שמות לג:א מחשבת ישראל: עקידת יצחק

והנכון בעיני בדרך הפשט שהיתה הכוונה במאמרים הללו להודיעו ג' סבות המחייבות במדת הדין להמשיך העניינים על האופן ההוא. האחד מצד הטוב והישר והוא מה שיאות שתגיע הכרתו וחבתו עם האבות לבניהם אחריהם. והב' למה שהיתה ביניהם שבועת י"י לקיים דבר. והג' מצד חיוב המשפט למה שנתחדש שם מהעול והחומס אשר יחוייב שם התעוררות הצדק האלהי משני פנים אם בבחינת העושה ואם בבחינת הסובל: (כב) והנה על הסבה הראשונה אמר אני י"י וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי י"י לא נודעתי להם ומלת להם חוזרת אל בני ישראל המוזכרי' בכנוייהם בפסוקים הסמוכים למעל' כשאמר ביד חזקה ישלחם וביד חזק' יגרשם. והכוונה שכבר נראה אל האבות והתודע אליהם לא הודעת שמו המורה על מציאותו לבד אבל שכבר השיגו מענין תאריו עד שידעו כי הוא אל שדי שהוא העקרי משמות התארים. ומדרך התארים שיודיעו דבר נוסף על מה שיודיע שם העצם מצד מה שירשם בו עצם הנקרא להורות מציאותו לבד. כי מי שיודע שראובן חכם או רופא או נגר כבר הוסיף בו הכרה וידיעה ממי שידע שהוא ראובן. ולזה אמר הנה אל אבות נראתי עד שהשיגו וידעו בענייני תארי. ואפי' שמי שהוא מורה על מציאותי לא הודעתי להם לבנים בשלא נמצאתי להם ולא הורגלתי עמהם בשום ענין מצויין והנה יחוייב מצד הטוב והראוי שאודע להם. ויהיה ושמי ה' לא נודעתי להם, וידעתם כי אני ה' הנזכרים בכאן כשאר כל הדומים להם שנאמר וידעו מצרים כי אני ה' (שמות י״ד:ד׳) למען תדע כי אני ה' (שם ח') וזולתם רבי' שיאמרו על אמתת המציאות ופרסומו לא על עומק הסודות הנכללות בשם הנכבד והנורא או על קיום הבטחות בייחוד: ועל הסבה השנית אמר וגם הקימותי את בריתי אתם רצוני עם האבות לתת להם לבנים את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה. ודבר הנדר והמושבע חוייב לקיימו כמו שאמר משה אפילו בשעת הכעס (שם ל"ב) אשר נשבעת להם בך וגו' ותשובתו (שם ל"ג) לך עלה מזה וגו' אל הארץ אשר נשבעתי וגו': ועל הג' אמר וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל כי משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' (תהילים י״ב:ו׳): ועל הד' אמר אשר מצרים מעבידים אותם כי בדבר אשר זדו עליהם אשפוט אותם. ואמר ואזכור את בריתי כי אין שעת הכשר כזאת לכך כי בה אודיעם את ידי ואת גבורתי וידעו כי שמי ה' בהקימם מעפר הדלות ומאשפות העבדות להושיבו עם נדיבי עולם והם על במותמו ידרוכו: (כג) והנה על פי ד' דברים הללו אמר לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי וגו'. על הודעת השם על הדרך שאמרנו אמר אמור להם אני ה' והכוונה שתגלה ותראה מציאותו עליהם מן הוא והלאה להיות עמהם כאשר היה עם אבותיהם ולהקים להם את הברית ואת השבועה אשר נשבע להם כמו שחוייב מהסבה השנית אלא כי לפי שקיום זה לא יתכן רק בשיעשה תחלה מה שחויב מהשתי סבות האחרונות הקדימן ואמר והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם כי זהו המחייב להציל עשוק מיד עושק. וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים כמו שיתחייב לעשות נקמה ושפטים רעים לעושה הרעה כרעתו. והנה השני ענינים אלו יהיו המביאין אל התכלית שהוא קיום הברית אשר לאבות כי עם זה ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים להביא אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני י"י. והכלל שיחזיק לבם ויודיעם כי קושי לב פרעה. וחוזק מריו הם הכלים הנאותים אשר על ידם יגיעו אלו הענינים הנפלאים בצדק ובמשפט כמו שבא ויבא עוד בשער הבא בע"ה וברוך אל דעות אשר לו נתכנו עלילות: (כד) וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו וכו'. עם שהאמינו לא יכלו לתת לב ולהתנחם בבשורות טובות. כל כך היה עליהם עול העבודה קשה ולא הונח להם. וכן פירש"י ז"ל כדי שיהא מאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ק"ו שאין עליו תשובה. שלפי פירוש זה לא ע"ז המאמר נתיחד הקל וחומר שהרי האמינו. אלא שלא יוכלו להתאפק רק על קצת אנשים שהיו בהם בלתי מאמינים ואם לא הזכירם הכתוב זולתי בזה וכבר אמרו חכמים ז"ל (נדרים ס"ד:) שדתן ואבירם אמרו יראה ה' אליכם וישפוט ואין ספק שרבו כמותן בישראל: וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל וגו'. אחר שחזר משה להתרעם מערלת שפתיו באומרו ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים תקן האל ית' ענינו משני פנים. האחד במה שכלל הדבור אל משה ואל אהרן כי ידע דבר ידבר הוא. והשני במה שצוה אליהם אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים כלומר שנתן חנם וכבודם ומוראם בעיניהם באופל שיקובלו להם דבריהם בכל מה שיצטרך להוציא את בני ישראל ממצרים. ויהי אומרו ויצום כאומרו (תהילים ל״ג:ט׳) הוא צוה ויעמוד (ישעיהו י״ג:ג׳) אני צויתי למקודשי (מלכים א י״ז:ט׳) ואת העורבי' צויתי לכלכלך. (שם) הנה צויתי שם אשה אלמנה וגו'. כי כל מה שיקבע השם בלב כל פועל מדבר ובלתי מדבר או בטבע כל נמצא הוא ציוויו ומאמרו באמת והעד הנאמן לזה הפי' מה שאמר ליה להלן כשחזר על זאת השאלה ראה נתתיך אלהים לפרעה ירצה שכבר נתתי יראתך ואימתך וכבודך עליו ואתה תראה ותשמח: (כה) אלה ראשי בית אבותם וגו'. נכתב זה היחס על זה האופן להורות איך הודיע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקרוב אליו מבלי שיהיה שום משוא פנים בדבר רק מתוך מה שנבדק ונמצא אתו משלמות וזכות מזולתו. ולזה לקוח החפוש מראשן והתחיל מראובן וזכר ראשי בית אבותם חנוך ופלוא חצרון וכרמי ועבר מהם כי לא נמצא בהם איש כלבבו ולסבה זו לא מנה שני חיי שום אחד מהם כמו שהוא המנהג בספורי התורה בכל השלמים כמה שאמר (תהילים ל״ז:י״ח) יודע ה' ימי תמימים ואח"כ הזכיר ראשי בית אבות שמעון ימואל וימין וגו' ועבר מהם ג"כ אמנם כשבא אל השלישי אמר ואלה שמות בני לוי לתולדותם גרשון וקהת ומררי. ולפי שראה ללוי ראש היחס צדיק לפניו לענין המבוקש אמר ושני חיי לוי וגו'. כלומר כבר מצאתי איש כלבבי ראוי שימצא לי בבניו מלך ונביא. ואמר בני גרשון לבני ושמעי למשפחותם וגו'. ולא הזכיר מנין שני חייהן ולא משום אחד מהם אמנם אמר ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל ושני חיי קהת כלומר זהו הנמשך אחר אביו והרי הוא סימן שימצא בבניו בחיר ה' רצתה נפשו. והנה אחר שהזכיר גרשון וקהת ומררי הוצרך לומר ובני מררי מחלי ומושי. אם מפני הכבוד ואם להורות שגם בהם לא היה איש ראוי לבא בפקודים לענין הזה. ולזה חזר ואמר ויקח עמרם את יוכבד דודתו ותלד לו את אהרן ואת משה כי הם האנשים השלמים אשר בחר ה' בהמה ולחשיבותו גם הוא כאבותיו אמר ושני חיי עמרם וגו'. ואמר ובני יצהר קרח ונפג וגו' ובני עוזיאל מישאל ואלצפן וגו' לסבה שנזכרה. ולזה לא חשב שנותם כמ"ש. ואח"כ אמר ויקח אהרן את אלישבע וגו'. מפני כבוד הכהונה ואגבן השלים זכרון ראשי הלוים מפני הכבוד. סוף דבר כי מבני יעקב בגדול החל ולא נבחר איש עד לוי ומבני לוי לא נבחר רק קהת וגם לא מבני קהת רק עמרם וכל בני עמרם בחר ה' לנביאים. דומה ממש למה שנעשה במשיחת דוד המלך ע"ה ע"י שמואל כי בראותו את אליאב נאמר לו (שמואל א ט״ז:ז׳) אל תבט אל מראהו וגו'. וכן בשני ובשלישי ובכל בניו לא בחר ה' עד שבא דוד והוא הקטן ויאמר קום משחהו כי זה הוא. וכן אמר דוד (ד"ה א' כ"ח) כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי ובבני אבי בי רצה להמליך על כל ישראל ומכל בני רבים בנים נתן לי ה' ויבחר בשלמה בני לשבת על כסא מלכות ה' על ישראל. וכן אמר משה (דברים י׳:ט״ו) רק באבותיך חשק ה' ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים וגו' ואחר שהשלים ספור היחס על זה האופן חזר למה שהיתה סבה ראשונה לספורו ואמר: (כו) הוא אהרן ומשה אשר דבר ה' להם הזכיר ג' מעלות נפלאות עליהן זכו את כל הכבוד הזה. האחד שלמות ההכנ' אל הנבואה כפי מה שביררנו תואר' בדברים אשר בשער ועליה אמר הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו וגו'. ולפי שקדם אהרן לנבוא' אל משה כמו שנודע מדברי חז"ל (ש"ר פ' ג') ע"פ יחזקאל הנביא (יחזקאל כ') הקדימו בה: והב' ההתאמצות וגבורת הלב הצריכה לכל שליח כמו שנתבאר מירמיהו (ירמ' א') ויחזקאל (יחזקאל ב') ועל זה אמר הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא וגו'. כי לפני מלכים יתיצבו ידברו ויוכלו עמוד: והג' שלמות התכונות והמעלות המדותיות ולפי שסופר ממשה שהיה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה שהוא תכלית השלמות בזה מכל זולתו ממינו ואמר הוא משה ואהרן: ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים. לפי שהשוה אותם כשאמר הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו וגו' חזר ופירש שהיה זה ביום אשר דבר ה' בארץ מצרים כי הדבור שהיה לו במצרים על זה נחשב כאלו נאמר לשניהם אמנם עקר הדבור לא הי' רק למשה וכן למדו חכמים ז"ל (תו"כ ויקרא פ' ב') שכל הדבורים לא היו אלא על ידו ואמנם היה השתוף הזה למה שדבר ה' אל משה לאמר אני ה' דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך וחזר משה לומר לפני ה' הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה אשר לזה השיב לו ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך. אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה וגו'. והנה עם זה נתבארה הסבה אשר בה שתף לאהרן כמ"ש אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל וגו'. והוא הלוך ישר ונאות אל הכתובים האלו: והנה עם שחשב משה ענין זה אצלו לקצת חסרון שיצטרך לזולתו שימלא חסרונו אלהים חשבה לטובה להוציאו מכלל הנביאים שדרכם להיות רגילין בין כתות האנשים יומם ולילה לא יחשו מהודיעם והזהירם וזו היא סבה עצומה שימעט כבודם בעיניהם ויקלו בם עד שכבר הוחזקו קצתם למשוגעים בעיני קצת כמ"ש (הושע ט׳:ז׳) אויל הנביא משוגע איש הרוח וכן ביהוא (מלכים ב ט׳:י״א) מדוע בא המשוגע הזה אליך ותשובתו אתם ידעתם את האיש ואת שיחו. ולהרחיקו מכל זה ראה הוא ית' לסלקו מן אלו הדבורים התמידיים עד שיהא הוא במדרגת האלהים המשלח את הנביא והנביא הוא דבר ידבר את אשר יצוה כמ"שא בפי' ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך והכתוב מעיד כי יצאה כוונה זו אל הפועל כמש"א (שמות י״א:ג׳) גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם. וחתם ושלח את בני ישראל מארצו להודיעו כי לא ישוב ריקם כי אם עשה את אשר חפץ ויצליח את אשר שלחו: ע"כ מה שרצינו ביאורו בזה החלק מהספור הנפלא אשר יכלול תחלת נבואתו של משה רבן של נביאים וראשית שליחותו המפורסם עם מה שנמשכו מהדברים החוברים בינו יתברך ובינינו וחברנו אליו מאמר וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגו' עם הכתובים הנמשכים שהם קשי הבאור וביארנום על שני פנים והנה לפניך מה שפירשו הראשונים. תראה תבחר ותקרב וכבר נמשך הענין עד ספור היחס ותואר ענינם כמו שנתבאר. ומעתה יבוא העיון במשפטי הש"י ויושר דרכיו עם הגוי אשר לא ידעוהו בשער הבא ב"ה:

ובמדרש (ש"ר פ' מ"ב) היכן א"ל אלא בשעה שא"ל לך רד א"ל שנים או שלשה פעמים ירדתי מן השמים לארץ כביכול לראות בקללות הבריות שנאמר (בראשית י״א:ה׳). וירד י"י לראות את העיר. (שם י"ח) ארדה נא ואראה. ואף אתה לך רד דיו לעבד להיות כרבו. וזה רמז מספיק לאוזן שומעת לעשות משפט אלהיו כאשר הוא יתברך עשה משפטו בירידות ההנה ושם עוד דעות אחרות. ויאמר משה מלאו ידכם היום וגו'. אמר לכלל העם שיתנו לב לשוב ולמלאות ידם לי"י ולא יחס בעיניהם על הריגת החוטאים כי המה יביטו יראו באחיהם בני לוי כי איש איש מהשבט ההוא שלח ידו בבנו ובאחיו על קדוש י"י ויש להם לדון ק"ו בעצמם למלא ידם במשפט הזה ועוד שתהיה תשובתכם ומלוי ידיכם סבה לשתסור מעליכם חמת י"י והבאתם עליכם ברכה ולא קללה: ויהי ממחרת וגו'. אחר שהרג שלשה אלפים כל הברכים אשר כרעו לבעל וכל הפה אשר נשק לו אמר אל כל העם גם אתם חטאתם לי"י חטאה גדולה במה שנתתם לבבכם לשאל ולנסות את י"י וגם כי לא מחיתם בידם כאשר ראיתם סוף טעותם ולכך אני צריך לעלות אל י"י אולי אכפרה בעד חטאתכם. וישב משה אל י"י ויאמר אנא חטא וגו' (יד) הנה עם שכונת משה לפרט את החטא מהג' צדדים שזכרנו בתחלת התפלה מ"מ כבר המציא להם מתוך וידוי טעם של מחילה כמ"ש ויעשו להם אלהי זהב כלומר דבר שאין בו ממש כמו שפירשנו ראשונה. והנה הוא בחכמתו הפליג מצד והקטין מצד. משל לאומר תבא על פלוני שנשא לבו אותו להכות כלבו של מלך. ובמדרש (ש"ר פ' מ"ז) וכן משה קטרג על ישראל אנא חטא העם הזה חטאה גדולה כשראו מלאכי חבלה שמשה מקטרג אמרו לא יהיה לנו עסק לקטרג. כל זמן שזה מקטרג יפלו על ידו ולא יעמדו אבותם עלינו למה קטרגתם את בנינו. כשראה משה שנסתלקו מלאכי חבלה התחיל ואמר ועתה אם תשא חטאתם אמר לפניו כל התורה שנתת לי לאמר אל בני ישראל אם ישראל כלין מה אני עושה בתורתך לכך מחני נא מספרך אשר כתבת. הנה מבואר שכיוונו ז"ל לומר שמחכמת משה היה לקטרג תחלה כדי להגדיל הסניגוריא אלא שהם באים בב' כתובים ואנכי בא בכתוב אחד כי חצי הכתוב הראשון הוא הקטרוג וחציו השני הוא הסניגוריא. ועתה אם תשא חטאתם וגו' אמר עם היות שחטאו חטאה גדולה עכשו שהעברנו החטאת וביערנו הע"א ונעשה משפט בעובדיה וכל העם שמעו וקבלו מוסר אם תשא חטאתם מוטב. ואם אין מחני מספר תורתך אשר כתבת בה שע"י משה בן עמרם הוצאת אותם ממצרים וקרעת להם הים ונתת להם התורה כי לא לכבוד יהיה לי כי אם לחרפה עצומה אחר שהכל היה לריק. וממשמעות דבריו שכבר יגיעו לדברי תורה מזה חלול ה' לעיני העמים מק"ו. וכמו שאמר ראשונה למה יאמרו מצרים לאמר וגו'. כלומר שיסלק גם הוא ית' שמו מתורתו: ויאמר ה' אל משה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי לא אמר מספרי אשר כתבתי אלא מספרי סתם והוא ספר החיים הנזכר בכל מקום ואמר על מה שנזכר בסמוך ויגוף י"י את העם על אשר עשו את העגל והם אשר חטאו לו ולא נודעה חטאתם אל ב"ד באופן שימיתום עליה. (טו) אמנם על החטא הכללי אני נושא אותם ליום אחר ורמזו לו באומרו ועתה לך נחה את העם אשר דברתי אליך הנה מלאכי ילך לפניך וביום פקדי ופקדתי וגו'. כי גלוי וצפוי לפניו את אשר ירגיזוהו בדרך בענין המרגלים וביום פקדו העון ההוא יפקד עליהם גם את זה כי שם ספו תמו כל העם היוצא ממצרים הזכרים. ואחשוב כי בכלל אומרו מי אשר חטא לי אמחנו מספרי הוא מה שהתאנף על אהרן להשמידו כמוזכר במשנה תורה כלומר אם היה לי למחות איש מספרי אשר כתבתי הייתי רוצה שיהיה אותו אשר חטא לי כי אע"פ שכוונתו טובה היה לו להתרחק מן הכיעור וכ"ש שהיה לו להעלות על לבו כי מה שהיה הוא שיהיה ובמקום שיש חלול השם מאד מאד צריך ליזהר ולזה אמר אשר חטא לי ולא אמר חטא סתם. ואין ספק שאז התפלל על אהרן התפלה שזכר שם באומרו (דברים ט׳:כ׳) ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא. (יג) ולפי שמה שעשה אהרן העגל לא עשאו אלא להכרח העם המתאוים לאלהים אחרים כנזכר לזה אמר ויגוף י"י את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן לומר שהם עשו בעצם את העגל אשר עשה אהרן במקרה. ועם כל זה האשים עצמו עליו בפרשת שמיני באומרו (ויקרא י׳:י״ט) ותקראנה אותי כאלה כמו שיתבאר שם יפה ב"ה. ומ"מ לזה נתן לו למחילה ולהם לעונשים: וידבר י"י אל משה לך עלה מזה. לפי שאחת הטענות החזקות שהליץ משה עליהם היתה משבועתו אל האבות לתת לזרעם את הארץ לזה אמר לו בשעת הכעס ובדבור קשה לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב וגו' כי רצוני לפרוק עול שבועה מעלי שלא תעכב עוד על ידי לכלותם כרגע אם יחטאו לפני ואף גם זאת אעשה על ידי מלאך ולא אעלה בקרבם פן אכלם בדרך לקושי ערפם ויהיה לי לפוקה ולמכשול בדבר השבועה שזכרת: וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו וגו' (ט"ז) כי ראו שהכוונה בהעלותם אל הארץ מהר היתה להניחם כצאן טבחה כשתעלה חמתו עליהם ויהיה לשון וישמע העם כמו כי שומע יוסף (בראשית מ״ב:כ״ג) כי הבינו הכוונה מתוך הדברים וכמוהו (שם כ"ג) וישמע אברהם אל עפרון וגו' ולזה נתאבלו: ולא שתו איש עדיו עליו. (יז) הנה אם יאמר ולא שת עדיו עליו או ולא שתו עדים עליהם היה ממשמעו שהורידו כל העם את עדים מעליהם ולא ישאר מקום לומר אחר זה ועתה הורד עדיך מעליך. עכשיו שנאמר ולא שתו איש עדיו עליו תהיה הכונה שכל אחד מהם לא שת עדיו עליו אבל קצתם שתו וקצתם לא וכן (שופטים כ״א:כ״ב) כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה כי לא לקחו במלחמת יבש גלעד לכל איש מאנשי בנימן אשתו רק לקצתם והוא פי' נכון בכתוב וכן פי' הרד"ק ז"ל וכן מה שאמר הכתוב (שמות י׳:כ״ג) לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו וגו'. לצדדין קאמר איש מהם שהיה יושב או שוכב או עומד בין אחיו וקרוביו לא ראה אותם ואיש מהם שהיה יושב לא קם מתחתיו. והדבר מבואר: והנה עם זה ראוי לדעת במה נחלק לב העם כי קצתם שתו איש עדיו עליו וקצתם לא שתו. (י"ז) ומהראוי שנתעורר עליו תחלה שזה העדי אינו תכשיט הדיוט של כסף או זהב אלא ודאי קדש הוא. כדאיתא במדרש (ש"ר פ' מ"ה) מהו הורד עדיך מעליך רשב"י אומר כלי זיין שנתן להם הב"ה ושם המפורש חקוק עליו. ואני אומר שהכוונה במאמר הזה על לבישת תפילין שהיו עליהם לכבוד ולתפארת כמו שאמר (יחזקאל כ״ד:י״ז) פארך חבוש עליך כי עדי ופאר שמות נרדפים הם ומקודם מתן תורה נצטוו עליהם שנאמר בפרשת קדש לי וגו' (שמות מ"ג) והיו לאות על ידך וגו'. והעדי הזה הוא ודאי כלי זיין בידם דכתיב (דברים כ״ח:י׳) וראו כל עמי הארץ וגו' ותנא דבי ר' ישמעאל אלו תפילין שבראש (ברכות ו'.) והנה קצת העם שלא שתו עדים זה עליהם דנו עצמם כאבלים המתאבלים על עצמם שנאמר ויתאבלו ולא שתו וגו'. שנחשב להם היום ההוא כיום מר למה שראו כי כפשע בינם ובין המות. וקצתם שתו עדים עליהם דנו עצמן כמנודים ונזופים לשמים כמו שזכרו במדרש (ש"ר שם) ולא חשו אל הפסדם בערך מה שנאמר כי לא אעלה בקרבך כי עם קשי עורף אתה וראו כי המנודין חייבין בתפילין. נמצא אלו חששו לגופם ואלו לנפשם. ולזה נאמר ויאמר י"י אל משה אמור אל בני ישראל אתם עם קשי עורף. (יז) הנה שצוה שיאמר בלשון אמירה המורה על הפיוס אל החשובים מבני ישראל החוששים לנפשם אתם עם קשי עורף והוא החשש הגדול שחששתם עליו ועוד רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך שהוא החשש השני שחששו אליו אחיכם ובדין עשיתם מה שעשיתם שהרע הגדול דוחה את הקטן ועתה כבר נחה דעתי ולא ראיתי להשליך אתכם מעל פני. ולזה אל תוסיפו צער על אחיכם והשתחוו להם להוריד עדיכם כמותם לחוש אל העונש הגופיי שישיג אתכם לבד בעוד שאדע' מה אעשה לך והוא הפשרת הדין בכל מקום. ולזה נאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים שקבלוהו בחורב שהוא כנגד נעשה ונשמע. תפלה של יד ותפל' של ראש ולפי דעתי שאלו הם הכתרים שאמרו ז"ל שנטלו בסיני ושנטלו מידם במעשה העגל (שבת פח.) כי הדברים קרובים עם שכאשר יוקח הענין על תיקון תכשיטיהן יפורש על זה הדרך קצתם הבינו הדבר הרע ונתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו ושאר העם שלא הבינו לא שמו לבם והקב"ה צוה שלא ישיתו עדים גם הם עליהם לעוררם אל ההכנע' והתשובה וכן עשו: (יח) ומשה לקח את האהל כשראה שהם כנזופים לשמים אמר מעתה צריך אני לצאת לקראת האלהים הרחק מן המחנה כדי שתשרה עליו רוח נבואה כמ"ש והיה כל מבקש י"י יצא אל אהל מועד וגו' כי איננו שוכן בתוך המחנה: והיה כצאת משה האהלה וגו'. אמר הכתוב כי נמשך מזה בירור אמיתת נבואתו וגדולתו של משה באותו שיעור שנאמר בראשונ' (שמות י״ט:ט׳) בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. ולזה אמר כי בצאת משה האהלה היה עובר בתוך המחנה והיה כל העם נצב איש פתח אהלו ומסתכלין אחריו עד בואו האהלה והיו רואים בעיניהם כי בעת בואו לשם היה יורד עמוד הענן ועומד פתח האהל וכל העם רואים ומכירים את כבוד י"י ומשתחוים איש ממקומו והיו רואים ומכירים בלי שום ספק שהיתה שכינה מדברת עמו פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה לדבר עמהם את אשר יצוה ולא היה צריך התמדה גדולה כי לא נעשה אלא למופת בעלמא ודי שיהיה פעמים שלשה ומה שראוי שיובן בענין דבור י"י אל משה פנים אל פנים הוא מה שכתבתי אצל מאמר חז"ל סוכה (ה'.) מעולם לא ירדה שכינה למטה מי' ולא עלו משה ואליהו למרום עיין עליו בשער מ"ד חלק ראשון: ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש וגו'. (יח) כי בבא משה אל המחנה הוא יושב ומשמר את משמרת בית י"י בדרך קלוס וכבוד כמ"ש (שמואל א ג׳:א׳) והנער שמואל משרת את פני י"י לפני עלי ואפשר שירמוז ג"כ אל מ"ש המורה בתחלת ספר המדע (ה' יסה"ת פ"ז ה' ו') מאחת ממדרגות נבואתו של משה והוא כי מיד שדבר ה' אתו פנים אל פנים מיד שב אל המחנה שלא נתבטלו כחותיו הגשמיות שיקרה לשאר הנביאים ויאמר כי יהושע לא הגיע לאותה מעלה כי בשעה ששורה עליו נבואה אין לו כח לזוז מתוך האהל לשוב אל עניני המחנה. ואולי שגם אל זה כוונו חז"ל באומרם פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה (ב"ב ע"ה.). כי גוף החמה מדרכו להיות מאיר וזורח תמיד משני צדדיו וכן היה משה מאיר מהצד האחד אפי' בשעה שהיה מאיר וזורח מן הצד השני. אמנם פני הלבנה מדרכה להיות תמיד מאירה מהצד האחד וחשוכ' מהצד השני אשר כנגדו וכן היה יהושע כשהי' כח שכלו מאיר בהשגת הנבוא' היה הכח החמרי משתומם ונבהל ובלתי משמש בו כלל ולזה לא ימיש מתוך האהל להשיג בהרגשיו דבר. וזקנים שבדור אמרו אוי לה לאותה בושה וכו' (ב"ב שם) שאם ליהושע כן להם לא כל שכן: