שמות לב:יד מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גן נעול ונשמת חיים

ובמדרש (דברים רבה פ' עקב) אמר רבי חייא בר אבא כיון שאמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה ברקיע קום רד מהר שמעו חמשה מלאכי חבלה ובקשו להזיק לו ואלו הן. אף. וחמה. וקצף. ומשחית. והשמד. כיון שהזכיר משה זכותן של ג' אבות דכתיב זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך (שמות ל"ב) ברחו השלשה שהם הקצף והשמד ומשחית ^*נשתיירו שנים הקשים וכו' לדעתי צ"ל שנים הקלים וכן נראה גם מדברי הרב ז"ל לקמן בשער הזה ד"ה והבונה שלא בקש לבד על ההשמד וכו' שמזה נראה שהשמד קשה מכולם, שכולל השחתה כללית, ואחריו "משחית" הכולל רק השחתה חלקיית, וכונת חז"ל פה היא לפי"ז, כי חמשה מדרגות כעס יש, זו למעלה מזו אשר על ידן ישלם ה' גמול רע לעושי הרשעה, והם אשר כנו חז"ל ד"מ בשם חמשה מלאכי חבלה אף וחימה וכו', והנה בזכות ג' אבות שהזכיר משה בתפלתו, סרו השלשה היותר קשים "קצף משחית, והשמד," ונשתיירו רק השנים היותר קלים "אף וחימה," כמאה"כ "כי יגורתי מפני האף והחימה" ומדרגת אף השיב הי"ת מעצמו, כי אחר שהתפלל משה "למה ה' יחרה אפך" וכו' שוב מחרון אפך וכו' "נאמר" וינחם ה' וכו' ועל הסרת מדרגת החימה עמדה להם זכות משה כאשר התנפל לפני ה' וזשא"הכ "לולא משה בחירו וכו' להשיב חמתו מהשחית" וזשא"ל "עמוד אתה באחד ואני באחד" וע"ז יורה גם מאה"כ לדעתם "קומה ה' באפך "ר"ל עמוד אתה נגד אפך לכבשו בבחינת ישראל. "והנשא בעברות צורריו" ר"ל רק לצוררי המעיקים לי תשוב גמולם הרע בראשם. נשתיירו שנים הקשים אף וחמה אמר לו משה רבינו רבונו של עולם הרי הזכרתי ג' וברחו ג' עמוד אתה באחד ואני באחד מנין דכתיב קומה ה' באפך (תהלים ז') הרי שעמד הקדוש ברוך הוא באף ומנין שעמד משה בחמה דכתיב לולי משה בחירו וגו' להשיב חמתו מהשחית (שם ק"ו) וכל זה מה שיעיד על עוצם החטא אם מהפלגת הרתיחה והכעס עליו אם מעוצם החריצות אשר הוצרך עליו המליץ הטוב ע"ה. ומזה יראה שלא היה לו שום מקום לזכור בכאן מה שהתפלל בהר ראשונה למה ה' יחרה אפך וגו'. שוב מחרון אפך וגו' אם לפי שהיא היתה תפלת שעה אשר נאמר שם מיד וינחם ה' וגו' (שמות ל"ב). וכוונתו היתה להורות קושי ההשגה כמו שהיה הענין בהתנפל עליו ארבעים יום וארבעים לילה תדע כי גם כשיזכרה להלן יסמכה אל ההתנצלות הזה כמו שיבא. והשני שאין כוונתו עכשו להגיד להה מה שנשתדל אז להצלתם ולהשיבם לקדמותם באומרו אשר נשבעת להם בך ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים וגו' ואת הארץ הזאת אתן לזרעכם וגו' (שם). רק מה שהוצרך להעביר פני הזעם אשר היה עליהם להשחית ולכלה המו שביאר באומרו על כל חטאתכם אשר עשיתם וגו' כי יגורתי מפני האף והחמה אשר קצף ה' עליכם להשמיד אתכם וגו' כנזכר והתפלה הזאת היא מה שסופר שם ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם ואמר אנא חטא העם הזה וגו'. ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא וגו' (שמות שם). יגיד כי הימים ההם היו ימי כעס ואשר הוצרך להתחבט עליהם הפלא ופלא עד שכבר נתרצה לבקש על נשיאות חטאם לבד כיון שראה שאי אפשר לעמוד על מחילתם לגמרי כי לזה אמר ועתה אם תשא חטאתם ולא אמר אם תסלח כמו שכתבנו שם על מאמר נושא עון ופשע והיתה התשובה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי (שם) והוא מה שנאמר בסמוך ויגוף ה' את העם וגו'. אמנם שמע אלי אז אל נשיאות החטא ואמר לך נחה את העם אל אשר דברתי לך וגו'. וביום פקדי וגו' (שם) ירצה שכולי האי ועדין נשארו ליום פקודה והוא מ"ש עכשו וישמע ה' אלי כלומר אחר כל זה הצער וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא. והנה הרמב"ן ז"ל פירש כמו בפעם הראשונה קודם שירד מן ההר והוא נכון לפי דרכנו ואפשר שיוסב גם זה למה שנאמר אחר כך וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא לא אבא ה' השחיתך ויהיו שניהם כמו גם אתם גם בני ישראל (שם י"ב) גם לי גם לך (מלכים א' ג') והכוונה גם בפעם ההיא שבקשתי על הכל כמו ששמע אלי בפעם האחרונה שבקשתי על החלק כמו שיבא. ועדין יש בחינה ששית שתורה על גודל חטאם והיא מה שיראה הרע בעבורם לזולתם להתקרב אליהם בו ועל זאת אמר ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא ירצה לפי ששמע אליכם ונתעסק בחטאתכם אם שהיתה כוונתו רצויה כמו שנתבאר שם יצא הקצף להשמידו ואיך השמד אלא כלוי בנים כמו שאמרו חז"ל (תנחומא פ' אחרי) ואף על פי שהתפללתי עליו כבר היה מה שהיה מחציים עוד מעט (ב) וכדי לברר להם שהיה לו זה בעבורם ולא בעבור היותו בכלל החטא אמר ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי וגו'. לומר להם שכבר בדק אותם כשהשקם מי עפרו ונמצאו הם החוטאים כסוטות וכמו שאמר ויזר על פני המים וישק את בני ישראל (שמות ל"ב) והוא מה שרמז להם באומרו ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר. ומזה תדע שלא היה לו להזכיר זה אלא בכאן. וטעם ואשרוף אותו כתבתי במקומו. ובתבערה ובמסה וגו'. ירצה ואם תפקפקו בדבר זה לאמר שאהרן הוא שגרם בכם (יג) הנה חזקתכם תעמוד ותמיד בפניכם שאתם הייתם החוטאים כמנהגכם בכל המקומות שלא היה יד אהרן עמכם שהייתם מקציפים את ה' ולא עוד כי גם בשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם ותמרו את פי ה' אלהיכם ולא האמנתם לו ולא שמעתם בקולו ואין עגל גדול כזה אשר קבעתם בכיה לדורות בשובכם מאחרי ה' ובאמת לא היה שבט לוי עמכם. סוף דבר ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם. ועתה בידוע שאין תולין הקלקול כי אם במקולקל. (ג) והנה עם זה נראה שלא נזכר בכאן ענין המרגלים רק דרך העברה עם חביריו אלא שספר בקצרה להוכיח על דבריו כי שם בתחלת הספר היתה עקר תוכחתו עליו ומכל מקום עד כאן מה שראהו לזוכרו להם מהבחינות להראות גודל חטאתם ועוצם חומרתו והוא הענין האחד. ונעתק להזכיר השלשה ענינים שהועילה להם תפלתו על הסדר ואמר ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם ואתפלל אל ה' וגו'. (ד) לפי שרצה לזכור עכשיו מה שהתפלל עליהם בהר קודם שירד פעם ראשונה ולהודיעם כח תפלתו ומה שהועילה להם לסלק הכילוי לגמרי כמו שאמר וינחם ה' על הרעה וגו' (שמות ל"ב). והיה מה שבקש מזה הענין נגמר ממה שהתפלל הארבעים יום השניים לזה זכר שני הענינים יחד ואתנפל וגו'. ואתפלל וגו'. ירצה כי בסוף מה שהתנפל לפני ה' את הארבעים היום ואת הארבעים הלילה אשר זכר נענה לגמרי ממה שהתפלל תחלה את כל התפלה והתחנה הזאת אשר יזכור אותה באומרו ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך ונחלתך אשר פדית בגדלך וגו'. זכור לעבדיך וגו'. והכוונה שלא בקש לבד על ההשמד כי גם על ההשחתה יראה שאפילו השחתה בקצת ענינים חלקיים והכוונה שכיון שתמחול המחיה וההשמד בזכות האבות ועל דבר כבוד שמך הגדול פן יאמרו הארץ וגו'. הוא ראוי ונאות לכבודך שתשאירם בכבודך באופן שיראה מהם שהם עמך ונחלתך אשר הוצאת וגו'. (ה) ואמר כי נענה בזה גם כן כי בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לחות אבנים כראשונים ועלי אלי ההרה וגו'. כי אחר התפלה והתחנה אשר בארבעים יום השניים אשר זכר הוסיף לו על מה שנאמר בתפלה הראשונה וינחם ה' על הרעה אשר דבר וגו'. והוא מה שאמר ויחר אפי בהם ואכלם כמו שאמרנו. ואמר פסל לך שני לחות וגו' ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת לומר שלא אבד מהם הטוב ההוא הגדול אשר חננם השם יתעלה ונשברו לעיניהם לגודל חטאם. ואעש ארון וגו' ואפסול שני לחות אבנים כראשונים ואעל וגו' ואפן וארד מן ההר ואשים שם את הלוחות אשר עשיתי ויהיו שם כאשר צוני ה' ומעתה לא חסרתם דבר כאלו לא נשברו ולא נאבדו מכם וכל שכך לפי מה שאמרו לוחות ושברי לוחות מונחים בארון (כ"כ י"ד:). (ח) אמנם במה שעשה הארון תחלה נראה לי שלא שנה כי הנה האל יתעלה דבר אלי כיועץ והוא עשה כאומן. ^*וזה כי היועצים להבין דבריו אלה עיין ביאורי בראשית שער כ"ע דף רל"ב ע"א, כי שם כ' כי הלקוח בעצה ראשונה וכו' ע"ש ר"ל שהתכלית אף שהוא ראשונה במחשבה יוצאת בכל זאת רק באחרונה אל הפועל, והפעולות שהן אמצעיות לה אף שהן מאוחרות במחשבת האומן והפועל הן מוקדמות בכל זאת להעשות תמיד לפני צאת עוד התכלית על ידן אל הפועל, ור"ל פה כי בעבור שתיקון הלוחות אשר עליהם היו כתובים עשרת הדברים שהם עיקרי ויהודות דת ואמונת ישראל האמיתית, הוא התכלית הנרצה מהי"ת, כי על ידם תפקחנה עיני העברים לדעת את ה' ללכת בדרכיו, לעשות הפעולות הנרצות לו, ולחדול מעשות כל תועבה אשר שנא, ע"כ הקדים הי"ת לצות את משה תחילה על מעשה הלוחות באמרו "פסל לך וכו'" ורק אח"כ על מעשה הארון באמרו "ועשית לך ארון עץ שהוא רק האמצע לשמור בתוכו את הלוחות, ככל יועץ חכם המצוה תחילה על התכלית ואח"כ רק על האמצעים אשר על ידם יושג התכלית ההוא, אבל משה הקדים תחילה ככל פועל ואומן, הכנת האמצע אל התכלית, וע"כ עשה תחילה הארון, ואח"כ הלוחות למען יוכל להשימם אל הארון מיד כאשר יוגמרו, ולא יצטרכו להשאר אף רגע אחד מבלי שמירה מעולה הראויה לדברים קדושים כאלה. וזה כי היועצים יבאו מתכלית הענינים אל ראשיתם. אמנם הפועלים הם בהפך. וכבר דברנו על זה יפה בעצת יוסף שער כ"ט ובסדר מלכיות וזכרונות שער ס"ז פ"ה: ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם (ו) ירצה גם מה שהתאנף על אהרן בגללכם והיה מגיע לכם הפסד גדול אם תגרמו מיתתו בהסתלק ענני הכבוד אשר היו בזכותו וזולת זה הנה לא מת עד שנת הארבעים בערבות מואב כי במוסרה מת ושמה נקבר וזכר להם ענין הקבורה לזכור מעשה על ידו כמו שכתבנו שם כספור מיתתו. (ו) ולא עוד אלא שהכהונה שהוא צורך הרבים ותפארתם במקומ' עומדת שכבר כהן אלעזר בנו תחתיו שהי' כדאי למלאת מקומו כדרך העולם ומצאתם סימן טוב בזכותו כי משם נסעו הגודגודה ומן הגודגודה יטבתה ארץ נחלי מים ויש שם נחת רוח. וגם מה שהיה ראוי שתאבד משם העבודה לגמרי כי המירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב כמו שאבדה מן הבכורות (ז) גם בזה לא בחר ה' אבל בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת וגו'. והנה בזה לא אבדתם דבר אבל נחלף ענינה מהבכורות אל הלוים והוא דבר יותר נאות להם ולכם (ז) כי על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו ה' הוא נחלתו ירצה הם יקבלו שכרם מאתכם והיה להם למנה ואתם כשתשלמו שכרם מעלה עליכם כאלו עשיתם. והנה אחר שגמר לזכור מה שחזרו כל הדברים למקומן נעתק לומר להם שאפילו הטובות המיועדות להם ממנו לזכות אבותיהם חזרו בתפלתו ולזה אמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו'. וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא לא אבה ה' השחיתך ויאמר ה' אלי קום לך למסע אמר כי באותן ארבעים יום השלישיות שבהם נתנו לו הלוחות השניות הוסיף לעמוד על בקשה זו רצוני שישובו חסדי האבות וזכותם לקדמותם ושלא יאבדו מהדברים אשר נשבע להם דבר וששמע אליו ולא אבה השחיתם גם בזה ולזה נאמר לו קום לך למסע לפני העם ויבאו ויירשו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם עד כאן המשך דבריו בענינים האמורים ההם אשר הגיעתהו כוונתו בהוכיחו אותם על אודות האשה הצנועה והתמימה אשר לקחו מיד האלהי' ובהזהיר אותם שלא יחסרו את חקה להשלים עסקי האשה הזרה ההיא אשר נתחדשו להם בבואם לארץ כמו שזכרו חכמינו זכרונם לברכה (דברים רבה פרשת עקב) ויזכרו המעשה הרע ההוא אשר חטאו וגו'. כמה מצאו מן התלאה בעבורה ושלא יסמכו על הנס בכיוצא בזה כי לא על יד כל נביא ומליץ שיזדמן להם יעשו כן כל שכן כשסבות החטא יחזקו עליהם בהיותם בארץ כמו שזכרנו שהנביאים והמוכיחים לא יחשבו בעיניהם כמו שהיה הענין להם אחרי כן כפי מה שנתפרסם מדבריהם. והנה אחר שגמר התוכחה בהזכיר כמה גמלם מהטובות וכמה גמלו אליו רעה תחתם עד שהיה ראוי שישארו נזופים ושנואים ממנו נעתק לפייסם ולדבר על לבם לאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'. והוא להודיעם סוד היראה וסדר העבודה הראויה כאב לבנים יודיע דרכיו ואשר ירצה בו אמנם לפי שיש עיון הרבה בכוונות המאמר הזה והסמוכים אליו קבעתים שער בפני עצמו וחתמנו בזה החלק:

"רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד. ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו. ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע. ועשה הרעה בעיני לבלתי שמוע בקולי, ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו" (ירמיה יח ז-י). המאמר הזה עד נאמן על הכלל אשר יסדנו, והוא שהגזרות העליונות הנודעות בנבואה לנביאים כולם על תנאי אם לא ישתנה מצב המקבל מטוב לרע או מרע לטוב; זולתי כשיודיע השם ב"ה להם ש"יעץ" על הטובה או על הרעה. והיא ההסכמה ההחלטית שתחול על כל פנים. אבל אם יעלים מהם "עצתו" יהיה המאמר על תנאי. ויתואר בלשון "מחשבה". ומטעם זה אמר "ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו". אכן קדמונינו ז"ל העתיקו שהנבואה הטובה תחול על כל פנים. וכן אמרו "מעולם לא יצא מדה טובה מפי הקב"ה אפילו על תנאי וחזר בו"¹עיין שבת נה ע"א, ושם אין המלים "אפילו על תנאי". גם בדברי ירמיה לחנניה בן עזור שאמר "הנביא אשר ינבא לשלום, בבוא דבר הנביא יִוָּדַע הנביא אשר שְׁלָחוֹ יי' באמת" (ירמיה כח, ט) אמרו ז"ל (רמב"ם, הל' יסודי התורה, פרק י ה"ד, ומקורו בירושלמי, סנהדרין פי"א ה"ה) אמר ירמיה, אני מנבא פורענות אם לא יבוא, איני שקרן שהקב"ה נחם על הרעה. אבל אתה שאתה מנבא לשלום, אם לא יבוא דברך, שקרן אתה. ולפי הנראה דבריהם סותרים דברי הכתוב שאמר "ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להטיב אותו" (ירמיה יח, י). אבל אינו כן, כי הכתוב הזה מדבר על "מחשבות" השם בה בארח חכמתו העליונה לטוב ולרע בינו לבין עצמו, והם משתנים כפי מצב המקבלים. וקדמונינו ז"ל דברו על הנבואות הבאות על הנביאים. ובהם יש הבדל שכשהקב"ה מיעד טובה תחול על כל פנים. וזהו דרך כבוד שלמעלה, כי טוב ה' ורב חסד ומקיים הבטחתו. ואם לא יקיים יאמרו הרשעים מבלתי יכולת ה', כמו שטען אדוננו משה ע"ה במדבר (במדבר יד, טז). ולכן אמרו "מעולם לא יצא דבור מפי הקב"ה לטובה וחזר בו" (שבת נה ע"א), שהוא דבר ה' לנביאים, אבל כשמיעד רעה בנבואה חוזר [בו] כמו באנשי נינוה. "ורגע אדבר" איננו הדבור לנביא, כמו "ויאמר יי' אמחה את האדם" (בראשית ו, ז) שלא היה דבור לנביא. ואין צורך לדברי רד"ק ז"ל שאמר (יח, ט) "'לבנות ולנטוע', שכבר עשה כן. וכאשר יעשו הרע לא תעמוד הטובה". ע"כ. ואין לשון הכתוב [סובל] הפירוש הזה. ומה שנסתייע מלשון הכתובים שאמר אצל הרעה "חשבתי", ואצל הטובה "אמרתי", אין להבדל זה יסוד. כי "אמירה" ו"מחשבה" שתיהן בלי מעשה. וראיה, "וינחם יי' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" (שמות לב, יד). הנה לא עשה ואמר "דבר לעשות". ואולם ההבדל המבדיל ביניהן אם יעזרני השם ב"ה אחקור עליו במקומו כשנגיע לפרש שרשי "אמר" "דבר" וכיוצא, אבל פה אין הכונה רק להבדיל בין שרש "יעץ" לשרש "חשב".

יעקב היה איש תם יושב אהלים במדרשו של שם ועבר וה' שלם לו שכרו ופעלתו לפניו כי הראה לו בחלומו המלאכים עולים ויורדים ושם דבר עמו (בראשית כח יג) אני ה' אלהי אברהם אביך וכו' אשר משם ראיה גדולה להשארות וזה שאם המתים אשר בעפר יסודם אינם עוד מאומה ושכר אין עוד להם כי נשכח זכרם איך יקרא שמו ישתבח ויתעלה על דברים שנפסדו ואין להם ממשות כלל אבל מכאן אתה למד שהנפש היא רוחנית ונצחית ושהקב"ה נושא פנים לקדושים אשר בארץ המה ולכן אמר לו אני ה' אלהי אברהם אביך. וכמו שאמר לחזקיהו (מלכים ב כו) וגגותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי. ובקומות רבות כהנה. וכך אמר משה בתפלתו (שמות לב יד) זכור לאברהם וליצחק וליעקב עבדיך וגו' א"כ עדיין היו בחיים. נסמוך לזה מה שראינו שהשתדל כל כך להקבר בא"י ולא נתקרר' דעתו עד שיוסף נשבע לו וזה לפי שהיא ארץ קדוש' מכפרת עונות כענין שכתוב (דברים לב) וכפר אדמתו עמו וכתיב (ישעיה לג) העם היושב בה נשוא עון וכו' ועוד כי כבר אחז"ל שמתי א"י חיים תחלה וא"כ גם הוא ידע בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת הנשמה ולכן כנה המיתה בשם שכיבה כמד"א (בראשית מז ל) ושכבתי עם אבותי ואף הוא ידע שיאסף אל עמיו ותהיה נפשו צרורה בצרור החיים עם ה' אלהיו. יוסף היה יפה תואר ויפה מראה ולא הלך אחר עיניו בהיותו יודע שיש אלהים שופטים בארץ ולכן בחר יותר בחיי צער בעה"ז ולסבול ענוי בכבל רגלו כמה מהשנים מהיות שעה אחת בגהינם עם אשת אדוניו (בראשית לט י) ולא שמע אליה לשכב אצלה בעה"ז להיות עמה בעה"ב וזהו טעם הכפל. וגם הוא הפליא לעשות עם אחיו ולבסוף השביעם לאמר (בראשית נ כד) פקוד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם כמי שמצוה על ענין הכרתיי לנפש בהיותה נצחיית כמו שאמרנו: