כִּ֛י לֹ֥א תִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה לְאֵ֣ל אַחֵ֑ר כִּ֤י יְהוָה֙ קַנָּ֣א שְׁמ֔וֹ אֵ֥ל קַנָּ֖א הֽוּא׃
מורה נבוכים
ומפני זה השאיר ית׳ מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולענינים דמיוניים שאין אמיתות להם – לשמו ית׳, וצונו לעשותם לו ית׳. וצוונו לבנות היכל לו: ״ועשו לי מקדש״ ושיהיה המזבח לשמו: ״מזבח אדמה תעשה לי״ ושיהיה הקרבן לו: ״אדם כי יקריב מכם קרבן ליי״ ושישתחוו לו ושיקטירוהו לפניו. והזהיר מעשות דבר מאלו המעשים לזולתו: ״זובח לאלהים יחרם וגו׳״, ״כי לא תשתחוה לאל אחר״. והפריש ׳כהנים׳ לבית ה׳מקדש׳ ואמר: ״וכהנו לי״ וחיב שייוחדו להם מתנות על כל פנים שיספיקו להם מפני שהם עסוקים בבית ובקרבנותיו, והם מתנות ה׳לוים וה׳כהנים׳. והגיעה בזאת הערמה האלהית שנמחוה זכר ׳עבודה זרה׳ והתקימה הפינה הגדולה האמיתית באמונתנו, והיא מציאות האלוה ואחדותו; ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו ולא נודעו עבודתו זולתם.