שמות לב:כא מחשבת ישראל: עקידת יצחק

ובמדרש (ש"ר פ' מ"ו) איפשר שלא היה משה מאמין בהקב"ה שאמר ליה כי שחת עמך אלא הודיע לישראל שאפילו שיהיה אדם שומע מפי יחידי נאמן לו אסור לקבל עדותו ולעשות דבר על פיו אם אינו רואהו. ואיפשר כי ראה לעשות כן כדי להפליג במוסרם ולהרבות עגמת נפשם כמו שאמרו חז"ל (שבת ק"ה:) המשבר כליו בכעס כאלו עובד ע"א ולהטיל אימה על ביתו שפיר דמי. אמנם לפי המחשבות הראשונות אין ספק שידבר משה מהם עם יהושע אשר עם לבבו וכאשר שיער קול מלחמה היה כמבשר בעיניו שיראה שאינן בהסכמה אחת לדבר עבירה אבל שכבר הם מתגרים אלו באלו והוא סימן יפה בדבר ויאמר אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה קול ענות אנכי שומע השיב לו משה שאם כדבריו היה לו לשמוע שני מיני קולות קול גבורת המנצחים וקול חולשת המנוצחים אמנם שהוא אינו מרגיש רק קול אחד מוסכם לענין אחד. (ט) והיה צורך זכרון כל אלה הדברים להודיע שעד שבא אל המחנה לא נתאמת אצלו מהות הענין. וזה היה סבה עצומה לשלא הניח הלוחות בהר או שלא שברם שם והעד הנאמן אומרו ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל והמחולות. (י) ירצה כי כאשר קרב אליהם ראה את העגל שנאמר לו כי הוא עגל ממש ולא על דרך כנוי והפלגה כמו שחשב וראה ג"כ שקול ענות שהיה שומע שהוא קול מחולות שהיו משוררים בחלילים לפניו. ולזה לא היה לו לומר המחולות כמו שכתב הראב"ע כי לא נאמר לו דבר ממחולות. וגם הוא לא גזר עליהם ביחוד. וכשראה שלא היו חרדים ולא עצבים על מעשיהם ויחר אף משה וישלך מידו הלוחות וישבר אותם תחת ההר כדי שיראו ויכלמו ממעשיהם. וכמה מתאמת זה ממה שאמר במשנה תורה (דברים ט') ואפן וארד מן ההר וגו' וארא והנה חטאתם לה' אלהיכם עשיתם לכם עגל מסכה סרתם מהר וגו'. ואתפוש בשני לוחו' ואשליכם מעל שתי ידי וגו'. שירצה כי למראה עיניו יצא מכל מה שנסתפק בו: ויקח את העגל אשר עשו וישרוף וגו' ^*הנה הראב"ע ז"ל וכו' הנה ידוע כי קצת החכמים שאלו איך היה ביכולת משה לשרוף העגל אשר נעשה מזהב אחרי שהנסיון יורה שהאש לא יכלה ולא ישרוף הזהב, כי חזק הוא ממנו ? ולבאר זה כ' הראב"ע וז"ל יש דבר שיושם עם הזהב, ומיד ישרף ויהיה שחור, ולעולם לא ישוב זהב". וכעין זה השיב גם חכם א' מבני עמנו (שמו הפרטי לא נודע לי) זה יותר מששים שנה באגרותיו אל החכם הצרפתי, אשר העיר ג"כ על הספק הזה, ואמר כי חכמי הכימיאה מצאו מקרוב תחבול' להשים דבר תוך האש עם הזהב ואז יוכל להשרף, ובלתי ספק נודע זה גם למרע"ה אדון הנביאים והחכמים, ועיין ביאור לנתה"ש שכ' ג"כ כי מלח טרטרי עם גפרית, וכן הנתר שנקרא נאטרום הוא מין מלח אלקאלי יהפכו באש את הזהב עד אשר דק לעפר, והרב ז"ל פה רצה לבאר זאת באופן אחר ואמר כי פעל וישרוף אינו מוסב על העגל, כי אם על בגדי הרקמה אשר שמו עליו לכבוד ולתפארת. - הנה הראב"ע ז"ל הוצרך לבקש תחבולה בהשרף הזהב ואני אומר שזה העם אין ספק שהוסיפו חטא על חטאתם והשתדלו לכבד את העגל הזה בבנות לו במה הדורה ותלו עליו כל כלי תפארתם כי ירבו העם להביא כבוד אלהים קדשים אשר בחרו להם כמו שאמר הכתוב עליהם (יחזקאל ט״ז:ט״ז) ותקחי מבגדיך ותעשי לך וגו'. ונאמר (שם) ותקח את בגדי רקמתך וגו'. (י"א) והנה משה כאשר ראה אותו כחתן בתוך חופה מעוטרת בעדי עדיים לקח אותו וישרוף באש את הבמה והעליה כדין צווי ע"א ותשמישה. ואותו טחן היטב עד אשר דק לעפר. והוא עצמו מה שפירש משה במשנה תורה תכלית הביאור באומרו ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל וגו' ואכות אוחו טחון היטב לא אמר ששרף את העגל אלא שחטאתם שהוסיפו לכבד את העגל בבמה טלואה לקח ושרף אמנם אותו כתת וטחן היטב כדרך שטוחנים הצורפים וכמו שת"א (שם ט') ושפ"ת יתיה בשופינה. וגם בכאן לא אמר ששרף אותו אלא ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש כי את תוספת החטאת דרוש משה והנה שרף ואחר כך טחן היטב את העגל אשר זכר. ואולי כי מה שלא אמר ויטחון אותו הוא לכלול ג"כ בטחינה כל הזהב וכל אבן יקרה שישאר מהשרפה והנה עם זה השלים ביעור ע"א כמשפטה (ע"א מ"ד.) בזרות לרוח אפר הנשרפים ועל פני המים עפר הנטחנים. אמנם מ"ש וישק את בני ישראל אז"ל (שם) שבדקם כסוטות שיבואו בקרב האנשים החטאים לצבות בטן ולנפל ירך. ויש הוכחה לזה ממה שלא זכר משה זאת ההשקאה במשנה תורה רק אמר (דברים שם) ואשליך את עפרו אל הנחל וגו'. כדי שלא להזכיר עונשם כמו ששתק הריגת ג' אלפים איש שנפלו עליו. והרמב"ן ז"ל כתב כיון להבזות אלהיהם בעיניהם שיוציאוהו אח"כ דרך מטה. ויש לומר שירמוז כי במעשה הזה שעשה השקם מוסר השכל ממעייני ישועתו ויבא כמים בקרבם ושקוי לעצמותם ורפאות לנפשותם להצילם משואת הכליה שבקשה לפגוע בם. וזה מה שביארו המשורר עליו באומרו (תהילים ק״ו:כ״ג) ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו: ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך. (יב) יפה פרש"י ז"ל כמה יסורין סבלת שיסרוך עד שלא תביא עליהם חטא זה. והנה הרמב"ן ז"ל כתב עליו זה לשונו ואיננו נכון בעיני כי החטא הזה מן החטאים שיהרג עליהם ואל יעבור (פסחים כ"ה.) ופי' הוא שא"ל שנאה היתה לך עם העם כי החטא הזה מן החטאי' שיהרג עליהם סבבת להשמידם ולכלותם ע"כ. ותמהני עליו מאד אם הוא מהחטאים שיהרג עליו איך יעשה אותו לשום שנאת אדם. והוא מבואר כי לזה נזהר רש"י ז"ל מזה הפירוש שהוא פשוטו של מקרא ותפש עליו שאפילו טענת אונס שתהיה טענה מה לבינוניים מהאנשים לא היתה לו: ויאמר אהרן אל יחר בעיני אדוני אתה ידעת וגו'. (יג) ירצה אתה ידעת את העם בזה למן היום שלפניך כי ברע ובקושי גדול הם באים לידי אמונה ישהם תמיד קלי ההסרה כי מעולם לא יצאו מידי הרהור ומבוכה ועתה כשהסתרת פניך באה כל רעתם לפניהם ונבהלו ונחפזו לנסות את אשר בלבבם לאמר קום עשה לנו אלהים סוף דבר הגיד לי מעשה שהיה על הדרך שביארנו: ואומר להם למי זהב. הנה אם היתה מחשבתו של אהרן יוצאה אל הפועל כאשר חשבה לטובה אין ספק שהיה מתפאר במעשה ההוא ובכוונתו הנכונ' בכל פרטיו כמו שכתבנו. (יג) אבל כאשר יצא תקלה מתחת ידו קצר בדבריו וסתם ואמר ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. והכוונה שלא כוון ממנו התכלית ההוא כלל חלילה לו מאל אבל שהיה פועל במקרה למה שנזדמן אח"כ: וירא משה את העם כי פרוע הוא וגו'. (יג) ירצה שהוא פרוע מוסר מצד עצמו אמנם שיהיה שמצה בקמיהם שפרעה אהרן כי אע"פי שהוא כיוון לשמים מ"מ ישאר פתחון פה לקמים עליהם מרעים מהאומו' כי יאמרו להם עשיתם לכם עגל מסכה וגם אהרן קדושכם אחיו למשה נביאכם ידו היתה במעל וימינו טפתתהו או שהעם עצמו יתנו בו שמץ החטאת כשיקומו עליהם לחרפה לאמר אהרן עשאו ושיעור הכתוב לפי אלו הפירושי' וירא משה את העם כי פרוע הוא ומה שפרעו אהרן אינו רק לשמצ' בקמיהם. ויעמוד משה בשער המחנה וגו'. במעשה הזה נשאר תשובה נצחת כנגד השמצה הזאת לומר אפי' שאהרן עשה איך משה אחיו יהרוג על זה ג' אלפי איש בחרב בני לוי שבטו של אהרן וכל ישראל לא יעשו חיל לעמוד נגדו להחל בגדול שהתחיל בעבירה אבל באמת כשידעו האמת שתקו וקבלו עליהן את הדין. (יג) ודי בזה להיותו נקי מישראל: כה אמר י"י עברו ושובו וגו'. נסמוך אהימנותיה שכך נאמר לו ואם לא סופר או שהוא מכלל זובח לאלהים יחרם (שמות כ״ב:י״ט) כד"א (דברים ג׳:ו׳) החרם כל עיר מתים: