך הושפע הגלגל העליון (ר"ל הגלגל היומיי לדעת הקדמונים, (עיין מכל זה בביאורי לשער ב' ומבוא לשער ל"א) אחרי שהוא בכל זאת עצם גשמיי וחמריי, מהשכל הנבדל הראשון אשר הוא רק עצם שכליי ולא חמריי, ואיך היא צורת הגלגל הזה ומי מניעו, אם השכל הנבדל הזה, או הי"ת בעצמו ובכבודו ? ובענין ידיעת הי"ת היה לו להודיעם, איך ידע בידיעתו האחת והפשוטית, את הדברים הרבים והמתחלפים, ואיך ידע הדברים המתחדשים בכל יום ורגע, אחרי שלא יחודש דבר בידיעתו ית' שהיא ג"כ עצמותו שלא תשתנה ? ואיך ידע העתיד להיות, ואת אשר יבחר האדם, ד"מ משני קצות האפשר אשר לפנינו, ד"מ הטוב והרע, מבלי אשר תושלל עי"ז הבחירה החפשית ממנו, ויהיה מוכרח לבחור במעשהו את אשר ידע הי"ת מלפנים כי יבחרהו ? (עיין מזה רמב"ם ספ"ה מהלכות תשובה) ובמהות הגלגלים היה לו להודיעם, אם הם בעלי נפש שכלית, המתנועעים ברצון חפשי בתנועתם הסיבובית, תחת כי תנועת הדוממים שהיא רק מבעית ובלי רצון חפשי, הוא רק על קו ישר למעלה או למטה או לצדדים, או לא ? ומספרם האמיתי מה הוא ? אשר בכל אלה נחלקו חכמי המחקר מעולם, ואם הודיעם הי"ת כל זה, היו דגולים בידיעתם זאת מכל, זולתם, כמו שיחדם בהודעתו אותם אמונת החידוש בששת ימים, אבל עתה, הלא שאר המצות ממצות כבד והלאה, כוללים רק דברים הכרחיים לקיום החברה האנושית, הנודעים גם לשאר אומות, אף שלא עליהם נגלה כבוד הי"ת, ועיקר אחדות הבורא ית' והרחקת השיתוף הנכלל במאמר אנוכי ולא יהי' לך יודע ג"כ ע"פי מופת שכלי כמו שביאר הרמב"ם מאחז"ל שאמרו "אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום" שהכונ' שנדעם גם מפי גבורת המופת השכלי, ואחרי אשר נכיר גדולת עצמותו ית' ורוממותו. הלא יחוייב מעצמו לכבד שמו כראוי ולבלתי שאיתו לשוא, וא"כ רק מצות שמירת השבת ואמונת החידוש נתחדש להם אז במעמד הנבחר הזה, וכל זה נראה כמתנגד בהשקפ' ראשונ', אל מה שנחשוב שהיה מהראוי להודע ע"י המעמד הגדול הזה אם היתה תכליתו נערכת אל ההכנות הגדולות אשר היו לפני ובשעת המעמד ההוא ?
ולבאר כל זה יאמר הרב ז"ל, כי תכלית המעמד הנבחר הזה לא היתה להרחיק דעות התועים במהות הי"ת, המיחסים לו תארים והתפעליות אשר לא יתכנו לו לפי העיון השכלי הדק והאמיתי, כי אלה לא יזיקו לאדם בבחינת מדותיו ופעולותיו המוסריות (אשר הישרתם היתה התכלית העיקרית בהתגלות הי"ת, בהיפך להרחיק מהם הדעות הנפסדות אשר יחשבו הפילוסופים בעיון שכלם הדק, ד"מ בהכחישם יכלתו לשנות חקי הטבע, אשר יתנהגו לפי דעתם מאז ומקדם רק על פי אופן אחד בלתי משתנ', בעבור האמינם בקדמות העולם וכל חקיו הטבעיים, והכחישם ידיעת הי"ת פרטי עניני ופעולות בני אדם, והשגחתו עליהם להענישם. או לתת להם שכר כפרי מעלליהם הטובים והרעים, כי כל אלה הדעות הנפסדות הרחיקו לא לבד קצת מאבותינו מני עולם, מהדרך הנכוחה והישרה, והבדילו בינם לבין אלוקיהם, בחשבם, כי הסתיר יסתיר פניו מכל הנמצאים זולתו, שהם פחותי ערך ושפלי המעל' נגדו, ולא ישקיף וירא ממכון שבתו עליהם, ובעבור זאת בחרו ג"כ להשאר במצרים תחת יד אדונים קשה, מצאת לחפשי כמו שאמרו, "כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר", יען דמו בנפשותם, כי במדבר מקום אשר לא יהיה מושל אנושי עליהם, יהיו מופקרים לצמיתות בלי מחסה ומגן כלל, ונתונים בעבור זה לבז ולמשיסה לכל עובר: כ"א גם בכל הדורות שעברו עד היום הזה, הסבו הדעות הנפסדות האלה. כל הרעות המוסריות הנמצאות בתוכנו, והעונש הגדול המסובב מכל אלה להיותינו נפזרים בארבע כנפות הארץ, והן הם אשר צררונו מנעורינו מאז היינו לגוי עד עתה, להביא עלינו השוד והשבר, (וכן יורה הנסיון גם בשאר האומות, כי בעת אשר תעו אחרי דעות הפילוסופים הנפסדות, להכחיש בידיעת והשגחת הי"ת לחשוב ולאמר "לית דין ולית דיין חלילה" היו פורעי מוסר ועושים לא לבד כל התועבות אשר שנא ה', כ"א גם חקי הטבע הפרו, וגדרי המוסר השכלי הרסו, וכל חלקה טובה ומדה יקרה אשר הטביע ד' בקרב לב האדם, הסירו ממנו, והיו כזאבי ערב טורפי טרף, איש על אחיו לא חמלו, וכל רע שחת רחמיו על עמיתו, ורק למען בצוע בצע ומלאות תשוקתם הגופנית, היתה כל מגמתם, כמא"הכ "כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלקים בארץ" (ר"ל אם שלש עמודי כל חברה אנושית אלה ימוטו, אז) "אלה וכחש רצוח וגנוב ונאוף פרצו" וכו' (וקורות ארץ זה קרוב לששים שנה, עת תעה העם אחרי דעות קצת מחכמיהם הנפסדות, ומרדו במלכם, לנו לעד, כי כל השומע התועבות אשר עשו בעת ההיא, הלא תצילנה שתי אזניו), ונמשך מזה, כי אלו הודיעם הי"ת במעמד ההוא עוד עיונים דקים ורוחניים ממהותו וידיעתו ית', לא לבד שלא הרחיק מהם עי"ז הדעות הפילוסופיות המתעות אותם, כ"א החזיקם בם, כי רוב העם היו אז קצרי השגת והבנת אמיתת העיונים הדקים האלה, ואף אם הבינום לפי שעה כנוח עליהם רוח ה' במעמד הנבחר ההוא, בכל זאת אחר זמן מה, ואף כי בדורות הבאים כאשר הוחקו הדברים האלה לעד בעט ברזל ועופרת, מלבד שלא היו מבינין אותם כראוי, אחרי כי נעלים הענינים האלה מהשגת רוב בני אדם, היו גם מתעים ומרחיקים אותם מעל ה"ית ומאמונת ידיעתו והשגחתו עליהם, כי היו אומרים "הלא גבהו דרכי העצם הנשגב מדרכינו, ואיך נוכל לחשוב שישקיף ממרום קדשו עלינו ועל מעשינו," ועי"ז היו נופלים ברשת הטעות, ע"כ היה מחכמתו ית' לדבר אליהם במעמד ההוא, כאשר ידברו בני אדם, באופן מובן לכל העם בלי דקדוקי הפילוסופים, למען השרש עי"ז בקרבם אמונת מציאות הי"ת, אחדותו ויכלתו לשנות טבעי כל הברואים למען היטיב להולכים בתום לבם, והשגחתו הפרטית על בני אדם, וכי אף בהיותו רם ונשא בורא שמים וארץ, יביט ממכון שבתו גם אל עני ונכה רוח, לעשות משפט וצדקה בארץ, וכי גם באלה יחפוץ כי יעשנו בני אדם, כי בשומם כל זאת תמיד אל לבם, הלוא בכל מאמצי כחם ישתדלו לשמור כל המצות האנושיות אשר צום אח"כ לסבב על ידן אושר ושלום האבדה האנושית בכלל, כי האמונה בידיעת הי"ת והשגחתו הפרמית היא לבדה תסבב עשות בני אדם הטוב והישר בעיני ה', ועזבם דרך רשע לפרוע מוסר ולפרוץ גדר המישרים, ע"כ קורא גם החכם השלם תמיד באזנינו לאמור, "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים", וע"כ הציג בראש כל המצות האלה מצות כבד וכו' בעבור היות כיבוד האבות המסבב שלום ואושר האדם הבייתי, הגזע הטוב אשר ממנו יסתעפו גם שמירת שאר המצות, ועשיית שאר הפעולות הטובות המשחרות טוב הנהגת המדינה ואושר החברה האנושית בכלל, ועל ענין זה רומז גם מאחז"ל שהחל בו הרב ז"ל "בשעה שאמר הק"בה אנוכי ולא יהיה לך וכו' אמרו אוה"ע לכבוד עצמו הוא דורש" ר"ל הדעות הנפסדות אשר הושרשו משאר האומות וחכמיהם, גם בלב קצת מבני ישראל, הסבו אותם לחשוב, שלא לבד שהאמתיות הנצחיות האלה, נודעות לנו כבר גם על פי העיון השכלי והפילוסופיי, הן מגדילות רק כבוד הי"ת, ומסבבות אותנו להסתפק, בהשגחתו עלינו, אחרי שהוא רם ונשא לבלי תכלית, "אבל כששמעו כבד וכו' חזרו והודו למאמרות הראשונות כי ראו והשכילו שהקדמת הודעת אמיתיות הנצחיות במאמרות הראשונות היתה רק לסבב על ידן שמירת כל המצות הבאות האלה, לשחר על ידן טוב ואושר האדם הזמני והנצחיי. אין ספק כי עוצם החרדות ורוב הזמנות אשר תעשינה ע"י איש חכם ונבון אל דבר מהדברים יעידו ויגידו על גודל הדבר ההוא ועוצם מעלתו. הלא תראה צוה אלישע לאמר אל השונמית הלז הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת ומה לעשות לך היש לך לדבר אל המלך או אל שר הצבא (מלכים ב ד׳:י״ג): כי הוא שיער שאותן חרדות לא תחדש אותן אשה חכמה כי אם אל תכלית גדול מתיחס עמהן עד שיהיה עסקו עם המלך או שר צבאו. והנה כאשר אמרה (שם) בתוך עמי אנכי יושבת לא נתישבה דעתו עד שחזר ושאל לגיחזי נערו ומה לעשות לה שא"א שאשה גדולה כזאת תעשה גדולות ללא תכלית גדול מפורסם עד שלזה נתעורר גיחזי ואמר אבל בן אין לה ואישה זקן שהוא התכלית היותר גדול ששער אצלה ומיד אמר לה למועד הזה כעת חיה את חובקת בן. ועם שנתבאר' הכוונה ממה שתלה הנביא החרדות ההנה בדברי עצמה הנה יותר מזה תתבאר ממה שהעיד הכתוב מכוונתה באומרה (שם) הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד נעשה נא עליית קיר וגו'. וזה כי כאשר ראתה כי הוא מתמיד לעבור עליהם יום יום מה שלא חשבה כן מתחלה גזרה בדעתה שראוי להחרד לקראת איש האלהים הקדוש ההוא ולעשות לו בית וועד לכבוד קדושתו שלא תתחלל עמהם כי ראתה כי בזה היא מרבה בכבוד שמים. וירא אלהים טוב כוונתה בחרדתה ורצה שיצורף אליה טוב גדול ותועלת מפורסם חלף עבודתה. ושני הענינים יחד יעידו על מה שאמרנו שההזמנות הגדולות הנעשות ע"י כל בעל דעת הן עדות לעולם התכלית וגדולתו. וכבר נודע מה שאמר המליץ לא יחשב פועל חכם להכין כלים משקלם עשרת אלפים ככר כסף לעשות מחט ברזל אחת. ובקשו להם תכליות נעלמים לאלו הנמצאות הנוראים מלבד מה שהורגש מהם מהנהגת זה העולם ותועלתו כמו שאמר המליץ (פ' י"ב) אבל יצרם בתכונה ותבונה לא ידעה בלתו וכו'. וכל זה כדי שיהיו התכלית בהם מתיחסים אל ההכנות והפעולות הקודמת. האמנה שכבר כתבנו בזה מה שיאות לפי השכל והדת בשער ה' ת"ל. והנה בטענה זו בא משה ע"ה להליץ לפני השי"ת במעשה העגל כשאמר (שמות ל״ב:י״א) למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת ממצרים בכח גדול וביד חזקה לומר שאם יחרה אפו בהם על זה האופן יאמרו שכל הגדולות והנוראות ההם אשר עשה עמהם לטובתם יהיו ללא תכלית וכבר יהיה שמץ גדול בפועל שיכין כלים עשרת אלפים ככר ללא דבר וזה מה שיביא לאמר שכל הגדולות ההם לא נעשו אלא בבחינה רעה והוא שהכין כלי חצים ומות אל המצריים להוציא ישראל מתוכם להמיתם במדבר והרי יהיו ההכנות והפעולות הקודמות בענין התכלית ומתייחסות אליו והוא אומרו (שם) למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה וכבר יהיה זה שמץ גדול מהראשון. ולזה אמר שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך שלא יאות לכבודך שיאמרו כי בבחינה רעה באת עליהם מתחלה ולזה וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו כי ראה טענתו חזקה לשישא אותם וינהגם באהבה וחבה ושימשכו טובותיו עמהם באופן שיוכיח סופן על תחלתן. ועל זה אנחנו סומכין באשר אנחנו שם במצב הדלות והשפלות כי יעשה למען שמו המחולל בזרים לאמר איה אלהיכם ואיה כל נפלאותיו אשר עשה מימי קדם וכמ"ש (יחזקאל ל״ו:כ״ג) וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים אשר חללתם בתוכם כי אני ה' נאם ה' אלהיכם בהקדשי בכם לעיניהם ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם וזרקתי עליכם וגו'. הנה שיסוד הברית הזאת הוא אמתת ההקדמה שהנחנו מהתחייב מההזדמנות וההכנות הגדולות תכלית או תכליות גדולות ונוראות מתיחסות אליהן. ועתה כמו כן כאשר בא האלהים להרעיש שמים וארץ לעשות נוראות ופליאות עצומות במעמד הגדול והנורא הזה אשר לא היה כמוהו מן העולם וכמ"ש (דברים ד׳:ל״ג) השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש וגו' כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים וגו'. וכבר נתפרסם שם מציאות חבור כל הדברים הגדולים בתכלית הגדולה להשמיע להם שם עניינים גדולים ונוראים גם כן בתכלית המעלה. אם מרוממות המלמד והרב ית' שמו. ואם ממעלת המעמד בתכלית פירסומו ומוראו. ואם הפלגת רוב התלמידים השומעים הלכה מפיו אשר יש בהם הרבה מששים רבוא הגברים לבד מהנשים והטף וגם מדרגת האמצעיים והם הזקנים שבדור ואהרן וחור ועל הכל משה רבן של נביאים עליו השלום אשר כל אלו הן הכנות והזמנות גדולות בתכלית הגדולה כל אחת מהם לפי טבעה המחייבות שיתחדשו שם הלמודים היותר מעולים. וביאר הדרושים העמוקים האלהיים ויודע להם אז מפי הגבורה אמתת הדבר בכל השאלות העמוקות אשר נואלו בהם דעות כל הפלוסופים כי הנה אחר שהודיע שם שהוא ית' ברא העולם בששה ימים ראוי היה שיודיעם איך יושפעו רבוי הנמצאות המתחלפות בשווי מסבה אחת פשוטה בתכלית הפשיטות. או איך הושפע מהנבדל הראשון הגלגל עם היותו בעל חומר ולא עוד כי גם צורתו ומניעו. גם בעניני הידיעה האלהית איכה ידע את הדברים הרבים והמתחלפים בידיעה אחת פשוטה מכל צד. גם הדברים המתחדשים בלי התחדש בו ידיעה כלל גם העתידים בלי התלות בהעדר גם הצודק משני קצות האיפשר במעשים הבחיריים מבלי הכרעת מציאותו. או שיודיעה נאמנה אם הגלגל הוא בעל נפש או לא ותכלית תנועותיהם ומספרם האמת. וכיוצא מאלו הדברים אשר נתחבטו אליהם כל החוקרים אשר מעולם ועד היום לא הוסכמה בהם בדעתם ולא הגיעו עד סוף תכונתם. ויהיו נא אישי העם הזה המסוגל מיושרים בהם באור הדעת האלהים כמו שהיה הענין בשאלת חדוש העולם כי הוא לבדו נמצא בכל המאמרות מתיחס אל המעמד ההוא כפי הנזכר כי הנה מאמר כבד את אביך ומשם ואילך הוא מבואר שהם דברים טבעיים הכרחיים אל החיים אשר כל האומות מלפנים וגם אחרי כן נפלו על אזהרתם בהם מבלי שיעמדו רגליהם על הר סיני. אמנם אנכי ולא יהיה לך כבר כתב הרב המורה פרק ל"ג חלק ב' כי מגבורת המופת שמעום כמו שחייבו אותם הפלוסופים כלם במופתיהם המוחלטים ומשם באמת יחוייב מאמר לא תשא את שם ה' וגו'. כי כל אשר אמרו בסבה ראשונה הודו במעלתה ורוממותה. והנה אם כן לא נזכר שם דבר מחודש אשר לא יספיק אליו השכל האינושי זולתי מאמר זכור את יום השבת והיה ראוי שיהיו כלם כמוהו או מהדברים אשר נבוכו עליהם החוקרים כמו שאמרנו. ואולם היותם על האופן שהיו הנה הוא כנגד ההקדמה שביארנו מהיותם בלתי מתיחסים אל ההכנות וההזמנות אשר נעשו אליהן במעמד ההוא הנכבד והנורא. ועל זה האופן בעצמו יש להפלא ממה שכתב אלו העשרת הדברים בשני הלחות האלהיות עם הפליגו בפלאי מעשיהם באומרו (שמות ל״ב:ט״ז) והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא שכבר נראת ההכנה ממעשה הלוחות גדולה מאד ממה שיאות לענינים הכתובים בהם כפי הנאמר. והנה באמת העיון הזה אינו קטן הערך וראוי לשום אליו לב כי בהבנתו ובנפול על אמתתו יובן בטוב סוד המעמד ההוא וטוב תכליתו שהוא יחד שכל ההצלח' הפרטית התורנית תלויה בו. וזה כי בטוב ההשקפה יתבאר כי עקר המעמד הנכבד והנורא ההוא לא היה ולא נברא להשלים בו האנשים מהסכלות ההעדרי הטועים בעניני האלהיים בלי טענה ביחס לו ית' כפי דמיונם תוארים ופעליות או הפעליות לא יכילם טבע האלהות כפי העיון הדק כי השבוש בכמו אלו הענינים לא יביאם לידי כפירה ולא אל הקל במצוה ממצותיו. אמנם היתה כוונת המעמד ההוא לתקן בו הסכלות הקניני אשר נפלו עליו מעייני הפלוסופי' בחקירת' אשר באו בחוזק טענותיהם המזוייפות לקיים אלוה בעולם כפי רצונם ועיונם כי הנה הם מודים במציאותו אבל כופרים ביכלתו על ממשלת הטבע ובידיעתו באלו הענינים האפשריים ובהשגחתו על כתות האנשים והשכירו והענישו אותם על פי מעשיהם וכבר כתבנו זכרם בשער כ"א ול"ט כי הנה אלה הם האנשים הצבועים הנושכי' בעם שנואי התורה האלהית ואויביה המסיגים את גבולה ומרחיבים גבול צרתה המכלים רגלי יוצאיה ובאיה ומגרשי' מאהליה כל בני מחמדיה יותר מכל כתת האנשים החטאים בנפשותם בכל מיני עכ"ום שבעולם ואלו הם אשר גברה ידם בזמן ההוא אשר היו מכחישי' פמליא של מעלה כמו שנודע מכפירותיו של פרעה אשר באו עליהם שלשה סדרי המכות על דרך המופת כמו שביארנום בשער ל"ו והמה אלה אשר נתפשט כחם תמיד בכל הדורות הנמשכים והם אשר צררונו מנעורינו להביא עלינו השוד והשבר בהגלות הבנים מעל שלחן אביהם וגם עד זקנה ושיבה לא עזבונו כי הם אשר האריכו קצינו והמשיכו תוחלתנו. והנה לתקן עולם במלכות שדי בא האלהים במעמד הנורא ההוא ולהפנות מפנינו כל אלו הדעות הנפסדות אחד לאחד כדי לקבוע אמונת ההשגחה האלהית בעולם אשר היא יסוד כל האמונות והצלחות והוא העני אשר היו המון עמנו מפקפקי' עליו ומספקי' בו כמ"ש במסע אשר נעתקו ממנו לסיני (שם ט') היש ה' בקרבנו אם אין כי תמיד כל היום היו חושדים כי מרוב גדולתו ועוצם רוממותו אינו משגיח בהם ואינו מבחין בעניניהם וזו היתה ?נסבה למה שהיו רבים ועצומים מהם ממאנים לצאת לחפשי כי אמרו שטוב להם עבוד מצרים ממותם במדבר בלא אדונים ויאוש הבעלים ושאשר יתהלכו שם בפח ההפקר ילכדו ומבלי משים לנצח יאבדו. והנה באמת אם הי' מיחד שם הדבור עמהם בדרושי' ההם העמוקי' אשר אמרנו ראשונה הנה היה מפליג ומרחיק הכוונה מאד כי כל מה שיסופר מהענין ההוא הוא מפליג אותו יתב' מן הדעת האנושי ומבהיל אותו עד שבסוף הידיעה כלה צריך שנאמר שהוא ית' *נמצא, ולא במציאות וכו', ר"ל שמציאותו אחדותו, קדמותו וידיעתו, רצונו וחייתו וכל תאריו הנשגבים כולם אינם דברים ומושגים חוץ לעצמותו ית' כמו שהוא בשאר הברואים שהם ותאריהם דברים שונים ומתחלפים, ד"מ באמרנו "איש חכם" הלא הוא וחכמתו ב' מושגים, לפי שנוכל לחשוב לנו מושג האיש הזה, גם בלי מושג החכמה, שהיא רק לו במקרה לא בעצם, אבל הי"ת עצמותו ותאריו הן אחד בתכלית האחדות, לפי שלא נוכל להעלות על דעתנו מושג עצם אלקים מבלי שנחבר עמו ברעיונינו גם מושג האחדות, הקדמות, הידיע' ושאר התארים,
ומ"ש "ומה ולא במהות" ר"ל שאף ששם מהות, יורה רק על עצמות וגדר הדבר, אשר בעבורו הוא מה שהוא ד"מ כשרון ההשתכלות והדיבור, הם עצמות וגדר האדם, כי זולתם, ר"ל אם יושללו ויאבדו ממנו, איננו עוד אדם כ"א נמשל כבהמות, בכל זאת לא נוכל לומר כי האדם ומהותו אחד הם, ובלתי נפרדים זה מזה, אחרי שגם מהותו זאת יקנה לו רק לאט לאט, כי כשרון הדיבור וההשתכלות הוא בו מלידה ומבטן רק בכח, ורק כאשר יגדל ויחזקו כוחותיו יצא מעט מעט אל הפועל, וא"כ גם מהותו זאת נחה שבתה בתחילה רק בגדר הכח כדבר שחוצה לו הקנוי לו רק זמן מה אחר היותו כבר עלי ארץ אפס מהות ועצמות ה"ית הן דבוקות ומתאחדות עמו מאז ומקדם בלי ראשית ובלי תכלית, וזש"א הרב ז"ל "מה ולא במהות" ר"ל שהוא ומהותו אחד מאז ומקדם בתכלית האחדות. פועל ולא ביד וכו' יתורגם, מניע ולא בפגישה וכו' ואחרי כי כל אלה העיונים הדקים לא יבינם שכל רוב העם, ע"כ לא הודיעם הי"ת במעמד הנבחר ההוא כי אם דבר עמהם בלשון שיבינוהו הם כלו, נמצא ולא במציאות מה ולא במהות אחד ולא באחדות קדמון ולא בקדמות יודע ולא בדעת רוצה ולא ברצון חי ולא בחיים פועל לא ביד ולא במאמר ולא במחשב' מניע ולא בפגישת ולא בצווי ולא בשום אופן שיפול עליו לב האדם כי זה וכיוצא בה הוא הנרצ' בענייני הדרושים ההם ודומיהם וזה כל פרי חכמתם ופלפוליהם. השמע עם קולות אלהים כאלה הן בעודם שם ישכילו ויציירו אותם באמתת' ברוח הקדש אשר היה שם עליהם. אמנם בהשאר אחר כך הדברים כפשוטן בזכרוניהם ואף כי בעט ברזל ועופרת במכתב אלהים על הלוחות חרות יכתבון הכל נשכח מזכרם במעט זמן והקושיות והספיקות כולן ישארו במקומן וכל שכן לבנים ולדורות הבאים השומעים אותם שהכל יהי' כדברי הספר החתום ולא יוקח משם רק מה ששיעורו ממנו ראשונה והוא כי גבהו דרכיו מדרכנו ושאין שום השגחה בעסקנו ופרטינו כ"א למשיגים בחושים ההיולאנים כמותנו ומה בצע כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו. לזה היה מחכמתו יתעלה לדבר אליהם במעמד ההוא המאמרים המיוחדים והמסוגלים להשקיט יראתם ופחדתם ולוותר אצלם כל דקדוקי הפילוסופיות העמוק ההוא הנמצא בין חכמי האומות ולתאר העניינים העיונים ההם בדעות צודקות ואמונות אמיתיות עם הצנע לכת גם אלהיהם כמו שכתבנו בשער כ"א הנזכר וכמו שמוותר בזולת זה במלאכת המשכן ועבודתו כאשר יתבאר שם שער מ"א בע"ה והיה כל זה כדי שיהיה מה שישאר מהם ברעיוניהם והמכתב החרות על הלוחות מקיים תמיד עוצם האמונה בהשגחתו יתברך הפרטית אשר הוא עקר ושרש הצלחת האדם ולזה אפילו בהכרתו עמהם והודיע טבעו אליהם לא אמר רק אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים והוא מה שיבא לידי חבה וקירוב כי הוא התירם מיד המלך העריץ אשר היה המונע קורבתם עד עתה ומעתה הוא אלהיהם והם לו לעם. ואמר לא יהי' לך וגו' לא תעשה לך וגומר. לגמור ולהשלים חפשיותם ושחרורים מכל הכנעה עבודה ושעבוד כמו שנפרש אותו יפה בבואנו אל הביאור ב"ה. ולא עוד אלא שאיימם מאד אם לא ישארו באותו חפשיות כמ"ש כי אני ה' אלהיך אל קנא ואחר אמר לא תשא וגו'. כי זה לבדו מה שיושאל מהם שיזהרו בכבודו כמנהג המלכים שנזהרים מאד מלישבע בחיי ראשם לשקר או לשוא כי הוא טכסים מלכות מעתה הודיעם כי הוא אשר ברא את השמים ואת הארץ אשר מטעם זה ישורש כח בידו לעשות כל אשר חפץ בהם לתת שכר טוב להולכים בתמים ועם כל הגדול' והגבור' הזאת יביט אל עני ונכה רוח לעשות חסד ומשפט וצדקה בארץ כי באלה חפץ. והתחיל בהנהגת הבית ואמר כבד את אביך ואת אמך וגו'. כי הוא דבר נרצה ונחמד בעיני הכל גם בעקרים גדולים מהנהגת המדינה ותקון השכנות לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה ולא תחמוד שיכללו כל מיני עסקי האדם וקורותם על דרך שאמר (תהילים ס״ח:ה׳-ו׳) סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו וסמיך ליה אבי יתומים ודיין אלמנות וגומר. וכן אמר משה (דברים י׳:י״ז) כי ה' אלהיכם הוא אלהי אלהים וגו' וסמיך ליה עושה משפט גר יתום וגומר הנה שהודיעם והשאיר זכרונו לדורי דורות כי מן השמים הביט ה' ראה את כל יושבי הארץ לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. וכמעט שלא בא דבור אלא כנגד עיוני הפילוסופים ולהרחיק דעתם כמו שיבא עוד בפירוש ולמען הודיעם כי לא על ידיעת הדרושים הפילוסופים ההם יחיו כלל האנשים לפני אלהים כי על שומרם את כל מוצא פי ה' יזכו ויחיו לעד. ועל זה אמר האלהי (אבות פ"ב) דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין כי אף על פי שהמון האנשים יחשבו הדברים האלה כפשטן אין רע ובלבד שתתקרב אמונת ההשגחה בלבם כי הפקפוק או הפלפול ההוא הפלוסופיי הוא יוציאם מהאמונה התמימה ההיא אשר בלבם ולא יביאם אל טובה הימנה אדרבה ישארו קרחים מכאן ומכאן: והנה באמת כל הענין הזה הנכבד בצורתו וצלמו הוא מה שהית' אליו הכונה במאמר אשר זכרנוהו ראשונה שדרש אותו רבי עולא רבא אפתחה דבי נשיאה ואמר מאי דכתיב יודוך ה' וגו'. בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש ואומות העולם מאן דכר שמם והלא אמרו (יבמות ק"ג:) אומות העולם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן מהם ונאמר (דברים ד׳:ל״ג) השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש וגו'. אמנם הכוונה לו ז"ל כי בבחינת הדברות הראשונות המורים על מציאותו ואחדותו אשר הם ענינים גזר עליהם העיון הפילוסופי וכמו שאמר הרב (מ"נ פ' ל"ג ח"ב) אנכי ולא יהיה לך מפי גבורת המופת שמעום הנה באמת לא יקבלו במעמד ההוא שום תועלת לענין האמונה וקבלת העבודה אדרבא העיון ההוא הוא מטריד את האנשים ומגרשם מעבודתו וזה כי הם גזרו בכבוד עצמו יתעלה תכלית הרוחק מכל אלו העניינים האנושיים ואינם משערים שרוצה בדבר מהם או ימאסנו. וגם בדבור השבת אע"פ שאף לדברי ארסטו לא בא מופת על סותרו כמו שכתב הרב המורה פרק ס"ו ח"ב הנה הוא לא היה להם בידיעה אמיתית וגם כל העם אשר לא בעלי עיון הם כלם היו להם בתורת אמונ' לבד ויאמרו כי אמיתתן ידיעה אצלי יתעלה לבדו ולזה יהיו הדברים רופפים בידם והמחשבות הרעות הם המכוונות בענינים האלה באומות העולם וכמו שאמרו במקום אחר (תו"כ פ' אחרי פ' י"ג) שהשטן ואומות העולם משיבין עליהם כי כשהן גוברות על אנשי זאת האומה הם קשות כאומות העולם ורעות מהם. אמנם כאשר שמעו הדבורים המדברים בענייני העולם והשגחתו עליהם כמו שהוא במאמר כבד את אביך ומשם והלאה שהם במדרגת המוחשות במה שהכל ירגישו תועלתם הנה אז יצטרפו הראשונות עם האחרונות להורות ולהודיע כי אלו ואלו דברי אלהים חיים וצודקים יחדו להישיר האדם אל הצלחתו המכוונת אליו מצד מה שהוא אדם בלי ספק. והנה ההשקפה בהם הוא מה שיסתום פי שטן ופיפיות כל האומות המקטרגות על זה הענין אשר אל זה היתה הכונה האלהית בזה המעמד הנבחר והקדוש הזה אשר היינו עליו. וכמה הפליגו חז"ל לדבר עוד בזה הענין הנפלא במדרש חזית. אמרו שם (שיר א') וכיצד היה הדבור יוצא מפי הקב"ה. רשב"י ורבנין רשב"י אומר מלמד שהדבור היה יוצא מימינו של הקב"ה לשמאלן של ישראל וחוזר ועוקף את מחנה ישראל י"ח מיל על י"ח מיל וחוזר ומקיף מימינם של ישראל לשמאלו של הקב"ה והקב"ה מקבלו מימינו וחוקקו על הלוח וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו לקיים מה שנאמר (תהילים כ״ט:ז׳) קול ה' חוצב להבות אש. ורבנין אמרין וכי יש למעלה שמאל והלא כתיב (שמות ט״ו:ו׳) ימינך ה' נאדרי בכח ימינך וגו'. אלא הדבור היה יוצא מפי הקב"ה וכו' וחוזר ומקיף מימינם של ישראל לימינו של הקב"ה והקב"ה מקבלו וכו'. והנה באמת המאמרים האלו הן לכאורה תמוהין מאד אלא שנראה שכוונו לומר שכבר נפלה השקפת האלהית נפלאה על כל דבור ודבור מהם בענין יעשו את אשר חפץ ה' והצליחו את אשר שלחם וזה בבחינת עצה המקבלים אותם ודרך נטייתם אל השמאל כיצד מחשבות לבבם ולזה אמר שהדבור יוצא מימינו יתעלה לשמאלן אשר היו נצבים לפניו שמאל כנגד ימין ושהיה ד"מ הדבור מסכי' ונאות לכל אחד ואחד מהם וכן אמר שם ראשונה שהיה המלאך או הדבור עצמו אומר לכל אחד ואחד מישראל מקובלני עליך כך וכך מצות יש בי כך וכך דינין יש בי כך וכך גזרות כך וכך עונשים וכו'. כדאיתא התם. ואחר כך חוזר מימינם לשמאלו לומר שעל דרך זה כבר יהיו מימינם בדעתם ומקבלים עליהם עול הדבור בחומרותיו וגזרותיו ועונשיו אף כי ישלח אליהם בעדם יד שמאלו שהוא מדת הדין. אלא שרבנן אומרים ח"ו שיש שמאל למעלה וכו'. והנה אחר כל ההשקפות האלו קבל האל ית' הדבור בימינו וחוקקו על הלוח כי אמרת אלוה צרופה וחקוקה מבלי שום פקפוק וערעור. וכמו שאמר שם רבי ברכיה בשם רבי חלבו הדבור עצמו היה נחקק ומ"ד כתובים באצבע אלהים(שם ל"א) כתלמיד שהוא כותב ורבו מישב על ידו. וכלן אמרו כי כשהוא נחקק קולו נשמע מסוף העולם ועד סופו כלומר שעדותיו נאמנו מאד במה שנראה שנתפשטו בכל העולם וכלה קבלום עליהם מבלי פוצה פה ומצפצף וכמו שאמרו על זה יודוך י"י כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך וכל זה להיות' מושקפים בתכלית ההשקפה ועוצם ההתבוננות להמשיך הכוונה לפי כח המקבלים ומהותם כמו שאמרנו. וגם בדבר החקיקה כוונו לשתפם בענין שמלאכי השרת משתמשים בו וכמו שאמר זה המליץ (פרק י"ג) הנה המלאכים לא עמדו על סוד מכתבך החרות על לוחותיהם ואיך נעמוד אנחנו די לא איתי אינשי די כתבא יכיל למיקרי ולזה אמר כי היתה חקיקה זאת כאלו היתה על לוח לבם והרי הם על ידי זה משתתפים לנמצאים היושבים ראשונה. ועתה אחר שנתיישב כל זה על האופן הנזכר והתרנו הספק העצום אשר עוררנו והראנו פליאות כוונת המעמד ההוא הנורא בכלל שהוא כלו כנגד הדעות הפילוסופיות המשחיתים בעם ולפרסם הדעות התוריות האלהיות המבטלות אותם. הנה עתה נבוא אל ביאור העשרה מאמרות כפי מה שיאות אל הכוונה הנזכרות בצירוף העניינים הראוים נצרף שם כפי מעלת המעמד ההוא ועוצם מדרגתו עם הדברים הנלוים אליהם ובאים מכחם כל דבר ודבר לפי מאמרו:
ולבאר כל זה יאמר הרב ז"ל, כי תכלית המעמד הנבחר הזה לא היתה להרחיק דעות התועים במהות הי"ת, המיחסים לו תארים והתפעליות אשר לא יתכנו לו לפי העיון השכלי הדק והאמיתי, כי אלה לא יזיקו לאדם בבחינת מדותיו ופעולותיו המוסריות (אשר הישרתם היתה התכלית העיקרית בהתגלות הי"ת, בהיפך להרחיק מהם הדעות הנפסדות אשר יחשבו הפילוסופים בעיון שכלם הדק, ד"מ בהכחישם יכלתו לשנות חקי הטבע, אשר יתנהגו לפי דעתם מאז ומקדם רק על פי אופן אחד בלתי משתנ', בעבור האמינם בקדמות העולם וכל חקיו הטבעיים, והכחישם ידיעת הי"ת פרטי עניני ופעולות בני אדם, והשגחתו עליהם להענישם. או לתת להם שכר כפרי מעלליהם הטובים והרעים, כי כל אלה הדעות הנפסדות הרחיקו לא לבד קצת מאבותינו מני עולם, מהדרך הנכוחה והישרה, והבדילו בינם לבין אלוקיהם, בחשבם, כי הסתיר יסתיר פניו מכל הנמצאים זולתו, שהם פחותי ערך ושפלי המעל' נגדו, ולא ישקיף וירא ממכון שבתו עליהם, ובעבור זאת בחרו ג"כ להשאר במצרים תחת יד אדונים קשה, מצאת לחפשי כמו שאמרו, "כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר", יען דמו בנפשותם, כי במדבר מקום אשר לא יהיה מושל אנושי עליהם, יהיו מופקרים לצמיתות בלי מחסה ומגן כלל, ונתונים בעבור זה לבז ולמשיסה לכל עובר: כ"א גם בכל הדורות שעברו עד היום הזה, הסבו הדעות הנפסדות האלה. כל הרעות המוסריות הנמצאות בתוכנו, והעונש הגדול המסובב מכל אלה להיותינו נפזרים בארבע כנפות הארץ, והן הם אשר צררונו מנעורינו מאז היינו לגוי עד עתה, להביא עלינו השוד והשבר, (וכן יורה הנסיון גם בשאר האומות, כי בעת אשר תעו אחרי דעות הפילוסופים הנפסדות, להכחיש בידיעת והשגחת הי"ת לחשוב ולאמר "לית דין ולית דיין חלילה" היו פורעי מוסר ועושים לא לבד כל התועבות אשר שנא ה', כ"א גם חקי הטבע הפרו, וגדרי המוסר השכלי הרסו, וכל חלקה טובה ומדה יקרה אשר הטביע ד' בקרב לב האדם, הסירו ממנו, והיו כזאבי ערב טורפי טרף, איש על אחיו לא חמלו, וכל רע שחת רחמיו על עמיתו, ורק למען בצוע בצע ומלאות תשוקתם הגופנית, היתה כל מגמתם, כמא"הכ "כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלקים בארץ" (ר"ל אם שלש עמודי כל חברה אנושית אלה ימוטו, אז) "אלה וכחש רצוח וגנוב ונאוף פרצו" וכו' (וקורות ארץ זה קרוב לששים שנה, עת תעה העם אחרי דעות קצת מחכמיהם הנפסדות, ומרדו במלכם, לנו לעד, כי כל השומע התועבות אשר עשו בעת ההיא, הלא תצילנה שתי אזניו), ונמשך מזה, כי אלו הודיעם הי"ת במעמד ההוא עוד עיונים דקים ורוחניים ממהותו וידיעתו ית', לא לבד שלא הרחיק מהם עי"ז הדעות הפילוסופיות המתעות אותם, כ"א החזיקם בם, כי רוב העם היו אז קצרי השגת והבנת אמיתת העיונים הדקים האלה, ואף אם הבינום לפי שעה כנוח עליהם רוח ה' במעמד הנבחר ההוא, בכל זאת אחר זמן מה, ואף כי בדורות הבאים כאשר הוחקו הדברים האלה לעד בעט ברזל ועופרת, מלבד שלא היו מבינין אותם כראוי, אחרי כי נעלים הענינים האלה מהשגת רוב בני אדם, היו גם מתעים ומרחיקים אותם מעל ה"ית ומאמונת ידיעתו והשגחתו עליהם, כי היו אומרים "הלא גבהו דרכי העצם הנשגב מדרכינו, ואיך נוכל לחשוב שישקיף ממרום קדשו עלינו ועל מעשינו," ועי"ז היו נופלים ברשת הטעות, ע"כ היה מחכמתו ית' לדבר אליהם במעמד ההוא, כאשר ידברו בני אדם, באופן מובן לכל העם בלי דקדוקי הפילוסופים, למען השרש עי"ז בקרבם אמונת מציאות הי"ת, אחדותו ויכלתו לשנות טבעי כל הברואים למען היטיב להולכים בתום לבם, והשגחתו הפרטית על בני אדם, וכי אף בהיותו רם ונשא בורא שמים וארץ, יביט ממכון שבתו גם אל עני ונכה רוח, לעשות משפט וצדקה בארץ, וכי גם באלה יחפוץ כי יעשנו בני אדם, כי בשומם כל זאת תמיד אל לבם, הלוא בכל מאמצי כחם ישתדלו לשמור כל המצות האנושיות אשר צום אח"כ לסבב על ידן אושר ושלום האבדה האנושית בכלל, כי האמונה בידיעת הי"ת והשגחתו הפרמית היא לבדה תסבב עשות בני אדם הטוב והישר בעיני ה', ועזבם דרך רשע לפרוע מוסר ולפרוץ גדר המישרים, ע"כ קורא גם החכם השלם תמיד באזנינו לאמור, "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים", וע"כ הציג בראש כל המצות האלה מצות כבד וכו' בעבור היות כיבוד האבות המסבב שלום ואושר האדם הבייתי, הגזע הטוב אשר ממנו יסתעפו גם שמירת שאר המצות, ועשיית שאר הפעולות הטובות המשחרות טוב הנהגת המדינה ואושר החברה האנושית בכלל, ועל ענין זה רומז גם מאחז"ל שהחל בו הרב ז"ל "בשעה שאמר הק"בה אנוכי ולא יהיה לך וכו' אמרו אוה"ע לכבוד עצמו הוא דורש" ר"ל הדעות הנפסדות אשר הושרשו משאר האומות וחכמיהם, גם בלב קצת מבני ישראל, הסבו אותם לחשוב, שלא לבד שהאמתיות הנצחיות האלה, נודעות לנו כבר גם על פי העיון השכלי והפילוסופיי, הן מגדילות רק כבוד הי"ת, ומסבבות אותנו להסתפק, בהשגחתו עלינו, אחרי שהוא רם ונשא לבלי תכלית, "אבל כששמעו כבד וכו' חזרו והודו למאמרות הראשונות כי ראו והשכילו שהקדמת הודעת אמיתיות הנצחיות במאמרות הראשונות היתה רק לסבב על ידן שמירת כל המצות הבאות האלה, לשחר על ידן טוב ואושר האדם הזמני והנצחיי. אין ספק כי עוצם החרדות ורוב הזמנות אשר תעשינה ע"י איש חכם ונבון אל דבר מהדברים יעידו ויגידו על גודל הדבר ההוא ועוצם מעלתו. הלא תראה צוה אלישע לאמר אל השונמית הלז הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת ומה לעשות לך היש לך לדבר אל המלך או אל שר הצבא (מלכים ב ד׳:י״ג): כי הוא שיער שאותן חרדות לא תחדש אותן אשה חכמה כי אם אל תכלית גדול מתיחס עמהן עד שיהיה עסקו עם המלך או שר צבאו. והנה כאשר אמרה (שם) בתוך עמי אנכי יושבת לא נתישבה דעתו עד שחזר ושאל לגיחזי נערו ומה לעשות לה שא"א שאשה גדולה כזאת תעשה גדולות ללא תכלית גדול מפורסם עד שלזה נתעורר גיחזי ואמר אבל בן אין לה ואישה זקן שהוא התכלית היותר גדול ששער אצלה ומיד אמר לה למועד הזה כעת חיה את חובקת בן. ועם שנתבאר' הכוונה ממה שתלה הנביא החרדות ההנה בדברי עצמה הנה יותר מזה תתבאר ממה שהעיד הכתוב מכוונתה באומרה (שם) הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד נעשה נא עליית קיר וגו'. וזה כי כאשר ראתה כי הוא מתמיד לעבור עליהם יום יום מה שלא חשבה כן מתחלה גזרה בדעתה שראוי להחרד לקראת איש האלהים הקדוש ההוא ולעשות לו בית וועד לכבוד קדושתו שלא תתחלל עמהם כי ראתה כי בזה היא מרבה בכבוד שמים. וירא אלהים טוב כוונתה בחרדתה ורצה שיצורף אליה טוב גדול ותועלת מפורסם חלף עבודתה. ושני הענינים יחד יעידו על מה שאמרנו שההזמנות הגדולות הנעשות ע"י כל בעל דעת הן עדות לעולם התכלית וגדולתו. וכבר נודע מה שאמר המליץ לא יחשב פועל חכם להכין כלים משקלם עשרת אלפים ככר כסף לעשות מחט ברזל אחת. ובקשו להם תכליות נעלמים לאלו הנמצאות הנוראים מלבד מה שהורגש מהם מהנהגת זה העולם ותועלתו כמו שאמר המליץ (פ' י"ב) אבל יצרם בתכונה ותבונה לא ידעה בלתו וכו'. וכל זה כדי שיהיו התכלית בהם מתיחסים אל ההכנות והפעולות הקודמת. האמנה שכבר כתבנו בזה מה שיאות לפי השכל והדת בשער ה' ת"ל. והנה בטענה זו בא משה ע"ה להליץ לפני השי"ת במעשה העגל כשאמר (שמות ל״ב:י״א) למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת ממצרים בכח גדול וביד חזקה לומר שאם יחרה אפו בהם על זה האופן יאמרו שכל הגדולות והנוראות ההם אשר עשה עמהם לטובתם יהיו ללא תכלית וכבר יהיה שמץ גדול בפועל שיכין כלים עשרת אלפים ככר ללא דבר וזה מה שיביא לאמר שכל הגדולות ההם לא נעשו אלא בבחינה רעה והוא שהכין כלי חצים ומות אל המצריים להוציא ישראל מתוכם להמיתם במדבר והרי יהיו ההכנות והפעולות הקודמות בענין התכלית ומתייחסות אליו והוא אומרו (שם) למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה וכבר יהיה זה שמץ גדול מהראשון. ולזה אמר שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך שלא יאות לכבודך שיאמרו כי בבחינה רעה באת עליהם מתחלה ולזה וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו כי ראה טענתו חזקה לשישא אותם וינהגם באהבה וחבה ושימשכו טובותיו עמהם באופן שיוכיח סופן על תחלתן. ועל זה אנחנו סומכין באשר אנחנו שם במצב הדלות והשפלות כי יעשה למען שמו המחולל בזרים לאמר איה אלהיכם ואיה כל נפלאותיו אשר עשה מימי קדם וכמ"ש (יחזקאל ל״ו:כ״ג) וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים אשר חללתם בתוכם כי אני ה' נאם ה' אלהיכם בהקדשי בכם לעיניהם ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם וזרקתי עליכם וגו'. הנה שיסוד הברית הזאת הוא אמתת ההקדמה שהנחנו מהתחייב מההזדמנות וההכנות הגדולות תכלית או תכליות גדולות ונוראות מתיחסות אליהן. ועתה כמו כן כאשר בא האלהים להרעיש שמים וארץ לעשות נוראות ופליאות עצומות במעמד הגדול והנורא הזה אשר לא היה כמוהו מן העולם וכמ"ש (דברים ד׳:ל״ג) השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש וגו' כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים וגו'. וכבר נתפרסם שם מציאות חבור כל הדברים הגדולים בתכלית הגדולה להשמיע להם שם עניינים גדולים ונוראים גם כן בתכלית המעלה. אם מרוממות המלמד והרב ית' שמו. ואם ממעלת המעמד בתכלית פירסומו ומוראו. ואם הפלגת רוב התלמידים השומעים הלכה מפיו אשר יש בהם הרבה מששים רבוא הגברים לבד מהנשים והטף וגם מדרגת האמצעיים והם הזקנים שבדור ואהרן וחור ועל הכל משה רבן של נביאים עליו השלום אשר כל אלו הן הכנות והזמנות גדולות בתכלית הגדולה כל אחת מהם לפי טבעה המחייבות שיתחדשו שם הלמודים היותר מעולים. וביאר הדרושים העמוקים האלהיים ויודע להם אז מפי הגבורה אמתת הדבר בכל השאלות העמוקות אשר נואלו בהם דעות כל הפלוסופים כי הנה אחר שהודיע שם שהוא ית' ברא העולם בששה ימים ראוי היה שיודיעם איך יושפעו רבוי הנמצאות המתחלפות בשווי מסבה אחת פשוטה בתכלית הפשיטות. או איך הושפע מהנבדל הראשון הגלגל עם היותו בעל חומר ולא עוד כי גם צורתו ומניעו. גם בעניני הידיעה האלהית איכה ידע את הדברים הרבים והמתחלפים בידיעה אחת פשוטה מכל צד. גם הדברים המתחדשים בלי התחדש בו ידיעה כלל גם העתידים בלי התלות בהעדר גם הצודק משני קצות האיפשר במעשים הבחיריים מבלי הכרעת מציאותו. או שיודיעה נאמנה אם הגלגל הוא בעל נפש או לא ותכלית תנועותיהם ומספרם האמת. וכיוצא מאלו הדברים אשר נתחבטו אליהם כל החוקרים אשר מעולם ועד היום לא הוסכמה בהם בדעתם ולא הגיעו עד סוף תכונתם. ויהיו נא אישי העם הזה המסוגל מיושרים בהם באור הדעת האלהים כמו שהיה הענין בשאלת חדוש העולם כי הוא לבדו נמצא בכל המאמרות מתיחס אל המעמד ההוא כפי הנזכר כי הנה מאמר כבד את אביך ומשם ואילך הוא מבואר שהם דברים טבעיים הכרחיים אל החיים אשר כל האומות מלפנים וגם אחרי כן נפלו על אזהרתם בהם מבלי שיעמדו רגליהם על הר סיני. אמנם אנכי ולא יהיה לך כבר כתב הרב המורה פרק ל"ג חלק ב' כי מגבורת המופת שמעום כמו שחייבו אותם הפלוסופים כלם במופתיהם המוחלטים ומשם באמת יחוייב מאמר לא תשא את שם ה' וגו'. כי כל אשר אמרו בסבה ראשונה הודו במעלתה ורוממותה. והנה אם כן לא נזכר שם דבר מחודש אשר לא יספיק אליו השכל האינושי זולתי מאמר זכור את יום השבת והיה ראוי שיהיו כלם כמוהו או מהדברים אשר נבוכו עליהם החוקרים כמו שאמרנו. ואולם היותם על האופן שהיו הנה הוא כנגד ההקדמה שביארנו מהיותם בלתי מתיחסים אל ההכנות וההזמנות אשר נעשו אליהן במעמד ההוא הנכבד והנורא. ועל זה האופן בעצמו יש להפלא ממה שכתב אלו העשרת הדברים בשני הלחות האלהיות עם הפליגו בפלאי מעשיהם באומרו (שמות ל״ב:ט״ז) והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא שכבר נראת ההכנה ממעשה הלוחות גדולה מאד ממה שיאות לענינים הכתובים בהם כפי הנאמר. והנה באמת העיון הזה אינו קטן הערך וראוי לשום אליו לב כי בהבנתו ובנפול על אמתתו יובן בטוב סוד המעמד ההוא וטוב תכליתו שהוא יחד שכל ההצלח' הפרטית התורנית תלויה בו. וזה כי בטוב ההשקפה יתבאר כי עקר המעמד הנכבד והנורא ההוא לא היה ולא נברא להשלים בו האנשים מהסכלות ההעדרי הטועים בעניני האלהיים בלי טענה ביחס לו ית' כפי דמיונם תוארים ופעליות או הפעליות לא יכילם טבע האלהות כפי העיון הדק כי השבוש בכמו אלו הענינים לא יביאם לידי כפירה ולא אל הקל במצוה ממצותיו. אמנם היתה כוונת המעמד ההוא לתקן בו הסכלות הקניני אשר נפלו עליו מעייני הפלוסופי' בחקירת' אשר באו בחוזק טענותיהם המזוייפות לקיים אלוה בעולם כפי רצונם ועיונם כי הנה הם מודים במציאותו אבל כופרים ביכלתו על ממשלת הטבע ובידיעתו באלו הענינים האפשריים ובהשגחתו על כתות האנשים והשכירו והענישו אותם על פי מעשיהם וכבר כתבנו זכרם בשער כ"א ול"ט כי הנה אלה הם האנשים הצבועים הנושכי' בעם שנואי התורה האלהית ואויביה המסיגים את גבולה ומרחיבים גבול צרתה המכלים רגלי יוצאיה ובאיה ומגרשי' מאהליה כל בני מחמדיה יותר מכל כתת האנשים החטאים בנפשותם בכל מיני עכ"ום שבעולם ואלו הם אשר גברה ידם בזמן ההוא אשר היו מכחישי' פמליא של מעלה כמו שנודע מכפירותיו של פרעה אשר באו עליהם שלשה סדרי המכות על דרך המופת כמו שביארנום בשער ל"ו והמה אלה אשר נתפשט כחם תמיד בכל הדורות הנמשכים והם אשר צררונו מנעורינו להביא עלינו השוד והשבר בהגלות הבנים מעל שלחן אביהם וגם עד זקנה ושיבה לא עזבונו כי הם אשר האריכו קצינו והמשיכו תוחלתנו. והנה לתקן עולם במלכות שדי בא האלהים במעמד הנורא ההוא ולהפנות מפנינו כל אלו הדעות הנפסדות אחד לאחד כדי לקבוע אמונת ההשגחה האלהית בעולם אשר היא יסוד כל האמונות והצלחות והוא העני אשר היו המון עמנו מפקפקי' עליו ומספקי' בו כמ"ש במסע אשר נעתקו ממנו לסיני (שם ט') היש ה' בקרבנו אם אין כי תמיד כל היום היו חושדים כי מרוב גדולתו ועוצם רוממותו אינו משגיח בהם ואינו מבחין בעניניהם וזו היתה ?נסבה למה שהיו רבים ועצומים מהם ממאנים לצאת לחפשי כי אמרו שטוב להם עבוד מצרים ממותם במדבר בלא אדונים ויאוש הבעלים ושאשר יתהלכו שם בפח ההפקר ילכדו ומבלי משים לנצח יאבדו. והנה באמת אם הי' מיחד שם הדבור עמהם בדרושי' ההם העמוקי' אשר אמרנו ראשונה הנה היה מפליג ומרחיק הכוונה מאד כי כל מה שיסופר מהענין ההוא הוא מפליג אותו יתב' מן הדעת האנושי ומבהיל אותו עד שבסוף הידיעה כלה צריך שנאמר שהוא ית' *נמצא, ולא במציאות וכו', ר"ל שמציאותו אחדותו, קדמותו וידיעתו, רצונו וחייתו וכל תאריו הנשגבים כולם אינם דברים ומושגים חוץ לעצמותו ית' כמו שהוא בשאר הברואים שהם ותאריהם דברים שונים ומתחלפים, ד"מ באמרנו "איש חכם" הלא הוא וחכמתו ב' מושגים, לפי שנוכל לחשוב לנו מושג האיש הזה, גם בלי מושג החכמה, שהיא רק לו במקרה לא בעצם, אבל הי"ת עצמותו ותאריו הן אחד בתכלית האחדות, לפי שלא נוכל להעלות על דעתנו מושג עצם אלקים מבלי שנחבר עמו ברעיונינו גם מושג האחדות, הקדמות, הידיע' ושאר התארים,
ומ"ש "ומה ולא במהות" ר"ל שאף ששם מהות, יורה רק על עצמות וגדר הדבר, אשר בעבורו הוא מה שהוא ד"מ כשרון ההשתכלות והדיבור, הם עצמות וגדר האדם, כי זולתם, ר"ל אם יושללו ויאבדו ממנו, איננו עוד אדם כ"א נמשל כבהמות, בכל זאת לא נוכל לומר כי האדם ומהותו אחד הם, ובלתי נפרדים זה מזה, אחרי שגם מהותו זאת יקנה לו רק לאט לאט, כי כשרון הדיבור וההשתכלות הוא בו מלידה ומבטן רק בכח, ורק כאשר יגדל ויחזקו כוחותיו יצא מעט מעט אל הפועל, וא"כ גם מהותו זאת נחה שבתה בתחילה רק בגדר הכח כדבר שחוצה לו הקנוי לו רק זמן מה אחר היותו כבר עלי ארץ אפס מהות ועצמות ה"ית הן דבוקות ומתאחדות עמו מאז ומקדם בלי ראשית ובלי תכלית, וזש"א הרב ז"ל "מה ולא במהות" ר"ל שהוא ומהותו אחד מאז ומקדם בתכלית האחדות. פועל ולא ביד וכו' יתורגם, מניע ולא בפגישה וכו' ואחרי כי כל אלה העיונים הדקים לא יבינם שכל רוב העם, ע"כ לא הודיעם הי"ת במעמד הנבחר ההוא כי אם דבר עמהם בלשון שיבינוהו הם כלו, נמצא ולא במציאות מה ולא במהות אחד ולא באחדות קדמון ולא בקדמות יודע ולא בדעת רוצה ולא ברצון חי ולא בחיים פועל לא ביד ולא במאמר ולא במחשב' מניע ולא בפגישת ולא בצווי ולא בשום אופן שיפול עליו לב האדם כי זה וכיוצא בה הוא הנרצ' בענייני הדרושים ההם ודומיהם וזה כל פרי חכמתם ופלפוליהם. השמע עם קולות אלהים כאלה הן בעודם שם ישכילו ויציירו אותם באמתת' ברוח הקדש אשר היה שם עליהם. אמנם בהשאר אחר כך הדברים כפשוטן בזכרוניהם ואף כי בעט ברזל ועופרת במכתב אלהים על הלוחות חרות יכתבון הכל נשכח מזכרם במעט זמן והקושיות והספיקות כולן ישארו במקומן וכל שכן לבנים ולדורות הבאים השומעים אותם שהכל יהי' כדברי הספר החתום ולא יוקח משם רק מה ששיעורו ממנו ראשונה והוא כי גבהו דרכיו מדרכנו ושאין שום השגחה בעסקנו ופרטינו כ"א למשיגים בחושים ההיולאנים כמותנו ומה בצע כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו. לזה היה מחכמתו יתעלה לדבר אליהם במעמד ההוא המאמרים המיוחדים והמסוגלים להשקיט יראתם ופחדתם ולוותר אצלם כל דקדוקי הפילוסופיות העמוק ההוא הנמצא בין חכמי האומות ולתאר העניינים העיונים ההם בדעות צודקות ואמונות אמיתיות עם הצנע לכת גם אלהיהם כמו שכתבנו בשער כ"א הנזכר וכמו שמוותר בזולת זה במלאכת המשכן ועבודתו כאשר יתבאר שם שער מ"א בע"ה והיה כל זה כדי שיהיה מה שישאר מהם ברעיוניהם והמכתב החרות על הלוחות מקיים תמיד עוצם האמונה בהשגחתו יתברך הפרטית אשר הוא עקר ושרש הצלחת האדם ולזה אפילו בהכרתו עמהם והודיע טבעו אליהם לא אמר רק אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים והוא מה שיבא לידי חבה וקירוב כי הוא התירם מיד המלך העריץ אשר היה המונע קורבתם עד עתה ומעתה הוא אלהיהם והם לו לעם. ואמר לא יהי' לך וגו' לא תעשה לך וגומר. לגמור ולהשלים חפשיותם ושחרורים מכל הכנעה עבודה ושעבוד כמו שנפרש אותו יפה בבואנו אל הביאור ב"ה. ולא עוד אלא שאיימם מאד אם לא ישארו באותו חפשיות כמ"ש כי אני ה' אלהיך אל קנא ואחר אמר לא תשא וגו'. כי זה לבדו מה שיושאל מהם שיזהרו בכבודו כמנהג המלכים שנזהרים מאד מלישבע בחיי ראשם לשקר או לשוא כי הוא טכסים מלכות מעתה הודיעם כי הוא אשר ברא את השמים ואת הארץ אשר מטעם זה ישורש כח בידו לעשות כל אשר חפץ בהם לתת שכר טוב להולכים בתמים ועם כל הגדול' והגבור' הזאת יביט אל עני ונכה רוח לעשות חסד ומשפט וצדקה בארץ כי באלה חפץ. והתחיל בהנהגת הבית ואמר כבד את אביך ואת אמך וגו'. כי הוא דבר נרצה ונחמד בעיני הכל גם בעקרים גדולים מהנהגת המדינה ותקון השכנות לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה ולא תחמוד שיכללו כל מיני עסקי האדם וקורותם על דרך שאמר (תהילים ס״ח:ה׳-ו׳) סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו וסמיך ליה אבי יתומים ודיין אלמנות וגומר. וכן אמר משה (דברים י׳:י״ז) כי ה' אלהיכם הוא אלהי אלהים וגו' וסמיך ליה עושה משפט גר יתום וגומר הנה שהודיעם והשאיר זכרונו לדורי דורות כי מן השמים הביט ה' ראה את כל יושבי הארץ לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. וכמעט שלא בא דבור אלא כנגד עיוני הפילוסופים ולהרחיק דעתם כמו שיבא עוד בפירוש ולמען הודיעם כי לא על ידיעת הדרושים הפילוסופים ההם יחיו כלל האנשים לפני אלהים כי על שומרם את כל מוצא פי ה' יזכו ויחיו לעד. ועל זה אמר האלהי (אבות פ"ב) דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין כי אף על פי שהמון האנשים יחשבו הדברים האלה כפשטן אין רע ובלבד שתתקרב אמונת ההשגחה בלבם כי הפקפוק או הפלפול ההוא הפלוסופיי הוא יוציאם מהאמונה התמימה ההיא אשר בלבם ולא יביאם אל טובה הימנה אדרבה ישארו קרחים מכאן ומכאן: והנה באמת כל הענין הזה הנכבד בצורתו וצלמו הוא מה שהית' אליו הכונה במאמר אשר זכרנוהו ראשונה שדרש אותו רבי עולא רבא אפתחה דבי נשיאה ואמר מאי דכתיב יודוך ה' וגו'. בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש ואומות העולם מאן דכר שמם והלא אמרו (יבמות ק"ג:) אומות העולם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן מהם ונאמר (דברים ד׳:ל״ג) השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש וגו'. אמנם הכוונה לו ז"ל כי בבחינת הדברות הראשונות המורים על מציאותו ואחדותו אשר הם ענינים גזר עליהם העיון הפילוסופי וכמו שאמר הרב (מ"נ פ' ל"ג ח"ב) אנכי ולא יהיה לך מפי גבורת המופת שמעום הנה באמת לא יקבלו במעמד ההוא שום תועלת לענין האמונה וקבלת העבודה אדרבא העיון ההוא הוא מטריד את האנשים ומגרשם מעבודתו וזה כי הם גזרו בכבוד עצמו יתעלה תכלית הרוחק מכל אלו העניינים האנושיים ואינם משערים שרוצה בדבר מהם או ימאסנו. וגם בדבור השבת אע"פ שאף לדברי ארסטו לא בא מופת על סותרו כמו שכתב הרב המורה פרק ס"ו ח"ב הנה הוא לא היה להם בידיעה אמיתית וגם כל העם אשר לא בעלי עיון הם כלם היו להם בתורת אמונ' לבד ויאמרו כי אמיתתן ידיעה אצלי יתעלה לבדו ולזה יהיו הדברים רופפים בידם והמחשבות הרעות הם המכוונות בענינים האלה באומות העולם וכמו שאמרו במקום אחר (תו"כ פ' אחרי פ' י"ג) שהשטן ואומות העולם משיבין עליהם כי כשהן גוברות על אנשי זאת האומה הם קשות כאומות העולם ורעות מהם. אמנם כאשר שמעו הדבורים המדברים בענייני העולם והשגחתו עליהם כמו שהוא במאמר כבד את אביך ומשם והלאה שהם במדרגת המוחשות במה שהכל ירגישו תועלתם הנה אז יצטרפו הראשונות עם האחרונות להורות ולהודיע כי אלו ואלו דברי אלהים חיים וצודקים יחדו להישיר האדם אל הצלחתו המכוונת אליו מצד מה שהוא אדם בלי ספק. והנה ההשקפה בהם הוא מה שיסתום פי שטן ופיפיות כל האומות המקטרגות על זה הענין אשר אל זה היתה הכונה האלהית בזה המעמד הנבחר והקדוש הזה אשר היינו עליו. וכמה הפליגו חז"ל לדבר עוד בזה הענין הנפלא במדרש חזית. אמרו שם (שיר א') וכיצד היה הדבור יוצא מפי הקב"ה. רשב"י ורבנין רשב"י אומר מלמד שהדבור היה יוצא מימינו של הקב"ה לשמאלן של ישראל וחוזר ועוקף את מחנה ישראל י"ח מיל על י"ח מיל וחוזר ומקיף מימינם של ישראל לשמאלו של הקב"ה והקב"ה מקבלו מימינו וחוקקו על הלוח וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו לקיים מה שנאמר (תהילים כ״ט:ז׳) קול ה' חוצב להבות אש. ורבנין אמרין וכי יש למעלה שמאל והלא כתיב (שמות ט״ו:ו׳) ימינך ה' נאדרי בכח ימינך וגו'. אלא הדבור היה יוצא מפי הקב"ה וכו' וחוזר ומקיף מימינם של ישראל לימינו של הקב"ה והקב"ה מקבלו וכו'. והנה באמת המאמרים האלו הן לכאורה תמוהין מאד אלא שנראה שכוונו לומר שכבר נפלה השקפת האלהית נפלאה על כל דבור ודבור מהם בענין יעשו את אשר חפץ ה' והצליחו את אשר שלחם וזה בבחינת עצה המקבלים אותם ודרך נטייתם אל השמאל כיצד מחשבות לבבם ולזה אמר שהדבור יוצא מימינו יתעלה לשמאלן אשר היו נצבים לפניו שמאל כנגד ימין ושהיה ד"מ הדבור מסכי' ונאות לכל אחד ואחד מהם וכן אמר שם ראשונה שהיה המלאך או הדבור עצמו אומר לכל אחד ואחד מישראל מקובלני עליך כך וכך מצות יש בי כך וכך דינין יש בי כך וכך גזרות כך וכך עונשים וכו'. כדאיתא התם. ואחר כך חוזר מימינם לשמאלו לומר שעל דרך זה כבר יהיו מימינם בדעתם ומקבלים עליהם עול הדבור בחומרותיו וגזרותיו ועונשיו אף כי ישלח אליהם בעדם יד שמאלו שהוא מדת הדין. אלא שרבנן אומרים ח"ו שיש שמאל למעלה וכו'. והנה אחר כל ההשקפות האלו קבל האל ית' הדבור בימינו וחוקקו על הלוח כי אמרת אלוה צרופה וחקוקה מבלי שום פקפוק וערעור. וכמו שאמר שם רבי ברכיה בשם רבי חלבו הדבור עצמו היה נחקק ומ"ד כתובים באצבע אלהים(שם ל"א) כתלמיד שהוא כותב ורבו מישב על ידו. וכלן אמרו כי כשהוא נחקק קולו נשמע מסוף העולם ועד סופו כלומר שעדותיו נאמנו מאד במה שנראה שנתפשטו בכל העולם וכלה קבלום עליהם מבלי פוצה פה ומצפצף וכמו שאמרו על זה יודוך י"י כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך וכל זה להיות' מושקפים בתכלית ההשקפה ועוצם ההתבוננות להמשיך הכוונה לפי כח המקבלים ומהותם כמו שאמרנו. וגם בדבר החקיקה כוונו לשתפם בענין שמלאכי השרת משתמשים בו וכמו שאמר זה המליץ (פרק י"ג) הנה המלאכים לא עמדו על סוד מכתבך החרות על לוחותיהם ואיך נעמוד אנחנו די לא איתי אינשי די כתבא יכיל למיקרי ולזה אמר כי היתה חקיקה זאת כאלו היתה על לוח לבם והרי הם על ידי זה משתתפים לנמצאים היושבים ראשונה. ועתה אחר שנתיישב כל זה על האופן הנזכר והתרנו הספק העצום אשר עוררנו והראנו פליאות כוונת המעמד ההוא הנורא בכלל שהוא כלו כנגד הדעות הפילוסופיות המשחיתים בעם ולפרסם הדעות התוריות האלהיות המבטלות אותם. הנה עתה נבוא אל ביאור העשרה מאמרות כפי מה שיאות אל הכוונה הנזכרות בצירוף העניינים הראוים נצרף שם כפי מעלת המעמד ההוא ועוצם מדרגתו עם הדברים הנלוים אליהם ובאים מכחם כל דבר ודבר לפי מאמרו:
עקידת יצחק
ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' (א) ענין התואנה הזאת לדעתי הוא מה שיזכרהו אחרי כן אלא שמתחילה היה להם הגמגום והפקפוק פנימי לבם לפומיוהו לא גלי. אמנם אחרי כן אם שלא פירשוהו כי היה להם לחרפה כבר הוציאו אותה בלשון תואנה ותלו אותה בשאלת הבשר כאשר יתבאר. ולזה אמר כמתאוננים ולא מתאוננים בפועל כדבריהם כי היו מתאוננים בקרבם בלתי מוציאים דברי תנואתם בפיהם. אמנם שכבר נכנסה תנואתם באזני ה' המבין חקרי לב והוא מה שביאר להלן כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו בשר וגו' כמו שיבא. והוא אומרו וישמע ה' ויחר אפו כי כן נאמר במבין מעצמו הדבר שלא נדבר בפירוש כמו שנאמר וישמע אברהם אל עפרון וישקול וגו' (בראשית כ״ג:ט״ז). וכן פירשנו וישמע אברהם כי נשבה אחיו (שם י"ד) והוא נכון. ואמר שעם שבערה בם אש יי' ותאכל בקצתה עד שצעקו אל משה ויתפלל בעדם ותשקע האש עם כל זה לא לקחו מוסר על דרך שנאמר הכית אותם ולא חלו כליתם מאנו קחת מוסר (ירמי" ה') ועוד מעט לסבה חלושה חזרו לקלקולם והוא מה שאמר והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וגו'. הנה הפחותים האלו לא התאוו הבשר ולא זולתו אבל התאוו תאוותו והיא מדה מגונ' מאד ספר בגנותה החכם בפרק ט' מהז' מספר המדות אמר עוד ירדפו התענוגים שהם חזקים אצל האנשים אשר לא יוכלו לשמוח באחרים ועל כן אלו יכינו לעצמם דברים מכינים צמא עד כאן. *והכונה, ר"ל כי האנשים השקועים במצולת התאוה הגופנית לא יספק לבד לרדוף ולמלאות רק תאותם הטבעית ד"מ לאכול ולשתות ככל אות נפשם רק בעת אשר ירעבו ויצמאו באמת, כ"א גם בעת אשר הם שבעים ישתדלו לסבב להם רעבון בלתי טבעי, למען יוכלו למלא כרסם מעדנים שונים ויתענגו בהם כאשר יתענגו האנשים אשר הם באמת רעבים וצמאים באכלם למעדנים כאלה, וזשאה"כ התאוו תאוה. והכונ' שהאנשים המוחלטים בשלוח התאות לא לבד ירדפו הדברים אשר הם תענוג להם כי גם אשר הם תענוגים אצל אחרים שלא יוכלו לשמוח בזולתם ולזה מפני שהם רואים שהאיש אשר הוא צחה צמא ישמח מאד בדבר השתי' מכל כלי חמדה אוו שתהיה להם תאוה זאת כדי שישמחו בשתיה כמותם עד שיכינו לעצמם דברים מביאים צמא והוא מגונה מאד כי הנרדף מתאותו יש לו צד התנצלות כמו שאמר הנחש השיאני ואוכל (בראשית ג׳:י״ג). אמנם אשר לתאוה יבקש אין לו שום המלט. והנה כשראו העם תאות האספסוף (א) שבו לבכות ולהתאונן כבראשונ' אלא שכבר הוציאו התואנה בפיהם אשר בכו בה מה שהיה בפנימי לבם והוא אמרם מי יאכילנו בשר. (א) *אמנם עיקר רעתם וכו' ר"ל שבמצרים אף שהיו עבדים ונכנעים תחת יד מושל בבחינת גופם כי עבדו בהם בפרך, בחומר ובלבנים, בכל זאת היו חפשים בבחינת נפשם כי לא באו עוד במסורת הברית גם עול התורה והדת לא עלה עוד עליהם, ועתה בהיותם במדבר היו ענינם בהפך, כי בבחינת גופם היו חפשים מעבודה, ורק בבחינת נפשם הוכרחו לקבל עליהם עול התורה והמצוה, והנה אלו היו כלם חכמים אמיתים היו בוחרים בחופש גופם ונושאים בשמחה עול התורה והדת, כי לא היו חושבים אותו כלל לעול ועבדות, ויהי להפך כי בעיני המשכיל ההליכה בדרכי התורה היראה והמוסר לחופש אמיתי יחשב יען כי אז הוא חפשי מעבדות היצר הרע ותשוקתו החמרית כמאה"כ (קהלת ט') "אשרך ארץ שמלכך בן חורים" ומאחז"ל (אבות פ"ו) שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה," אבל עתה בעבור תשוקתם אל הנאות הזמן ומחמדיו היה טוב להם בשחרור נפשם ועבדות גופם במצרים משחרור גופם ושעבוד נפשם במדבר, וזאת היתה עיקר רעתם ורק בעבור שבושו נגלות מצפון לבם בפה מלא אמרו רק דרך כלל כי טוב להם במצרים ורק הי"ת גלה על עונם באמרו "כי מאסתם את ה' וכו'" ר"ל את תורתו ודבר קדשו אשר נתן לכם. אמנם עקר רעתם הבא' באזני ה' היא כי הם היו בוחרים בשחרור נפשם אשר היה להם במצרים עם שעבוד גופם יותר משחרור גופם עם שעבוד נפשם אל עול התורה והמצוה כי לרוע מזלם היה זה להם לטורח ולמשא כבד אבל לפי שבושו והכלמו מלומר דבר זה בפיהם היו מבקשים תואנות ותלונות יהיו להם עילה לומר שהיה להם טוב במצרים כלומר כי טוב להם אז מעתה. משל האשה הרעה אשר מאסה בבעל' ונתנה עיניה באחר ובושה לפרש דברים שבלבה והיא בודה מלבה שאינו זן אותה או שאינו יכול כדי לבקש עילה לומר שטוב לה בבית אביה מבית בעלה וזאת לא זאת כי היא אינה חפצה בבית אביה על דרך האמת רק שמואסת את בעלה ורוצה להנשא לאחר שנתנה בו עיניה. וזאת היתה כוונתם בכל מקום שהיו אומרים כי טוב להם במצרים ועקר הכוונה כי מאסו בה' ובתורתו ורצו להיות חפשים מן המצות והוא הדבר שפירשו הקב"ה בעצמו באמור להם כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם וגו' כמו שיבא: (ג) ולזה אמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם וגו'. שאע"פ שהדברים האלה לא היו חשובים בעיניהם מ"מ תואנה המה בידם לומר מצרים מצרים והכוונ' להיותם חפשים מה' ומתורתו. ומה נפלא מאמרם ז"ל חנם חנם מן המצות (ספרי פ' בהעלותך) (ג) או שיתלוננו לומר מי יאכילנו בשר כי מימינו לא זכינו לשבוע ממנו כי בשבתנו במצרים היו המצריים זובחים זבחיהם לפנינו ואוכלי' ושבעי' ואנחנו יושבין ותוהין כמו שבא במדרש (ש"ר פ' ט"ז) באכלנו מסיר הבשר לא נאמר אלא בשבתינו שהי' המצרי הולך במדבר והיה תופש איל וצבי ושוחטו ושופת את הסיר ומבשל ואוכל וישראל היו רואין ולא טועמין מהבשר אבל היו אוכלין לחמם בלא בשר עד כאן והנה כל מאכלנו היה הדגה המאוס' אשר היינו לוקחים אותה חנם או ממיני הירק היותר פחותים כקישואי' והאבטיחי' וגו'. (ג) ועתה כאשר חשבנו לשבוע מכל טוב נפשנו יבשה אין כל דבר לח ורטוב כאלו כ"ש שנזכה אל מאכל הבשר. (ב) אמנם מציאות התואנ' היה להם לפי שלא נתן להם ברפידי' לצבות בטן רק על דרך הספוק כמו שנאמר בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע וגו' (שמות ט״ז:ח׳) או שנסתלק מיד כמו שכתבנו שם שער מ"א. ועל כל פנים היה להם בשר בספוק לבד. ולזה אמר תנה לנו בשר ונאכלה כי האכיל' הגס' היתה מכוונת מהם לא הספוק כדי החיים וזה דרך נכון בזה. (ג) ורק אמרם בלתי אל המן עינינו הוא מענין תואנה זו לומר שהוא קשה להם שתהיינה עיניהם תלויות וכלות אל המן כל היום אם ירד או לא ירד או שכוונו שאפי' יטעמו בו כל טעמים שבעולם הנה לא תשבע עין לראות ושני העניני' במסכת (יומא ע"ד:) כתיב המאכילך מן במדבר וגו' למען ענותך למען השביעך מיבעי ליה רב אמי ורב אסי חד אמר אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל אמר רב יוסף מכאן רמז לסומין שאוכלין ואינם שבעין אמר רב זירא מאי קרא טוב מראה עינים מהלך נפש (קהלת ו׳:ט׳) אמר אביי הילכך מאן דאית ליה סעודתא מעלייתא לא ליכליה אלא ביממא שנאמר טוב מראה עינים ולכל א' מאלו הטעמים אמרו שהיה להם לרצון מזון הירקות והזרעונים כדרך כל הארץ מהמאכל האלהי שלא כטבעם ודרכם וכמו שאמר החכם טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו (משלי ט״ו:י״ז). ירצה ארוחת ירק שיאהוב האוכל אותה ויחפוץ בה כמו שהיו אלו חפצים באבטיחים והבצלים והשומים משור אבוס ושנאה לאוכל בו שהוא קץ בו לפי טבעו שנאמר ונפשנו קצה בלחם הקלוקל: והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח שטו העם ולקטו וגו'. (ג) כלפי מה שאמר שהיה נפשם יבשה במן הזה כאלו לא היה בו שום לחות ורעננות אמר הכתוב כי שלא כהוגן נתרעמו על זה כי המן מטבעו להיותו לח ורטוב מאד כי הוא עשוי גרעינים דקים כזרע גד ועינו כעין הבדולח אשר דקותו וספיריותו מוכיחיו עליו שהוא כעין הקרח הקרוש שבנקל נמס והיה למים. אמנם מעט המקשיות המועט הנמצא לו הי' כדי שישוטטו העם וילקטוהו בנקל בכנף בגדיהם או איך שירצו בנקיות מבלי שיצטרכו אל כלי הלח. אמנם כאשר יטחנו אותו ברחים או דכוהו במדוכה יבשלו אותו כאשר הוא בפרור מבלי שום משקה והוא מעצמו מתלחלח ויעש' כעין הבצק ויעשו אותו עוגות ואף אחרי אפייתו היתה טעמו כטעם לשד השמן שהוא לח ורטוב. וברדת הטל על המחנ' לילם ירד המן עליו והנה זה עד שני ללחותו כי זמן ירידתו ושכונתו מחייבין עוצם רעננותו בלי שום ספק אלא שכל דבריהם היו תואנות מבלי טעם מספיק רק לכסות בהם דבר ערוה שבלבם:
עקידת יצחק
א באומרו וירא העם כי בושש משה וגו'. ויקהל העם וגו'. והלא לא נמצא שנתעכב משה אחר ארבעים יום כלום. ואף כפי מה שאז"ל כי באו שש ולא בא כסבורין שהיה היום ההוא מן המנין (שבת פ"ט) כמו שפרש"י ז"ל. איך היה להם שהות באותו יום אחר חצות להקהל על אהרן ולהרוג את חור ולעשות את העגל ולבנות מזבח לפניו כ"ש למאן דאמר (רש"י שם) שטעו ביום המעונן בין קודם חצות לאחר חצות ולפי שלא נתקררה בזה דעת חז"ל אמרו (שם) שהיו שם מעש' שטן: וגם שלא באו אל אהרן אלא בטענת כי זה משה האיש וגו' לא ידענו מה היה לו. מי שם מחסום לפיו שלא הודיעם כי בוא יבוא ולא יאחר. ואיך איפשר שלא יספיקו לו דברי רצוי ופיוסין לדחותם עד הבקר: ב אחר שלא הניעם אל זאת השאלה כי אם העדרו של משה הנה היה להם לבקש מאהרן שימלא מקומו ללכת לפניהם ומה להם ולאלהים. ומה רצו לומר אלהים אשר ילכו לפנינו: ג כי לפי הנראה הנה הם לא זכרו שיעש' להם אלהי זהב וגם לא הזכירו לא טלה ולא עגל והנה אהרן לא די שלא מיחה בידם אלא שהקדים פניהם באומרו פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי ולא עוד אלא כשהביאו לו הוא לקח מידם ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה. ומי בקש זאת מידו. והקשה מכל וירא אהרן ויבן מזבח לפניו: ד באומרו לך רד כי שחת עמך אשר הוצאת וגו' סרו מהר וגו' עשו להם עגל מסכה ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם. כי למה לא יחס המעשה לעושהו כמו שאמר את העגל אשר עשה אהרן. ולמה לא בקש מידו. וחלילה שיהיה משוא פנים לפניו: ה באומרו יתעלה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא כי לפי ענינם יותר היה ראוי לומר כי עם כבד עון הוא. ועוד מה טעם הניחה לי ויחר אפי בהם היה לו לומר הניחה לי ואכלם: ו אומרו למה י"י יחרה אפך בעמך ואם לא עכשיו אימתי. עוד אומרו אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה הלא היא המחתכת הדין עליהם. וגם מאמר למה יאמרו מצרים אינה טענה וכי בשביל השוטים תלקה מדת הדין. גם כי מלת לאמר יתירה: ז הזכיר עתה בתפלתו ותדבר אליהם ארבה את זרעכם וכל הארץ וגו'. השתא גט בעי מיתב להו כתובה בעי מיניה. ואם נתכוון לזכור לו שבועת האבות הרי כבר השלים עמהם כמ"ש ואעשה אותך לגוי גדול. ולמה אחר זכרון זכות אבות בדבריו תחת שהיה לו להקדימו כמנהג בתפלה: ח באומרו והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא עם אומרם ז"ל (אבות פ"ה) שהלוחות היו מעשרה דברים שנבראו בין השמשות ומה טעם הרבה בכאן בשבחן ולא גמר הלולם כשאמר ויתן אל משה ככלותו וגו': ט מאמר קול מלחמה במחנה ויאמר אין קול וגו'. מאי נפקא לן מהמאמר ומהתשובה מאי דהוה הוה: י אומרו ויהי כאשר קרב אל המחנה וגו' ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וגו'. וכי אם לא ראת לא האמין מה שא"ל האל יתברך: ולמה לא הניחם בהר או לא שברם שם בשעת חמה: יא אומרו ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש דמאי שרפה שייכא ביה. יב באומרו מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו וגו'. שיראה שהוא דבר שהיה לו לעשותו אם עשו לו דבר רע: יג בתשובתו אתה ידעת את העם כי ברע הוא. כי הן לו יהי כדברו היה לו לדחותם יום או יומים כמו שאמרנו ראשונה כל שכן שכחש מעשה שעשה בעגל ומה שצר אותו בחרט ומה טעם ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. וסוף דבר כיון שנאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן יש לתמוה איך לא הענישו. וכ"ש ממה שנאמר ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן טוביה חטא זיגוד מנגד (פסחים קי"ג:). ומה רצה באומרו מלאו ידכם וגו': יד באומרו אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב כי לא הזכיר מה שידע מפיו תחלה ולפי מה שאמרו חז"ל (יומא פ"ו:) שצריך לפרט החטא הי' לו לומר עגל זהב. ועוד אחר שנאמר וינחם ה' על הרעה מה לו לבקש עוד עליהם: טו אומרו בעת ובעונה הזאת לך נחה את העם וגר כי היום לא יום בשורה הוא ודי עתה במחילה לבד. ואיד יתכן עם זה אומרו ביום פקדי ופקדתי. טז אומרו וישמע העם את הדבר הרע הזה כי אחר שהדבר היה רע מפורסם אין צריך לפרש כי אבלותן מוכיח עליהם שהכירו רעתו. ואע"פ שהוא ספק נקל יש במשמעו הבנת הכתובים: יז אחר שאמר הכתוב ולא שתו איש עדיו עליו למה הוצרך אחר כך לומר ועתה הורד עדיך מעליך וכן נאמר עוד ויתנצלו בני ישראל את עדיים וגו'. וגם הוא ראוי לדעת עדי זה שדבר בו הכתוב מה הוא. ועוד אומרו אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך ועתה הורד וגו'. כי מצד אחד חדש להם לשבח וחבה והוא אומרו בני ישראל מה שלא זכר זה בכל הפרשה רק העם או עמך ומצד אחר מגזמם לאמר רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך. והנפש לא תמלא ממה שכתב הרמב"ן ז"ל בזה כמו שיבא ב"ה: יח באומרו ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד וגו': כי מה טעם שיזכור בכאן מה שהיו נוהגין בו בצאתו ובבאו. ושם יאמר טעם ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל מצורף למה שאמרו רז"ל (ב"ב ע"ה.) פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה זקנים שבאותו הדור אמרו. ואחר זכרון אלו הספקות נבוא אל הביאור: