כִּ֤י אֶת־מִזְבְּחֹתָם֙ תִּתֹּצ֔וּן וְאֶת־מַצֵּבֹתָ֖ם תְּשַׁבֵּר֑וּן וְאֶת־אֲשֵׁרָ֖יו תִּכְרֹתֽוּן׃
מורה נבוכים
וכבר בארנו בחיבורנו הגדול ״משנה תורה״ ש׳אברהם אבינו׳ ע״ה התחיל לסתור אלו הדעות בטענות וקריאה חלושה בפיוס בני אדם ומשוך לבבם לעבודת האלוה בהיטיבו להם. עד שבא אדון הנביאים והשלים הכוונה וציוה להרוג הכופרים ההם ומחות זכרם ולשרשם מארץ החיים מזבחותיהם תתוצון וגו׳״ ומנע מהמשך אחר דרכיהם ואמר: ״ולא תלכו בחוקות הגוי וגו׳״. וכבר ידעת, מלשון ה׳תורה׳ במקומות רבים שהכוונה הראשונה מן התורה כולה היתה – להסיר ׳עבודה זרה׳ ומחות זכרה וכל הנתלה בה וגם לזכרה, וכל מה שמביא לדבר ממעשיה כ׳אוב׳ וה׳ידעוני׳ וה׳העברה באש׳ ׳וקוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ודורש אל המתים׳ ולהזהיר מהדמות בדבר ממעשיהם אלו וכל שכן להמשך אחריהם. ואמר ב׳תורה׳ בפרוש שכל מה שחשבוהו עבודה לאלהיהם והתקרבות אליהם הוא הדבר המתועב הנמאס אצל האלוה – והוא אמרו: ״כי כל תועבת יי אשר שנא עשו לאלהיהם״. ואתה תמצאם זוכרים בספריהם אשר אני עתיד להודיעך אותם שהם היו מקריבים לשמש אלהיהם הגדול שבעה עטלפים ושבעה עכברים ושבעה שרצים אחרים בקצת הענינים – ויספיק באלו ׳תועבה׳ לטבעים האנושיים. אם כן, כל ה׳מצוות׳ שבאו באזהרה מ׳עבודה זרה׳ וכל הנתלה בה וכל המביא אליה או המיוחס לה, הם מבוארות התועלות מפני שהם כולם – להציל מן הדעות הרעות המטרידות מכל מה שיועיל בשתי השלמויות בעניני השגעון ההם אשר גדלו עליהם אבותינו וזקנינו: ״בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים״; והם אשר אמרו הנביאים הצודקים בהם ״ואחרי התוהו אשר לא יועילו הלכו״. ומה גדלה תועלת כל ׳מצוה׳ שתצילנו מזאת הטעות הגדולה ותשיבנו אל האמונה האמיתית, והיא – שיש אלוה בורא כל אלה והוא שצריך שיעבד ויאהב ויורא לא הם הנחשב בהם שהם אלוהות, ושזה האלוה האמיתי לא יצטרך בקרוב אליו והגיע אל רצונו לדבר שיש בו טורח כלל רק ׳אהבתו ויראתו׳ לא דבר אחר, והם – התכלית בעבודה כמו שאני עתיד לבאר ״ועתה ישראל מה יי אלהיך שואל מעמך וגו׳״. והנה אשלים זה הענין אחר זה.