וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה מִ֚י אֲשֶׁ֣ר חָֽטָא־לִ֔י אֶמְחֶ֖נּוּ מִסִּפְרִֽי׃
נשמת חיים
ונשאר עדין לחקור שאם מהל"ו כריתות מהם רבים באיסורי הערוה ובעילות אסורות שהם מהעברות היותר חמורות ויש מהם מעברות יותר קלות כמו האוכל חמץ בפסח וחלב ודם ודומיהם מהו ההבדל שיש בין כרת לכרת כי אינו מן הדין שישוו כלם בעונש אחד. ועוד איך יהיה העוש' מצות רבות ויש לו זכיות הרבה נכרת נפשו בעוברו על כרת אחת השופט כל הארץ לא יעשה משפט הא אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. וראוי שתדע שהרמב"ן בפ' אחרי מות אמר שהכרת על שלשה מינים. ושהכרת אינו בכל החייבי כריתות שוה כי יש ממנו כרת גשמיי לבד כי האוכל חלב או דם והוא צדיק ורובו זכיות וגברה תאותו עליו ונכשל בעבירה ההיא יכרתו ימיו וימות קודם שיגיע לימי זקנה אבל נפשו תהיה צרורה בצרור החיים בעוה"ב ועל אלה נאמר בתור' ונכרת האיש ההוא. ויש ממנו כרת נפשיי לבד למי שעם החטא והכרת ההוא יהיו עוונתיו מרובה מזכיותיו. ומגיע לנפש החוטאת אחר שתפרד מן הגוף שנכרתת מעולם הנשמות. ואל זה רומז הכתוב ונכרתה הנפש ההיא מלפני וכתיב והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה. ויש עוד כרת חמור שנכרת נפשו וגופו שמיוחד לבד לעובד עבודה זרה ומגדף את הש' והוא הנאמר בו (במדבר טו ל) כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה ודרשו חז"ל הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב. והרי"א כ' שיתחלפו הכריתות בהתמדת זמן העונש בין רב למעט כפי חומר החטא או קלותו ויהיה ענין הכרת לפי זה שמי שרובו זכיות ומיעוטו עונות שכפי המד' האלהית נפרעים ממנו ממיעוט עונות שעשה בעה"ז כדי לתת לו משלם שכרו לעה"ב. הנה אם היה בכלל אותו מיעוט עונות שעשה כרת מן הכריתות אעפ"י שיקבל עונשו בעה"ז לא ינקה משתקבל נפשו עונש בעה"ב אם מעט ואם הרבה כפי החטא. וכן אם הי' רובו עונות ומיעוט זכיות שכפי המדה נותנים לו שכר זכיותיו בעה"ז כדי ליפרע ממנו מרוב עונותיו בעה"ב הנה אם היה א' מהכריתות מכלל אותם העונות שעשה התחייב עכ"פ שגם בעה"ז יקבל עונש גשמי בקיצור ימיו כי זו היא חומרת הכרת עם כל שאר הכריתות שלא יהיה נדון כפי כללות' אלא כפי פרטיות' או תוכרת בין בעונש העה"ז בין בעונש העה"ב וסיים מאמרו גדר הכרת ורשומו הוא הפסק וקצור החיים בעה"ז והפסק העונג הנפשיי לעה"ב עכ"ל. ואף שהאנשים האלו שלמים הם אתנו ודבריהם ברוב במאזני החכמה שקולים מי יתן ואדע מי הביאם לגזור כרת גופים וקיצור ימים כי כבר אחז"ל לפי שאומר כרת בכל מקו' ואיני יודע מה הוא כשהוא אומר והאבדתי את הנפש למד על הכרת שאינו אלא אבדן. הנך רואה שעל כל הכריתות גזרו שאינן אלא אבדן א"כ כלן שוין לרעה ואין הפרש ביניהם. ולכן אינני רואה שהכרת הוא גופיי אלא נפשיי לאחר המות [כ' הגאון ר"א מווילנא זצלל"ה זי"ע בכתביו ע"ז כי בזמן הזה לא שייך דין כרת בעה"ז לגוף כ"א בעה"ב לנפש. ובזה מבואר הספרי בכמה מקומות]. ודי לנו במה שהתפרדו והתחלפו זה מזה בהתמדת זמן עונשם חוץ ממחיצת' בעונש בגהינם זמן מה כפי חומר החטא וקלותו כאשר כתבנו למעלה. ולהורות הכתוב חומר עון העובד ע"ז ומגדף כפל הכרת תכרת כדי להגדיל ענשם וחז"ל אמרו הכרת בעוה"ז תכרת לעה"ב אבל בשאר הכריתות לא גזרו. ויתחייב כפי דעתן כי מי שעבר על העברות האלו והוא זקן ושבע שיהיה כרתו בעה"ב יותר גדול. וכל זה יובן כשלא עשו תשובה כי התשובה היא ארוכה ומרפא לכל תחלואי הנפש. ולכל הפנים נמצאנו למדין שיש בתור' עונש לנכש אחר המות. ולכן תמצא עוד שכאשר מזהיר על עשיית המצות אמר (דברים ד טו) השמר לך ושמור את נפשך רוצה לומר השמר לך שלא תענשגופך בעה"ז ושמור את יעשך שלא מכרת בעה"ב. וכמו שכתב הרמב"ן הכריתות הנזכרים בנפש היא בטחון גדול על קיום הנפשות שלא חטאו. ויען שהבורא עשה לנו את הנפש הזאת זכה וטהורה לחזו' בנועם ה' ולבקר בהיכלו כחוב בתורתו (ויקרא יא מג) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ וגו' ולא תטמאו את נפשותיכם וגו' וטעם איסור המאכלות האלה אינו מפאת הגוף שהנסיון יוכיח שא"ה האוכלים בשר החזיר השקץ והעכבר חיים חזקים ואין עיף ואין כושל בהם. וא"כ איסורם הוא מפני שלמות הנפש השכלית יען מטמאים ומשקצים אותה ומולידים במזג האנושי אטומות וקלקול התאוות אשר ממנו תתהוה רוח הטומאה המגרש רוח הטהרה והקדושה ויהיה סבה שתגרש ותעדר הנפש מלעלות אל הר השם ולקום במקום קדשו. גם בענין העגל אמר הקב"ה למשה (שמות לב לג) מי אשר חטא לי אמחנו מספרי וכעין זה תמצא בדניאל (דניאל ז) וספרין פתיחו (שם יב) כל הנמצא כתוב בספר. במלאכי (מלאכי ג יו) ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי השם ולחשבי שמו ובדוד הוא אומר (תהלים נו ט) שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך ובמקום אחר (שם קלט יו) ועל ספרך כלם יכתבו והכל משל כי אין שכחה לפני כסא כבודו ודברה תורה כלשון ומנהג ב"א הנוהגים לכתוב את הדברים העתידים לעשות כדי שלא ישתכחו מן הלב. ומכאן ראיה להשארות הנפש באשר היודע ועד ייחס לו הכתיבה כמו מדבר שאינו משלם מיד בעה"ז אלא לאחר המות. ובנין אב לכלם (תהלים סט כט) ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו ורצונו שלא יכתבו ספר החיים שהוא חיי העה"ב. ולפ"ז הנך רואה בעיניך איך הקב"ה הגזים בעונש הנשמות בעוה"ב אחר המות. וזה כלו ממה שיורה שג"כ בתור' האלהי' נזכר העונש הנפשיי והוא מה שרצינו לבאר.
מורה נבוכים
ואשר הביאני לזאת האמונה, הוא – שאני לא מצאתי כלל בדברי ספר נביא, שיש לאלוה השגחה באיש מאישי בעלי החיים כי אם בבני אדם לבד; וכבר תמהו הנביאים גם כן על היות ההשגחה בבני אדם, ושהוא קטן ופחות משישגיח הבורא עליו, כל שכן בזולתו מבעלי החיים, אמר ״מה אדם ותדעהו וגו׳״, ״מה אנוש כי תזכרנו וגו׳״. וכבר באו פסוקים מפורשים בהיות ההשגחה בבני אדם כולם ובהפקד כל מעשיהם – אמר ״היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם״ ואמר: ״אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם – לתת לאיש כדרכיו״ ועוד אמר ״כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה״. וכבר זכרה התורה ההשגחה בבני אדם והפקד מעשיהם, אמר ״וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם״, ואמר: ״מי אשר חטא לי אמחנו מספרי״, ואמר: ״והאבדתי את הנפש ההיא״, ואמר: ״ונתתי את פני בנפש ההיא״ – וזה הרבה. וכל מה שבא מעניני אברהם יצחק ויעקב – ראיה גמורה על שההשגחה האישית נמצאת בבני אדם. אמנם שאר אישי בעלי החיים – הענין בהם כמו שיראה אריסטו באין ספק; ומפני זה היתה שחיטתם מותרת וגם מצווה בה, והותר להשתמש בהם בתועלותינו ככל אשר נרצה. והראיה על היות שאר בעלי החיים בלתי מושגח בהם רק במין ההשגחה אשר זכר אותה אריסטו – מאמר הנביא כאשר ראה מהתגברות נבוכדנצר ורוב הרגו בני אדם, אמר אדוני אלהים כאילו נעזבו בני אדם ונשכחו ונעשו הפקר כדגים ותולעי הארץ, הראה בזה המאמר שהמינים ההם נעזבים. והוא אמרו: ״ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו כולו בחכה העלה וגו׳״. ואחר כך באר הנביא שאין הענין כן, ולא על צד העזיבה והשכחה והעלות ההשגחה, אבל על צד העונש להם להתחיבם בכל מה שחל בהם – אמר ״יי למשפט שמתו וצור להוכיח יסדתו״.
מורה נבוכים
ואלו ההשאלות רבות מאד מאד בספרי הנבואה, מהם – מה שירגיש ההמון בהיותם מושאלים ומהם – שיחשבום בלתי מושאלים; כי לא יסופק אדם באמרו: ״יפתח יי לך את אוצרו וגו׳״ – שזאת השאלה ושאין לאלוה ׳אוצר׳ יאצר בו ה׳מטר׳; וכן אמרו: ״ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן״ – לא יחשוב אדם עוד שיש בשמים שער ו׳דלתות׳ אבל זה על צד הדימוי והוא מין מן ההשאלה. וכן צריך שיובן אמרו: ״נפתחו השמים״, ״ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת״ אמחנו מספרי״, ״ימחו מספר חיים״ – כל זה על צד הדימוי, לא שיש לו ׳ספר׳ לאלוה ית׳ יכתוב בו וימחה, כמו שיחשבו ההמון בהיותם בלתי שוערים במקום ההשאלה הנה.