שמות לב:כט מחשבת ישראל: עקידת יצחק

והנה הכללים האלו חמשתם כלם נתיחסו היטב אל הנדון אשר לפנינו כאשר יתבאר. וזה כי השכל יחייב שלא היתה הכוונה מתחלת היצירה האינושית אל שתתלה הצלחתו בבכורה ולא בשום דבר שאין התחלתו ביד אדם וזה נתבאר מבני אדם גם בני נח נאמר ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת (בראשית ה׳:ג׳). יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם (שם ט'). וזהו בירור הכלל הא' אמנם אחר שזרח שמשו של אברהם אבינו הוא היה גבור חיל לפני יי' ללחום מלחמותיו ועשה והצליח והגדיל לקדש שמו ולפרסמו מכל אשר היו לפניו חיייב מהגמול האלהי לגדלו ולהרימו על כל שאר האנשים. ומהאהבה אשר אהבו ומהשמחה ששמח בו נטל ההצלחה האינושית ונתנה בידו להיות לו ולזרעו אחריו לרשת אחוזת עולם כמו שירצה להנחילנה אותם כמ"ש ואעשך לגוי גדול וכו' (שם י"ב.) ובפרשת מילה ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך לאחוזת עולם והייתי להם לאלהים (שם י"ז) וכבר אמרו ז"ל על והיה ברכה עד כאן הייתי זקוק לברך את עולמי מכאן ואילך הרי הברכות מסורות לך למאן דאת אהב לברכה ברך (ב"ר פ' נ"ט). והיה זה הענין ממה שנאמר עליו לכו וראו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם (תהילים ס״ו:ה׳) כי מהפעולות האלהיות ומנוראות עלילותיו על האנשים השלמים לצרף ולזקק אותם ואת טוב חריצותם בהראות להם כאלו משלים להם נפשם ועצם שלמותם מנגד וכפשע בינו ובין הפסדו והם ישתדלו בטוב דעתם וכח גבורתם בעוצם אהבתם אותו להחזיק בו ולהחזירו אליהם ולהושיבו על כנו כמשפטו הפך מהאנשים החסרים שהיה להם למקנה ומאבדין אותו בידים כמו שיתבאר זה הענין היטב מזה הספור אשר בזה לא ירוחק כלל היות מסירת הברכות ביד אברהם על הכוונה הזאת הנכונה. ומזה נודע טעם אשר לא ברך אברהם את יצחק כמנהג האבות כי הוא היה נביך בדבר כמו שהזכירו חז"ל במדרש (ב"ר פ' ס"א). משל למלך שהיה לו פרדס ונתנו לאריס והיו בו כל מיני אלנות כרוכים זה בזה אחד של סם המות ואחד של סם חיים אמר האריס אם אני משקה של סם החיים זה של סם המות יחיה עמו ואם אין אני משקהו היאך זה של זם חיים חי. וחזר ואמר אותו אריס לשנה זאת אני משלים אריסותי והולך ומה דלהנייה למריה דפרדסא עביד כך אמר אברהם אני איני מברך ליצחק לפי שעכשיו בני ישמעאל ובני קטורה מתברכים אמר אני בשר ודם היום בחיים ומחר בקבר ומה דבעי עביד בעולמו כיון שמת אברהם נגלה הקב"ה על יצחק בנו וברכו שנאמר ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו (בראשית כ״ה:י״א). ראה כמה הפליגו להראות מה שאמרנו כי יש לעיין במ"ש שאם יברך את יצחק היו מתברכין בני הפלגשים ולמה אלא שדבר זה יתחייב מהמתנה שנתנו לו בדרך אחוזת נחלה והיה הזקן חפץ שיקבל הברכות שאינן מקבלות חלוקה, הראוי לקבלן מבלי שישא עליהם חטא כי הוא היה רואה בבניו לפחות שני בכורות כל א' פטר רחם. והנה ישמעאל היה ראשית אונו ומצד אחר נאמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע (שם כ"א) ולא היה רואה מצד מדתו מדת החסד שיהיה ראוי שיהיה נותן לזה ונוטל מזה. אלא שאם הוא יברך בפיו שחייב לעשותם שוים. ולזה הסכימה דעתו להניח הדבר לבעל הפרדס. והוא יתברך נתן הברכות ליצחק ובירר כי עליו ולא על זולתו נאמר לו והיה ברכה (שם י"ב) והוא נכנס תחת אביו להוריש הברכות האלה על פיו בתורת נחלה ומשפט בכורה כמו שנתבאר. וזהו ענין הכלל השני שאמרנו: ואחר שנולדו בבית יצחק אבינו שני בנים ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער שהם ודאי סמני הרריות שהעיד הכתוב הגיע מענינו להיותו בטבעו מתגורר עם בהמות השדה וחיתו ארץ ואין מעלתו עליהם רק מה שיתחכם מהם ויתנכל אליהם לחרוך רמיה צידו. והנה איש כזה כבר יצאת צורתו מכללה אל ענין שיתוף או החקוי לבד כמו שכתב הרב המורה בפרק ילד (פ"ז ח"ר) זה לשונו. וכבר ידעת כי כל מי שלא תגיע לו זאת הצורה אשר ביארנו ענינה אינו איש. אבל בהמה על צורת איש ותבניתו אבל יש לו יכולת על מיני ההזק וחדש הרעות וכו'. והנה הוא מבואר שבכור כזה אינו ראוי ליירש בבית אביו כי בעל צורה אחרת הוא אשר לא תסבול נחלת הברכות האלה. וזהו הכלל הג' אשר הנחנו: והנה מפני שכבר היו הברכות ביד יצחק בתורת נחלה והיה יצחק באבות מיוחד למדת הדין עצמה כמ"ש ופחד יצחק היה לי (בראשית ל"א) ועם שהיסוד הזה מוסד מונח לחכמי האמת אינו צריך ראיה הן אני חפשתי ומצאתי עדות גדולה בכתובים הבאים בספרו שלא הוזכר בעניינו שם זולת אלהים שהוא מדת הדין בכל מקום והפלא שאם היה מספר בזולתו מהענינים הוא מדבר בשם יי'. וכשנעתק הספור אליו מזכיר שם אלהים ובהעתק ממנו נשתנה השם ובשובו אליו ישוב עד הגיעו להכנעת העקידה אשר שם נהפכה מדת הדין לרחמים באומרו ויקרא אליו מלאך יי' מן השמים (שם כ"ב.) צא ולמד כי בכל ספור פרשת לך לך ובמראה האחוה ובין הבתרים לא נזכר שם אלהים עד שנעתק לדבר בבשורת הבן הזה באומרו וידבר אתו אלהים לאמר כו' (שם י"ז) להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (שם). ויאמר אלהים אל אברהם אבל שרה אשתך יולדת לך בן וכו' (שם). וכן כלם עד סוף הספור שנאמר ויכל לדבר אתי ויעל אלהים מעל אברהם (שם). וכשנעתק אל ספור אחר נאמר וירא אליו יי' באלני ממרא. היפלא מיי' דבר וכו' (שם י"ח). כי זה לענין התוכחת נאמר לא לענין הבשורה. וכן בכל ספור סדום ואבימלך והפלא שהתחיל ויי' פקד את שרה ויעש יי' לשרה כאשר דבר (שם כ"א.) כי זה היה לגבי פקידתה כלפי מ"ש היפלא מיי' דבר וכשדבר בלידת הבן אמר ותלד שרה בן לזקוניו למועד אשר דבר אתו אלהים. וימל כו' כאשר צוה אותו אלהים צחוק עשה לי אלהים וכן לא זז זכרון זה השם בכל ספוריו עד העקידה כלה עד שנאמר ויקרא אליו יי' מן השמים כי משם ואילך יי' יראה אשר יאמר היום בהר יי' יראה (שם כ"ב). והמלאך בי נשבעתי נאם יי' כי משם ואילך כבר נשתתף עמו מדת רחמים אמנם עיקרו ושרשו היא הדין הגמור והמשפט החתוך ומזה הטעם לא היה רואה להעביר תורת נחלה בשום צד כי היה עון אשר חטא וכמו שאמר לו שמואל לרב יהודה שיננא לא תהא באעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא (ב"ב קל"ג:) וכ"ש אם לא היה מוחזק אצלו כרשע מוחלט יהיה סבור שיסבול התקון עד שישאר כל א' מהם על מתכונתו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו כי הוא הטוב והנכסף לכל שלם. על כן על כל אלה הדברים נתאמצו עמודי עולם נתיעצו גם גברו חיל להשיב דבר אמת על כנו כי ידעו לא טוב בעיני יי' שיתברך ברכות שמים ממעל רק הטוב בעיניו ושהחריצות וטוב ההשתדלות נתן אלהים לבני אדם לצרפם לעתות כאלה כמו שאמרנו. והנה יעקב נתחכם להסיר מעניו קיטרוג הבכורה בקנותם לו מהאיש החסר הלזה בלחם ונזיד עדשים הראוי לו לפי אכלו כדי שיחולו הברכות על ראשו על פי אביו ובהסכמת דין מדתו ואמו הצדקת השלמה בצדד הצדדים המביאים אל גמר המעשים מבלי הגיד ליצחק אביהם דבר כי ידעו תיצר לנפשו מאד מבשורת פיסול בנו בכורו יחששו פן יהי' אסון מתת לאחד מהם שום ברכה ודעת עליון הסכימ' כי גם הוא העלים ממנו כמו שיבואר. ובזה וזה אין שום חטא כלל אדרבה הוא זהירות וזריזות להיות קרוב אצל עצמו להקריב אליו הטובות האמתיות בכל מאמצי כחו וכמו שאמר ז"ל וחי אחיך עמך (ויקרא כ"ה) חייו קודמין (ב"מ ס"ב.). כי בדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם חיי עולם ראוי להקדים אהבת עצמו לאהבת זולתו. ויהי מה. ולא ישיגהו בזה הגנאי שמגנים לרודפי אחרי הטובות הזמניות בשיקראום אוהבי עצמם כי אחר שהטובות ההנה אינם אמתיות הרודפים אחר קנינם אינם אוהבי עצמם כי אם לפי דמיונם. ^*אמנם אשר במעשיהם וכו', ר"ל ע"פ דברי החוקר, כי כמו שיגונה המקנא בזולתו רק כאשר יקנאהו בעבור קניניו המדומים כהון ועושר, או כח גופני, ויופי, יען כי הקנאה הזאת מלבד שהיא בעבור דבר שאיננו טוב וקנין אמיתי, תסבב לפעמים לבעליה גם השתדלות רעה לקנות קצת מאלה כהון ועושר, גם בגזל וחמס ועול ומרמה, או לשלול מזולתו כל אלה בענין רע, ע"ז סיבוב נזק והפסד הכה ופצוע, אבל המקנא בחכמת ישרת לב וצדקת זולתו הלא ישובח, כי עי"ז ישתדל גם הוא להיות כמוהו חכם ישר לב, וצדיק, ומי יתן כל עם ד' נביאים או תמימי דרך ההולכים בתורת ד', וכן אחז"ל "קנאת סופרים תרבה חכמה" כן גם אהבת אדם את עצמו לא תגונה, רק בהשתדלו בעבור זה להקנות לעצמו רק כבוד מדומה בל"א ושאר קניני עולם החולפים, אשר קנייתם תהי' לרוב רק ע"י פעולות בלתי ראויות ונכוחות, ובעליה מבזים לרוב את כל זולתם, ואינם משתדלים כלל לשחר טובם ואשרם, ומדה זו תקרא (בל"ע עגאיסמוס, אייגענליעבע), אבל בהיות אהבת האדם את עצמו רק סבה לשמור נפשו מכל רע כפי היכולת, מבלי סבב נזק בעבור זה לאחרים, ולהשתדלותו לקנות לעצמו שלימיות אמיתיות ומתמידות, מעלות ומדות טובות, אשר בעליהן משחר בלתי ספק גם טובות זולתו ככל אשר תמצא ידו, הלא תתהלל גם היא ותתפאר כמעלה יקרה ונכבדה ונקרא' בפי המחקרים החדשים בשם (זעלבסטליעבע). אמנם אשר במעשיהם יאהבו עצמותם על דרך האמת הם אשר ישובחו בפי כל חכם וישר הדעת. וזה מה' שבררו החוקר בפנים מה שאמר בט' מספר המדות בהגבילו אהבת אדם לעצמו אמר אמנם אשר יתעסק תמיד לעשות צדקה וומשפט והדברים הישרים ושאר הפעולות אשר הם מהמעלות ובכלל תמיד יבקש הטוב אין אחד שיקראהו אוהב עצמו ולא יחרפהו. אמנם ירא' כי אשר הוא כזה יותר הוא אוהב עצמו כי יתן לעצמו הדברים הנבחרים והיותר טובים ויוסיף תת לחלק המיוחד לו לעצמו וכל חלקי הנפש הם נשמעים לזה. והאריך עוד דבריו בתת טוב טעם ודעת שלא יגונה האדם במה שישתדל באהבת עצמו רק מפני שהוא מחליף שנאה או פחיתות תחת אהבתו וחתם דבריו. הנה ירא' כי בכל הדברים המשובחים המעולה נותן יותר לעצמו וע"כ ראוי לקראו אוהב עצמו כמו שנאמר מה שאינו ראוי להיות כן לרבים. הנה שנתבאר שהזירוז וההתחכמות בקנות המעלות והטובות העצמיות היא זוכה על כל בעל נפש וחז"ל אמרו קנאת סופרים תרבה חכמה (ב"ב כ"ב.) שעם שהקנאה הוא הפחותה שבמדות כשהיא לבקשת דבר טוב הנה היא טובה ואמר ותקנא רחל באחותה (בראשית ל') קנאה במעשיה (ב"ר פ' ע"א) סבבו קנאתה מהיות חטא עצום להיות' זכות גדול גם כי היות המדות התוריות האלהיות מתחלפות אל האנושיות בקצת אלו העניינים יתבאר יפה אצל מעשה דינה שער כ"ז ב"ה. ואם תאמר כל זה יתכן כשיועיל לעצמו מבלי שיזיק לזולתו אמנם בהזק זולתו כל שכן אחיו ושארו כבר עבר משום ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י״ט:י״ח). ואז"ל ודעלך סאני לחברך לא תעביד (שבת ל"א.) עשה אזנך כאפרכסת אל דברי החכם ההוא ופתח פיך לצוף אמרי נועם אשר דבר בפ"ד מהמאמר ההוא כאשר הגביל מעשה האהבה לנאהב כי משם נלמוד פי' יקר ונעים במאמר ואהבת לרעך כמוך מסכים מאד לשרשי התור' האלהיית ואל דעת חז"ל וממנו נמצא תשובה שלימה לשאלתנו. וזה כי כשהזכיר שם הסכמת הראשונים בגדרם פעלות האוהב בשיחפוץ בחיי אוהבו כחיי עצמו ושירצ' לאוהבו הטובות אשר ירצה לעצמו כמו שכתבנו ראשונה הנה הוא ערער על זה המשפט ואמר שאם כמשמעו הנה יקרא לכלל האוהבים כאמות הסכלות שאוהבות בניהן על זה השיעור טובים היו או רעים מה שלא יתכן זה במעולים כי אם לאהוב את הטוב ולשנוא את הרע וכמו שאמר המשורר הלא משנאך ה' וכו' (תהלים קל"ט). ואמר הנביא הלרשע לעזור ואת אויבי ה' תאהב (ד"ה ב' י"ט). אלא שהוא העמיד דבריהם במה שביאר מליצת עצמו האמורה אצלם בזה ואמר ז"ל ובעבור עצמו רצה לומר בעבור החלק השכלי כי זה כל האדם. ירצה שבכל מקום שאמרו שהאדם החסיד יפעול פעולות המעלה בעבור עצמו ושהוא רוצה לאוהב החיות והטוב אשר ירצ' לעצמו זה אמנם צריך שיובן בעבור החלק השכלי ממנו שזה לבדו עצמיותו של אדם והחיות והטוב הנרצים לו הם הצלחת החיים לעולם שכלו טוב. ועם זה כבר יתבאר ג"כ תואר הריע והחבר אשר חוייב עליו לאהוב אותו בזה השיעור שיצדק עליו שהוא רעהו כנפשו כלומר כעצמו וכמ"ש חז"ל עם שאתך בתורה ובמצות (ב"מ נ"ט.). שמי שאינו כמוהו בזה החלק אינו ריע ועמית ואין לאהוב אותו אלו הטובות העצמיות. וכמו שאמר שם אמנם לאחרים כפי אשר יחשבו היותם כן. ולא עוד אלא שאם הונח שהוא עצמו יתחלף מטוב לרע לא ירצה לעצמו הטובות האלו ואלו דבריו בזה. ואם ישתנה ויהי' אחר לא יבחר שיהיו כל הטובות לזה אשר נעשה כי האל ית' הוא עתה טוב והוא תמיד אשר הוא ע"כ. והכוונה כי כמו שהאל ית' לא ישתנ' בחפצו היום בטוב ומחר ברע כן זה חלק אדם מאל והוא השכל אי אפשר לו להשתנות לרצות הטוב למי שאינו טוב. ואם קרה לו שישתנה לרע כבר היה אחר ולא היה הוא עצמו אשר בחר לו הטובות. ועל זה האופן קיימו חז"ל לאלישע בן אבויה השם אשר חדשה לו האשה כשאמרה לו אין אתה אלישע כי איש אחר אתה (חגיגה ט"ו.). ראה מה נמלצו דברי זה החכם ומקביו דקדוקי דבריו אשר בהם תתבאר הכוונה האלהית במאמר הזה שהיא כלל גדול בתורה ובמדות. רצוני ואהבת לרעך כמוך שירצ' ואהבת לאותו שהוא רעך ועמיתך כמוך כלומר כמו לעצמך האמתי שהוא החלק השכלי אשר בך עד שעצם שניכם הוא אחד ממש. כי איש כזה הוא בעל ברית אל השלם לרצות לו הטובות העצמיות כרצותם לעצמו אמנם האח הרע הבליעל איננו כעצמו ואיננו קרוב אליו ולא דומה לו ולא יקרא אדם רק בשתוף השם לבד כמו שאמרנו ומצוה להתנכל אליו לתת את הראוי לפי טבעי ולקחת ממנו מה שלא יהי' טוב לו לפי הכרתו ויושלם בו השלם בזה והנה זה אינו חסר. והנה עם זה כבר יאמר עליו יפה נקי כפים ובר לבב (תהילים כ״ד:ד׳). כי הוא לא כיון אל שידבק בידו מאומ' מהטובות החיצונות אשר נחנף אוהבי עצמם אצלם. אמנם היה בר לבב לכוין אל ההצלחה הנפשיית ולא נשא לשוא נפשו כי אם אל דבר גדול לבלתי תכלית וגם כי החליף דבריו ותהי לו לחכמה לא למרמה כמו שאמרנו אצל אברהם ועפרון וכבר אמרו הראשונים שהחרב והכזב והשם כל אחד מהם ביד הסכלים הם מחתת גופות האנשים אמנם ביד החכמים הם צרי לנפש ומרפא לעצם. ושלמה החכם הסכים ואמר אומר לרשע צדיק אתה וכו' ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב (משלי כ״ד:כ״ה). ואם כן ישא ברכה מאת ה' כי ה' שם היה והסכים עמהם כמו שיבא ולא עוד אלא שתחשב לו לצדקה מאלהי ישעו. וחתם זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב כו' (תהלים שם). כאלו מדבר נכח עמו. יאמר כשידרשו חכמי כל דור ודור בזה ויבקשו מגמת פניך יעקב יכירו וידעו כי לא נמצא עולתה בך. וזהו תכלית הכלל הרביעי אשר הנחנו והם חיוב ההשתדלות והחריצות להחזיר מעלת השלמות אל יד הטוב והישר כמו שיאות ומנהו והלאה נחלש כח הבכורה הזאת ונתבטל חזקה. ולא הספיקה עוד למנוע טוב ה' והצלחתו לראוי אליהם לא מצד היושר ולא מצד הדין ונתרשם זה הענין מאד בכל מה שסופר אחר זה ממשפטיה שאפי' בבני יעקב שלא הית' אצלם רק לכבוד לבד נטלה הבכורה מהבכור ונתנה ליוסף צעיר הבנים וגם בבני יוסף שכל הזקן את ידיו כי מנשה הבכור ואמר שאחיו הקטן יגדל ממנו (בראשית מ״ח:י״ד). וגם ביהודה ראש מלכות ישראל נאמר ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וכו' (שם ל"ח). והפלא שאף בפרץ וזרח בניו הית' ביטול הבכורה כי זרח נתן יד ראשונה ואחר פרץ עליו פרץ (שם) הוא אבי ישי אבי דוד וגם בבני דוד לא מלך הבכור ואולי שלסבה זאת בחר לו יעקב ברחל הקטנה ולקח צעירה בפני בכירה כי לא חפץ בבכורה וישנאה ולהיות ביטול הבכורה נוהג משם ואילך נאמר כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים (במדבר ח׳:י״ז) שאם היה משפט הבכורה נוהג על הענין שהיה בימי יצחק הנה קודם לכן כבר היו לו הבכורות. אמנם לפי שכבר נתבטל זה כמו שנזכר חזר וקנאן במכת בכורות עד שסרו מהר לאבד זכותם במעש' העגל ונטלה מהם ונתנה לאותן שקדשו שם שמים איש בבנו ובאחיו לתת עליהם היום ברכה (שמות ל״ב:כ״ט). וזהו עצמו הכלל החמישי אשר הנחנו במשל: ועם זה נתישב כל הענין כאשר היה עם לבבנו ואומר כי לפי הנראה הוא המכוון לרז"ל במאמר שזכרנו פתח השער מה ראה וכו' אלא שיש לנו לתת לב תחלה אל מה שאמרו בתשובתם עד שלא הוקם המשכן הותרו הבמות והיתה העבודה בבכורות משהוקם המשכן נאסרו הבמות והעבודה בכהנים אמר יהיה רשע זה וכו' והלא הוא הטעם עצמו שלא היה לו להמסר עליה שאחר שעבודה זו מתכונה הולכת מהבכורות מה לו ולה כ"ש שלא היה לו להסתכן עליה. ולא עוד אלא שנראה בבירור שלא הועילה לו אפילו בימיו כלל לענין הקרבנות. כי לא נזכר שהקריב יצחק שום קרבן על ידו ואם היה משמש בכהונה איך לא הרגיש אביהם הימים הרבים ההם בכל עת שהיה מקריב ואיך הוחזק לו עשו לבכור עד שאמר לו בעת זקנתו את בכורתי לקח. ועוד מה ענין זכרון היתר הבמות ואיסורן לענין היתר זה הספק. אלא שנראה שהכוונה להם ז"ל לעורר על זה המעשה מהצדדין עצמם אשר זכרנו שאם בא אליה לצורך הנכסים היה דרך עקש ומגונה. ואם לצודך ההצלחה האלהית הנה היתה סבת צורכה מוסכלת הכל כמו שנתבאר. והשיבו בענין אחר שהוא דומה לו ויהיה תשובה לזה בקירוב הענינים ואמר שמהידוע שהנתן עבודת הקרבנות ביד הבכורות קודם הקמת המשכן לא היה ענין נאות. רק היה צורך שעה לחסרון התיחדות משפחה או שבט הגונים לזה כמו שהיה אז נוהג התר הבמות לבלתי היות שם מקום מועד לבית אלהים ולזה כשהוקם המשכן נאסרו הבמות גם הכהנים הנגשים אל ה' נתקדשו. וינזרו הבכורות מהעבודה. והנה לפי שראה יעקב באספקלריית שכלו שכבר קרה בענין הברכות או בענין הזה עצמו שלסבות שקדמו היה זכותם מסור במי שאינו ראוי לו ורוח המקום אין נוחה הימנו כמו שאמרנו קנא הוא קנאת ה' ואמר איך יהיה רשע זה עומד ומקריב עצמו זה אי אפשר כי לא לפניו חנף יבא אם לא אמהר לעמוד להסב אלי הטוב האלהי גם לי גם לו לא יהיה. לפיכך נתן נפשו על הבכורה וביטל אותה והשיב פני ההצלחה האלהיית אל כל המקום אשר יוזכר שמו תהלתו. והנה הפירוש הזה נראה שהוא מוכרח גם הוא נכון ומסכים אל כל מה שאמרנו ולמדנו בו כמה צריך אדם לזרז עצמו בכל יכלתו אל המרצת ההשתדלות להביא עליו מה שאפשר מהשלמות האמיתי ולהדיח מדיחיו ומעיקיו מעליו בכל מאמצי כחו כי כל אלו הענינים עשאם האלהים וגלגל הוייתם לנסות בהם זרוזו וחריצותו של אבינו יעקב ולצרפו ולזקקו כזהב וככסף ולצרף כח תשוקותיו הטובות אל הפועל כי אלו הם דברים שיועילו מאד להפליג מעלתו ולהגדיל שכרו לפי רוב המעשה. עד כאן שיעור מה שראיתי להקדים בסוגיית ספור בכורה זו וביאורה ומה שעלה על לבי בזה בשקול דעות וסברא. ועתה נבא אל פירוש הספור עם מה שלפניו ולאחריו עד עת תת הברכה בהקדים הספקות ראשונה:

ובמדרש (ש"ר פ' מ"ב) היכן א"ל אלא בשעה שא"ל לך רד א"ל שנים או שלשה פעמים ירדתי מן השמים לארץ כביכול לראות בקללות הבריות שנאמר (בראשית י״א:ה׳). וירד י"י לראות את העיר. (שם י"ח) ארדה נא ואראה. ואף אתה לך רד דיו לעבד להיות כרבו. וזה רמז מספיק לאוזן שומעת לעשות משפט אלהיו כאשר הוא יתברך עשה משפטו בירידות ההנה ושם עוד דעות אחרות. ויאמר משה מלאו ידכם היום וגו'. אמר לכלל העם שיתנו לב לשוב ולמלאות ידם לי"י ולא יחס בעיניהם על הריגת החוטאים כי המה יביטו יראו באחיהם בני לוי כי איש איש מהשבט ההוא שלח ידו בבנו ובאחיו על קדוש י"י ויש להם לדון ק"ו בעצמם למלא ידם במשפט הזה ועוד שתהיה תשובתכם ומלוי ידיכם סבה לשתסור מעליכם חמת י"י והבאתם עליכם ברכה ולא קללה: ויהי ממחרת וגו'. אחר שהרג שלשה אלפים כל הברכים אשר כרעו לבעל וכל הפה אשר נשק לו אמר אל כל העם גם אתם חטאתם לי"י חטאה גדולה במה שנתתם לבבכם לשאל ולנסות את י"י וגם כי לא מחיתם בידם כאשר ראיתם סוף טעותם ולכך אני צריך לעלות אל י"י אולי אכפרה בעד חטאתכם. וישב משה אל י"י ויאמר אנא חטא וגו' (יד) הנה עם שכונת משה לפרט את החטא מהג' צדדים שזכרנו בתחלת התפלה מ"מ כבר המציא להם מתוך וידוי טעם של מחילה כמ"ש ויעשו להם אלהי זהב כלומר דבר שאין בו ממש כמו שפירשנו ראשונה. והנה הוא בחכמתו הפליג מצד והקטין מצד. משל לאומר תבא על פלוני שנשא לבו אותו להכות כלבו של מלך. ובמדרש (ש"ר פ' מ"ז) וכן משה קטרג על ישראל אנא חטא העם הזה חטאה גדולה כשראו מלאכי חבלה שמשה מקטרג אמרו לא יהיה לנו עסק לקטרג. כל זמן שזה מקטרג יפלו על ידו ולא יעמדו אבותם עלינו למה קטרגתם את בנינו. כשראה משה שנסתלקו מלאכי חבלה התחיל ואמר ועתה אם תשא חטאתם אמר לפניו כל התורה שנתת לי לאמר אל בני ישראל אם ישראל כלין מה אני עושה בתורתך לכך מחני נא מספרך אשר כתבת. הנה מבואר שכיוונו ז"ל לומר שמחכמת משה היה לקטרג תחלה כדי להגדיל הסניגוריא אלא שהם באים בב' כתובים ואנכי בא בכתוב אחד כי חצי הכתוב הראשון הוא הקטרוג וחציו השני הוא הסניגוריא. ועתה אם תשא חטאתם וגו' אמר עם היות שחטאו חטאה גדולה עכשו שהעברנו החטאת וביערנו הע"א ונעשה משפט בעובדיה וכל העם שמעו וקבלו מוסר אם תשא חטאתם מוטב. ואם אין מחני מספר תורתך אשר כתבת בה שע"י משה בן עמרם הוצאת אותם ממצרים וקרעת להם הים ונתת להם התורה כי לא לכבוד יהיה לי כי אם לחרפה עצומה אחר שהכל היה לריק. וממשמעות דבריו שכבר יגיעו לדברי תורה מזה חלול ה' לעיני העמים מק"ו. וכמו שאמר ראשונה למה יאמרו מצרים לאמר וגו'. כלומר שיסלק גם הוא ית' שמו מתורתו: ויאמר ה' אל משה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי לא אמר מספרי אשר כתבתי אלא מספרי סתם והוא ספר החיים הנזכר בכל מקום ואמר על מה שנזכר בסמוך ויגוף י"י את העם על אשר עשו את העגל והם אשר חטאו לו ולא נודעה חטאתם אל ב"ד באופן שימיתום עליה. (טו) אמנם על החטא הכללי אני נושא אותם ליום אחר ורמזו לו באומרו ועתה לך נחה את העם אשר דברתי אליך הנה מלאכי ילך לפניך וביום פקדי ופקדתי וגו'. כי גלוי וצפוי לפניו את אשר ירגיזוהו בדרך בענין המרגלים וביום פקדו העון ההוא יפקד עליהם גם את זה כי שם ספו תמו כל העם היוצא ממצרים הזכרים. ואחשוב כי בכלל אומרו מי אשר חטא לי אמחנו מספרי הוא מה שהתאנף על אהרן להשמידו כמוזכר במשנה תורה כלומר אם היה לי למחות איש מספרי אשר כתבתי הייתי רוצה שיהיה אותו אשר חטא לי כי אע"פ שכוונתו טובה היה לו להתרחק מן הכיעור וכ"ש שהיה לו להעלות על לבו כי מה שהיה הוא שיהיה ובמקום שיש חלול השם מאד מאד צריך ליזהר ולזה אמר אשר חטא לי ולא אמר חטא סתם. ואין ספק שאז התפלל על אהרן התפלה שזכר שם באומרו (דברים ט׳:כ׳) ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא. (יג) ולפי שמה שעשה אהרן העגל לא עשאו אלא להכרח העם המתאוים לאלהים אחרים כנזכר לזה אמר ויגוף י"י את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן לומר שהם עשו בעצם את העגל אשר עשה אהרן במקרה. ועם כל זה האשים עצמו עליו בפרשת שמיני באומרו (ויקרא י׳:י״ט) ותקראנה אותי כאלה כמו שיתבאר שם יפה ב"ה. ומ"מ לזה נתן לו למחילה ולהם לעונשים: וידבר י"י אל משה לך עלה מזה. לפי שאחת הטענות החזקות שהליץ משה עליהם היתה משבועתו אל האבות לתת לזרעם את הארץ לזה אמר לו בשעת הכעס ובדבור קשה לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב וגו' כי רצוני לפרוק עול שבועה מעלי שלא תעכב עוד על ידי לכלותם כרגע אם יחטאו לפני ואף גם זאת אעשה על ידי מלאך ולא אעלה בקרבם פן אכלם בדרך לקושי ערפם ויהיה לי לפוקה ולמכשול בדבר השבועה שזכרת: וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו וגו' (ט"ז) כי ראו שהכוונה בהעלותם אל הארץ מהר היתה להניחם כצאן טבחה כשתעלה חמתו עליהם ויהיה לשון וישמע העם כמו כי שומע יוסף (בראשית מ״ב:כ״ג) כי הבינו הכוונה מתוך הדברים וכמוהו (שם כ"ג) וישמע אברהם אל עפרון וגו' ולזה נתאבלו: ולא שתו איש עדיו עליו. (יז) הנה אם יאמר ולא שת עדיו עליו או ולא שתו עדים עליהם היה ממשמעו שהורידו כל העם את עדים מעליהם ולא ישאר מקום לומר אחר זה ועתה הורד עדיך מעליך. עכשיו שנאמר ולא שתו איש עדיו עליו תהיה הכונה שכל אחד מהם לא שת עדיו עליו אבל קצתם שתו וקצתם לא וכן (שופטים כ״א:כ״ב) כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה כי לא לקחו במלחמת יבש גלעד לכל איש מאנשי בנימן אשתו רק לקצתם והוא פי' נכון בכתוב וכן פי' הרד"ק ז"ל וכן מה שאמר הכתוב (שמות י׳:כ״ג) לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו וגו'. לצדדין קאמר איש מהם שהיה יושב או שוכב או עומד בין אחיו וקרוביו לא ראה אותם ואיש מהם שהיה יושב לא קם מתחתיו. והדבר מבואר: והנה עם זה ראוי לדעת במה נחלק לב העם כי קצתם שתו איש עדיו עליו וקצתם לא שתו. (י"ז) ומהראוי שנתעורר עליו תחלה שזה העדי אינו תכשיט הדיוט של כסף או זהב אלא ודאי קדש הוא. כדאיתא במדרש (ש"ר פ' מ"ה) מהו הורד עדיך מעליך רשב"י אומר כלי זיין שנתן להם הב"ה ושם המפורש חקוק עליו. ואני אומר שהכוונה במאמר הזה על לבישת תפילין שהיו עליהם לכבוד ולתפארת כמו שאמר (יחזקאל כ״ד:י״ז) פארך חבוש עליך כי עדי ופאר שמות נרדפים הם ומקודם מתן תורה נצטוו עליהם שנאמר בפרשת קדש לי וגו' (שמות מ"ג) והיו לאות על ידך וגו'. והעדי הזה הוא ודאי כלי זיין בידם דכתיב (דברים כ״ח:י׳) וראו כל עמי הארץ וגו' ותנא דבי ר' ישמעאל אלו תפילין שבראש (ברכות ו'.) והנה קצת העם שלא שתו עדים זה עליהם דנו עצמם כאבלים המתאבלים על עצמם שנאמר ויתאבלו ולא שתו וגו'. שנחשב להם היום ההוא כיום מר למה שראו כי כפשע בינם ובין המות. וקצתם שתו עדים עליהם דנו עצמן כמנודים ונזופים לשמים כמו שזכרו במדרש (ש"ר שם) ולא חשו אל הפסדם בערך מה שנאמר כי לא אעלה בקרבך כי עם קשי עורף אתה וראו כי המנודין חייבין בתפילין. נמצא אלו חששו לגופם ואלו לנפשם. ולזה נאמר ויאמר י"י אל משה אמור אל בני ישראל אתם עם קשי עורף. (יז) הנה שצוה שיאמר בלשון אמירה המורה על הפיוס אל החשובים מבני ישראל החוששים לנפשם אתם עם קשי עורף והוא החשש הגדול שחששתם עליו ועוד רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך שהוא החשש השני שחששו אליו אחיכם ובדין עשיתם מה שעשיתם שהרע הגדול דוחה את הקטן ועתה כבר נחה דעתי ולא ראיתי להשליך אתכם מעל פני. ולזה אל תוסיפו צער על אחיכם והשתחוו להם להוריד עדיכם כמותם לחוש אל העונש הגופיי שישיג אתכם לבד בעוד שאדע' מה אעשה לך והוא הפשרת הדין בכל מקום. ולזה נאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים שקבלוהו בחורב שהוא כנגד נעשה ונשמע. תפלה של יד ותפל' של ראש ולפי דעתי שאלו הם הכתרים שאמרו ז"ל שנטלו בסיני ושנטלו מידם במעשה העגל (שבת פח.) כי הדברים קרובים עם שכאשר יוקח הענין על תיקון תכשיטיהן יפורש על זה הדרך קצתם הבינו הדבר הרע ונתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו ושאר העם שלא הבינו לא שמו לבם והקב"ה צוה שלא ישיתו עדים גם הם עליהם לעוררם אל ההכנע' והתשובה וכן עשו: (יח) ומשה לקח את האהל כשראה שהם כנזופים לשמים אמר מעתה צריך אני לצאת לקראת האלהים הרחק מן המחנה כדי שתשרה עליו רוח נבואה כמ"ש והיה כל מבקש י"י יצא אל אהל מועד וגו' כי איננו שוכן בתוך המחנה: והיה כצאת משה האהלה וגו'. אמר הכתוב כי נמשך מזה בירור אמיתת נבואתו וגדולתו של משה באותו שיעור שנאמר בראשונ' (שמות י״ט:ט׳) בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. ולזה אמר כי בצאת משה האהלה היה עובר בתוך המחנה והיה כל העם נצב איש פתח אהלו ומסתכלין אחריו עד בואו האהלה והיו רואים בעיניהם כי בעת בואו לשם היה יורד עמוד הענן ועומד פתח האהל וכל העם רואים ומכירים את כבוד י"י ומשתחוים איש ממקומו והיו רואים ומכירים בלי שום ספק שהיתה שכינה מדברת עמו פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה לדבר עמהם את אשר יצוה ולא היה צריך התמדה גדולה כי לא נעשה אלא למופת בעלמא ודי שיהיה פעמים שלשה ומה שראוי שיובן בענין דבור י"י אל משה פנים אל פנים הוא מה שכתבתי אצל מאמר חז"ל סוכה (ה'.) מעולם לא ירדה שכינה למטה מי' ולא עלו משה ואליהו למרום עיין עליו בשער מ"ד חלק ראשון: ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש וגו'. (יח) כי בבא משה אל המחנה הוא יושב ומשמר את משמרת בית י"י בדרך קלוס וכבוד כמ"ש (שמואל א ג׳:א׳) והנער שמואל משרת את פני י"י לפני עלי ואפשר שירמוז ג"כ אל מ"ש המורה בתחלת ספר המדע (ה' יסה"ת פ"ז ה' ו') מאחת ממדרגות נבואתו של משה והוא כי מיד שדבר ה' אתו פנים אל פנים מיד שב אל המחנה שלא נתבטלו כחותיו הגשמיות שיקרה לשאר הנביאים ויאמר כי יהושע לא הגיע לאותה מעלה כי בשעה ששורה עליו נבואה אין לו כח לזוז מתוך האהל לשוב אל עניני המחנה. ואולי שגם אל זה כוונו חז"ל באומרם פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה (ב"ב ע"ה.). כי גוף החמה מדרכו להיות מאיר וזורח תמיד משני צדדיו וכן היה משה מאיר מהצד האחד אפי' בשעה שהיה מאיר וזורח מן הצד השני. אמנם פני הלבנה מדרכה להיות תמיד מאירה מהצד האחד וחשוכ' מהצד השני אשר כנגדו וכן היה יהושע כשהי' כח שכלו מאיר בהשגת הנבוא' היה הכח החמרי משתומם ונבהל ובלתי משמש בו כלל ולזה לא ימיש מתוך האהל להשיג בהרגשיו דבר. וזקנים שבדור אמרו אוי לה לאותה בושה וכו' (ב"ב שם) שאם ליהושע כן להם לא כל שכן: