שמות לד:א מחשבת ישראל: גן נעול, דרכה של תורה, לנבוכי התקופה ובית אלהים

וּמִצַחוּת המליצות הקדושות הכתובות בספרי הקדש תמצא שהמשילו את יצר הלב לאבן. והלב המצייר טוב לבשר. שכן אמר (יחזקאל לו, כו) "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר". ו[הרי] כל לבבות בני אדם הם בשר ולא אבן? אבל הדמוי נפלא מאד, ישכילהו זך הרעיון. והוא שכמו שהאבן קשה בטבעו, ואינו נוח לחקוק בו צורות ופִתוחים, כמו צור החלמיש ואבן הספיר, כן לוחות הלב קשים ואינן נוחין לחקוק עליהן הצורות הטהורות, והן ציורי החכמה והמדע, כי טבעו אינו סובל החקיקה הזאת, כי מִטִבְעוֹ לצייר הציורים הרעים. וכמו שהבשר רך בטבעו, ונוח לחקוק בו חקיקות, כן נדמה אליו הלב הטוב שקבל פתוחי חותם החכמה. ומחשבות השם ונפלאותיו להטיב ל[עם] סגולתו. ולהורות על זה צוה לאדון הנביאים משה ע"ה בעת המעמד הנבחר (דברים ה, כח) "ואתה פה עמוד עמדי ואתנה לך את לחות האבן". ונתן לו שני לחות אבנים ועליהן היו כתובים עשרת הדברים. ונאמר (שמות לב, טו) "והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות". והענין נפלא מאד. כי שתי לוחות אבן כדמות שתי לוחות הלב. כדרך (משלי ג, ג) "כתבם על לוח לבך". והיו הלוחות עצמן מעשה אלהים, להורות שעל צד הפלא הפך לבב עמו וברא בהם לב טהור מוכן לקבל פתוחי קדש החכמה. כדרך (תהלים נא, יב) "לב טהור ברא לי אלהים". והיה עליהן מכתב אלהים, להורות כי שפך רוח קדשו על לבב עמו, רוח שכל ובינה, ואור נאצל ממרומים. וכמו שבארנו שנכתרו ארבעים יום בכתר זה. ואדונינו משה ידע כל זה ולכן ברדתו מהר סיני, וראה מה שעשו העגל והמחולות. והבין שנהפך לבבם, ואבדו הסגולה העליונה הזאת, דן בלבו שאינן ראויין עתה לקבל שני הלוחות שהקבילו עם הלב הטוב והעזר האלהי שעליו ושבר אותם תחת ההר, להורות שנאבד מהם החפץ היקר הזה. וקדמונינו ז"ל הסתירו ענין זה במליצתם. ואמרו (שבת פז, א) שדן קל וחומר מפסח שהוא אחד מתרי"ג מצות. אמרה תורה "וכל ערל לא יאכל בו", תורה כולה וישראל נזורו אחור, על אחת כמה וכמה! ואמרו ז"ל (שם) עוד שהסכימה דעתו לדעת המקום ב"ה. "'אשר שברת', יישר כחך ששברת". והדברים עתיקים. ואמרו עוד שהיו הלוחות מאבן סנפרינון. כלומר מאבן קשה מאד וכדרך שבארנו. וכבר בארנו שאע"פי שאבדו האבדה הגדולה הזאת, נשארו רשומים צחים ונכבדים בטבע הסגולה מאותו המעמד הנבחר, גם שבו בתשובה. והעובדים בפרהסיא נהרגו, והעובדים בסתר נגפו במגפה. ומשה ע"ה בקש רחמים עליהם ונעתר השם לתפלתו ורחם עליהם כדרכי טובו. דוגמא למה שקרה לאדם הראשון כמבואר (בחלון ז'). ואז צוה למשה שיפסול שני לוחות אבנים כראשונים (שמות לד, א) והבטיחו שיכתב הוא ב"ה עליהם כמכתב הראשון. ומשה עשה כן והשם ב"ה כתב עליהם כמכתב אלהים, להורותם שעוד יאיר פניו אל עמו ואל חסידיו, ויאציל עליהם אור ממרומים. וכן היה. שבכל דור ודור היו נביאים וקדושים וחכמי לב בישראל. וגם זה כמו שקרה לאב הראשון. שאחרי שובו מחטאו היה חכם לב והתהלך את האלהים, כמבואר למעלה. ואולם יש הבדל בין הלוחות השניות לראשונות. כי השניות פסלם משה, והמכתב לבדו באצבע אלהים. והראשונות היו הלוחות עצמן מעשה אלהים, להורות שנעדר מהם סגולת לב טהור. "לב מתנה" (קהלת ז, ז). ושצריכין לוחות הלב תחלה לקבל מעשה ידי אדם לפי שבטבעו יצייר רע. וצריך האדם לדכאו ולציירו בדרכי החכמה. ואם עשה כפי כחו אז תחל רוח ה' לפעמו,¹מליצה ע"פ שופטים יג, כה העזר האלהי, ויהיה עליו מכתב אלהים. ואילו זכו לראשונות היו נשארים לעד בלב טהור שהוא עצמו מתת אלהים, כמו הלוחות הראשונות שהיו עצמן מעשה אלהים ולא היה הציור הרע שולט בהם כלל.

(שמות לד, א).

את כל זה הורה הקדוש ברוך הוא למשה, באומרו אליו: ״‎פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ״‎ (שמות לד, א). כי החוקר האמיתי מעלה במחשבתו גם שבירת הלוחות, כי טבעה של החקירה החופשית להשתחרר מכל מסגרת של מסורת קדומים ושלשלאות של מורשת אבות, ומתוך כך הוא בא גם לקצץ בנטיעות ולהסיג גבולות אשר גבלו הראשונים. אבל החקירה האמיתית לא תועיל אלא לבוא לתכלית הידיעה שלא נדע, ואז ישמע את הקול ממרום ״‎פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים״‎. את מה שיודע המאמין הפשוט כי ״‎אנכי ד׳ א־לוהיך״‎, תיווכח גם אתה בזה אחרי כל חקירותיך והתפלספותך ״‎וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת״‎, מילה במילה, אות באות, מבלי להחסיר אף תג וקוצה של יו״‎ד אחת.