וְעַתָּ֖ה אִם־תִּשָּׂ֣א חַטָּאתָ֑ם וְאִם־אַ֕יִן מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ׃
עקידת יצחק
וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו (בספרי פ' בהעלותך) היה רבי נהוראי אומר מלמד שהיה אדם נושא אחותו ואחות אביו ואחות אמו ובשעה שאמר להם לפרוש מן העריות היו מצטערין וזה מה שיקיים מה שאמרנו מכוונתם הפנימית. אמנם שיעורו לפי פשוטו העם למשפחותיו בוכה פתח אהלו כי היתה התלונה הפנימית דוחקת אותם בתואנת הבשר כמו שאמרנו. ולזה ויחר אף יי' מאד כי הוא השומע אותם ומבין רוע מחשבותם. ובעיני משה רע. כענין ורעה עינך באחיך (דברים ט״ו:ט׳) תרע עינה באיש חיקה (שם כ"ח) (ד) *כי הנה וכו', כוונתו כי יען שלא הבין משה מחשבתם הפנימית שקצו בשעבוד נפשם להכנע תחת עול התורה וחקי המוסר והמישרים וחשב כי תלונתם היא רק בעבור תאותם החמרית כי תאווה נפשם לאכול בשר, ע"כ היה הדבר הזה רע מאוד בעיניו כי יהיו נטים כל כך אל הנאות גופניות, ולא התפלל בעבורם אל ה' כי יותר טוב היה לו אם לא נתן ה' שאלתם והיו מוכרחים לכבוש יצרם ותאותם וע"כ לא חש ג"כ לדבר שעי"ז יסתפקו ישראל ביכולת הי"ת באומרם "היוכל אל לערוך שלחן במדבר? כי חשב זאת לרעה מוסרית יותר קטנה, מאשר יוצללו תמיד יותר ויותר בתהום התשוקות הגופניות וזשאה"כ ובעיני משה רע, אפם הי"ת אשר ראה במצפון לבם כי רק בתורתו מאסו, ידע כי אם לא יתן להם, עתה את שאלתם יכחישו גם ביכלתו, באמרם כי תקצר ידו להמציא להם מחסורם, ועי"ז יושקעו עוד יותר במצולת הכפירה והמיאון לשמוע בקולו וילכו עי"ז בבחינתם המוסרית מדחי אל דחי ע"כ יעץ בחכמתו לעשות עתה בקשתם ולתת להם בשר יותר מדי שבעם למען הראות להם את גדלו ואת ידו החזקה ולהשיג עי"ז גם תכלית אחרת, כי בהיות להם הנאתם הגופנית הזאת לזרא ילמדו ג"כ מעצמם כי לא טוב לאדם להמשך תמיד אחר יצרו ותשוקתו החמרית, יען כי רע ומר יהיה לו באחרונה וע"ז רמזו חז"ל באמרם "כאן מקום ממיך ומשה מגביה" (ר"ל הי"ת נרצה לשאלתם כאלו היה עון תלונתם זאת שפל ונבזה בעיניו, אבל בעיני משה היה רע גדול מאוד, וע"כ היה חפץ כי יכנע לבבם הערל ולא תנתן להם שאלתם) אבל במעשה העגל (היה הענין בהפך כי שם) "מקום מגביה ומשה ממיך". כי הנה לפי שהוא לא הרגיש מהם רק תלונת התאוה החיצונית וראה שהיא תאוה משולחת שלא לצורך היתה עינו רעה וצרה עליהם שתנתן להם הפך ותאות צדיק יתן והיה רוצה שיחסמו אותה ויעמדו על הראוי לפי המנהג הטבעי ולא חשש בזה לכבוד שמים שישאר להם פתחון פה לומר היוכל אל לערוך שולחן במדבר כמו שהיה דרכו לחוש פעמים אחרות עד שאמר במרגלים ואמרו מבלתי יכולת ה' (במדבר י״ד:ט״ז). ובספרי (פ' בהעלתך) ובעיני משה רע כאן מקום ממיך ומשה מגביה אבל במעשה העגל מקום מגביה ומשה ממיך והכוונה היא עצמה כי במעשה העגל היה האל יתעלה מחמיר ואומר ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם (שמות ל״ב:י׳) ולא היה חושש לכבודו ומשה מקל ואמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים וגו' (שם) והיה תולה הדבר בכבוד שמים כי איך יחל באמור מצרים ברעה הוציאם. וכאן היה בהפך שהאל יתעלה היה חס על כבודו כמו שאמר להלן היד ה' תקצר והוא לא היה חושש אלא לעצמו ואמר למה הרעות לעבדך וגו'. כי לפי שלא היתה כוונתו שתנתן להם שאלתסו לא לבקש עליה כלל (ה) היה מבקש שילוו עמו אחרים בפרנסתם כדי שיוכלו כלם לעמוד כנגד עזות העם והפצירם לעתות כאלו והפרנסים ההם יוכיחום על ששואלים שלא כהוגן ויודיעם שא"א להשלים עמהם בכמו אלו השאלות ולא תהיה תלונתם על משה לבדו כי הוא היה דבר כבד אליו מאד ועל זה המציא מליצ' זו ואמר האנכי הריתי את כל העם הזה (ד) *הנה יתחייב וכו' תוכן דעתו כי בעבור אחת משלש סיבות יתחייב האדם לזון ולפרנס את זולתו מבני אדם, הא' בעבור חיוב מידותיי ומוסרי כי ראוי לאדם לחוס על פי משפט השכל וחק המישרים, על כל איש מחסור לפרוס לרעבים לחמו וכל נפש נענה להשביע, וכל הקרובים לאדם בבחינה טבעית או מדינית קודמים בזה לזולתם, כמו שאחז"ל (ב"מ ע"א) "עמי ונכרי, עמי קודם" ענייך (ר"ל עניי ביתך עבדיך ואמהותיך) ועניי עירך, ענייך קודמים. עניי עירך, ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמים," (עיין ג"כ רמב"ם פ"ז מה' מתנות עניים), ואף כי שהוא מחובות האב לרחם על עולליו השואלים ללחם לפרנס ולזון אותם, אחרי שהוא בעצמו היה סבה להויתם, והסיבה השנית היא האחוה והאהבה הטבעית אשר יש לאדם ליוצאי חלציו אשר תכריחהו לזון בניו ובנותיו הקטנים, אם גם איש בער הוא ולא ידע חוק המוסר והמישרים כלל, כמו שנמצא זה גם בבע"ח אשר אין חלק להם בבינה ודעת חוקי הצדק והמוסר כמאה"כ גם תנין חלצו שד וכו' והסיבה השלישית היא אם יקבל איש עליו לפרקים לזון את זולתו בתנאי שיתן לו ד"מ סך ידוע לשבוע או לשנה, או שיעשה לו טובה אחרת שיבטיח לו, כמו שאחז"ל (כתובות דף ק"א.) "המשא את האשה ופסק עמה לזון את בתה ה' שנים" שקיבל עליו חוב זה בעבור שהסכימה להיות לו לאשה ותשרתהו כראוי, וחיוב כזה יקרא הרב ז"ל בשם חיוב הכרחי תנאיי, והנה חיוב תנאיי זה אף שהב"ד מכריחים בכל תוקף ועוז את המתנה לקיימו בכל זאת כאשר תמנע היכולת ממנו לקיים תנאו זה ד"מ אם יורש ויחסר לחמו עד שלא יוכל כמעט להחיות את נפשו. הלוא אז ינקה מחיובו זה, ועפי"ז נבין דברי משה פה "האנוכי הריתי את העם הזה, אם אנכי ילדתיהו ר"ל לא בעבור הסיבה הראשונה אף לא בעבור השניה אנכי מחויב לפרנס אותם, כי לא אב או אם אנוכי להם שיחייבני בזה חוק הצדק והמישרים בעבור היותי סיבה להויתם, גם יחס האחוה הטבעית אשר יש בין האבות והבנים אין לי עמהם, כי לא ילדתי אותם, ורק חיוב תנאיי קבלתי עלי בזה כאשר יקבל עליו האומן לגדל את היונק בשכר ידוע אשר נקבו לו אבותיו, ושכרי היה רק הרעיון היקר לי מאד, שאני נבחרתי ממך להיות שלוחך להוליכם אל האדמה אשר נשבעת לאבותיו, וזש"א "כי תאמר אלי שאהו בחיקך" וכו', אפס אחרי שאין בידי השלים תנאי זה לזון ולפרנס אותם באופן אשר יבקושהו, כי מאין לי בשר וכו' כי יבכו עלי וכו' אנוכי נקי מהבטחתי ובלתי מחויב עוד להשלים תנאי זה אשר קבלתי עלי. הנה יתחייב האדם להטפל בפרנסת הזולת ומזונותיו באחד משלש' פנים. הא' חיוב מדותיו כמו שחוייב האדם לזון ולפרנס עניי עמו הנחשלים אחריו אשר בהם אמרו ענייך קודמין (ב"מ ע"א.). ומהידוע כי הבן הנצרך קודם לכל אדם וכבר אמרו עושה צדקה בכל עת (תהילים ק״ו:ג׳) זה הזן בניו ובנותיו וכו' (כתובות נ'.) הב' הוא חיוב טבעי יכריחהו הטבע לעשות כן כדרך הבעלי חיים המניקים גוריהם ומגדלים אותם וכמו שאמר התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה (ישעיהו מ״ט:י״ד-ט״ו) ולטעם זה היתה הכפיי' אשר יכפו ב"ד למסרב לזון בניו ובנותיו הקטנים שיאמרו עליו עורבא בעי בניה האי גברא לא בעי בניה (שם מ"ט:) כי יכריזו עליו רוע טבעו ועוצם אכזריותו שהוא פחות מהב"ח הבלתי מדברים כמ"ש הכתוב גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן בת עמי לאכזר וגו' (איכ' ד'). והג' הוא חיוב הכרחי תנאי כמו המקבל עליו לזון האשה ובניה בכל תנאי ב"ד שמכריחין עליהם בכל מיני כפייה אם יש לו לשלם (כתובות שם) ולשלשתן כיון משה במאמרו זה. על הראשונה אמר האנכי הריתי את כל העם הזה וגו' כתרגומו האב אנא שאתחייב למזונותם בתורת צדקה ומשפט המעלה כמו שאמרנו. ועל השנייה אמר אם אנכי ילדתיהו שיכריחני טבעי כמו שתוכרח האם לפרי בטנה או האב מן בניו הקטנים כנזכר. ועל השלישית אמר כי תאמר אלי שאהו בחיקך בתורת חיוב תנאיי כאשר ישא האומן את היונק שקבל עליו גדולו מחמת שכרו והיה שכרם בזה מה שאוליכם אל האדמ' אשר נשבעתי לאבותיו. עדיין יש לי טענה חזקה להשמט מהחיוב מאחר שא"א לי להשלים כי מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר ונאכל' ואינם מתפייסים בדבר אחר ומי שאין לו פטור מכל החיובים ושיעורו האנכי הריתי את כל העם הזה ואם אנכי ילדתיהו שאתחייב בפרנסתם ודאי לא. וכי תאמר אלי שאתחייב בתורת תנאי כאשר ישא האומן וכו' הנה זה יהיה כשיהי' לי אבל כשאין לי אפטר מהם. ובמדרש אמרו (תנחומא פ' תולדות) ונשא ממשה שנאמר שאהו בחיקך ובפרשת וישב שער כ"ח נתבאר ענינו היטב: לא אוכל לבדי לשאת את כל העם הזה וגו'. ואם ככה את עשה לי וגו'. גזר שאין לו שום אפשרות לסבול אותם ושאם יטול עליו עוד משאם כי הוא ימות בנפש מרה. ולכן יבקש שיהרגהו מיד פן יראה ברע אשר ימצא אותו עוד בטורח משאם וכמו שאמרו חז"ל הרגני נא הרוג אדם הרוג אתה הורג (ילקוט פ' בהעלתך) ראה כמה רחוקים דברים אלו ממה שאמר במעש' העגל ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת (שמות ל״ב:ל״ב). והנה הביאו כעסו עליהם לחטוא בשני הענינים. האחד במה שהיה כבועט במנויו ופקודתו אשר הפקד על עם ה' אלה. ובזה היה קצת פריעת מוסר אצל בוראו כי מי יאמר למלכו טול מנוייך ופקודתך שאין לי חפץ בו כ"ש לאלוה עושיו. והשני במה שלא חס על כבוד קונו כדרכו ונתרשל בענין מזונותם עד שאמר מאין לי בשר וגו' לא אוכל לבדי לשאת כי היה לו לזכור הראשונות ולישא אותם עכשיו כאשר נשא אותם ממצרים ועד הנה כי מאין לו המן והשלו והבאר וכל מה שהספיק להם עד עתה האם אין כח השם עתה ככחו אז הנה זה היכ עון אשר חטא עתה הפעם בידו ולא זולת. אמנם כוונתו בו והתנצלות ממנו תתבאר לו אצל הצאן ובקר ישחט להם. והנה אל שני הענינים באה תוכחת השם יתברך באומרו אליו בפניו של כעס אספה לי שבעים איש וגו'. ואל העם תאמר התקדשו למחר וגו' כי לתשובת הענין הראשון אמר אתה נלאית בפקידות הזה ובעטת בו גם אנכי הנה ראיתי שהדין עמך ולכן אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו וכי כחם רב ממך ולקחת אותם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך. והנה די בזה גערה במבין שהודיעו כי מבלי הוסיף עליהם שפע יותר ממה שהיה בו בהאצל מרוחו עליהם ישאו אתו הרי שלא נלאה במשאם רק מחמת רפיון ורישול ידים לבד:
האמונות והדעות
וכיון שזכרתי אלה הששה ענינים, צריך שאסמוך להם השבעה האחרים אשר מן הכתוב. ואומר כי הם שבעה ענינים, לכל ענין רמז מן התורה וראיה, ובשאר ספרי הנביאים פירוש וביאור. השרש הראשון, קריאת מה שמקנה אותו החכמה והתורה חיים, כאמרו (יחזקאל כ' כ"א) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וקריאת מה שמגיעים אליו הכסילים, ממה שמקנה אותם סכלותם מות, כאמרו (שם י"ח כ') הנפש החוטאת היא תמות, ועוד (משלי ח' ל"ה ל"ו) כי מוצאי מצא חיים, וחוטאי חומס נפשו כל משנאי אהבו מות, ועוד (שם ט"ו כ"ד) ארח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה, ועוד (שם ז' ל"ז) דרכי שאול ביתה, ועוד (תהלים כ"ז י"ג) לולא האמנתי לראות בטוב יי' בארץ חיים, ועוד (שם ט"ז י' י"א) כי לא תעזוב נפשי לשאול, תודיעני אורח חיים; וכיון שלא היה אפשר לרמוז בחיים האלה אל חיי העולם הזה, מפני שהצדיק והרשע שוים בו, התחייב לרמוז בהם אל חיי העולם הבא. ותחת כל פסוק דברים ארוכים. והשרש השני ההודאה כי טובה צפונה קיימת לפני האלהים לצדיקים, ורעה צפונה לרשעים. אמר בזה (משלי י' ז') זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב, ואמר נחמיה זכרה לי אלהי לטובה (נחמיה ה' י"ט). וברשעים אמר, (שם ו' י"ד) זכרה אלהי לטוביה ולסנבלט כמעשיהם אלה, וזה אחר מה שאמר בתורה, (דברים ו' כ"ה) וצדקה תהיה לנו, ולך תהיה צדקה לפני יי' אלהיך (שם כ"ד י"ג), ועוד (ישעיה נ"ח ח') והלך לפניך צדקך. ותחת כל פסוק פרושים רבים. והשרש השלישי הודעה שלאלהים ספרים שמורים יש בהם מעשה הצדיקים והרשעים, כמו שאמר משה (שמות ל"ב ל"ב) מחני נא מספרך אשר כתבת, ואמר (תהלים ס"ט כ"ט) ימחו מספר חיים, ועוד (מלאכי ג' ט"ז) ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי יי' ולחושב שמו, ואמר (ישעיה ס"ה יו') הנה כתובה לפני. וכל מאמר כולל פרושים רבים. והשרש הרביעי ההתראה שיש לבורא מעמד, יגמול בו על כל מעשה אם טוב ואם רע, כאמרו (בראשית ד' ז') הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ, ועוד כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם (קהלת ג' י"ז), ועוד שם פחדו פחד (תהלים י"ד ה'), ועוד שם נפלו פועלי און (שם ל"ו י"ג), ועוד שם יצעקו ולא יענה (איוב ל״ה:י״ב י"ב), וכולל כל מאמר מזה פרושים רבים. והשרש החמישי עוד הרחבת הספרים שהבורא שופט צדק ישלם לכל איש כמעשהו, והוא אמרו (דברים ל"ב, ד') הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול וגו', ועוד (תהלים קמ"ה י"ז) צדיק יי' בכל דרכיו, ועוד (שם ט', ח' ט') ויי' לעולם ישב כונן למשפט כסאו, והוא ישפוט תבל בצדק. למשפטיך עמדו היום (שם קי"ט צ"א), ועוד יתן לו לבטח וישען ועניהו על דרכיהם (איוב כ"ד כ"ג), כי עיניו על דרכי איש (שם ל"ד כ"א), כי נכח עיני יי' דרכי איש (משני ה' כ"א), כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט (קהלת י"ב י"ד). וכל פסוק כולל פירוש גדול. והשרש הששי זכרון שיש לבורא יום מוכן לגמול, אמר בו (צפניה א' י"ד-ב' א') כי קרוב יום יי' הגדל קרוב ומהר מאד, יום עברה היום ההוא, והצרותי לאד והלכו כעזרי', גם כספם גם זהבם. התקוששו וקושו בטרם לדת חק ולכל פסוק מאלה פירושי' אינני זוכרם הנה שלא יארך הספור. והשרש השביעי קריאת הגמול טוב, ושמונעים אותו מן הרשעים, כאמרו (דברי ה' כ"ט) למען ייטב להם ולבניהם לעולם, ועוד (תהלים ל"א כ') מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך, ועוד (קהלת ח' י"ב י"ג) כי גם יודע אני אשר יהיה טוב ליראי האלהים וטוב לא יהיה לרשע. ולכל פסוק מאלה פרושים. ואם יסבור סובר שאלה הפסוקים סובלים סברות אחרות מפסידים הטענה בהם לעולם הבא, נבאר שהדבר איננו כמו שסבר, כי השכל חייב הגמול בעולם אחר וכל פרוש מסכים למה שיש בשכל הוא האמת, וכל מה שמביא אל מה שהוא חולק בשכל, הוא הבטל. ואלה ראיות מן הכתוב בדרכים קצרים:
עקידת יצחק
הענין השלישי בטעם זה הדין עם הנדונין בו גרסינן (בר"ה ט"ז:) א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן י' ספרים נפתחים בראש השנה אחד של צדיקים גמורים ואחד של רשעים גמורים ואחד של בינוניים. של צדיקים גמורים נכתבים ונחתמין לאלתר לחיים, של רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. ושל בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה עד יום הכפורים זכו נכתבין ונחתמים לחיים. לא זכו נכתבין ונחתמי' למית' אמר רבי אבין מאי קראה ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו (תלים ס"ט). ימחו מספר זה ספרן של רשעים. חיים זה ספרן של צדיקים. ועם צדיקים אל יכתבו זה ספרן של בינוניים. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת (שמות ל״ב:ל״ב). מחני זה ספרן של רשעים מספרך זה ספרן של צדיקים אשר כתבת זה ספרן של בינוניים. עקר מה שכוונוהו בזה הענין יתבאר כשנעמוד על הספק העצום שהקשו הקודמים בזה המאמר ממה שיעיד החוש על ההפך ממה שיגזרוהו בו, וזה כי כמה רשעים גמורים לא מתו ברוב השנים בבא משפטם לפני השם וכמה חסידים גמורים נכרתו ימיהם ואיך אמר שהצדיקים הגמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים והרשעים למות. ויש מתרצין הקושיא הזאת בשיאמרו שאין מעשי הצדיקים והרשעים נכרים לבני אדם ומי יודע אם הרשע המאריך ימים אינו צדיק גמור במצפוניו הידועים אצל השם יתברך וכן הצדיק הנכרת בחצי ימיו הוא בהפך. ויש שלא ראו לתת תפלה זו בהכרת מעשי בני אדם אבל אמרו שהמיתה והחיים הנזכרים בזה המאמר הם הנפשיות אשר בעולם הבא אשר עין לא ראתה הפך גזרתם והנה הרמב"ן ז"ל בתחלת שער הגמול כתב כי משפט הנשמות אשר לעולם הבא הוא ענין זולתי זה הזכירוהו חז"ל שם בסמוך תניא בית שמאי אומרים שלש כחות ליום הדין אחת של צדיקי' גמורים ואחת של רשעים גמורים ואחת של בינוניים של צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי העולם הבא ושל רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לגהינם שנאמר (דניאל י״ב:ב׳) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם. בינוניים שעונותיהם וזכיותיהם שקולין הקב"ה נקרא רב חסד ומטה כלפי חסד ועליהם אמר דוד (תלים קט"ז) אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני כל אותה פרשה. הרי שמשפט עולם הבא לחוד ומשפט עולם הזה לחוד. והתיר הספק בשאמר כי צדיקים ורשעים הנזכרים בזה המאמר של רבי יוחנן הם צדיקים בדינם ואפילו רשעים גמורים או רשעים בדינם ואפילו צדיקים גמורים עד שכבר יהיה גדול שבנביאים כשנדון על חטא קל ונענש עליו למיתה נקרא בכאן רשע גמור ויהי' אחאב כשנכנע לפניו והאריך לו צדיק גמור אלו הן תרף דבריו בזה. והנה כל הדברים האלה אין בהם נחת רוח ודבריו אלה גם כן תמוהין מאד כי איך יסבול הדעת שהאבות והנביאים ושאר החסידים אשר בלו בטוב ימיהם ושניהם בנעימים כי בשעה שהגיע זמנם להתבקש לעלות ולראות את פני האדון יי' יאמר אז עליהם רשעים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה ולרשע רע כשיאריך ימים ברעתו יאמר שהוא מכלל הצדיקים הנכתבין ונחתמין לאלחר לחיים: