שמות לד:כג מחשבת ישראל: תורת העולה, לנבוכי התקופה ומורה נבוכים

ואם תרצה לומר ששנים עשר דדין הם הרמז על שנים עשר מעלות ומדריגת הנביאים כמו שכתב הרב המורה פרק חמשה וארבעים מחלק שני מספר המורה ולפי שידוע (יסודות התורה ז ו) שהנביאים כולן לא היתה נבואתה בלי אמצעי רק היתה על ידי מלאך מלבד נבואת משה רבינו עליו השלום בפרט שהיא היתה כוללת כל שנים עשר מדרגות וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה יג ב) הר נבו היה שנים עשר מעלות ופסעה משה בפסיעה אחת שכתב הרב שם טוב שהרצון בזה כי מדריגות הנבואה הם שנים עשר מעלות ומשה לא עלה להם מדריגה אחר מדריגה אבל עלה למדריגה אחרונה במהירות אבל יוצר נאות מה שביארתי תחלה. ולכן באו שנים עשר דדי הכיור להורות עיקר דבר זה ונקרא דדי הכיור כמו שנאמר בתורה דדיה ירווך בכל עת סלה. והיה עשיית הכיור מאספקלריאות המאירות כמו שנאמר ויעש את הכיור נחושת וכנו נחושת במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד. והוא רמז נפלא לכל מה שאמרנו כי השם יתברך הוא אספקלריא המאירה אשר כל הארץ האירה מכבודו והיא נקראת הדום רגליו כמו נאמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי והוא הנרמז בכיור עם כנו ולכן היה הכל נחושת ממורט כדמות מראה כמו שנאמר במראות הצובאות כי קבלת השפע נקרא מראה כמו שנאמר במראה אליו אתודה כמו שהאריך בעל העקידה ובעל הבחיי (שם) שפירש על כלי המראה שבו רואין התמונות וכן כתב בעל עיקרים מאמר שלישי פרק תשיעי והאריך שם בזה ובאמת שהוא ראוי לדמותו במשל ובדמיון זה כי נהורא עמיה שרי ובו רואין כל המתבוננין בו וכל אחד רואה בו כרואה במראה כי החומר העב שבאדם עומד לנגד הנביא או המתבונן מאחורי האור המצוחצח שבנפש הרואה בו עד שנעשה לו בדמות כלי המראה ורואה בו בראייתו הפנימית דמותו ולזה דמו הנביאים עליו השלום הכבוד לדמות אדם כי ראו תמונתן אמנם משה רבינו עליו השלום מאחר שהסיר מעליו כל החומריות ולא נשאר לו מסך מבחוץ לא היה לו דבר עב שעמד לנגדו ומאחורי האור לא היה רואה במראה כי כל מראה שאינה עב מאחוריו אין רואין בו תמונה אלא האור מתפלש בו משני צדדיו וכן משה עליו השלום לא היה רואה אלא אור מצוחצח ממש ולא היה רואה שום תמונה רק ראה באספקלריא מאירה או שהארץ נעשה כמראה מכח האור המתפלש עליה וכמו שנאמר והנה כבוד אלקי ישראל בא מדרך הקדים וקולו כקול מים רבים והארץ האירה מכבודו והיא המראה שראו בה הנביאים ואל יקל בעיניך טעם זה כי נראה לי שהוא האמת בעניין מראות הנביאים שראו הכבוד בדמות האדם שהוא דמות הנביא בעצמו. ולזה אמרו רבותינו זכרונם לברכה. גדול כחן של נביאים שמדמין הצורה ליוצרה. רצה לומר צורתן שראו דמו ליוצרה והוא מאמר כפשוטו לפי דרך זה. ודע כי הבחיי כתב (במדבר יב ו) קצת מעין זה סוף בהעלותך אבל לא אחז דרכינו בזה ועיין שם. אך בפרשת כי תשא כתב דם ז"ל בפסוק יראה כל זכורך שהענן היה זך ובהיר מאוד כמראה שך זכוכית שכך המסתכל בו נראת צורתו מתוכו כו' הרי ראייה למה שכתבתי בעניין הנביאים וכן כתב בעל מנחת יהודא פירש מספר מערכת אלהות וז"ל שם האדם התחתון כסא לאדם העליון שהאברים הגופניים שבו רומזים לאברים רוחניים של מעלה והם כחות אלהות ולא לחנם אמר נעשה אדם בצלמנו כו' ומאחר שהתמונה הזאת היא תמונת אדם העליון הרוחני והנביא הוא האדם הגופני אשר בעת הנבואה כמעט נהפך לרוחני וחושיו החיצונים כמעט הלכו ממנו אם כן היה רואה דמות אדם כמי שרואה תמונתו במראה הזכוכית עד כאן לשונו. הרי שאף שהעמיק לדבר בעניין תמונה זו מכל מקום שב לבאר עניין המראה בדרך שנתבאר והוא קרוב לציירו אצל השכל גם ברעיא מהמניא פרשת בא (זוהר ח"ב מב ב)כתב וז"ל כד נחת לאמלכא עלייהו ויתפשט כל בריין יתחזי לכל חד כפום מראה וחזיון ודמיון דלהון והאי איהו וביד נביאים אדמה ובגין דא יומא איהו אף על גב דאנא אדמה לכו בדיוקנינו אל מי תדמיוני ואשוה כו'. הרי שהסכימו הראשונים והאחרונים ז"ל באמתת הדמיון הנזכר.

למשל, המצוה של ״‎שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ד׳, אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל״‎ (שמות לד, כג), שגם בחוק זה יש בו משום סכנה אולי עוד יותר גדולה מהסכנה של חוק השמיטה. כי הלוא, כל קיומה של מדינה תלוי בכוחות הצבא שלה העומד מזויין בעיקר על הגבולות, ואם כל הגברים יצטרכו שלוש פעמים בשנה להתרכז רק בירושלים שהיא נמצאת במרכז הארץ וישאירו את כל הגבולות פתוחים לכל מי שירצה, והלוא, ארץ ישראל היתה תמיד מוקפת אויבים וצוררים שזממו לבולעה בלגימא אחת – מה יהיה אז? אומנם, משה רבינו לא חיכה כאן לשאלה של ״‎וכי תאמרו״‎ והקדים רפואה למכה, הקדים התשובה לפני השאלה ואמר: ״‎וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ...״‎ (שם שם, כד).

וממה שצריך שתתבונן אליו – אלו הארבע מלות אשר באו בערך השמים לאלוה והם ׳ברא׳ ו׳עשה׳ ו׳קנה׳ ו׳אל׳ – אמר ״ברא אלהים את השמים ואת הארץ״; ואמר: ״ביום עשות יי אלהים ארץ ושמים״; ואמר: ״קונה שמים וארץ״; ואמר: ״אל עולם״ ואמר: ״אלקי השמים ואלהי הארץ״. אמנם אמרו: ״אשר כוננתה״ ו״טפחה שמים״ ו״נוטה שמים״ – כל אלה יכללם ׳עשה׳. אמנם מלת ׳יצירה׳ לא באה כי יראה לי שה׳יצירה׳ אמנם נופלת על עשות צורה ותואר או מקרה מן המקרים האחרים גם כן – כי הצורה והתואר גם כן מקרה – ולזה אמר ״יוצר אור״ מפני שהוא מקרה, ו״יוצר הרים״ – מתארם, וכן: ״ויצר יי אלהים וגו׳״. אמנם זה המציאות המיוחד לכלל העולם אשר הוא – השמים והארץ התיר עליו ׳ברא׳ שהוא אצלנו – המצאה מהעדר; ואמר גם כן ׳עשה׳ – לצורותיהם המיניות אשר נתנו להם – רצוני לומר: טבעיהם; ואמר בהם ׳קנה׳ – למשלו ית׳ עליהם כמשול האדון על עבדיו – ולזה נקרא ״אדון כל הארץ״ ו״האדון״; וכאשר לא יהיה ׳אדון׳ אלא בשיהיה לו ׳קנין׳ וזה נוטה לצד האמנת קדמות חומר אחד – לפיכך אמר בהם מלת ׳ברא׳ ו׳עשה׳. ואמנם, ׳אלהי השמים׳ וכן ׳אל עולם׳ הוא בבחינת שלמותו ית׳ ושלמותם, שהוא ׳אלהים׳ – כלומר: שופט – והם נשפטים לא בענין הממשלה – שזה הוא ענין ׳קונה׳ – ואמנם הוא בענין בחינת חלקו ית׳ במציאות וחלקם, שהוא – האלוה לא הם – רצוני לומר: השמים. ודע, זה.