מִלֵּ֨א אֹתָ֜ם חָכְמַת־לֵ֗ב לַעֲשׂוֹת֮ כָּל־מְלֶ֣אכֶת חָרָ֣שׁ ׀ וְחֹשֵׁב֒ וְרֹקֵ֞ם בַּתְּכֵ֣לֶת וּבָֽאַרְגָּמָ֗ן בְּתוֹלַ֧עַת הַשָּׁנִ֛י וּבַשֵּׁ֖שׁ וְאֹרֵ֑ג עֹשֵׂי֙ כָּל־מְלָאכָ֔ה וְחֹשְׁבֵ֖י מַחֲשָׁבֹֽת׃
גן נעול
(שמות לה, לה) "מלא אותם חָכְמַת לב". פירוש "חכמת לב", רוח חכמה המציירת בלב ציורי החכמה וכדברי הכלל הכ"ז. והענין כי השם ב"ה מלבד שמלא אותם רוח אלהים בחכמת ההנהגה, גם מלא אותם חכמת לב שיציירו תבנית כל המלאכה בלבם, ושב על בצלאל ואהליאב. וקצר הכתוב ולא הזכיר "תבונה ודעת", כי כבר נזכרו בפסוק שלפניו. והודיע תחלה שמלא אותם "רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת", מהטעם שהזכרנו בחלון א'. שהיו שלשת המתנות האלו הכרחיות לבנין המשכן ומעשה כליו. ובפסוק זה דבר לבד מתבנית המלאכות ואופני הכלים הצריכים למעשה המלאכות כמו שאמר "לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן" וגו'. ולכן הזכיר לבד לשון "חכמה" שהיא המציירת תבנית כל אלו הדברים. ובכל זאת שִׁנָה במליצה ואמר "חכמת לב". ולא נכתב כן אצל שאר חכמי לב, אלא "נתתי חכמה", "רוח חכמה", "נתן ה' חכמה בלבו", ולא אמר "חכמת לב". כי הבדיל תמיד בין בצלאל ואהליאב לשאר חכמי לב. ועוד הזכיר זה פעם שנית בעבור אליאב:
גן נעול
וכל לשון "חכמה" הנזכר אצל מלאכת המשכן גם הם כוללים הלמודיות וכל מלאכת מעשה, כדמות התאר הנכתב שם ובארנוהו בחלון השני. וכבר הבאנו כל הכתובים המזכירים שם דבר חכמה אצל המשכן למעלה (חדר ד' חלון ב') ולפי שעיקר הכונה בהזכרתם הוא בעבור המלאכות, נזכירם שנית בקצרה בחדר זה הכולל כל לשונות של "חכמה" המונחים על הלמודיות וכל מלאכת מעשה. ואלו הן. (שמות לא, א) "אשר נתן יי' חכמה ותבונה בהמה". (לא, ג) "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה". (לג, ו) "ובלב כל חכם נתתי חכמה". (לה, כו) "אשר נשא לבן אותנה בחכמה". (לה, לה) "מלא אותם חכמת לב". (לו, ב) "ואל כל איש חכם לב אשר נתן יי' חכמה בלבו". וכן לשונות של חכמה הנכתבים אצל שלמה, כוללים ג"כ החכמות הלימודיות וחכמת כל מלאכת מעשה. אבל לפי שעיקר הכונה תמיד על חכמת המנהגים, לא ארמוז עליהן עוד בחדר זה. והמה מבוארים למעלה (חדר ו' חלונות ה-ט). וכן הנזכרים על דניאל וחבריו כוללים ג"כ חכמת למודיות ומלאכת מעשה, אלא שגם הם נזכרו בעבור חכמת המנהגים. ובארנום למעלה (שם חלון י"ב). וכן מקרא (מל"א ז, יד) "וימלא את החכמה ואת התבונה" וגו'. עיקר הכונה על הלמודיות ומלאכת מעשה. וכן מקרא (דהי"א כח, כא) "לכל נדיב בחכמה", גם הוא נכתב בעבור חכמת מלאכת מעשה, ובארנום למעלה (שם חלון י"ג). וכן מקרא (משלי ל, ג) "ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע". שהן דברי אגור בן יקה, ובארנוהו בחדר התשיעי (חלון ו') שהוא מדבר מחכמת המנהגים. אולי שגם הוא כולל החכמות הלמודיות וכל מלאכת מעשה, ויהיה דבר הלמד מענינו שהוא נכתב אצלו. כי בעבור שאגור רצה להודיע שאין בכח האדם לדעת מדעתו סתרי הבריאה ונפלאותיה, וכמו שהוזכר קצת מן הנפלאות האלו באמרו (ל, ד) "מי עלה שמים וירד? מי אסף רוח בחנפיו?" וכמו שפרשנום שם. וידוע שהרוצה לעמוד על הענינים העמוקים האלו ע"י שכלו ובינתו צריך תחלה ללמוד החכמות הלמודיות והטבעיות. וחכמה עוזרת חכמה. ועל ידי אלו ההצעות אפשר שבאחריתו ישיג ג"כ סתרי הבריאה ונפלאותיה. והוא מה שקראו הפילוסופים "מה שהוא אחר הטבע". אבל אם לא למד החכמות תחלה, הוא מן הנמנע שישיג מאומה מן הענינים האלו. ולכן אמר זה החכם על צד ההתנצלות שלא למד החכמות. ואיך יֵדע הענינים שנשאל עליהן שהן הן הדברים המתוארים "דעת קדושים". וכמבואר שם. ודי בזה:
מורה נבוכים
׳מלא׳. זה השם משתתף. יעשוהו בעלי הלשון בגשם שיבוא בגשם וימלאהו: ״ותמלא כדה״, ״מלא העומר ממנו״ – וזה הרבה. ויעשה הדבר בענין תום זמן אחד משוער והשלמתו: ״וימלאו ימיה״, ״וימלאו לו ארבעים יום״. ויעשה בענין השלמות בחשיבות והתכלית בה: ״ומלא ברכת יי״, ״מילא אותם חכמת לב״, ״וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת״.