שמות לג:כ מחשבת ישראל: עקידת יצחק, אורות, שמונה פרקים וגבורות השם

^*תוכן דבריו בכלל ובקוצר היא, כי כל בעל שכל המתנועע מבלי אשר ידע וישיג תכלית תנועתו והתועלת אשר יגיע לו ממנה, או בהסתפקו באפשרות הגעתו אל מטרת חפצו היא מתנועע בעצלות ובכבדות, עד כי לפעמים יחדל להתנועע כלל, ורק היודע תכלית ומעלת דבר מה, אשר אליו יתנועע, וחושב להגיע אליו באפשרות הוא מתנועע ג"כ בשמחת לב ומשוש נפש בהשתדלות ובחריצות, כמו שהדבר הנעש' במקר' הוא רק בעבור זה חסר השלימות, יען לא היתה בעת העשותו השקפ' אל התכלית, תחת כי הדבר הנעש' בכונה והשקפה אל תכליתו יעשה בשלימות יותר, ואחרי כי נודע מדברי החוקרים ובתוכם הרב המורה, כי כפי גודל ידיעת בעל שכל, כן תגדל הכרתו לדעת ולהכיר חסרונו, ומדרגת סכלתו להשיג הי"ת שהוא הסבה הראשונ' לכל הנמצאים, כמאמר החכם תכלית שנדע הוא שלא נדע, ומלאכי שרת אשר ידיעתם גדלה מאד. אחז"ל בעבור זה, כי יתנו שבחם להי"ת רק בדרך סתום וכללי במאמר ברוך שם כבוד מלכותו, אשר היא בתכלית ההסתר בלי פירוש וביאור, מכל זה נמשך כי נוכל לאמר שע"כ יאחרו הגופים השמימים היותר עליונים את תניעתם מהתחתוניים מהם כגלגל היומי לשטת הקדמונים המהיר מאד בתנועתו (מה שהשתדלו החוקרים לבאר סבתו באופנים שונים) יען כי לדעת הרבה חכמים הגלגלים הם בעלי נפש ושכל כמש"ל בשער ג' ע"כ כפי גודל מעלתם השכלים כן תגדל הכרתם שאין באפשרותם להתקרב אל הסבה העליונ' אשר אליה יתנועעו, וע"כ תקטן ותמעט תשוקתם לה ותתאחר תנועתם יותר אחרי הודעם כי לעולם לא ישיגו מחוז חפצם, והתחתונים אשר לחסרון ידיעתם האמיתית יחשבו שבאפשרותם להשיג מחוז חפצם ימהרו בעבור זה גם תנועתם אליה, ואחרי ההקדמה הזאת אמר הרב ז"ל שבהיות ידיעת התכלית מוכרחת אם תהי' פעולת הפועל וכל תנועותיו ומעשיו בשמח' ובלי עצלות, ע"כ חובה לנו להשתדל ג"כ בידיעת תכלית האדם כפי האפשרות, והנה הגוף שהוא כלה ונפסד לא יוכל להיות התכלית כי אם הנפש הקימת והנשארת לעד, וע"כ מביא דעת החוקרים במהות נפש האדם, ודוחה אותם אחת לאחת בעבור הספיקות שיעיר אליהן, כי לדעת קצתם שחשבו שנפש האדם תתהוה רק בהוית גופו, יקשה כי לפ"ז תכלה גם בכלות הגויה כאבוד נפש הבהמ' באבדן גופה כמאה"כ ומותר האדם מן הבהמ' אין, כי הכל הבל, ר"ל אם אין מעמד לנפש מבלעדי הגוף הלא יהי' מותר האדם מן הבהמ' אין, ולדעת החושבים כי נפש האדם תנתן לו מלידה ומבטן במעלת שלימותה, יקשה למה יגרע גורל קצת הנפשות מגורל זולתן, עד שינתנו אלה לצדיקים אשר שם מנוחתן כבוד, בלכת בעליהן באורח מישור וצדקה, ואלה ינתנו לרשעים לחרפות ולדראון עולם כי ע"י מעשיהם הרעים תפולנה גם הן ממדרגתן היקר', ויכהה אורם הזך אשר הי' להן בהיותן עוד שכלים נפרדים מהגוף ? ועל כן גלה אח"כ דעתו שהיא כממוצעת בין שתיהן, אשר תוכן ענינה הוא שכמו שנתן הי"ת לכל הנמצאים כחות שונות במדרגתם זו למעל' מזו עד"מ כח הדומם גרוע מכח הצומח, ונפש החיונית שבבעלי חיים יקרה מנפש הצומחת, ונפש הקוף עולה על גביהם כי היא דומה בקצת כשרוניה לאדם, כן נתן הי"ת לאדם הנפש היותר יקרה ובעלת הכשרון יותר מכל נפשות שאר בעלי חיים, אפס נפשו זאת, איננה עוד במעלת ומדרגת שכל נבדל כבואה אל האדם מלידה ומבטן כי אם ע"י ההרגל האדם כאשר יגדל את עצמו במעשים טובים וישרים, ובעיונים שכליים, אז ישפיע עליו הי"ת שפע אלהי להתחזק בתקון מעשיו ובקנין מושכליו העיונים ע"ד מאחז"ל (יומא ל"ח:) הבא לטהר מסייעין אותו וכו', עד אשר יתחבר כח נפשיי אשר נתן בו בעת הולדו עם שפע אלהי זה, שנתוסף בו אח"כ והיו לעצם אחד, ועל זה רמז הכתוב באמרו (ישעיהו מ״ב:ה׳) נותן נשמה לעם עליה, ורוח להולכים בה, וכן (שם נ"ז) כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי, כי בשם רוח יקרא הכח הנפשיי הנתן לאדם תחילה, ובשם נשמה יכונה אחרי התחברו בשפע אלהי, והי' עמו לעצם אחד, וע"כ הבדילו חז"ל בין נשמותיהם של צדיקים, ונשמות ורוחות שעתידין להבראות, וקראו לשלש מדרגות רוחניות האדם האלה בשם נפש רוח ונשמה, ולפי זה רק נשמת הצדיק הנתהוה על ידי הרגלה בפעולות טובות ועיונים אלהיים לרוח אלהים, תשאר כשכל נבדל אחר המות לנצח, לא כן נפש הרשעים, אשר נשאר' רק בתכונת' הראשונ' להיות רק כח והכנה חיונית כנפש שאר בעלי חיים, כי היא תאבד, ותכרת במות הגויה כנפש הבהמ' האובדת. למה שהיה מחולשת טבע ההזדמן והגדול' שבחסרונותיו היותו משולל מההשקפ' אל התכלית. כי על כן תארו פעולותיו בשלא תמצאנ' כי אם על המעט. כמו שזכרנו בתחלת השער הראשון. חוייב מזה שכל דבר שלא נתברר' מעלתו או שתעלם כוונת תכליתו. אם שלא יתנועע המתנועע בבחיר' אליו כלל. או אם יתנועע תהיה תנועתו אליו בעצל' ובכבדות. ויהיה שיעור הכבדות והעצל' כשיעור העלם הסבה וסכלות התועלת או המצא הספק בו. הלא תרא' שר צבא ישראל כאשר צוהו דוד מלכו למנות את העם והוא לא ידע שום תכלית טוב למעשה ההוא כמ"ש ואדני המלך למה חפץ בדבר הזה (שמואל ב כ״ד:ג׳). הנה נתעצל בדבר והיה מסרב ולבסוף לא השלימו. דכתיב ולוי ובנימין לא פקד בתוכם כי נתעב דבר המלך את יואב (דה"י א' כ"א) גם מה שפקד מהם נמצא הבלבול בחשבונו כמו שיבא בפרשת והיה כי תבא ב"ה. גם ההפסד שנפל במעשה שאול במלחמות עמלק לא בא אלא מסכלותו התכלית, וחשב שהכוונ' לכבוש הארץ ההיא ולשלול שללה. כמ"ש שמעתי בקול יי' ואלך בדרך אשר שלחני יי' ואביא את אגג מלך עמלק ואת עמלק החרמתי ויקח העם מהשלל וכו' (שמואל א ט״ו:כ׳-כ״א): והכלל כי מי שיסכל תועלת התכלית לא ימנע מהשתבשות הפעולות או מהמניע' מהם או מהעצל' והכבדות בהם. וכבר אפשר תהיה זאת סבה עצומ' להיות הכדורים בעלי הגופות העליונים מהם מתנועעים בכבדות גדולה לפאה האחת מאשר תחתיהן. לדעת הפילוסופים השמים בהם שכל ורוח חיים, אשר נתבלבלו מאד בענינם כמ"ש החכם בכלל השלישי מספר השמים והעולם. וזה שהוא ידוע שכל מה שיתחכם האדם יותר מחבירו יכיר יותר היותו יתברך רחוק מהשגתו. כי הנה הפתי הסכל יחשוב כי הוא קרוב לאל יתברך וכפשע בינו וביניו. אמנם החכם כל עוד שיתחכם יותר עוד יוסיף להכיר עוצם הרחקתו ממנו. וכמ"ש החכם (ב"ע פ' י"ג) תכלית מה שנדעך שלא נדעך. ותכלית מה שאמר לו האל יתברך למשה באותו מעמד הנורא הוא מה שהודיעו בתורת לימוד והישר'. לא תוכל לראות פני וכו' (שמות ל"ג) וכבר חשב משה מתחלה שהיה זה אפשר כי על כן אמר הראני נא את כבודך וכו' (שם). גם בתחלת עניניו נאמר לו אל תקרב הלום וכו' (שם ג') וכבר ביאר הרב המור' פרק חמשים ותשע' חלק ראשון כי לא יתחלפו החכם והכסיל בידיעת הש"י רק בשהחכם יפליג בשלילות והרחקות כשיעור חכמתו. ואחר שנתישב זה נאמר כי הנה הנפש השכלית המניעה גוף גלגל המזלות בתשוקתה. אחר שהית' סבת התנועה הנראת התשוקה לרדוף ולהשיג להדמות אל הסבה הראשונ' הנה בהשכילה יותר מכל זולתה משאר הגשמים השמימיים בעלי הנפש ממעלת בוראה ותרגיש הרגש עצים תכלית ההרחקה אשר ביניהם מכל זולת' עד שתדע שהפועל ההוא הנעש' בעבור ההדמות הוא לבטלה. הנה חוייב שבשיעור ההוא שתשכיל בזה יותר מכל שאר הנפשות אשר למטה במדרגה בו עצמו תתעצל בפועל ההוא ותכבד תנועתה. עד שלזה הית' תנועתה בכבדות עצומה וכאילו אינה. אמנם הגשמים אשר למטה ממנו כל מה שתקצר נפשם משיעור זאת ההשגה יתמעט בציורם עוצם ההרחק'. וכפ"ז תתרב' התשוקה ותקל התנועה. וימשך זה הענין בזה אחר זה עד גלגל הלבנה. ויהי' ערך חלופי תנועותיהם כפי חלופי השכלתם. והרי יהי' זה טעם מספיק להעריך כבדות וקלות אלו התנועות ממה שאמרו שם שהיה להכרח התנועה היומית המהירה בהחלט. שכל מה שהיה הכדור קרוב אליה תתעכב בעבורה תנועת' העצמית. שכבר הקש' על זה מהיות זה הענין בלתי נמצא בהם על סדר וערך. ואף כי השתדל לתקנו הנה הרב המור' דחה אותו תקון בפ' י"ט וכ"ב מחלק שני. אמנם כשיתלה זה בהשכלתם הנה לא יקשה דבר ולא יעמד לפניך מהירות התנוע' היומית העליונ' מכלן. ותאמר שהיא הית' ראוי' להיות היותר כבדה לפי זאת הסברא. כי על כן קדמתי להתנות ולומר מהכדורים בעלי הגופות. והנה הגלגל הזה אינו בעל גוף בעובי רק מה שיקביל השטח לבד כמ"ש עליו כעין הקרח הנורא (יחזקאל א׳:כ״ב) ותשוקה מה תספיק להניע התנועה ההיא אשר אין לה שום מעכב. אמנם שאר הכדורים הם בעלי גופות עצומים כאשר דברו חכמים בעוצם עבים. ואמרו שעובי כל גלגל ת"ק שנה (חגיגה י"ג.) והרב המור' שקד על דבריהם בפרק י"ד חלק ג'. נוסף על זה היות מגלגל היומי חלק ואין בו ככב כלל והגלגל הסמוך אליו נושא כל המון הככבים. והשאר כל אחד נושא הככב המיוחד לו. כי זה מה שיחייב הכבדות והקלות בתנועות. כי לפי זה אמרו שהגלגל הגדול שכחו עצום יניע גשמים רבים בתנועה אחת. והקטנים יניע כל אחד ככב אחד ובגלגלים רבים. גם אמרו שאם היו ככבים רבים בשאר הגלגלים שהיה משיג גלגל הגדול בהנעותם לאות ויגיעה מהצד ההוא אשר יתבאר לשם. ועל פי הדברים האלה הוא מבואר שאחר שלתנועת הככבים היה צריך עוצם הכח לפי מה שהם אחד או רבים. כאשר יהי' הגלגל העליון אשר הוא עצום הכח מכלם מבלי עובי הגשם כנזכר ובלתי סובל שום ככב. תהי' מרוצתו במעט סבה היותר מהירה שאיפשר. והנה זאת סברה נכונה באלו הענינים תדמה מצד מה למה שחדש האיש המרעיש במהירות ואיחור התנועות הגלגליות על הסדר. אשר שבחוהו כל האחרונים והיו מחזיקים בידו אם היה גומר כל ענייני התכונה. וזה כי הנה הוא מצא שהכבדות אשר נרא' בהם לפי הפרסום הוא היה עוצם המהירות לפי האמת כמו שנודע מסברותיו. ואני כמו כן הנה ראיתי שהכבדות באלו הגשמים יור' על עוצם השכלתם אשר היא מה שתחייבם לבלתי צייר תכלית תועלתם בתנועתם לענין הנכסף. והם מתנועעים תמיד להורות על התשוקות בהשלמת מה שחסר להם מהשלמות בערך אל בוראם יתעל'. אמנם מתנהגים בכבדות להורות על מה שישיגו מהמניעה והוא עצם השבח והמהלל המובן מהם כמו שכתבנו בשער העבר. דומה למה שאמר המשורר לך דומי' תהלה (תהלים ס"ה). כי מצד אחד הוא משבח ומצד אחר אומר שאינו יכול. אלא שכל אחד מהן יוסיפו בזה הענין מהמהלל כפי מעלתו. ואחשוב כי הוא אחד מהטעמים אשר בעבורו אז"ל שהשבח המיוחד אל מלאכי השרת הוא אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (רבות פ' ואתחנן) כי לא ראינו כמוהו בכל השבחים אשר בפינו בתכלית ההסתר וההעלם לכנות בו. אם מצד עצמו יתב' ואם מצד מעשיו שהם כבוד מלכותו. אלא שהורו בו זה הענין הנפלא. והוא כי לפי עוצם ההשגה היה עוצם ההעלם וההסתר. והוא נכון בעיני עם היות שאפשר תהי' הכונה אחרת. אכתוב אותה בפרשת יום הכפורים שער ס"ג בעזרת הצור:

והנה מפני שהיו כל האותות והמופתים המיוחדים אל משה אדוננו עליו השלום בשליחות ההוא מהמין הזה הוא מה שאמר לו השם יתעלה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו (שמות י"ד). וזה שאחר שנמסר שרביטו של מלך בידו לעשות כל מה שיצטרך אליו לגאולת העם ההוא אמר לו מה זה אשר תצעק אלי באומרך התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום וגו'. ה' ילחם לכם וגו' (שם) כאלו אלי אתה נושא את נפשך וכאשר נתבאר שם דבר אתה מעצמך אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו בכחך זה ויבאו בני ישראל בתוך הים וגו'. ובענין הנקמה אני אעשה מה שעלי לעשות כמו שאמר ואני הנני מחזק את לב וגו' (שם). כי לב מלך ביד ה'. וסוף דבר כי על היות מעשיו אלו בזאת המדרגה אמר לו ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך (שם ז') כי בדברי' האלה המיוחדים אליו אינו במדרגת הנביא המבקש דבר מאלוהיו רק במדרגת האלהים אשר יצוה לנביאו והוא יעשה. ולזה נתייחד מזולתו בשהיה מטה האלהים בידו כי הוא הוראה על היות בידו שבט מלכות עליונים ותחתונים בכל אלו הענינים וזהו עצמו אשר אמרו הכתוב בפירוש באומרו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו ולכל היד החזקה וגו' (דברים ל"ד) יאמר שלא קם נביא כמוהו אשר תבוא אליו ההתאמתות הגמורה באותה מדרגה מהנבואה המכונה בלשון פנים אל פנים בקדימת ההודעה לכל עניני האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים כי הם המיוחסים והמיוחדים אליו מצד עוצם מדרגתם אשר בהיותם על זה האופן לא נפל בהם שום ספק והשערה זולתי אמתת הענין אשר ייעדהו כמו שיקרה לשאר הנביאים בעקרי מופתים המיוחדים אליהם או לו ע"ה בשאר עניניו כמו שאמרנו. וראו נא כי אורו עינינו לפי דרכנו לרדת לסוף כוונת חז"ל במאמר ההוא שעמדנו עליו באומרם בישראל לא קם אבל באומות עכ"ום קם ומנו בלעם (ספרי פ' הברכה) ובו נדע ונכיר שכוונו לדבר בגנותו של בלעם ולהפליג במעלתו של משה רבינו ושאר נביאי האמת והצדק וזה שמצד שכוונת זה הפסוק היתה להגביל מעשיו של משה ולהבדילם ממעשה שאר כל הנביאים במה שנודע אליו ענינם מתחלה ועד סוף מבלי שיצטרך להוסיף ולגרוע על הדרך שאמרנו ולזה אמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה שמשמע מכח הדיוק שבישראל לא קם אבל שקם הוא באומות עכ"ום לזה דרשו זה הדיוק בבלעם מצד שגם הוא בשליחותו הידוע המיוחד אליו כמוהו נודע אליו מתחלה את אשר יעשה ואשר ידבר מבלי שום תוספת וחסרון כמו שאמר לו פעמים אך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה (במדבר כ"ב) וכן אותו תדבר והוא העיד על עצמו כמה פעמים לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי (שם כ"ד) היכול אוכל דבר מאומה כי כאשר ידעו ה' כי הולך הוא על פי מדותיו הפתותות התנה תנאי בנבואתו והטיל זמם על פניו לאמר לך אל בלק וכה תדבר וכזה תעשה מבלי שום תוספת וחסרון. ופי האתון תבא ותעיד עליו ואת אשר אמר לה לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך (שם כ"ב) כי אפי' לאתונו לא נתן לו רשות להזיקה בדבריו רק שינהוג עמה כמנהג החמרים ולזה העיד הכתוב ויך את האתון במקל ויוסף להכותה ומשפט קיצורו בכל אלו הענינים יבא עוד על דרך הביאור בעזרת השם. ועל זה הענין דרשו ייתור הכתוב במה שאמר אבל באומות עכ"ום קם ומנו בלעם להבדיל בין טהור לטמא ובין כבוד לחרפה. ושיעור המאמר כן הוא לא קם נביא עוד בישראל שיעשה עקר פעולותיו המיוחדים אליו ע"י קדימת ההודעה בהם מבלי שהוצרך לנטות ימין ושמאל בשום אחת מהם מכל אשר יצווה כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים לכל האותות והמופתים וגו' כי כל הנביאים זולתו היו רוב עניניהם והיותר מפורסמים אשר יתייחדו אליהם על ידי הבקשה והתפלה כנזכר אבל באומות העכ"ום קם מי שלא היה ענינו בדרך התפלה כלל כי לא היה הגון וקרוב לאלהיו לכך אבל כל עניניו אשר בפרשה זו המיוחדים אליו כלם קדמה לו ההודעה בכללם ופרטם מבלי שהיה לו שום מקום לנטות בהם הנה והנה. והנה הוא מפורסם שחז"ל כוונו בזה להמיר כבודו ומעלתו של משה רבינו ע"ה על גבי בלעם לבשת וגם לחרפה כי זה לא הוצרך אל דבר זולתי אשר צווה בו קודם המעשה וזה הוצרך אליו מצד רצונו ותאוותו המקולקלת ולא יכול עליו. וזה מה שביארוהו יפה שם בספרי במה שסיימו המאמר אלא מה הפרש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם משה לא היה יודע מה מדבר עמו בלעם היה יודע מה מדבר עמו שנאמר נאם שומע אמרי אל (שם כ"ד). משה לא היה יודע אימתי מדבר עמו ובלעם היה יודע אימתי מדבר עמו שנאמר ויודע דעת עליון (שם). משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד שנאמר ואתה פה עמוד וגו' (דברים ה׳:כ״ח). ובלעם כשהוא נופל שנאמר נופל וגלוי עינים. משל לטבח המלך שיודע כמה הוצאות בסעודה. ^*עתה ראה וכו' ר"ל, ואחרי שדימה הספרי במשלו את בלעם לטבח, אשר הוא רק עבד ומשרת פחות המעלה, אשר יכין ויתקן כל צרכי הסעודה, ויודע בעבור זה גם כל חלקיה הפרטיים איך תוקנו והוכנו ד"מ כל המאכלים, וכמה הוצאות עלו עליה, מה שאין יודע האיש היקר והנכבד אשר הוא רק קרוא לה, מזה נבין, כי גם דבריו הראשונים אשר בהשקפה ראשונה נראים כמהללים ומשבחים מעלת בלעם, הם באמת מורים רק על ההפך, כי מה שאמר "משה לא היה יודע מה מדבר עמו", וכו' הכונה רק, כי בעבור שמשה ראה מראה אלקים אמיתית, ותמונת ה' יביט, לא היה יכול להכיר מהותה ואיכותה, כי מי מבלעדי הי"ת בעצמו יוכל להשיג מהותו על אמתתה? כמו שאמר החכם על ענין זה, "אלו ידעתיו הייתיו," (עיין למעלה במדבר ל"ח ע"א), אבל בלעם שמראה נבואתו היתה גרועה ופחותה בערך מאוד, כמו שדרשו חז"ל על לשון "ויקר," שהוא לשון טומאה היה יכול להשיג אותו הכח שהיה מדבר עמו, ואינו רחוק לחשוב שהיה הוא בעצמו כהוית הכח ההוא, וא"כ אחז"ל גם על התמונה והמראה הזאת אשר לא היתה נכרת אל משה לפי אמתתה לשון "מה מדבר עמו", ולא מי מדבר עמו, כי מלת מי, תאמר רק על עצם העומד בפני עצמו ונכר לרואיו, רק שלא נדע מי ומי הוא, אפס מלת מה, הנקרא בל"א זעכליך תאמר על דבר וענין סתמי אף שאינו עצם נכר, (ואף שבמדרש רבה הגירסא באמת "מי הוא מדבר עמו", שם לא דקדקו בלשונם כראוי כמ"ש הרב לקמן,) המעלה השניה היא, כי משה לא ידע אימתי מדבר עמו, ר"ל שלא היה מהצורך להודיעו תחילה מתי תחל עליו הרוח, למען יכין עצמו לה, כי היה בקדושתו וטהרתו תמיד מוכן ומזומן לה, אבל בלעם שהיה צריך לזה תחילה הכנה יתירה היה יודע אימתי מדבר עמו, ר"ל שהיה מהצורך שתבוא אליו תחילה הערה קדומה למען יכין עצמו לעת אשר ידבר עמו הכח הרוחני ההיא, והמעלה השלישית היא, כי משה היה יכול לעמוד כנוח עליו הרוח, אבל בלעם לא עצר כח לעמוד והיה מוכרח להיות רק נופל וגלוי עינים. עתה ראה כי בחתימת דבריהם ביארו כל כוונתם כי מהידוע שלא מחשיבות הטבח על השרים האוכלים בשולחן המלך הוא יודע דקדוקי ההוצאות יותר מהם כי אם מצד פחיתותו ולזה כאשר אמרו הדבר אשר היה לפניהם בו צד הדמות כמו שאמרנו הורו במה שנתחלפו בהם אשר התחלפותם גם הוא מהמין הראשון רצוני בהוראת מעלתו של משה ופחיתותו של בלעם. האחד כי הנה משה מפני שהוא משיג באספקלריא המאירה ותמונת ה' יביט פנים אל פמם חויב לומר שהוא לא ידע ולא השיג מהות המדבר עמו שאלו ידעו היה הוא עצמו וכבר נאמר לו לא תוכל לראות את פני (שמות ל"ג) לומר שלא יוכל להשיג מהות המדבר עמו פנים אל פנים. אמנם בלעם מצד שהיתה נבואתו בצד הטומאה כמו שאחז"ל על ויקר ה' אל בלעם שדרשו לשון טומאה (ויקרא רבה פ"א) לזה היה יודע מה מדבר עמו שהכח ההוא מושג אליו ויודעו ואינו רחוק שיהיה בהויותו. ולזה אמר שומע אמרי אל כי אל הוא שם לאי זה כח שיהיה מי כמוך באלים ה' (שמות ט״ו:י״א) אילי הארץ (מלכים ב כ״ד:ט״ו) וגם מחזה שדי הוא ענין רחוק מענין הנבואה הגמורה בלי ספק והנה הטיבו אשר דברו מה מדבר ולא אמרו מי מדבר שלשון מי אינו נופל אלא בעצמים הנכרים אצלו אלא שאינו יודע מי הם אמנם בבלתי מושג ונכר נופל לשון מה. והרמב"ן ז"ל הוזקק לפרש מה הדבר או המצוה ואמר שעל זה הענין הראשון בא משל הטבח ואין צורך. וגם כי מצד היות משה תמיד מוכן לנבואה לא היה יודע מתי מדבר עמו כי כל היום כשר ותמיד הוא מוכן לכל עת ולכל שעה שירצה אבל בלעם אינו כן שצריך הכנה והזמנה תחלה בהם יתעורר לעת אשר ידבר בו הכח ההוא ובזה היה יודע דעת עליון והוא מה שאז"ל כבוא אל פלגשו (וי"ר פ"א) כי האשה אינה יודעת מתי יתבענה בעלה כי כל עת וזמן היא מזומנת לכך אמנם הפלגש תחלה מודיע לה שתכין עצמה לליל פלוני או לשעה פלוני' והרי היא יודעת דעתו יותר מאשתו. וגם משה מצד שלימותו היה בו כח לעמוד בפני שכינה כמו שהוא ראוי ומחוייב ומה מי שנאמרו לו דברי נבוא' צריך לעמוד שנאמר קום בלק ושמע (במדבר כ״ג:י״ח). ובעגלון נאמר ויקם מעל הכסא (שופטים ג׳:כ׳) השומע מפי הגבור' לא כל שכן אמנם בלעם היה ערל ומאוס ולא היה לו כח לעמוד בפני שכינה שנ' נופל וגלוי עינים וכבר כתבנו כי אפי' באברהם אבינו קודם שנמול נאמר כמה פעמים נפיל' ואחר המולו נאמר וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב (בראשית י"ח). הנה שבכל אלו החסרונות כלן היה בקי בלעם לפי שהיה מצוי אצלם כדרך הטבח שהוא בקי ויודע בכל פרטי הסעודה והוצאותיה מפני שהוא מצוי אצלם ועם שהם דברים דקים ופחותים לא כן משה עבד ה' כי הוא כאחד השרים האוכלים עם המלך על שלחנו שאינו מכיר רק הענינים החשובים העולים על השלחן בצביונן ושלימותם. והוא פירוש מבורר נתבאר להם תכלית הביאור במה שהביאוהו בסגנון אחר במדרש רבה סוף פרשת נשא אמרו שם אלא הפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם ג' מדות היו ביד משה שלא היו ביד בלעם. משה היה מדבר עמו מעומד שנאמר ואתה פה עמוד עמדי וגו' (דברים ה׳:כ״ח) ועם בלעם לא היה מדבר אלא נופל שנאמר נופל וגלוי עינים. משה היה מדבר עמו פה אל פה שנאמר פה אל פה אדבר בו (במדבר י״ב:ח׳) ובבלעם נאמר שומע אמרי אל. משה היה מדבר עמו פנים אל פנים שנאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים (שמות ל"ג) ועם בלעם לא היה מדבר כי אם במשלים כמה דתימא וישא משלו ויאמר (במדבר כ״ג:ז׳). ג' מדות היו ביד בלעם מה שלא היו ביד משה. משה לא היה יודע מי מדבר עמו ובלעם היה יודע מי מדבר עמו שנאמר שומע אמרי אל וגו'. משה לא היה יודע אימתי הב"ה מדבר עמו ובלעם היה יודע אימתי מדבר עמו שנאמר ויודע דעת עליון. משלו משל לנזבחו של מלך שהוא יודע מה המלך מקריב על שולחנו ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו כך היה בלעם יודע מה הקדוש ברוך הוא עתיד לדבר עמו. בלעם היה מדבר עמו בכל שעה שירצה שנאמר נופל וגלוי עינים היה משתטח על פניו ומיד היה גלוי עינים על מה ששואל ומשה לא היה מדבר עמו בכל שעה שירצה. ר"ש אומר אף משה היה מדבר עמו בכל שעה שירצה שנאמר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו מיד וישמע את הקול מדבר אליו (שם ז') ע"כ. הלא תראה כי הג' מדות הראשונות כלן מעלות גדולות מפורסמות שישנן במשה שאינן בבלעם כלל וכן באמת השלשה מדות השניות שהיו בבלעם שאינם במשה כלן הן למעלתו של משה גם כן. כי הראשונה והשנייה הן עצמם אשר מנו אותם בספרי אלא שהמדרש הזה לא דקדק לומר מה מדבר ואמר מי מדבר ולענין אחד נתכוונו. וגם במה שהביא המשל על השנייה ואמר כך היה בלעם יודע מה עתיד הב"ה לדבר עמו זה אמרו על מה שהיה יודע מתי מדבר עמו שהרי הוא לא ידע העת אלא מפני שידע צורך הדבר אשר ידובר בו וכמו שאמר לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי שבו נא בזה גם אתם הלילה ואדעה מה יוסף ה' דבר עמי (שם כ"ב). ומה שאמרו בשלישית שהיה בלעם משתטח על פניו כל שעה וכו' (במדרש שם). ג"כ היה זה לקוטן השגתו כי כל שעה היא הגונה לו בין טמא בין טהור נקי ובלתי נקי והלילות מיוחדות אליו יותר. אמנה משה לא היה מדבר עמו רק בקדושה ובטהרה ובשעות טהורות וקדושות ובבאו אל אהל מועד וכבר אמרו שלא באה אליו נבואה בלילה (ויקרא רב' שם) שנ' וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה וגו' (דברים ל״ב:מ״ח). והנה המאמר הזה והראשון שאמר שאינו יודע מתי מדבר עמו ופירשנו מצד היותו יותר מזומן אינם מנגדים ששם לא אמרו שהוא מזומן לכל שעה שירצה הוא אלא לכל עת וזמן שירצה האל יתעלה. אמנם בלעם מצד פחיתות השגתו היה משתטח על פניו ומיד היה גלוי עינים. ורבי שמעון אומר שאף משה היה מדבר עמו בכל שעה שירצה אך הוא לא היה רוצה אלא בשעות המיוחדות והמיועדות לכך והוא כל שעה שירצה לבא אל אהל מועד לשמוע דבר מפי הגבורה שנ' ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו מיד וישמע את הקול מדבר אליו כלומר שלא יקרה בזה עכוב עד שלא יאמר בעבורו שהיה שומע מפי הגבורה בכל עת שירצה כמו שהיה בלעם מגיע להשגתו הקטנה בכל עת שירצה. סוף דבר כי כאשר תתבונן בכוונתם ז"ל שיעור מאמרם הוא כי בשלשת המדות הראשונות נתעלתה מדרגתו של משה על מדרגת בלעם ובשלשת המדות השניות נפחתה מדרגת בלעם ממדרגתו עליו השלום והיא מליצה נפלאה לומר שכל ששת מדות הם למעלה ושבח ותהלה לאדון הנביאים עליו השלום. זהו מה שראיתי במאמר הזה פירוש נכון ישר ונאמן מצד עצמו ומצד פירוש הכתוב אשר יוסד עליו ^*אשר בו הדחנו, וכו', ר"ל כי אם נקח דברי הכ' ולא קם נביא עוד וכו', על פי פשוטן שיורה שלא יקום עוד נביא אשר יעשה כמשה שינויי הטבע הלא יתנגדו לו סיפורי מקראי קדש, כי יושע העמיד השמש וישעיה השיב אותה עשר מעלות אחורנית ואליה החיה בן הצרפית ושאר מעשי נסים ודומיהם? אבל לפי פירוש הרב ז"ל רצה הכ' רק להורות שבזה היה נבדל משה מכל שאר הנביאים שכל האותות והמופתים שעשה היו רק ממין הראשון, שהי"ת הודיעו תחילה שיעשה אותם בשליחותו כמ"ש למעלה אבל שאר הנביאים השיגו הכח הזה לפעול נפלאות אלה רק ע"י תפלתם אל ה' כמא"ה (יושע י) "ולא היה כיום ההוא וכו' לשמוע ה' בקול איש" ומאה"כ (מלכים י"ד) "ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלקי תשב נא נפש הילד הזה אל קרבו" ושם מ"ב כ' "ויקרא ישעיה הנביא אל ה' וישב את הצל במעלות" וכו'. אשר בו הדחנו מעליו חצי המורים להפיל נסי התורה ומופתיה כשמש בגבעון וחזרת השמש והחיות המתים והדומים ומעוותים הכתובים המורים על אמתתם באמרם שהכתוב אמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה שידמה אליו לעשות נוראות כנגד הטבע כל שכן שיגדלו ממנו חלילה לנו מהם ומדבריהם כי תורה שלימה לפנינו מעידה באזנינו עדות ה' נאמנה ונשמענה: והנה הרמב"ן ז"ל פירש אבל באומות העכ"ום קם לומר שכמו שהיתה נבואתו של משה מבוארת כמדבר עם חבירו פנים אל פנים שכן היה לבלעם בעת הזאת לכבוד ישראל וכו'. כמו שהוא כתוב בפירושיו. ואתה רואה שהמספר שהביאו במדרש רבה הוה תיובתיה שהשתים מתוך הג' מדות שאמרו שהם ביד משה שאינם ביד בלעם האחד היא דבור פה אל פה. והשני דבור פנים אל פנים. ומה שכתבנו הוא שריר וקיים. והנה אחר שביארנו אלו המאמרים המעולים והודענו מדרגת בלעם משאר האנשים ומהו אצל הנביאים שזהו המכוון מכתיבת פרש' זאת כפי מה שאמרו בסוף המאמר לכך נכתבה פרש' זו להודיעם למה סלק הקדוש ב"ה רוח הקודש מאומות עכו"ם שזה עמד מהם וראה מה עשה כלומר אם הטוב שבהם כך השאר לא כל שכן שירדו לעשות רעות ופרצות לעולם מצורף למה שתועיל לדעת ולהודיע גודל חבתו עמנו כי עמד בפרץ לפניו להפוך לנו כל מחשבותם מרעה לטובה כמו שאמר באותו מדרש (ויקרא רבה פ"א) שאמר ר' יצחק שמיום שהוקם המשכן נסתלק' הנבואה מן האומות ואמר לו והלא בלעם והשיב הוא לטובתן של ישראל נתנבא. מי מנה וגומר (במדבר כ״ג:י׳). לא הביט וגומר. כי לא נחש וגו' (שם). מה טובו וגו' (שם כ"ד) וירד מיעקב וגו' (שם). והכוונ' כי אלו הם הענינים המיוחדים שהית' ההשגח' בהם להצילנו מידי רוע כונותיו ולהפכן אל טובתנו וכבודנו כמו שיתבאר הענין היטב בבא עליהם בדרך הביאור ב"ה. אך נתעורר תחלה אל הספיקות הראויות לעורר אותם בספור:

והנה מכל זה יצאה מודעא רבה במשפטי הפרה אדומה אשר אנו בענינה כפי מה שיעיד עליהם המאמר ההוא שזכרנו בה שכל העוסקים בה מטמאים בגדים והיא עצמה מטהרת בגדים שאם היא משימה כל העוסקים בה טמאים חוייב שתמצא בה הטומאה בעצם וראשונה ואיך תטהר לזולת. וראוי לומר בכאן מה שאמר הכתוב מי יתן טהור מטמא לא אחד (איוב י״ד:ד׳) ולכאורה יראה שחכמינו ז"ל הודו בסתירת זאת ההקדמה בזה הענין הנכבד עד שגזרו עליו שהוא יוצא מההקש השכלי בלא ספק כמו שאמרו עליו (יומא ס"ז:) שהשטן ועכ"ום משיבין עליו לאמר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב בה חקה גזירה גזרתי חקה תקקתי אין לך רשות להרהר אחריה וכמו שסיימו במאמר הנזכר עצמו וכן אחז"ל על אדון החכמים אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז׳:כ״ג) זו פרה אדומה (במ"ר פ' י"ט). והכוונה להם ז"ל בזה המאמר נכונה מאד כשתעויין כהלכתה. וזה שהבאים להסתופף בדברי התורה האלהית נחלקו לג' כתות. האחד הכת ההמונית המקבלת כל דבריה ככתבן וחושבן כי מאמר ויתעצב אל לבו (בראשית ו׳:ו׳-ז׳) וירח ה' (שם ח') ויחר אף ה' (במדבר י״ב:ז׳) ארדה נא ואראה (בראשית י״ח:כ״א) וירד ה' על הר סיני (שמות י״ט:כ׳) וכיוצא כלן הן כפשוטן. והשני כת בעלי החקירה מביאים כל הדברים האלה והדומים אל מצרף השכל והמחקר. אמנם אנשי זאת הכת יחלקו לשנים. מהם אנשי דעת ויראת ה' שיקבלו המשפע העיוני בכל מה שלא תהרס פנה מפנות התורה ויפרשו דבריה באופן שיסכימו עמו כמו שהיה הענין בכל מה שגזרו עליו דברה תורה כלשון בני אדם. אמנם בכל מה שמשפט השכלי נגד דברי תורה הנה הם יראים לנפשם והן לא יאמינו לו ולא ישמעו לקולו אבל יקיימו דברי התורה ויאמרו כי קצר השכל מהשיג הענין ההוא כמו שעשה הרב המורה לדרוש החדוש כמבואר לו בפרקים מהחלק ב' ובדרוש הידיעה בפרקים מהחלק ג'. אמנם יש מהם עזי פנים שמבטלין דברי תורה מפני הגזרה העיונית כמו שעשו המכחישים שאינם בני ברית וגם קצת המתפלספים מבני עמנו. ושלשת הכתות אלו זכרם החכם שלמה המלך עליו השלום (משלי י"ד) אמר מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב פתי יאמין לכל דבר ונבון יבין לאשורו חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח. הנה הסוג לב כבר נתבאר ברביעי מספר המדות כי הוא העושה קטנות מערכו כמו שהאיש השוה הוא העושה כפי ערכו וגדול הלב יותר מהשווי ואמר כי הסוג לב לפחיתותו ישבע מדרכיו הקטנות כאלו אמנם האיש הטוב אין צ"ל שלא ישבע מהן ולא מהשוות כי אם ממה שעליו והוא תואר מעולה כמ"ש במעלות הבט למעלה ממך. והנה לפי זה כבר נזכרו בפסוק זה ג' כתות שזכרנו והוא מה שפירש אחריו. כי על סוג הלב אמר פתי יאמין לכל דבר והיא הכת ההמונית כי המאמינים בדברים מפורסמי הביטול כאלו בעניני האלהות הנה הנם כמאמין שיש בבטן הצפרדע הר גבוה ותלול. ועל כלל הכת העיונית אמר ונבון יבין לאשורו כי הבעל תבונה לא יבין מאלו הדברים רק מה שיסכים על העיון. אמנם על מחלקי זה הכת אמר סמוך חכם ירא וסר מרע והיא כת הצנועי' שזכרנו כי החכם בעיוניו ירא את ה' וסר מרוע הבחינה לבטל פנה מהפנות התוריות פן יראה ברע אשר ימצא אותו בעבורה. ועל הכת אשר כנגדה המעיזה ומעיזה אמר וכסיל מתעבר ובוטח. והנה הוא כיון יפה מאד בזה והכתובים אשר אחריו יסמכו זאת הכוונה בלי ספק אבל עתה יספיק זה. וכבר נמצאו שלשת הכתות האלו בזה הדרוש עצמו של פרה אדומה באותה שאלה ששאלו העכ"ום לריב"ז (מדבר רבה פרש' י"ט) שתבא במה שאחר זה כי הנה העכ"ום ההוא השואל היה פתי מאמין לכל דבר כי הנה הוא המאמין ראשונה שהיה דבר בטל בענין הכשפים ואחר חזר והאמין שהיה ענין טבעי. אמנם התלמידים היו מכלל ונבון יבין לאשורו והרב למדם דעת ויראת ה' בשיהיו מכלל חכם ירא וסור מרע במה שאמר להם חייכם לא מת מטמא ולא פרה מטהרת אלא כך אמר הב"ה חוקה חקקתי גזרה גזרתי אין לך רשות להרהר אחריה וכל זה הענין במאמר הקצר הזה שאמר עליו שלמה החכ' אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני זו פרה אדומה רצוני לומר כי הנה הוא היה מסכים בעיוניו למה שכתב באלו המאמרים בספר משלי כי הנה הוא לא היה פתי מאמין לכל דבר מבלי שיביאנו אל מצרף החקירה והחכמה אבל ג"כ לא היה מתעבר ובוטח בעיוניו לבטל או להקל בדברי תורה מפניהם אבל שכבר היה חכם ירא וסר מרע ומודה על מעלתה על כל דרכי העיון כמו שהוא מודה בענין פרה אדומה שאתר שפשפש וחקר מצא שהוא ענין נפלא קצרה יד השכל מהשיגה וכל זה הוא ענין נכון מאד אם מצד הענין ואם מצד יישוב הכתובים וכוונתם. האמנה כי יש להפלא על היות בתורה האלהית מצוה או מצות שיראה בהן כאלו כוונה התורה להעלימם מהחכמים ואף מהנביאים כמו שנראה מזה המאמר של שלמה המלך. ומאמרם עוד ויקחו אליך אליך אני מגלה סוד פרה אדומה אבל לאחרים חוקה (במ"ר פ' י"ט) כי הנה הדברים התוריים אם הם דקים ועמוקים ראוי שיודעו אל החכמים ואל הנביאים ואין דבר שיסתר משום אדם אלא לקוצר שכלו והשגתו אבל לא שיכוון ההסתר בו וכמו שכתב הרב המורה בפרק ל"ג ח"א זה לשונו כן אלו הדעות האמתיות לא העלימום ודברו בהם בחידות ולא עשה כל חכם תחבולה ללמדם בבלתי ביאור בכל צד מהתחבולות מפני היות בהם דבר רע נסתר או מפני היותם סותרים ליסודות התורה כמו שחשבו הפתאים שחשבו שהשיגו למדרגת העיון אבל העלימום לקוצר יד השכל בתחלה לקבלם וגלו להם מעט שילמדם השלם ולזה נקראו סודות וסתרי תורה ע"כ. וגם הרמב"ן ז"ל קיים זה והאריך בו מאד במצות שלוח הקן (פ' כי תצא) הנה שהכתוב לא בא לסתום ולסתור מהראויים להם אבל לפרש או לפתוח פתח במה שיוכלו להכנס בהם ועל זה היסוד עצמו מצאנו ראינו שסמך דוד אדונינו באות הגי"מל מהא"לפא בי"תא כשבקש שיתגלו אליו סתרי התורה באומרו גמול על עבדך אחיה ואשמרה דבריך (תלים קי"ט) אמר שיגמול לו חסד יחיה בו חיי הנפש והוא שיפקיד אותו פקיד ושומר משמרת דברי מצותיו ויודע סודם וטעמם ויהיה ואשמרה כענין שומר הנשים (אסתר ב׳:ג׳) שומר הבגדים (ד"ה ב' ל"ד) שיעשה סוכן ואוצר סודותם. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. ירצה יודע אני שההעלם וההסתר המגיע אלינו באלו הענינים אינו רק מסבת קיצורנו וסמוי עינינו שנלאו מראות פתוחי חותמיהם הכתובות במקום גבוה ממנו דלא איתי איניש דיכיל כתבא למקרי ולזה גל עיני ואביטה וגו'. ואם תאמר שיש בהם טעם להסתירם הנה זה באמת לא ימצא בהם בשום פנים וזה כי המסתיר דבר מזולתו יהיה לאחת מששה סבות. ^*האחת וכו', ר"ל כי הנה שש סיבות יש אשר בעבורן יסתיר איש לפעמים סודו מזולתו, הא' אם אינו ממיודעיו, כי אין דרך איש לגלות סודו לאיש זר אשר לא נקשר עמו בעבותות האהבה והאחוה, והב' אם לא ירצה הזולת לבוא בסודו, ולדעת מאומה ממנו, והג' אם הדבר מגונה בעצמותו, או אם ראוי שיענשו בעליו בעבורו, כי אז יבוש או יירא לגלותו לזולתו פן יודע עי"ז קלונו או יענש בעבורו, הד' אם יירא שהאיש אשר יגלה לו סודו ילך רכיל ויודיענו אף למי שאינו ראוי לדעת אותו, ויצא מזה מכשול או נזק והפסד, הה' שאם הדבר בעצמו אינו מגונה ובכל זאת יחייב חק המוסרי, שלא לאמרו בפה מלא ובגלוי באזני כל כעין מה שאחז"ל "הכל יודעים למה כלה" וכו' ובכל זאת המדבר מענין זה בגלוי ובאזני כל בשם מנבל פיו יקרא, והו' הוא כאשר יירא לפעמים שאם יגלה סודו לאחרים יסבב לעצמו נזק עי"ז, ד"מ אם יגיד להם שבדעתו לקנות מרכולת ידועה מאיש ידוע במחיר קטן באופן שירויח בו, יקדימוהו הם לקנותה, או יודע הדבר גם אל המוכר, וירבה עליו בעבור זה מחיר הסחורה, וע"כ כאשר בקש דהע"ה שיגלה ה' לו סודות תורתו, השתדל להראות כי אף אחת משש אלה הסיבות לא תוכל למנעו בזה, כי על שלילת הראשונה אמר "גר אנוכי בארץ" וכו' ר"ל קרבת אלהים לי טוב, ועיקר השתדלותי היא תמיד רק לעיין בדברי' רוחניי' ואלהיים, באופן שאני נחשב כאחד מאוהביך ואנשי ביתך וישיבתי בארץ אחשוב רק לדבר עראי וטפל, והיא רק לפי שעה כגר וכאזרח אשר נטה רק ללון, ועל השניה אמר "גרסה נפשי לתאבה" וכו' ר"ל כי חפץ אני מאוד שתגלה לי סודיך, ועל השלישית אמר כי לא לבד שסודות התורה אינם דברים שאינם הגונים כי אם הם בהפך טובים וישרים, כי מזהירים הם כל אדם לבלתי סור ממעגלי הצדק והיושר כמו שאמר "גערת זרים" וכו', ועל הרביעית אמר "גל מעלי חרפה ובוז" וכו' ר"ל אל תחשוב אותי כהולך רכיל המגלה סוד למי שאינו ראוי לו, אשר חרפה ובוז גולל עליו כל איש נאמן ומכסה דבר ועל החמישית אמר "גם ישבו שרים וכו' אני אשיח בחקיך," ר"ל כי חקיך אינם מהדברים אשר חוק המוסר יחייב להסתירם ושלא לדבר בהם בגלוי ובאזני כל גם נגד מלך ושרים. ועל השישית אמר שע"י גילוי סודות התורה לא תופר עצת הי"ת המגלה אותם כי אם אך טוב מוסרי יסובב עי"ז, וזש"א "גם עדותיך שעשועי אנשי עצתי" ר"ל כי גם לי גם לאנשים אחרים אשר עמם אשיחה בחקיך יסבבו רק עונג ושעשועים באופן שנפשם נדבקה בנפשי והם נעשים לי עי"ז אוהבי ואנשי עצתי, האחת שלא יאות האדם לגלות סודו כי אם לאיש כערכו ואלופו כמו שאמר ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד וגו' (תהילים נ״ה:י״ד-ט״ו). והב' מפני שהזולת ההוא לא ירצה לקבל סודו ומסתורו כמו שאמר בסודם אל תבא נפשי וגו' (בראשית מ״ט:ו׳). והג' מפני היות הדבר ראוי להסתירו מפני גנותו או מפני ענשו באומרו כי יסיתך אחיך בן אמך וגו' בסתר לאמר (דברים י״ג:ז׳). מכה רעהו בסתר (שם כ"ז) ועל לשון הרע הכתוב מדבר כי היא הכאה אשר יקבלה האדם עם היותו נסתר מהמכה. והד' כי ירא לאמר פן יתבזה הדבר ההוא הנאמר ע"י האיש הלזה אשר יתגלה אליו כי יקשקש בו כפעמון לכל אדם ובכל מקום וכמו שאמרו חז"ל מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר (סוכה מ"ט:) ועל ההפך אמרו כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד (משלי כ״ו:ח׳). והה' שהדבר הוא מטבעו להסתירו כמו שאמרנו הכל יודעים למה כלה נכנסה לחופה אבל כל המנבל את פיו וכו' (כתובות ח':). כי זה דבר אינו אסור ולא מגונה מצד עצמו אבל הוא הכרחי או מצווה עליו אבל הפרסום לבד בו הוא הגנאי כמו שהוכרח לטבע היצירה להסתיר אברי המשגל והיציאה בכל הבעלי חיים. הו' שמא ע"י זה הגלוי ימנעו ממנו מבוקשיו שיקדימוהו היודעים ויעכבו על ידו כמו שאמר החכם הפר מחשבות באין סוד (משלי ט״ו:כ״ב) וכן אמר נחמיה בן חכליה ולא הגדתי לאדם את אשר אלהים נותן בלבי לעשות בירושלים ונאמר והסנגני' לא ידעו אנא הלכתי ומה אני עושה וליהודי' ולכהנים ולחורי' ולסגנים וליתר עושי המלאכה על כן לא הגדתי (נחמיה ב׳:ט״ז) והטעם שע"י כן תמנע כוונתו. והנה המשורר הליץ שאחת מששה הטענות האלו לא ימצאו בגלוי סתרי התורה כמו שיסדרם בששה פסוקים רצופים אחת לאחת ולכן אין ראוי למנע ממנו. ועל הראשונה אמר גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך (תהילים קי״ט:י״ט) ירצה אל תבזני מצד שאני עפר מן האדמה לומר מי הוא זה להעריכו בבעל סוד כי מצד השכל שהוא עצמי ואמתת מהותי גר אנכי בארץ וכמו שאמר במקומות אחרים כי גר אנכי עמך (שם ל"ט) כי גרים אנחנו לפניך (ד"ה א' כ"ט) כלומר למה שיאות להיות עמך ולשבת לפניך הננו גרים בארץ ולא תושבים בה והוא הטעם מה שנקראו האנשים הנקבעים בעסקי העולם הזה עם הארץ כי הם מתושביה ואזרחיה לא מהנכרים עליהם וגרים בה כמו שכתבנו בשער. ועל השנית אמר גרסה נפשי לתאבה אל משפטיך בכל עת. ירצה אין לך טעם למנעם ממני מצד שאני נכסף ומשתוקק אליהם תכלית הכוסף והתשוקה כי גרסה נפשי לתשוקת' וחפצם בכל עת כי אין דבר במה שיבחן בו עוצם התשוקה כי אם בענין ההתמדה וכמו שאמר באהבתה תשגה תמיד (משלי ה׳:י״ט) וזאת התשוקה נמצאת תמיד לשלימי אומתינו כמו שנרא' מענינם ובמקומם. ועל השלישית אמר גערת זדים ארורים השוגים ממצותיך ירצה אין צ"ל כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ואין להסתיר' מצד רעתם וגנותם אלא שהם הגוערים בכל זדים ועושי רשעה ומזהרת אותם בשיעור גדול מהעונשים וההרדפות כמו שנתפרסם ממשפטיה. ואמר השוגים ממצותיך כי מהשונים נעשו הזדים הארורים באשר ימשכו אחרי רוע ההתחלה. ואחשוב כי באומרו זדים כוון אל המזיד במעשה ואם אינו מזיד בחטא והוא העובר לתאבון. ובאומרו הארורים כוון אל המקוללים המזידים אצל החטא והם המכוונים למרוד. השוגים כמשמעו שאינו יודע שהחוטא. וזכר אותן על הסדר שזכר בי"ג מדות נושא עון ופשע וחטא' (שמות ל״ד:ז׳). והכוונה שבכלם גער ע"י המצות האלו כל כת וכת לפי צרכה עד הרחיקה והבדילה מרוע מעשיה. ומאמר ממצותיך מוסב לכל אחת כאלי אמר זדים ממצותיך ארורים ממצותיך ושוגים ממצותיך ועל הרביעית אמר גל מעלי חרפה גוז כי עדותיך נצרתי וגו' (תהלים שם). ירצה אל תחזיקני כרכיל מגלה סוד ברחובות ובשווקים או לאנשים בלתי מהוגנים כי הוא חרפה ובוז באדם שהרי אני נאמן רוח מכסה דבר ונצרתי עדותיך בלבי בכל מה שצריך בו הסוד והוא טבע השלימים כלם כמו שאמרו במדות הלימד התור' לשמה ממשיכתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן (אבות פ"ו). ונאמר על רבן של נביאים בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י"ב) וענין זה הנאמנות בחכמים פירשנו בשער ע"ב. ואיפשר להליץ זה בפסוק גר אנכי בארץ וגו'. לומר שהגרים אשר בארץ הם יותר נאותים לגלות אליהם אי זה סוד שיהי' יותר מהתושבים משום דשייכא בהו חברך חברא אית ליה מה שאינו כן בגרים. ועל הטענה החמישית אמר גם ישבו שרים בי נדברו עבדך ישיח בחוקיך כי אין ענין סתרי התורה צריכין שמור והסתר מן הפרסום כמו שהיא הענין בתשמיש המטה ישמוש נקבים שאמרנו אדרבא שהם דברים שאדם ידבר וישיח בהם אפי' כשישבו שרים רבים ונכבדים לפניו לדבר עמו ואין שם כי אם כבוד ותפארת. והנה על הששית אמר גם עדותיך שעשועי אנשי עצתי יאמר לא די שגילוי סתריה לא יפר עצת המגלה ולא תבטל מחשבתי אלא שגלויי' ולמודם יקיימו וישלימו אותה על כל פנים ושזה נודע לו בנסיון במה שהשיג לי מהם כי כשהיה משתעשע בעדותיו עם בני אדם ומגלה להם סודותיהם הנודעים לו מיד נדבקה נפשם בנפשו והיה מוצא קורת רוח בהם להיות לו לאנשי עצתו להצליח דרכיו ולהשכיל וכ"ש שלא יזיקו על ידו וקל וחומר שיהיה כזה בלמוד האלהי וכמו שאמר כן יהי' דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח את אשר שלחתיו. (ישעיהו נ״ה:י״א) והנה אחר שלא נשארה סבה אליך יצטרך ההעלם והסוד נשאר אם כן שאיני מחלה אלא מפני קצורי אשר עליו אני מחלה פניך ונושא לפניך את כל התפלה והתחנה הזאת ואשר יסמוך אליה באות הדל"ת על הסרת המונעים והמעיקים כמו שאמרנו אותו שער נ"ה. והנה הדבר שישאלו השלמים מאת השם יתעלה ואין סבה להסתיר אין מדרכו למנע מהם כי לא ימנע טוב להולכים בתמים ואיך יאמן שירצה שיהי' פרה אדומה וזולתה מהמצות נסתר ונעלם משלמה המלך ע"ה ומשאר הנביאים והחכמים זה לא יתכן וכ"ש שנמצאו מאמרים ג"כ לרז"ל שנראה מהם שלא היתה כוונתו יתעלה להסתיר עצה ולהעמיק סוד מלב כל חכם לב במצוה הזאת והדומות עד שלא ישיגו את טעמם כמו שיראה מקצת מאמרים אמרו מפני מה כל הקרבנות זכרים וזו נקבה אלא משל לבן שפחה שטנף פלטין של מלך אמר המלך תבא שפחה ותקנח את צואת בנה כך אמר הקב"ה תבא פרה ותקנח מעשה העגל (במ"ר פ' י"ט). הנה שהורה שהאומר השיג כוונת הפרה הזאת ותועלתה. ועוד מצינו לרבן יוחנן בן זכאי שאמר לתלמידיו חייכם לא מת מטמא ולא פרה מטהרת אלא כך אמר הקב"ה גזירה גזרתי וכו' (שם). ^*והנה מאמרו זה וכו' ר"ל כי היודע לשלול מדבר ידוע, מה שנראה לזולתו שהוא תואר עצמי והכרחי בו, בהכרח שידע מהות הדבר ההוא בעצמו, ואחרי שאנו חושבים שעצמות הפרה האדומה היא לטהר הטמאים במי אפרה וריב"ז אמר בהפך מזה "חייכם וכו' ולא פרה מטהרת" הלא זה אות ומופת שידע סוד הפרה וטעמה. והנה מאמרו זה יורה תכלית ההוראה שהוא יודע דבר בסוד הפרה וטעמה שאם לא כן איך אמר חייכם לא מת מטמא ולא פרה מטהרת שהרי שלילת הענין היותר עצמי שיחושב בו הוא חלק גדול מהידיעה או הידיעה עצמה. ^*וכמו שכתב החכם וכו' לשונו דחוק קצת ולדעתי כצ"ל "כי מי שיבקש עבד פלוני והוא אשר יסכלהו כשיפגשהו לא ידע זה אשר יבקש וכו' כשיפגוש אותו אשר יחשב עליו כי זהו יותר מכל זולתו ויאמר שאינו, הוא ראיה גמורה שידעהו ור"ל כי ממה שיאמר איש על אדם אחד מדי יפגשהו בחוץ שהוא אינו העבד המבוקש ממנו, לא יודע עוד לנו שידע מהות העבד ההוא בעצמו, אפס כאשר יפגוש איש אשר יחשוב עליו בתחילה שהוא הוא המבוקש, ובכל זאת אחרי התבוננו והסתכלו בו יותר יאמר עליו שהוא איננו, זאת השלילה (שהיא כעין שלילת תואר שהיה נראה לנו כעצמי והכרחי לדבר המבוקש) היא אות ומופת שידע על נכון מהות העבד המבוקש. וכמו שכתב החכם בראשון מספר המופת כי מי שיבקש עבד פלוני והיא אשר יסכלהו כשיפגשהו לא ידע שזה אשר יבקש אותו וכו'. וכן כשיפגוש אותו אשר יחשב עליו כי זהו יותר מכל זולתו ויאמר שאינו הוא ראיה גמורה שידעו. עוד מצינו במדרש (שם) מה שמכריע זה א"ר אחא בשם רבי אסי בר חנינא בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה יושב ועוסק בפרה אדומה ואומר הלכה בשם אומרה רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים אמר לפניו רבש"ע יהי רצון שיהא מחלצי אמר לו חייך שיהי' מחלציך הדא הוא דכתיב ושם האחד אליעזר (שמות י״ח:ד׳). ואין ספק כי על דין הפרה עם סודותיה נאמרו הדברים האלו ויותר נפלא אמר שם וכל יקר ראתה עינו (איוב כ״ח:י׳) זה רבי עקיבא וחביריו שנגלו להם דברים שלא נגלו למשה בסיני. ואם שדברים אלו צריכים ביאור כמו שיבא מ"מ למדנו מכל המאמרים האלו שהענין אצל פרה אדומה הוא כמו בשאר סתרי תורה אשר לא הית' הכוונה להסתירם ולהעלימם מלבות החכמים. והנה אחר שנמצאו לחז"ל מאמרים רבים וחזקים שמראים על העלמה מכל כי על כן קרא אותה חקה וגזירה ומצינו מאמרים שמורים על היות טעמה מושג לחכמים כמו שזכרנום נראה שהנאות והטוב לעבור עליה בשני פנים. האחד בתת טוב טעם ודעת על כוונת ההעלם. והשני בהראות שום טעם לנגלה ממנה כפי המאמרים המורים עליה. אמנם הענין הראשון הוא בשנקבל שענין פרה אדומה היא עמוק עמוק מי ימצאנו כי עצור עצר ה' הכח השכלי לרדת לסוף כוונתו ^*בשום צד הקש או חיפוש וכו' להבין דבריו צריך אתה לדעת כי כל משפט שכלי בכלל, יקרא הקש, וביחוד יקרא בפי הרב ז"ל פה בשם הקש רק אותו משפט שכלי הנולד מהקדמו' ר"ל מהנחות קדומו', ד"מ משפט "כל אדם מרגיש" נקרא הקש יען כי נולד הוא מב' הקדמות, האחת "כל אדם חי," והב' "כל חי מרגיש," כי מחיבור שתיהן נודעה התולדה שהיא א"כ "כל אדם מרגיש," ובאמתת הקש זה צריך כל משכיל להודות, יען כי יש עליו מופת, והפוכו "אין כל אדם מרגיש" הוא שקר מוחלט, אחרי שכל אדם נכנס בסוג החי וכל חי מרגיש, ובשם חיפוש אינדוקטיאן יקרא משפט השכל הבנוי רק על הנסיון והדמיון לבד (עיין מזה גם מלות הגיון סוף שער ז') ד"מ אחרי אשר אכלנו הרבה פעמים מאכל שצורתו פת לחם ושבענו ממנו, נשפוט כל עת שיבוא לפנינו פת לחם שהוא משביע רעבים, יען כי הוא דומה בצורתו לשאר פתותי לחם שהשביע כבר אותנו לפנים, ועל אמתת משפט כזה יש עוד לעורר, אחרי שאין עליו מופת, כי אם גם מאה פעמים שבענו באכלנו פת לחם כזה, אפשר שבכל זאת עתה לא נשבע ממנו, אם בעבור שרעבון נפשנו גדול עתה יותר ממה שהיה לפנים או בעבור שפת זה ידמה רק בצורתו החיצונית לפת אחר שאכלנו לפנים, אבל במהותו ואיכותו הפנימית לא ידמה לו, יען כי לא נעשה מתבואה טובה כמוהו, ומעתה יאמר הרב ז"ל כי ענין פרה אדומה ואופן פעולתה לא נודעה בשום צד מהקש שכלי, גם לא עפ"י הנסיון בעבור דמיונה לשאר דברים הנודעים כבר לנו במהותם ובפעולותיהם. בשום צד הקש או חפוש כמו שאמר החכם עליו אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז׳:כ״ג) אבל שהית' הכוונה האלהית בזה נכונה מאד להודיע בהעלם זה וכיוצא העלמים רבים אשר אתנו אשר א"א זולתם לפי טבענו והידיעה באמתת מציאותם היא מחוייבת אל ההצלחה. וזה שאין ספק שהתורה האלהית מיעדת בשכר מצותיה וחקותיה נחלת שתי העולמים כמו שאמר ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותינו כהיום הזה (דברים ו׳:כ״ד) כאשר פירש הרב המורה ז"ל וכמו שנתבאר זו בפרשת הברית שער ע' והנה לא ימלט משהיו קצת המצות המיוחדות להצלחת העולם הבא וקצתם להצלחת העולם הזה אי שיהיו לכל אחת מהמצות שתי התכליות. ואחר שהענין הראשון לא נתבאר בתורה אבל מצינו במצות הקלות ייעוד ההצלחה הנצחית כמו שהיא בשלוח הקן שנאמר בה למען ייטב לך והארכת ימים (שם כ"ב) כמו שאמרו חז"ל (חולין קמ"ב.) וכן במצות כבוד אב ואם עם היותה מצוה אנושית מפורסמת ודומיהם וכמה פעמים אמרו רז"ל הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות (אבות פ"ב). הנה חוייב שימצאו שתי התכליות בכל אחת מהנה וכבר נתבאר בפרשת מתן תורה כי על שני הענינים אמר נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳). עיין שם והנה מזה יתחייב שימצאו בכל אחת מכל מצות ה' שני טעמים מתחלפים האחד במה שתכוין להיישיר אל החיים האנושיים הזמניים על צד היותר נאות שאפשר. והשני מצד שתכוין להשאיר אותנו בהן אחרינו בדברי רוחנית נצחית. והנה בבחינה הראשונה כבר איפשר לנו לבקש טעם לכל מצוה ולמצוא דברי חפצה כי כמו שהתכלית עצמו הוא דבר ידוע ומושג לנו כן נוכל לדעת איך יביא המביא אותנו אליו ולא עוד אלא שהיא עצה טובה וכוונה רצוייה לדרוש ולתור טעמם בזה כי כל עוד שישכיל האדם בטעם הדבר וסבתו יתיישר מאד להשגת תכליתו כמו שהשתדל הרב המורה בנתינת טעמי המצות כלן על זה האופן בחלק שלישי מספר המורה. והנה על זה אמר החכם פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו (משלי ד׳:כ״ו) ועל זה האופן השתדלנו בכל מה שבא ממלאכת המשכן וכליו ובגדי כהונה וכל הענינים הנלוים אליהם כמו שנתבאר במקומותן. אמנם בבחינה השנית כאשר היה התכלית הנפלא ההוא נמנע ממנו ציור אמתת מהותו כמו שאמר הנביא עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיהו ס״ד:ג׳) והחושב חלוף זה הוא אצלו רעיון רוח או סכלות גמורה כמו שיקרה לסומא שלא ראה מאורות מימיו וידמה בלבו שיש לו ציור ובחינה אצל המראות שזה יהיה לו עוורון גדול מהראשון שהראשון הוא בעיניו והשני בשכלו ויסבול שירצה זה באומרו כי לא יראני האדם וחי (שמות ל״ג:כ׳) יראה בעודו חי ובריא מהשכל על דרך והחי יתן אל לבו (קהלת ז׳:ב׳). והנה אחר שהיתה הכרת התכלית מנועה ממנו מטבענו יתחייב גם כן שיהיה הדרך המביא אליו גם הוא מוסכל ציורו ממנו כי איך יצייר האדם דרך אל המקום אשר לא ידעו ולא הכירו כלל הנה זה הוא בלתי איפשר אבל יחוייבו כל אנשי התורה לכסוף התכלית הנכבד והנורא ההיא לפרסום מציאותו כפי ייעודי התורה האלהית ובכל נביאי החמת והצדק כמו שיכסוף הסומא לאור השמש לפרסום מציאותו בפי כל הרואים את כבודו ואת גדלו ונתיישר אל המעשים המביאים אליו על פי התורה והנבואה כמו שיתרפא החולה בעצת הרופא ואם לא ידע טבע התרופה ומהותה כמו שאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך (שמות ט״ו:כ״ו). והמחלה המצריית היא הפסד עצמן ואבדן נפשן בלי ספק. או כמו שנשענים הסומים על הפקחים ללכת על אשר לא ידעו כי הנביאים הם הרואים תמיד במחזה שדי ואנחנו בכל אלו העניינים באין עינים נגששה כמו שאמר על זה והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו אדריכם אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים (ישעיהו מ״ב:ט״ז) כמו שיתבאר בסוף על פי חז"ל. והנה אחר שהדרכים והנתיבות אשר בהם ילכו אל זה התכלית העליון הם נמנעים בחוקינו הנה העצה היעוצה שלא לדרוש ולחקור אחריהם כי על זה הענין נקראו כל המצות האלהיות חוקים כמו שתכלול אותם בשם זה בכמה מקומות. ועל זה אמר החכם אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע (משלי ה׳:ו׳) אמר האורח והנתיב המביא אל החיים הנצחיים השמר לך פן תפלס אותו ותחשוב לשקלו בשקל דעתך כי ודאי נעו מעגלותיו ונתרחקו מדרכי האדם ולא תדע בהם דבר וכן יען בכיוצא בזה אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת (שם ל') והנה הפליג ההזהרה בזה פן יהיה בלב האדם דבר בליעל לאמר שכל המצות נתיצבו על כוונות אינושיות מתועלות מושגות אצל החכמים עד שכבר יספיק השכל האינושי לבא עד תכליתם כמו שחשבו רבים לפי שמחשבה זו תמשך הריסה גדולה לכל התורה כלה משני צדדים האחד במה שיגזור דעת האדם שתמשך הכוונה המכוונ' במצוה מבלתי שתעשה בפעל כמו שקרה לשלמה המלך עליו השלום באותם שלשה מצות המלכיות שנתברר טעמם שבשלשתן אמר אני ארבה ולא אסור ולבסוף לא נזהר וסר (סנהדרין כ"א:). וכן הענין ברואה שטעם שביתת השבת הוא ממה שיחייב השכל לתת מנוחה ומרגוע לגופות העמלים אחת בשבוע או שיהיה להם פנאי לבקר קרוביהם ואוהביהם לטעת האהבה ביניהם אשר היא צריכה לחיים או להתעסק בחכמה ובתורה וכיוצא הנה כבר תבטל מצוה זו אצל הבטלנים או העוסקים תמיד בתורה וגם אצל בעל המלאכ' כשיראה מלאכתו אובדת והוא מתענג בהצלת' יותר מבשביתה ומה גם עתה אם אין לו מה יאכל שישיש וישמח ביגיע כפיו כי יאכל. או כי ייטיב לבו ללכת כמה מילין להקביל פני אביו או רבו וכל כיוצא בזה. וכן הענין באיסור המאכלות שאם יחשבו שנאסרו בתורה מצד היזקם אל הבריאות הגופיי או מצד לחותם או קרירותם יבשותם וארסיותם הנה כבר ימצאו עלה לבטולם אל האנשים אשר לא יזיקום לפי טבעם או שיאכלום ע"י התקונים וההרכבות והתבלין אשר בהם יבטלו כח ההיזק הנמצא בפשוטיהם כמו שהוא הענין בכל התרופות שהם סם המות לבריאים ורפואות לחולים וגם על ידי ההרכבות והתקונים וכזה הענין יקרה בכל מצות התורה עד אשר לא ישאר בה דבר עומד על עומדו. אמנם הענין השני מההריס' הוא מה שתתמעט בעיני הכל צורת התורה האלהית להיותה במדרגת חבור קטן חסר וקצר מאד מספרי הנהגת האדם אשר במדות או בעניני הרפואות היותר קצרים וזה מגונה מאד. אמנם כשישים האדם אל לבו כי בזולת זה יש טעם לכל המצות האלה עליון ונשגב הנשקף אל תכלית עליון ונורא מהשגתנו לא ירים את ידו להחליף או להמיר מהם לא דבר גדול ולא דבר קטון והוא עצמו מה שאמרו ז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר וגו' אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי (תו"כ פ' קדושים פ"ט) ירצה שלא יאמר שמה שימנע מאכול החזיר ויתר המאכלות האסורות או מענינים האחרים שמנעם הכתוב שהוא נמנע מפני הרע אשר ימצא הוא בהם אשר בעבורו ימנעם מדעתו כי ודאי איפשר לקבלה ולאכלם ע"י התקונים כיתר המאכלות המותרות הצריכין תקון אבל מה נעשה ואבינו שבשמים גזר עלינו גזירה זו מטעם נסתר ונעלם ולא נוכל לעבור את פי ה' והיא כוונה נכונה מאד. והנה כאשר היה זה הדעת הכרחי במצות התורה האלהית לקיים אותו ולהכריחו ראתה החכמ' האלהית לתת לנו בתוך מצות התורה קצת מצות אשר כנגד האנשים החושבים למצוא טעם אינושי לכלם וילאה שכלם בהם ויודו הודאה גמורה ששכלם קצר יד מהשיגם ויהיו ראיה גדולה על כל השאר כמו שהיה הענין בפרה אדומה ועזאזל ושעטנז וכלאים והתר אשת אח וכדומה וכבר נלאה הרב המורה ז"ל לתת הכרה במעשה השולחן וביין הנסכים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים אם בפרה אדומה ואם במצורע גם בטעם בשר בחלב כי לא מצא להם רמז מספרי הצאוב"ה פ' מ"ח ח"ג וכתב שלא נודע לו שום טעם ואחשוב שכוונתו לומר שזה ממה שיורה על עומק כוונת המצות כלן שיש בהם טעם וכוונה לא ישיגנה שכל האדם וזה מה שפרסמוהו במאמר והיא רחוקה ממני זו פרה אדומה כי זאת תעיד על כל מצות שבתור' שיש בה חוקה. וזה עצמו מה שיראה שירצוהו חז"ל באומרם מפני שהשטן ואומות עכו"ם משיבין עליה מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב בה חקה גזירה גזרתי וכו' (במ"ר פ' י"ט) שלכאור' יראה טעם לסתור שהיא הנותנת לגלות את טעמה לדעת להשיב את המינים אלא שהכוונה לבעל זה המאמר שאמרו כי לפי שמטבע היצר הרע והוא שטן הוא מלאך המות (ב"ב ט"ז.) וגם החולקים עלינו מסכלי האומות או הדומים להם מדעותיהם לבקש טעמים אינושיים לכלל המצות וכבר השתדלו על זה וכדי שלא יחשב שכבר הגיעו לתכלית כוונתם וימשכו מזה הנזקים הגדולים שקדמו לזה כוון האל יתעלה כשתהיינה שם מצות כגון פרה אדומה והדומ' לה שעל כרחם יודו הכל בה שהיא חוקה וגזירה מלפניו אין רשות לשכל האנושי להרהר בה להשיג ממנה דבר וכבר תהיה הוראה גמורה על כל זולתם מהמצות. כי מה שהשיגו מהן הם תועלות מכוונות אל הבחינה הראשונה אמנם מה שימשך מהם אל הבחינ' השנית הלא לאלהים פתרונים ויהיה מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה נאמר על כל מצוה ומצוה שבתורה והוא נכון. והנה לפי זה יהיה פי' ממאמר שזכרנו ראשונה זאת כוונתו כי אחר שכל העוסקים עם הפרה מטמאין הבגדים והיא עצמה מטהרת אשר הוא הפך מה שתחייבהו ההקדמה המופתית ההיא שזכרנו הוא מה שיחייב היות הענין הזה נסתר ונעלם מהחקירה האינושית והוא מה שיכוונוהו האל יתעלה לסבה הנזכרת כי לזה אמר חוקה חקקתי גזירה גזרתי אין לך רשות להרהר אחריה. והנה הדרך הזה הוא נכון והכוונה בו רצוייה וישרה בעיני אלהים ואדם. ^*ואולם המאמרים וכו' תוכן דעתו הוא, אחרי שהוכיח הרב ז"ל למעלה מכמה מאמרי חז"ל כי ידעו בכל זאת קצת ענינים ממצות פרה אדומה, אף שעצמותה הפנימית, סודה, וטעמה נעלם גם מעיני הנביאים ואנשי הרוח כמ"ש למעלה בתוכן השער, משתדל עתה הרב פה גם הוא לבאר עפ"י השכל קצת מעניניה, ומקדים תחילה ואומר, הנה ידוע כי כל דבר הנפסד יהפך אל הפכו, ונמשך מזה, כי כאשר יגדל מעלת הדבר כן יגרע מעלתו בהפסדו יותר, כי פחיתות יותר גדולה מתנגדת למעלה יותר גדולה, כמו שתתנגד פחיתות יותר קטנה למעלה יותר קטנה, כאשר יורה הנסיון, כי הצמח הפחות במעלתו כאשר ייבש ויפסד יהיה רק לרקב אשר לא יעלה באשו, תחת כי הבע"ח היקר ונכבד יותר ממנו כאשר ימות יהיה פגרו המובס נמאס ונבזה יותר, יען כי תעלה צחנתו באפי כל עובר עליו [וכן הוא גם בבחינה מוסרית או מדינית, כי ד"מ האיש אשר הוא צדיק הרבה מדי יעזוב יראת שדי, יפול לרוב מהקצה אל הקצה להיות רשע גדול (ואפשר שרומז על זה גם מאה"כ (קהלת ז׳:ט״ז) שאמר תחילה "אל תהי צדיק הרבה" וכו' ואח"כ אל תרשע הרבה וכו' להורות כי הראשוו מביא את האדם לפעמים גם אל השני, כאשר יהפך מן הקצה אל הקצה) תחת כי האיש הבינים אשר הלך בתחילה רק בדרך הממוצע לעשות הטוב והישר כראוי, אם גם ישוב אח"כ מצדקתו ולא יהיה עוד סר מרע כבראשונה בכל זאת לא ירבה גם להרע ולהרשיע כמו הראשון וכן הוא גם בבחינה מדינית, כי מדי יתן ד"מ החופש לאיש אחד, או ליושבי מדינה אחת כלה אשר ידיהם היו אסורים לפנים בחבלי וזיקי הדת המדינית, הלוא יעשו אז כל אשר תאוה נפשם, ולא יחפצו עוד לסור אל משמעת שום חק או דת מדינית, כי אם רסן מפניהם ישלח ולבלתי שמוע עוד לקול נגיד ומצוה, באופן שרבה המכשלה היוצאת מזה, כי לפתע פתאום תמלא הארץ חמס ושוד, גנוב ורצוח, וחרב איש באחיו תהיה, כאשר הורה הנסיון בזמננו זה ואף כי בשנת תר"ח בהרבה מדינות וממלכות שונות] וכעין זה אמר גם החוקר, כי הרע אשר אין לו התחלה הוא פחות הנזק תמיד, ר"ל מהנעשה עפ"י שכל שהוא התחלה, וע"כ הרע ובלי צדק אשר יעשה האדם שהוא בעל שכל והתחלה, הוא מסבב נזק והפסד יותר גדול ממה שמסבב הרע אשר תעשה רק הבהמה אשר השה, אלוה חכמה, או איש בער ולא ידע אשר נמשל כבהמות נדמה, הנה לפנינו כי כאשר יפסד הכח השכלי באדם אשר הוא דבר יקר מעולה ונכבד מאוד, הוא יותר רע ופחות המעלה, מהכח הבהמיי הנפסד בעבור שהוא פחות המעלה בעצמותו, וע"כ יאמר הרב ז"ל ג"כ כי ע"כ כתב החכם בס' המידות כי יש ג' מדרגות פחיתיות בבחינת מדות האדם, אשר יקרא אותן בשם "רשע" "חטא", "בהמיות", יען כי יש גם ג' מדרגות מעלות באדם, "המעלה", שהוא הפך הרשע, "הכושר", שהוא הפך החטא, "והקדושה", שהוא הפך הבהמיות, באופן שהמעולה ר"ל בעל המעלה כאשר יפסד, יהיה רשע רע, והכובשו יצרו שהוא בעל הכושר, כאשר יפסד יהיה חוטא הבלתי כובש יצרו, והקדוש כאשר יפסד יפול ברשת הבהמיות להתאות רק הנאות חמריות [וע"ז רומז לדעתי גם מחז"ל "כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו," ר"ל כי לפי גודל שכל וכח תבונת האדם להבין ולהשכיל בענינים רוחניים, כן תגדל גם כח תשוקתו החמריות המתנגדת לזה, באופן שאם לא ישמור רגלו מלכד, יפול על נקלה בפח יקוש, להתהפך מן הקצה אל הקצה, ולהיות ד"מ איש בהמיי הנוטה רק אל הנאות גופניות, תחת אשר לפנים קדוש יאמר לו] ועל פי ההקדמה הזאת יאמר עתה הרב ז"ל כי בעבור היות האדם בעל נפש משכלת ויקר המעלה והשלימות יותר משאר בע"ח ואף כי מצמחי השדה, יחויב ג"כ שכאשר ימות ויפסד, לא לבד כח הצומח והחיוני אשר לו, כי אם גם שכלו המעשיי המשתדל רק בענינים חמריים וארציים אחרי כי שם בארצות החיים לא ימצא יד ומקום עוד לפעול פעולתו במעשים וענינים כאלה, (עיין מכל זה ביאורי למעלה שער ע"ז) יהיה גופו המת והנפסד הזה ג"כ במדרגה יותר פחותה מבע"ח מת או צומח הנפסד אשר ע"כ תטמא גם נבלת האדם טומאה חמורה יותר מנבלת הבהמה, כי היא מטמאה נוגעיה ונושאיה רק יום אחד, והמת יטמא אותם טומאת שבעת ימים, הצריכה לטהרתה גם הזאת מי אפר פרה בשלישי ובשביעי, [ולפי דברי הרב ז"ל אלה צריכים אנו לאמר שמה שאנו מחויבים לקבור גוית אדם המת בכבוד, אף שלא נצטוינו לעשות כן בנבלת הבהמה, הוא רק בעבור שהיא לבדה היתה לפנים משכן הנפש המשכלת היקרה מאוד במעלתה ויקרתה, כמו שאנו מכבדים ומיקרים גם הבית והאוהל אשר שכן שם איש חכם ונבון יקר רוח וישר דרך, והכסא אשר ישב עליו, והכלים אשר השתמש בהם, לא לבד בעבור שכל אלה מזכירים אותנו בו, כי אם בעבור שהאציל מכבודו עליהם כל עוד היו אתו בחוברת,] ומזה הטעם יאמר הרב ז"ל חמורה ג"כ נבלת אישי האומה הישראלית מנבלות אישי שאר העמים, להיות היא לבדה מטמאה באוהל ולא הן, כמו שאחז"ל "ישראל מטמאין באוהל ואין עכו"ם מטמאים באוהל" יען כי לפי גודל מעלת בני ישראל ובחירתם משאר העמים בעוד בחיים חייתם, כן תגדל גם פחיתות וגריעות נבלתם במותם מנבלת שאר בני האדם, ועל ענין זה כבר העירו חז"ל פ"ד ממס' ידים באמרם "עצמות חמור טהורים (ר"ל מלטמא באוהל) ועצמות כה"ג מטמאים?" ואמרו ע"ז "לפי חיבתן תהיה טומאתן." וזאת היא באמת סיבת טומאתם העיקרית (ורק דרך דיחוי א"ל, שטעם טומאות עצמות האדם הוא שלא יקח איש עצמות אבותיו לעשות בהם כלים להשתמש בהם [כמו שעשו לפנים קצת העמים בארץ קדם ושאר ארצות ששתו מים ויין משתיהם מתוך עצמות גולגלות אויביהם אשר הרגו,] ועי"ז יקל איש בכבוד אבותיו, כמו שטעם היות ספרי קודש מטמאים את הידים הוא שלא יצניעו אצלם מאכל קודש כתרומה, ויסובב להם עי"ז נזק והפסד ע"י העכברים) הנמשך מכל זה הוא, כי אחרי שהדומם והצמח הנפסד והנרקב לא יטמאו, בהכרח נודה לאמר כי סיבת טומאת נבלת הבע"ח וגוף האדם המת איננו החומר שלהם, אחרי שהוא דומה בטבעו אל חומר הדומם והצומח אשר לא יטמא, כי אם הכח החיוני אשר בקרבם, הנפסד עתה במותם הוא לבדו סיבת טומאתם, ויען כי יחובר אל זה במות האדם גם הפסד כח שכלו המעשיי ע"כ טומאת נבלתו חמורה, ובעבור היות נפש הישראלית עוד יותר נבחרת משאר הנפשות תגדל בהפרדה ממנו גם מדרגת טומאות גויתו עוד יותר, כמ"ש כל זה למעלה דען כי הכח החיוני והשכלי המסבב הטומאה הזאת הוא דבר רוחני אשר בהפסדו לא יעדר לצמיתות, כי אם ישאר עוד אבל במעמד גרוע ופחות, נקרא בפי' חז"ל בשם "רוח הטומאה השורה על המתים," אפס הפסד כח שכלי זה לא יחל באדם אחר המות לבד, כי אם עיקרו ותחלתו הם כבר בעוד בחיים חייתו כאשר יפסיד כח שכלו במחשבות פגול אשר לא טהורות הנה, או בפעולות נשחתות הנעשות על ידו, ורק כל עוד נשמת שדי תחייהו בעבור שיכול אז לתקן עוד את אשר עותו, לא יקרא עוד בשם "טמא", ורק הרשע המוחלט אשר ממנו לא נוכל לקוות עוד כי ייטיב דרכו ומעשיהו ממנו אחז"ל "רשעים בחייהם קרוים מתים" יען כי מטמאים הם כמתים אבל במותו כאשר יפרד מהגוף ואין עוד בידו היכולת לפעול שום פעולה יושלל ממנו גם הכשרון, לתקן עוד עותתו, וזאת היא אז סיבת טומאתו, ונמשך מזה כי האיש אשר שמר נפשו, שכלו, ותבונתו בעוד בחיים חייתו מכל מחשבה ופעולה רעה, ע"ד מה שפירשו חז"ל מאמר יחזקאל "הנה נפשי לא מטומאה" שלא הרהרתי ביום לבוא לידי טומאה בלילה," באיש כזה וכל הדומים לו, נוכל לאמר בבחינה מה כי גם במותם לא יטמאו, וע"ז רומזים דברי חז"ל האומרים, צדיקים במיתתם קרויים חיים," ר"ל שהם כחיים אשר לא יטמאו, וכן אחז"ל גם בפטירתו של ר' יודא הנשיא "אותו יום שמת רבי בטלה כהונה," ר"ל שבטלה ההזהרה שלא יטמאו הכהנים בנגיעת גופו המת והנה בעבור היות עשיית העגל ראשית חטאת לבת ישראל, ובה חוברו יחדיו מחשבת עבודת הגילולים הרעה עם מעשים מגונים אשר לא יעשו כי השתחוו ויזבחו לו ויקומו העם לצחק לפניו ע"כ הוא גם אות וסימן למחשבות ופעולות רעות, והפרה שהיא אם העגל היא כינוי, ואות וסימן לתכונה הנפשיית הרעה שהיא באדם מקור כל מחשבותיו ופעולותיו הרעות, ופעולות שריפת הפרה הזאת ונתינת אפרה אל המים אשר יזה אח"כ על הטמא, אשר עי"ז לא ישאר שום רושם עוד ממנה, רומזת על חיוב אדם לבער כל תכונה רעה מלבו, לטהר ולנקות נפשו עי"ז מכל חלאה מוסרית בבחינת מחשבותיו ופעולותיו בחייו בעודנו מתהלך עלי ארץ כי אז לא תטמא נפשו אחרי מותו, כי אם תשוב בטהרה וקדושה אל האלהים אשר נתנה, ועל כל זה רמזו חז"ל באמרם "תבוא הפרה ותכפר על מעשה העגל, וע"ז רומז גם מדרש הזוהר שאמר שהפרה האדומה, אשר בפרשה שלה נאמרו שבעה פעמים פרה, ושבעה פעמים שריפה, ושבע הזאות, תקרא דרך משל ורמז, "בת שבע אם שלמה" יען כי ענין הפרה ותכלית הפעולות שנעשו עמה מורים גם על השתדלות האדם לטהר ולזכות תכונת הנפש (שהיא מקור כל המחשבות ופעולות) אחרי אשר הטמאה כי אז ישיג בעליו השלימות המוסרית, ויעשה שלום בינו ובין אביו שבשמים להיות עוד קרוב אליו אחר אשר התרחק ממנו, וע"ז רומזים גם דברי ריב"ז שאמר לתלמידיו "חייכם לא מת מטמא ולא פרה מטהרת אלא כך אמר הקב"ה וכו'", שאין כונתו בזה להכחיש פשטי הכתובים שהמת מטמא ומי אפר פרה מטהרים, כי אם רצה בזה לרמוז רק על סיבת טומאת אדם כי ימות החמורה מטומאת נבלות שאר בע"ח, כי היא רק בעבור שהפסיד כחות נפשו בחייו ע"י מחשבותיו ומעשיו הרעים, כעין מה שאמר ר' דוסא ג"כ "לא ערוד ממית וכו' חטא ממית," שאין כונתו במאמר זה להכחיש את הנסיון שהערוד ממית לפעמים את פוגעיו, כי אם רצה בזה רק לעורר על הרעיון כי חטא האדם לבדו הוא הסיבה אשר בעבורה יוכל הערוד לשלוט בו, ולהמיתו (ועיין מזה ביאורי למעלה בראשית ק"ט ע"ב). ואולם המאמרים אשר יראה מהם שנתגלו אלו הענינים לחכמים ירצו מהם שלקחה אזנם שמץ מהם או יתבאר בשאר ענינים כאשר יראה הרואה. אמנם מה שנאמר אותו על הפנים השניים הוא שנקבל המאמרים ההם כפי מה שיובן מהם ונשתדל לבאר אלו המאמרים הנזכרים לפי דרכם: