שמות לג:יא מחשבת ישראל: עקידת יצחק, חובות הלבבות, בית אלהים וזכרון ליום ראשון

^*עד כל שומר שבת וכו' תוכן כוונת הרב בקיצר ותוס' ביאור הוא, כי למוד עשות הטוב והישר בעיני אלקים ואדם אשר ילמד איש לרעהו יוכל להיות על ב' אופנים, אם בתתו מופת לו במעשיו ובדרכיו הישרים או בדברי תוכחתו ומוסרו אשר ידבר באזניו, וחוקר אמר כי כאשר יסכימו דברי המורה צדק עם מעשיו הטובים אז יאמנו ויקויימו דבריו על ידי פעולותיו ויעשו רושם חזק בלב זולתו, אבל אם לא יסכימו יחד יבזו השומעים דברי מוסרו וכחשו בפניו יענו לאמר אם אתה לא תעשה כדבריך, מדוע נעשה כן אנחנו? והנה באאע"ה היו שני אלה חוברים יחד הלמוד המעשיי והלמוד המאמרי, ויען כי מקור כל המעשים הטובים הוא הלב כמאמר ר"א פ"ב דאבות שלב טוב הוא הדרך הטוב שידבק בה האדם. והכ' (משלי ד׳:כ״ג) אמר מכל משמר נצור לבך, כי ממנו תוצאות חיים. שר"ל כפי תכונת לב האדם כן יהיו ארחות חייו ומעשיו עלי ארץ, ע"כ אמר התנא על אאע"ה אצטגנינות תלוי' לו בלבו להורות על למוד המעשיי כמו שאמר רשב"י אבן טובה תלויה לו בצוארו מקום כלי המבטא והדבור להורות על למוד המאמרי, וכל חולי הגוף והנפש היו מתרפאים ע"י למודיו לדעת את ה' ולבטוח בישועתו, וכשנפער נשאר לבני אדם רק ההסתכלות מהבחינה בברואים להכיר על ידם מציאות הי"ת ורחמיו על כל מעשיו וזש"א נטלה הקב"ה ותלא' בגלגל החמה (כינוי פרטי לכל הבריא' בכלל כמאה"כ וידעת היום והשבות אל לבבך וכו' ר"ל כשתתבונן על היום בעצמו ותראה פליאת הבורא איך יתנועע אור השמש לאט לאט ממזרח למערב על פני כל כדור הארץ באופן שיקדם להאיר להקרובים לצד מזרח ויאחר ליושבים יותר לצד מערב עד שבכל רגע ורגע יהיה יום במקום אחד ולילה במקום אחר, וע"ז רומז הכ' (תהילים י״ט:ג׳) לפי פירוש הרב בשער א' באמרו יום ליום יביע אמר וכו' שר"ל התחלת יום במקום זה, יביע גבורות וחכמות ה' להתחלת היום במקום שאחריו בקרוב לו לצד מערב, וכן ליל' לליל' אז תכיר בוראך ותבין אל אמתתו ואולם השלמים הראשונים ובתוכם אאע"ה בתחלת עיונו אשר הכירו מזה בוראם, חשבו רק שהכל נמשך תמיד משפע אלקים, בלי התחל' והפסק כאור המושפע מהשמש, והעולם קדמון כקדמות הי"ת, וע"כ כנוהו מלכי צדק ואאע"ה הנמשך אחריו תחלה רק בשם קונה שמים וארץ לא בשם בורא ועושה, עד אשר הוציא הי"ת את אאע"ה מעיונו זה, כמאחז"ל וא"ל צא מאצטגנינות שלך, כי הכיר עתה ע"י הבטחת זרע לזקוניו, שהוא דבר יוצא ממנהג הטבע, שהי"ת הוא בורא ומחדש עולמו, וע"כ יש ביכלתו לשנות טבעו לפעמים לטובת המושגחים מאתו בהשגח' פרטית, והאמין בד' ויחשבה לו צדקה ר"ל חשב כי נתינת זרע לבן מאה ולבת תשעים תהיה רק צדקה מאתו היוצאת מגדר הטבע, והנה האות המורה לנו על אמונת החדוש הוא יום השבת המורה על מנוחת ושביתת והפסקת הי"ת לברוא עוד, כי אין מנוחה כי אם אחרי כלות המלאכ', ולדעת מאמיני הקדמות אין מקום למושג ורעיון מנוחת הי"ת ושביתתו, ונמשך מזה, כי אם בכל ימי המעשה יצאו דברים רבים מן הכח אל הפועל כעין תולדות הבנים מזיווג אבותיהם זכר ונקבה תצא מיום השבת ההשגה היקרה מחידוש העולם והיות היכולת ביד מחדשי הית' לשנות הטבע, לבני ישראל המאמינים בה' ובתורתו, וזה שאמר המדרש ד"מ אמרה שבת לכל נתת בן זוג, ולי לא נתת וא"ל כנסת ישראל יהיה בן זוגך, ר"ל אם לכל יום נתתי כח בריאתי להוליד תולדות שונות, עתה תוליד השגת האמת על ידי ישראל שהוא בן זוגך: למה שהיה העיון במציאות אלו הנמצאים הרבים והעצומים וטוב סדרם ועוצם כיוונם בכל מה שיורו עליו סדר המאמרות אשר קדם זכרם מועיל מאד לכל בעלי הזריזות חכמי קדם אשר מעולם וזה החלם לעלות במדרגות הסולם להודות בהכרח במציאות הסבה הראשונה אשר ממנה הושפעו כל אלה הנמצאות על סדר ההוא הנכון. הנה הספיק זאת ההתחלה להם לגרש מפניהם הדעות ההמוניות הסכלות שנתפשטו בהמוניהם לסבת עטיו של נחש המתחלקות למחלקות. מהם שיאמינו שבוש ההזדמן והכחישו מציאות שום דבר ומנהיג בעולם. ומהם שהאמינו ברבוי האלוהות כמספר הנמצאות והם עובדי הצורות והככבים והמזלות וכהמה גדלו ביניהם כמה שבושים למיניהם. וכבר נתפרסם זה הענין מדורו של אברהם אבינו בהיותו בבית אביו. כי בפילוסופות העיון הזה ולא בזולתו התחיל לחלוק על הדעות הרעות ההן והיה משתדל לבטלן ולסותרן כמו שהפליגו חכמינו ז"ל להראות זה הענין הנכבד במה שאמרו במסכת ב"ב פ"ק (ט"ז:) ר' אליעזר המודעי אומר אצטגנינות גדולה הית' לו לאברהם בלבו שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו. רבי שמעון בן יוחאי אומר אבן טובה היתה תלויה לו לאברהם אבינו שכל חולה שראה אותה מיד מתרפא. ובשעה שנפטר אברהם אבינו נטלה הקב"ה ותלאה בגלגל חמה. אמר אביי היינו דאמרי אינשי אידלי יומא אדלי קצירא עד כאן. זה כי לפי שההישרה המגעת מהשלמים לזולתם היא על שתי מדות. האחת מה שילמדו מהם מצד מנהגיהם ומעשיהם הטובים וישרים כי זה אשר יקראוהו שמוש חכמים. כי הזוכים להיות עמם במחיצתם רואים בהם תמיד ולומדים מהם ועושים כמעשיהם כמו שאמר ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימוש מתוך האהל (שמות ל״ג:י״א) גם באלישע אשר יצק מים על ידי אליהו (מלכים ב ג׳:י״א). והשנית אשר לא זכו לשמושם וזכו לשמוע מפיהם דברים נכוחים ומוסרים נעימים ודברי תוכחות וכבושים כדרך הדרשנים שיצא שמם בעולם. ומהמבואר שהדרך הראשון הוא יותר חזק בהישרה הרבה מאוד מהשני כי יותר ממה שילמוד האדם מהדבור ילמוד ויתפעל ממראה עיניו אשר יראה מעשים בכל יום וכמ"ש גדולה שמושה של תורה יותר מלימודה (ברכות ז':) וכל שכן אם לא יסכימו המעשים עם המאמרים כמו שאמרו על בן עזאי כשהיה מגנה המבטל פריה ורביה יש נאה דורש ונאה מקיים וכו' (יבמות ס"ג:). והחוקר פרק ב' מאמר עשירי מספר המדות אמר וזה לשונו. כי הדברים אשר בפעולות ובמעשים המאמרים פחות יאמנו מהפעולות ואם לא יהיו מסכימים לדברים המורגשים יבזום ויכחישו האמת וכו' ע"כ:

^*זה ימים וכו', כוונתו כי אור השכל באדם המישרו ללכת בדרך הנכוחה נדמה לאור השמש המאור הגדול, והכח החיוני ר"ל הכח הבהמיי המתעורר בקרבו להשתוקק תמיד רק אל ההנאות הגופניות ומחסורים ארציים, נדמה לאור הירח המאור הקטן, כי כן רצה הי"ת שיהי' באדם יחם כחו הגופני אל תשוקת שכלו הרוחני, כיחס הירח אל השמש המשפיע' אורה תמיד עליו, וכן הוא באמת אצל השלמים, ויען כי ע"כ לא ישקע בהם אור שכלם הרוחני לצמיתות גם בעוד בחיים חייתם, ע"כ בבוא עתם להערב שמשם הגופני מיד יבקע להם אור העולם הרוחני כאשר יבקע בכל יום לעת עלות השחר אור השמש היימי, אשר גם בלילה לא שקעה אורה לצמיתות, כי אם נסתר מנגד עינינו יושבי חלק הארץ המזרחי תחת כי נראה בחלק העולם אשר מתחת לרגלינו בארצות אמעריקא אשר במערב העולם, וע"ז רומזים דחז"ל אשר אמרו מהחכמים האמיתיים, כי ראו עולמם (האמיתיים. ר"ל הרוחני) בחייהם, בעודם מתכסים בשמלת גויתם הארציית. אפס האנשים הפחותים המגדילים בחייהם רק האור הקטן, ר"ל כח גופם ותשוקת גויתם, בהשתמשם תמיד רק בהם, אצלם נשקע פה אור שכלם הרוחניי הנדמה לשמש כמעט לצמיתות, ע"כ גם בקרוב עתם למות לא יבקע להם כשחר אור העולם הרוחניי. ורק על גוף השלמים אשר הוא חומר מזדכך תמיד יותר ויותר גם פה עלי ארץ, ונדמה בעבור זה לאשת חיל אמר החכם ד"מ צופיה (ר"ל פה בעולם הגופני רואה וצופיה כבר) הליכות ביתה (האמיתי שהוא העולם הרוחני, וע"כ) ותשחק ליום אחרון, ר"ל לא תירא ולא תחת מקרבת יום המיתה, שהוא האחרון לחיים גופניים, ומביא לחיים נצחיים, וזש"א חז"ל, "מת מתוך שחוק סימן יפה לו" כי זה יורה באצבע, שגם פה עלי ארץ כבר הלך בנתיבות הצדק והמישרים לאור באור החיים האמיתיים. זה ימים שאלוני קצת המחשבים ארחותם לאמר, אם העולם הבא הצח והבהיר המוצלח הוא נכון ומזומן לאנשים אחרי מותם. למה לא הופיע עליהם ניצוצי אורו בהיות באלו החיים חיתם או סמוך לפטירתם. עד שתרגיש נפשם שמץ מנהו ותשמח ללכת לדרכה. ואני שמחתי בשאלה כדי שיקבלו תוכן התשובה האמיתית. אמרתי האמת אתכם כי כן ראוי וחוייב שהטוב הגדול ההוא ינצץ אורו ויאיר טרם בואו. כמו השחר עלה טרם צאת השמש בגבורתו. אבל שזה לא יתכן להראות רק לאנשי השם מתי מספר אשר נגע אלהים בלבם. כמו שחוייב מטבע זה הענין הנפלא. וזה כי הש"י יצר את האדם בחכמה דוגמת עולם קטן וברא בו כעין שני המאורות אשר בעולם הגדול. המאור הגדול הוא השכל האלהי לממשלת ביום הוא עולם ההצלחה וכל הנלוה אליו, ואת המאור הקטן הוא הכח החיוני המתעורר לממשלת בלילה. הוא לצרכי העולם האפל הזה הנפסד. והיתה הכוונה האלהית להיות המאורות האלו משמשין כל אחד על עבודתו ועל משאו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו. רצוני שיהיה תמיד השמש השכלי הלזה הולך וחזק מאד מאיר ומזהיר בעניניו המיוחדים שבעתים כאור הלבנה המשמשת בעסקי העולם ואודותיו. אמנם כאשר ישתדל האדם בהחזיק המאור הקטן כל עוד שהוא הולך ואור כיחלש וכן יכבה אור המאור הגדול. וכל עוד שיחלש וימעט אור המאור הגדול השמש השכלי כן ירבה וכן יפרוץ אור המאור הקטן השפל בלי ספק. תדע כי ככבות האור השכלי מאבינו הראשון ואשתו בעת חטאם כתוב אחריו ותפקחנה עיני שניהם וידעו כו' (בראשית ב') כפי מה שפי' הרב המורה (ח"ב פ"ל) וזולתו. וההפך אצל האבות הקדושים כי בהתחזק בידם האור השכלי יום יום נאמר בעת זקנתם ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות (שם כ"ז), ועיני ישראל כבדו מזוקן (שם מ"ח), וכן בעלי (ש"א ג') הרק אך במשה נאמר לא כהתה עינו ולא נס ליחה (דברים ל״ד:ז׳). כי הוא לבדו זכה להיות שני מאוריו גדולים כמו שנא' עליו ודבר יי' אל משה פנים אל פנים ושב אל וכו' (שמות ל״ג:י״א). ולזה כל האנשים השלמים אשר בעודם בחיים חייתם מתחזקים בהכין להם שמן זית זך וטהור ופתילות נקיות להזהיר ולהאיר בכל עוז אור המאור הגדול והוא עומד עליהם בתוקפו וגבורתו. המאור הקטן הוא חלוש ורפוי בידיהם. והנה לעת בקר הוא עת פטירתם מזה העולם כמו שאמר הכתוב וירדו בם ישרים לבקר (תהילים מ״ט:ט״ו). הנה טרם הערב להם המאור ההוא הקטן המשמש בעולמם זה כבר הופיע וזרח עליהם עמוד השחר העולה מהמאור הגדול הבהיר והצח הבא אליהם. כמו שהוא הענין טרם צאת השמש יום יום. ויחוייב להם שישמחו לקראת אור הגדול ההוא ולא יחושו לכבוי האור הקטן כלל כמו שלא יחוש העולם לכבוי הירח בצאת השמש על הארץ. כי על זה אמר המשורר נפשי לה' משומרים לבקר שומרים לבקר (שם ק"ל). וכן אמר על עצמו לכן שמח לבי ויגל כבודי וכו' כי לא תעזוב נפשי לשאול וכו' (שם ט"ז). וכן סופר לחכמינו ז"ל (ב"ר פ' ס"ב) מאותם השלמים שראו עולמם בחייהם לוי בן זבדי ור' יוסי בן פטרוס ור' יהושע בן לוי. הא' אמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך וכו' (תהילים ל״א:כ׳). והשני על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא (שם ל"ב). והשלישי כי בו ישמח לבנו (שם ל"ג). הנה שנרא' להם בעת פטירתם אמיתת עולמם כל א' כפי מה ששיער במאמרו הנפלא והוא מה שיחייב אותם שיפטרו מתוך שמחה וצהלה כמו שאמרנו. אמנם האנשים הרקים אשר היה עולמם זה להם לעקר ומגדילים מדורת המאור הקטן והוא הולך ומתתזק בידיהם. הנה האור הגדול היה להם הולך וכלה עד שנשאר כדמות ככב אחד מהחשובים. ולזה לעת הערב אורם הגדול ההוא אשר בה גדלוהו לא זרחה להם שמש צדקתם ונשארו בחשך ובאפלה מנדח. וזה מה שיחייב להם הצער והעצב וירקון הפנים עד מלאת ימי משפטם, אשר בם תעלה חלודה מעל נפשם ויופיע אורה עליה מעט מעט. והנה באמת זה טעם אמיתי ונכבד כיון אליו החכם באלו הכתובים האומר ותצחק ליום אחרון. ובאומרו צופיה הליכות ביתה. כי האשה הזאת החשובה ממקום מושבה היא צופה ורואה הליכות ביתה הליכות עולם אשר קותה למו אשר תאכל מה שטרחה ולא לחם עצלות ועצבות כמו שאמרנו: קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה. אמר כי גדול בניה על תוכן המוסר והענוה וחיות בעלה חיי הנעימות והאושר הם קמים להפליג באושרה ומהללה אין אומר ואין דברים. רק שמציאותם תעיד בם שיאמרו עליה הכל: רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה. ירצה כי על הרוב מרבות הבנות יעשו חיל כי יתקבצו בהן המעלות אחת הנה ואחת הנה. אבל את עלית על כלנה במה שתמצאנה כלם במקום אחד מבלי שימצא שם חסרון כמו שחוייב במי שאינן שלימות בהם: שקר החן והבל היופי. למה שלא זכר בה תוארי החן והיופי כמנהג בשבחי הנשים התנצל במה שהם שקר והבל. כי ע"ד האמת עקר הקילוס הוא ביראת השם לבד. ולא הוזכר זה באמהות רק לצורך הספור. או שירצה שקר והבל המה החן והיופי שמקלסין הבריות לשום אשה, יפה ובעלת חן. כי עקר הקילוס הוא מה שהיא מתהללת מעצמה מצד שמעשיה מוכיחין עליה. וזה אומרו: תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה. ירצה אם כי נא להזכיר דברי קילוסים לומר כמה נאה או כמה יקרה וכדומה. רק שיזכירו מעשיה כמות שהן והמעשים עצמם יהללוה בשערים והוא תכלית הקילוס והשבח: וענין אלו הארבע' כתובים גם כן הוא מבואר היות עיקרן בבחינת הנמשל. כי כאשר תתנהג האשה הראשונ' על זה האופן מהשלימות שזכר. הנה באמת חוייב שיקומו בניה והם המעשים הטובים המיוחסים לה ויאשרוה. כי האושר הוא פועל הנפש כפי המעלה. אמנם בעלה יגמור הלל אשר הוא למעלה מהשבח, כמו שכתב החוקר פרק י' מהמאמר הראשון מהמדות. אמר כי לא יהיה זה השבח לדברים יותר מעולים. אבל יהיה להם דבר יותר גדול. כמו שנראה כי נהלל האלהות ונאשרם וגם נהלל האנשים האלהיים כמו שיתבאר זה בפרשת ויהי בשלח פרעה שער ל"ט ב"ה. והנה השכל למה שימצא אתו השלמות הגדול יוכל להפליג ההלול בערך אליו והענין ההלול המיוחד שרבות בנות עשו חיל בזווג השני. אמנם זאת האשה הראשונ' עולה על כלנה כי היא עקר הבית המושלת בכל מיני חיי האדם. ושאר הנשים דרכן להשתבח בחן ויופי. אמנם זאת אין מדרכה להתפאר רק כי ביראת ה' כל היום. ולזה אין ספק שינתן לה מפרי ידיה. כי היא באמת תעלה עמו ותזכה לעלות בגורלו. כי תתעצם בבעלה ולא תתפרד לעולם כמי שיתבאר אמות זה במאמר יעקב אבינו לא מת (תענית ה':) בסוף הספר ויבא. להלן שמץ מנהו. ואז יהללוה בשערים העליונים מעשיה: הרי שנתבאר תכלית הביאור כמה נאה אשה נאה. כל שכן כששתיהן כאחד טובות והתועלות העצומות הנמשכות מהן בהוצאתן אל הפועל. כל מה שאמרו המשוררים בני קרח מטבעם ומפעולותיהם במזמור על שושנים (תהילים מ״ה:א׳) שכתבנו בשער ההוא הח' כי על כן נתיחסו אליו יתב' כי ?אם לו להתיחס ולא לאחר כמו שקדם. ואולם בהיותם שלא כתקנם ודאי יקדיחו תבשילו ותהפך המרכבה כמו שאמרנו בשער הקודם ויפסידו מעשיו וישחיתו תכליתו כמו שסופר מהאנשים ההם אשר זכרנו בתחלה. האמנם כי הכל תלוי בענין האשה הראשונה כי אם היא מחזקת בתומת' ידה בכל ויד כל בה. ^*בהפסדה וכו', כונתו, כי רק בהיות החומר, שהוא ד"מ אשתו ראשונה של אדם טוב, יותר נקל לו, להטיב דרכו עלי ארץ, תחת כי החומר הרע ימנעהו לרוב מהשיג השלימות האמיתית, ויניעהו ללכת ארחות עקלקלות, והחומר הרע הזה המסבב בעליו להרשיע נחשב כמת, יען לא יפעול עוד הפעולה הראויה אשר בעבורה נוצר האדם החי, כמאחז"ל "רשעים בחייהם קרוים מתים" וע"כ הפליגו חז"ל לתאר גודל הרע המוסרי המסובב לאדם מחומר רע באמרם ד"מ "כל שאשתו ראשונה מתה, כאלו חרב בית המקדש בימיו, או עולם חשך בעדו" וכדומה, ועל היות חומר א"א ע"ה טוב בעצם, חי תמיד בבחינה מוסרית, ומת רק בבחינה גופניות בבוא העת והמקרה שיתפרדו חלקיו אשר מהם הורכב, רומז הכתוב לדעת הרב במאמר "ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון" אשר מלבד כונתו הפשוטית לספר כי מתה שרה אשת אברהם רומז גם על חומרו שהיא אשתו ראשונה הנקראת ג"כ שרה בעבור היותר שלטת במעלותה הטובה על חומרי שאר בני אדם מאנשי דורו, ולעת מות השלם הזה מתה גם היא רק מיתה טבעית לא מוסרית "בקרית ארבע היא חברון" ר"ל במקר' ד' היסודות אשר מהן הי' מחובר החומר שלו: אמנם בהפסדה יפסד הכל כמו שעל זה גנה אותה זה החכם בכמה מקומות בספר ההוא. וחז"ל אמרו עליה בלי ספק כל שמתה אשתו ראשונה בימיו כאלו חרב בית המקדש. רבי אלכסנדראי אומר עולם חשך בעדו. רבי יוסי אומר פסיעותיו מתקצרות רבי אבהו אומר עצתו נופלת (סנהדרין כ"ב.). ורחוק שנאמר זה על הזווג השני שאם טובה היא מה לי ראשונ' מה לי שניה. אדרבא השניה היא צרה צרורה מפני שבאה על צרה ראשונ'. אלא שבאמרם שמתה אשתו הראשונה כיונו אל אותה שקראנוה בשם זה בזה הדרוש. ומיתת האשה היא מליצה מאומרם רשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות י"ח:) וכמו שאמר החכם תאות עצל תמיתנו כו' (משלי כ״א:כ״ה) כי כשמת' בחייו ואינה פועלת פעולותיה המיוחדות אל הדרך שזכרן החכם הנה באמת חרב בית מקדשו ובטלה העבודה המיוחדת אל החלק השכלי והיא מעשה המדות המעולות והמעשים התוריים ומזה שחשך אור השכל באהלו הראוי להאיר אחרי זכוך המעשים וכן בעניני העולם פסיעותיו מתקצרות כי לא יעזר ממנה כראוי אל השלמתן וכן עצתו הראויה להמצא בהם היא נופלת. הנה שגזרו על ארבע פעולות שנים בחלק השכלי ושתים בחלק המעשי וכל אלו אסמכום אקראי כי נכון הדבר מעם האלהים. הנה שעלה טעם שני הזווגים יפה ואיך נמשך האדם אחריהם ולבסוף ישמע בקולם ויעשה חפצם כמו שאמרנו ראשונ'. אמנם שלא הספיקו להכריחו ולהוציאו מחפשיות בחירתו שאין צריך לומר שהזוג השני נעשה תמיד על פי מעשיו כי אף הראשון גם כן מעשה ידי אדם הוא בהכשיר הסבות כמו שעשו האבות וזולתן או בהפך ואף גם זאת כי לא תהיה ידו כן בתחלה הנה באמת תהיה ידו עליו בסוף למשול עליו ולרדות בו ולהביאו בכפל רסן שכלו כמו שאמר ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו (בראשית ד׳:ז׳), ואל האשה אמר ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך (שם ג'). ומעתה הצלחת האדם וכל הדברים הנתלים בה כלם הם מאתו ובידו ואין לו טענת אונם מצד מולד או מזל לעשות או למנוע יכריחוהו בידים ואפילו בידי שמים. והנה יועדו שני הזווגים האלה בשני ספורי פרשה זו אשר לפנינו. אמנם הזווג השני הוא מה שתספר בזיווג יצחק ורבקה. אמנם הזווג הראשון הוא במה שידבר במיתת שרה הספדה וקבורתה כי עם שהוא מה שגלויו במיתת האשה השניה הנה הוא גם כן ראוי שיובן על האשה הראשונ' כשיתבאר בשני פנים בעיון פרשת הבריאה להיות האחד הלבוש והשני גופו של דבר כמו שאמר האלהי ר' שמעון בן יוחי כמו שזכרנו בשער גן עדן הוא השער השביעי. ובדין הוא כי כמו שנתבאר ענין מציאותה והיותה עם בריאת האדם יתבאר עכשיו מה יהיה בסופה ומה יעשה בה כאילו הזכיר עכשיו מיתת אשת האדם הראשון וענינה וכאשר נתבונן בה בינה הנה הוא מה שסופר בסוף ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע ויאסף אל עמיו (שם כ"ה) ונאמר אגב ריהטא מה שיתכן שיובן ממנה מזה הענין קודם שנבוא אל ביאורה:

אוֹ לְדַעְתּוֹ שֶׁהוּא מְקַצֵּר בְּעִנְיְנֵי מוּסְרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה והעוה״ב וְסִכְלוּתוֹ בַּדֶּרֶךְ הַיְּשָׁרָה. וְכַאֲשֶׁר תִּמְצָא יָדוֹ נְבִיא דּוֹרוֹ אוֹ מוֹרֵה צֶדֶק אוֹ קוֹרֵא עַל הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה יִכָּנַע לוֹ וְיִשָּׁפֵל לְפָנָיו כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַזַ״ל גְּדוֹלָה שִׁמּוּשָׁהּ יוֹתֵר מִלִּמּוּדָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ג) אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר לָמַד לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא אֲשֶׁר יָצַק מְלַמֵּד שֶׁגְּדוֹלָה שִׁמּוּשָׁהּ יוֹתֵר מִלִּמּוּדָהּ וְאָמַר (שמות לג) וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר וְגוֹ׳. וְאָמַר הֶחָכָם עַל כְּלַל עַם הָאָרֶץ וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה.